אופניים / דנקנר / גנטיקה – ישבני הפלדה רוכבים שוב

 

א.

היו לי אופניים ישנים ועכשיו יש לי אופניים חדשות, ואם אתם חושבים שהמשפט הזה לא תקין מבחינה לשונית, הרי שאתם חייבים לראות את הזוג החדש בעיניים שלכם ואז להודות בפה מלא: אלה אופניים ממין נקבה.

הזוג הישן היה מרוט, חבול, חלוד, דפוק, כבד, איטי, מכוער וחסר צבע וחן – אבל זכר, זה בטוח. הייתה לו רמה; המוט שמחבר בין הכסא והכידון. זה שהיית נוהג להרכיב עליו את הבחורה שלך במורד קינג ג'ורג', שיערה מתבדר ברוח, נכנס אל תוך פיך ומכסה את עיניך והיא מתערסלת בין זרועותיך השריריות תוך כדי שאתה מדווש בעוז, מזמזם שיר של ג'וני קאש, ושניכם צעירים ויפים והרוח נושבת קרירה ומחלון פתוח של מכונית נשמעת מהדורת חדשות.

אבל כשבאתי להוסיף לאופניים כיסא אחורי לילד, בנוסף לקדמי שתופס כבר כמה זמן את המקום שפעם היה של הבחורה, התחוור לי שהימים בהם הייתי עושה שפגט מושלם רחוקים המה, רחוקים מאוד, ושיש רק שתי דרכים להעביר את הרגל מעל הרמה כששני הילדים בכיסאותיהם: או לבעוט לזה שמאחורה בעורף, או לבעוט לזה שמקדימה בפרצוף.

לא הייתה ברירה וקניתי אופניים חדשות, אופניים בלי רמה. אופניים של בנות. גזרתן גזרת אישה – קימורים, חמוקיים, הכול – והן נוצצות להן בצבעי תכלת וכסף התואמים באופן מושלם לכסא המרופד, יש להן אפילו מגן שרשרת, שלא תיתפס לי החצאית. רק שימו מקדימה סל ואני אחותן הקטנה של שירלי טמפל והולי הובי המחורבנות.

פדיחה, אבל מה לא עושים בשביל לא לבעוט בראש של הילדים.

ואם הרמה אינה הוכחה מספיקה לקביעת המגדר של האופניים שלי, אז קבלו: אחרי שהתקנתי את שני הכיסאות יצאנו שלושתנו לסיבוב היכרות. דיוושנו שעה ארוכה ברחובות העיר. כשעצרנו לנוח בגינה ראיתי פתאום את שם הדגם שהיה מודבק לאופניים – בגדול ומשני הצדדים: "Lady 1" היה כתוב שם. קילפתי את זה במהירות. בכל זאת, גם לי נשאר קצת כבוד עצמי.

אז העניין הזה סגור: מדובר באופניים חדשות, לא חדשים.

דבר אחד טוב בהן, בחדשות: אין בהן הילוכים. ככה זה כשעוד לא יצאנו מהמשבר. אז מלבד להחזיר לחיי את הברקס-רגל שכמעט ונשכח זה אומר שצריך להתאמץ יותר וגם שתוך כמה שבועות תוכלו להפסיק לקרוא לי דרור פויר ולהתחיל להשתמש בכינוי הרשמי החדש שלי: ישבני הפלדה.

ליידי 1 או לא ליידי 1, בקרוב יתחילו חברות רכב לערוך מבחני ריסוק על התחת שלי.

 

ב.

מה זה משנה זכר או נקבה, עכשיו אנחנו רוכבים שלושתנו, אני ושני הילדים שלי, על האופניים, רוכבים ושרים והם, מבסוטים שזה לא להאמין, צועקים אחד לשני ושואלים שאלות תוך כדי וכשיש ירידה הם צועקים לי "יותר מהר!" וכשיש עלייה אני צריך לדווש בעמידה וזה שמאחור טופח על גבי וזו שלפנים משחקת לי עם האצבעות ואושר צרוף מציף אותי, ויברציות של תענוג חורשות במעלה הגב. ואף אחד מאיתנו לא רוצה להגיע לשום מקום, היינו יכולים להמשיך ולרכב כך שעות, לשדרה, לפארק, לים, רק לנסוע. הכול מרגיש לי, כמו שאומרים מעוותי השפה, מאוד הולנדי: השבוע הקפצתי אותם לגן בבוקר, ירד גשם, לא חזק מדי, והם פרשו ידיים כמו כנפיים ושטפו את הפנים. רגעים כאלה לא תמצאו באף אחד מסיכומי העשור שהולכים ומתגברים ומציפים אותנו ככל שהשנה מתקרבת לסיומה, אבל מבחינתי – היישר לפנתיאון. איזה יופי של חנוכה עובר עלי!

מה צריך הבנאדם? לא הרבה, באמת שלא הרבה. אופניים של בנות, מגן שרשרת שלא תיתפס החצאית, שני כיסאות ובהם שני ילדים, אישה שהוא אוהב, זמן, מנה של סביח פה ושם, תחת מפלדת אל חלד ורגעים כמו אלה: הילד רצה שאעזור לו לקפוץ מהספסל לרצפה, נעמד על הספסל והושיט ידיים; אבא, הוא אמר, תקפוץ לי.

 

ג.

אני מתאר לעצמי שצורת המחשבה הזו לא תביא אותי להיות איש השנה בכלכלה, כמו נוחי דנקנר שזכה בתואר המכובד בוועידת ישראל לעסקים של גלובס, אבל בסדר – אי אפשר לקבל הכול בחיים. מיותר לציין שלא שותפתי בתהליך הבחירה, אבל לו היו שואלים אותי הייתי מתנגד. איש השנה לא חייב להיות זה שהרוויח הכי הרבה, איש השנה צריך להיות זה שייצג נאמנה את רוח השנה, לא זה שעשה כמה סיבובים מוצלחים, גם אם חלקם על חשבוננו כמנהג הימים האלה. אני הייתי הולך על אחד המוסדיים, לא משנה מי. תסתכלו עליהם ותראו מי דופק אותנו: חילקו את הכסף שלנו בצורה מופקרת, בלי בטחונות, הלך הכסף, והם – הופ – שינו צד במהירות ומיצבו את עצמם בתור המגינים האנושיים שלנו, כל זאת תוך כדי שהם ממשיכים לגבות דמי ניהול של משהו כמו 20 אחוזים.

גם בגדו, גם הפסידו, גם שיקרו, גם דפקו אותנו וגם הרוויחו תוך כדי. אין ספק: אלה הם אנשי השנה שלי.

 

ד.

בראיון ההכתרה שלו (בגלובס) קונן שוב איש השנה על חוסר הפרגון – מצחיק, לא? האיש הוא אחד המפורגנים ביותר במשק. איזה עוד פרגון הוא רוצה? – ואף הרחיק לכת וטען כי "אף שקינאה היא תכונה אנושית, נראה כאילו הגנים המופקדים על העניין הזה אצלנו הם יותר מדי חזקים".

עד כמה שאני מעריך את פועלו של דנקנר בתחום המחקר הגנטי, הרי שזה כבר מתחיל לעצבן אותי. מעצבן אותי שאנשים כמו נוחי דנקנר חושבים שאנשים כמוני מקנאים בהם. מי מקנא בך, בנאדם? ועל מה? על זה שיש לך כסף? אתה חושב שאכפת לי מזה?

לא. אני לא מקנא בך, בנאדם, לא בך ולא בחבריך הטייקונים. העכבר לא מקנא בחתול כשהוא לפות בין כפותיו. זו לא קנאה, זה חשש; יותר מדי כוח, יותר מדי שליטה, יותר מדי עסקאות סיבוביות. אני לא מקנא בך, דנקנר, ותעשה טובה ותעזוב אותי ואת הגנים שלי בשקט.

"צריך לגלות יותר חמלה", אמר דנקנר ביחס ליחס שמקבלים הטייקונים כשמשהו חורק במכונת הכסף המופלאה שלהם (המונח טייקונים, אגב, זר לו לחלוטין, לדבריו). אז עכשיו, אם הבנתי נכון, מצופה מאיתנו לא רק לפרגן יותר לטייקונים שלנו, אלא גם לגלות כלפיהם חמלה.

חמלה? אתה לא מתבייש, אדוני? עם כל הכבוד, אני צריך לגלות כלפיך חמלה? אני ושכמותי כלפיך וכלפי שכמותך? חמלה? מכל הרגשות שבעולם דווקא חמלה? וואו. דרישה כה מופרכת ומנותקת מהמציאות עד כדי אלימות ממש, לא שמעתי כבר הרבה זמן.

לא, אדוני. לא אתה ולא אף אחד אחר מחבריך לא ראויים לחמלה שלי, ולו לעשירית הגרם ממנה. כן, גם כשאתם נופלים. כי כשאתם נופלים – ואני לא מאחל את זה לאף אחד מכם – יש לכם מין אינסטינקט מגונה לגרור איתכם לתהום גם אותנו. אתם חושבים שהפילנתרופיה שלכם היא מעין כרטיס זיכוי שמאפשר לכם לעשות כרצונכם, כמו מין חופשי חודשי כזה, עוד סיבוב, עוד אחד.

אז יש לי חדשות בשבילך: היא לא.

 

ה.

זה קצת מזכיר לי את המתנחלים, בחיי. גם הם מדברים גבוהה גבוהה על אהבה וחמלה וכל זה, אבל עושים כרצונם, ובדרך כלל על חשבוננו; ברצותם ישרתו, ברצותם יסרבו, ברצותם ירביצו לפקחים וברצותם ישרפו מסגדים. ביד אחת יבקשו חיבוק, ביד השנייה יתנו סטירה.  ממש כמו הטייקונים גם הם מעל לחוק. גם לאלה וגם לאלה נטייה לנהות אחרי רבנים הזויים ולהתייחס למדינה, לחוקיה ואזרחיה, כאל המלצה קלושה בלבד, משהו על תנאי. אלה וגם אלה מקיימים ביחס אלינו את אמרתו הישנה של נתניהו שהתייחסה לפלסטינים, "ייתנו – יקבלו". אנחנו – האזרחים הטובים של המדינה הזו – צריכים רק לתת ולתת, לפרגן ולחמול, להתכופף, להוריד את הראש, להגיד תודה על זה שהם בכלל מסכימים לראות בנו יצורים עם זכויות. כי אם לא, וויי וויי מה שיקרה פה, אלה יציתו את השטח, אלה יעזבו את המדינה (למרות שדנקנר, לזכותו, מעולם לא נקט באיום הזה).

חלאס, נמאס. אתם לא עושים טובה לאף אחד.

 

ו.

אז אני מושיב את ישבני הפלדה שלי על האופניים הנשיות שלי ונוסע לגן לקחת את הילדים שלי, לחיות את החיים הקטנים שלי, להדליק עוד נר חנוכה, לפני שייגמר החג. אולי יהיו כאלה שיראו בזה אסקפיזם, אבל לי נראה שאני (כמעט) היחיד שעוד שומר על קשר עם המציאות.