Monthly Archives: דצמבר 2003

איזה קור

 

תמיד הייתי כן אתכם, אחיות ואחים, ואני לא רואה שום סיבה להפסיק דווקא עכשיו. לא קל לחזור, לא קל בכלל. קר פה, במקום הזה, קר לאללה. מהרגע שחזרנו אני רועד, משתעל ומתעטש כמו איזה מניאק.
הדיכאון של החזרה, אין בו פואטיקה ואין בו יופי. הוא כולו חור שחור במרכז התודעה. כל התוכניות שהיו לי רק לפני שלושה ימים… אני אפילו לא זוכר אותן. אני עוצם את העיניים ואני עוד יכול לראות אותי במפלי ויקטוריה. רק לפני ארבעה ימים, כוססאמו, קפצתי באנג'י. מה אני עושה פה, באיבן גבירול? מה לעזאזל אני עושה פה?
אני עוד קופץ את הבאנג'י הזה, אחיות ואחים, אני עוד תלוי בין שמיים וארץ, צורח כמו משוגע, מרגיש את החופש המוחלט. מה אני עושה פה בחדר הקטן הזה, מרחם על עצמי כמו איזה אידיוט? איפה החופש המוחלט ואיפה אני? אני רוצה לחזור!
נסענו היום באוטו. אלה שהיו אתנו באוטו אמרו פתאום: תראו איזו יפה השקיעה. הסתכלתי, ולא היה לי נעים מהם. זו שקיעה זו? טיפת ורוד מעל הערפיח. לדרדלה הזו אתם קוראים שקיעה? הרשו לי לספר לכם על השקיעות, אמרתי להם, ואז השתתקתי. אני לא יכול לספר על השקיעות האלה בלי לשקוע קצת בעצמי.
על כל פנים, חזרתי. הייתי שם, עכשיו אני כאן.
ובכל זאת, נקודת אור: תדעו לכם, אחיות ואחים, שהעולם יפה וגדול והחיים גם, אותו דבר: גדולים ויפים. ואפילו שאני ככה, בדיכאון של החזרה, אני יודע את זה. לפחות את זה אני עוד יודע: העולם הוא יפה וגדול. למרות שהחלק הזה של העולם הוא קטן ומעצבן ומרושע ומגעיל, שלא לומר רצחני ולא מוסרי. המדינה הזו די מגעילה אותי, זאת עוד אמת קטנה. הכי הייתי רוצה לא להיות כאן, וזו עוד נקודת אור מבחינתי: אני יודע איפה אני רוצה להיות ואני יודע איפה אני רוצה לא להיות, ואני כבר מרגיש הרבה יותר טוב, גם עם החזרה, שאני מקווה שלא תהיה להרבה זמן. מצאתי את המקום שלי. התאהבנו באפריקה.
על כל פנים, חזרתי.

 

אל תקרא לי לבן, קרא לי יהודי

 
בחודשיים הראשונים באפריקה הרגשתי מאוד אדם לבן – מאוד מוזונגו – אבל עכשיו, אחרי שעבר קצת זמן, אני יכול לומר שאני מרגיש יותר יהודי מלבן. ז'תומרת, אני לבן, אבל לפני שאני לבן, אני יהודי. מה זה משנה, אתם שואלים את עצמכם? ובכן, זה משנה רק מבחינת רגשות האשמה.
האדם הלבן מרגיש אשמה. האשמה – יחד עם תחושת העליונות, הכסף הקל והשלווה האינסופית (שלא לדבר על הנופים המרהיבים והסמים הקלים) – היא מה שמביאה הנה את האדם הלבן. אתה פוגש את כל האירופאים האלה, ספרדים, אנגלים, פורטוגזים, גרמנים; אתה פוגש את כל האמריקאים האלה (איזה מגעילים הם, האמריקאים!), והם כולם – יודו או לא יודו, למרות שרובם מודים – מרגישים את האשמה של חמש מאות השנים האחרונות. כבדה היא האשמה, יושבת טוב טוב על הכתפיים.
בהתחלה הרגשתי אותה, את האשמה, גם אני, וזה לא היה ממש נעים. אבל אחרי כמה זמן פתאום נפל האסימון ואמרתי לעצמי: זין על האדם הלבן! אני לא אדם לבן, אני אדם יהודי! אותם אנשים שזיינו את האדם השחור זיינו גם אותי! אותם אנשים שהכריחו את האדם השחור להמיר את דתו הכריחו גם אותי! אותם אנשים שגירשו, רצחו והפלו לרעה את האדם השחור גירשו רצחו והפלו לרעה גם אותי! זין על האדם הלבן! זין על האדם הלבן, הנוצרי (למרות שהמוסלמי דפק את השחור לא פחות). זין על כל האנשים האלה, אני לא חולק איתם את האשמה. שום אשמה אני לא חולק איתם, כי הם לא אני. אני, היהודי, אף פעם לא הייתי אימפריאליסט (טוב, עד הכיבוש המחורבן), אף פעם לא לקחתי עבדים, אף פעם לא באתי עם ספינות ונשק ונתתי חרוזים תמורת אדמה, אף פעם לא צדתי אנשים כמו חיות ושלחתי אותם באוניות מטען מעבר לים. זה לא אני, והאשמה הזו היא לא שלי. אני, כשאני עומד מול האדם השחור, אני מרגיש אח שלו.
במעבר הגבול בין מלאווי לזמביה נתנו לי טפסים למלא. בטפסים האלה הייתה שורה אחת שאף פעם לא נאלצתי למלא. אחרי השורה של הלאום ומקום המגורים, הופיעה שורה ששאלה: גזע.
שאלתי את השוטר הזמבזי למה הכוונה בגזע. השוטר אמר: אני שחור, הסיני צהוב, אתה לבן. זה גזע. אני מבין, אמרתי לו, ובשורת הגזע רשמתי: יהודי (ובעותק השני רשמתי: בנאדם). ולמרות שאני לא חושב שיהודי זה גזע, אני מוכרח להודות שזה גרם לי להרגיש טוב עם עצמי. מתישהו, איפשהו, מישהו – שחור – יקרא את השורה הזו ויאמר לעצמו משהו כמו: מממ… אבל לא בשבילו עשיתי את זה, עשיתי את זה בשבילי.
כן, יהודי. שיחנקו הלבנים עם רגשות האשם המוצדקים שלהם, אני לא בסרט הזה בכלל. אני את האדם השחור לא העבדתי בפרך, אני עבדתי בפרך בעצמי. העבדות, אחיות ואחים, לא זרה לי בכלל, מה שזר לי זו האדנות, האדנות שאיננה חלק ממני (שוב, עד הכיבוש המזוין).
ונכון, יצדק מי שיאמר שאין מה להשוות, כי באמת אין מה להשוות ומאיפה שלא מסתכלים על זה, האדם השחור נדפק פי אלף מהאדם היהודי, אבל מה שמשנה זה ששנינו נדפקנו על ידי אותו אחד, והאדם השחור נדפק עד היום.
אבל בכל זאת אני מרגיש קצת הרבה אשמה – וכן, אפשר להרגיש קצת הרבה אשמה. נסו, ולא תיהנו – כי האדם היהודי, הישראלי יותר נכון, במקום שיבוא אל השחור כאח אל אחיו, התנהג כמו האדם הלבן.
מה עשינו אנחנו פה באפריקה? בעיקר מכרנו נשק ואימנו חיילים, בעיקר אימצנו את דרך המחשבה של האדם הלבן, האירופאי: האינטרסים. היו, ויש לנו עדיין, אינטרסים. שיזדיינו האינטרסים! נכון, גם שלחנו רופאים (הידעתם שכשמלאווי קיבלה עצמאות, הראשונים ששלחו הנה רופאים היו הישראלים? נכון שזה יכול לגרום למישהו להרגיש טוב?), אבל את הנזק שמחסנית אחת וגנרל אחד יכולים לעשות לא יתקנו גם אלף רופאים. אז מה עשיתי בזה? סיבוב שלם עשיתי, ובסוף חזרתי לאשמה. היהודי הישראלי יכול היה להתנהג כמו יהודי, אבל הוא בחר להתנהג כמו לבן, כמו אירופאי. הייתי אומר שזה חבל, אבל זה הרבה יותר מחבל. חבל אפילו לא מתחיל להתקרב למה שזה. ולכן אני משתדל שלא להרגיש ישראלי, אלא להרגיש יהודי. למזלי, אני לא צריך להשתדל חזק, זה בא לי די טבעי, כי אני שלם עם היהדות שלי הרבה יותר משאני שלם עם הישראליות שלי.
כשתייר שואל אותי מאיפה אני, אני אומר ישראל, אבל כשהשחור שואל אותי, אני משתדל לזכור לומר יהודי, וזה דווקא די נחמד. מאיפה אתה? אני יהודי. ותמיד זה קצת מצחיק אותי, כאילו שיהודי זה מקום, וכאילו שיהודי זה מקום אחר חוץ מבפנים, בלב, בראש, בבטן, בזין החתוך.
ואולי בגלל זה אני מרגיש פה בבית, באפריקה. לא יודע למה, אבל טוב לי עם האחים שלי השחורים. אני מרגיש בבית, ואין לי טיפה – אפילו לא טיפטיפה – של רגשי עליונות/רחמים/אשמה (אני חושב שהאשמה, העליונות והרחמים באים לפעמים מאותו המקום).
והעניין הזה – של הלהרגיש יהודי, של החוסר העליונות, הרחמים והאשמה – לא בא לי מיד, כאמור. זה לקח קצת זמן, זה לקח קצת קריאה, זה לקח קצת ביקורים במוזיאונים וכנסיות (הו, כמה אני שונא כנסיות!). כי חינכו אותנו – היהודים הישראלים – להרגיש לבנים, להרגיש עליונים: על השחור, על הערבי, על כל מי שהוא לא אנחנו. אבל מי זה אנחנו אם לא הדפוק לשעבר, אם לא המופלה, הנרצח, המגורש? למה בחרנו להתנהג כמו לבנים? לא יודע, בחיי שאני לא יודע. 

באפריקה זמן אינו כסף, פרטיות איננה

 

ממדינה לילד

 

 יש לא מעט מוסכמות מערביות שאתה צריך לנער מעצמך כשאתה באפריקה, אחרת תשתגע. אחת כזו היא "זמן זה כסף". שניה היא הפרטיות. השלישית היא האמונה שזה – כלומר הכל – תלוי בך, שאתה יכול לשנות. שלוש המוסכמות האלה לא תופסות פה, ואם לא תנער אותן חזק חזק, כמו כלב שיוצא מהמים, יש סיכוי סביר שתסבול מדלקת מוסכמות חריפה, שיכולה לגרום לדיסוננס קוגניטיבי חמור.
פה, בנאדם, הזמן הוא לא כסף. המוסכמה המערבית הזו לא תופסת פה, מה שמשגע אותנו, המוזונגואים (לבנים). הם לא מתייחסים פה כמונו אל הזמן, וזה לגמרי מוציא אותנו מדעתנו. אנחנו, שמתעסקים בזמן כל הזמן, שמפרקים אותו לשעות, דקות, שניות, וכל הזמן "חוסכים" אותו או "מבזבזים" אותו, פשוט נכנסים להלם מהמפגש עם זמן שנמדד בחתיכות גדולות בהרבה; ימים, עונות, חיים. זה מאוד מבלבל. אנחנו רואים בנאדם שיושב ארבעה ימים בצד הכביש מחכה לאוטובוס. כל הסיטואציה הזו זרה לנו. איך זה שאתה לא יודע מתי יבוא האוטובוס? איך זה יכול להיות שבנאדם יחכה למשהו שלא ברור אם הוא בא ומתי. איך זה יכול להיות שלאוטובוס אין זמן קבוע? איך זה יכול להיות שאתה מחכה ולא מנסה לשפר את מצבך, או לפחות לנסות ולברר מהו בדיוק? זה פשוט בלתי נתפס, ואז אנחנו – אני מכליל – נוטים לראות בבנאדם הזה עצלן, ותרן.

זה, והפרטיות. ואחרי כמה זמן פתאום אתה קולט עד כמה הפרטיות היא מותרות, וכל מה שאתה רוצה זה להיות קצת לבד, שתעבור שעה בלי שאף אחד יתעניין בך. הכי אתה רוצה להיות אויר, כמו בבית, בעיר הגדולה, איפה שהבנאדם יכול ללכת כמו בנאדם, בלי שלאף אחד יהיה אכפת מאיפה ולאן ולמה ואיך.
הם לא תופסים פה את הפרטיות כמונו, וגם זה משגע אותנו. אנחנו, שרואים בפרטיות שלנו מעין דגל שאנחנו מניפים (ולחלקנו היא הצלב שהם נושאים), שרואים בה מידה טובה, שהמיתוסים שלנו כולם נסובים בצורה זו או אחרת סביב המתבודד, פשוט לא מצליחים להתמודד עם היעדרה של המוסכמה הזו, עם חיים במקום שרעיון הפרטיות לא תופס בו מקום מרכזי כל כך.
ותמיד – אחרי אלפי שאלות, ניג'וסים, שיחות, ברכות, לחיצות יד, החלקות כף, זקירות אגודל וחיוכים – אתה מוצא את עצמך מתעלם בגסות מהבנאדם החמשת-אלפים, ואז מתבאס מעצמך. ובלי שתתכוון, אתה מתחיל לראות את כל האנשים כאויבים של הפרטיות שלך, כפולשים, ככובשים, כנודניקים. אתה פשוט לא מסוגל להבין איך הם לא מבינים שאתה רוצה להישאר רגע לבד.

ואם כל זה לא מספיק, בסוף נופלת עליך גם ההבנה שיש דברים שאתה לא יכול לשנות, שיש דברים – הרבה דברים, לעזאזל! – שפשוט לא תלויים בך. תתאמץ כמה שתתאמץ, בנאדם, את אפריקה אתה לא תצליח לשנות. אני מדבר עם אנשים, הרבה אנשים, ודומה שזה הדבר היחיד עליו כולם מסכימים: את אפריקה לא תוכל לשנות. אתה בא, ואז אתה חוזר למקום ממנו באת, והכל נשאר אותו דבר. זה לא תלוי בך, בנאדם.
ואז אנחנו – ושוב אני מכליל. אני המכלילן מהמלין – נוטשים את השינוי בקנה המידה הגדול ועוברים לשינוי בקנה מידה קטן. טוב, לא אפריקה, אז רק את המדינה הזו. ואז קורה מה שקורה תמיד, וכל פעם אנחנו – האדם הלבן, לא רק אני – רק מקטינים עוד את הקנה מידה, ואחר כך אנחנו מקטינים אותו עוד, ועוד. מדינה, מחוז, עיר, כפר, בית ספר, שכונה, רחוב, משפחה, ילד.
הילד הוא תמיד זה שבסוף מחליטים לעזור לו. הוא יחידת המידה הקטנה ביותר. אבל בינתיים, בזמן שירדת ממדינה לילד, ירד גם קנה המידה השני, האיכותי, ואתה מגיע אל הילד סחוט ומרוט ומאוכזב, ואז אתה נותן לילד את מה שאתה רוצה – או יותר נכון, את מה שנשאר לך, וזה לא הרבה – ואתה הולך, ואז הוא שוב נשאר בלי כלום. ושוב אתה מבין שאתה לא יכול לשנות, לא בשום קנה מידה.
אז אתה מקטין עוד יותר את קנה המידה, ומפנה אותו אל עצמך ומה שנשאר לך בסוף זה לנחם את עצמך שעשית טוב. אתה אומר לעצמך שאתה בנאדם טוב. אולי לא שיניתי כלום, אולי לא עזרתי לאף אחד, אבל אני בנאדם טוב, כי ניסיתי.
וככה אפריקה מתפקדת כמקום שאליו באים אנשים עם כוונות טובות ומטרות נעלות, מתייאשים, מתאכזבים, אבל בסוף מרגישים טוב עם עצמם, כי בסך הכל אנחנו אנשים לבנים שחונכו להאמין שהכל סובב סביבם, ושהכי חשוב זה איכשהו להרגיש טוב עם עצמך. זו אפריקה – המרכז העולמי לתיירות המצפון. נסו ותיהנו!
כאן, אנחנו מבטיחים לכם הכל: תוכלו להתגבר על רגשות העליונות שלכם ולהרגיש אנשים טובים יותר, כאן תוכלו לעבור את המסלול המלא של יחסי לבן-שחור: רגשות עליונות (כולל: הם כולם עצלנים, ותרנים, חמדניים ונודניקים) דרך שיחה טובה עם שחור מחונך ועד לאהבת הניגר. כאן תוכלו לשחק עם ילדים ולהרגיש שהעשרתם במשהו את עולמם (ותרגישו אנשים טובים יותר), כאן תוכלו לומר בלב שלם: ניסיתי. באיזה עוד מקום בעולם אתה יכול להגיד "ניסיתי"? רק באפריקה! 

 

כדורגל ועונת הגשמים במלאווי

כדורגל

משחק הכדורגל בין סנשיין, הקבוצה של קייפ מקליר, לבין מדיקו, הקבוצה שעשתה את כל הדרך ממונקי-ביי (ארבעים דקות שבגלל האין-כביש מרגישות כמו ארבעים שנה), עמד להתחיל. היתה רק בעיה אחת: לא לשופט, לא למאמנים, לא לשחקנים, וגם לא לאף אחד מהצופים – ואני מדבר אתכם על משהו כמו חמש מאות איש – לא היה מטבע שאפשר יהיה לזרוק ולהכריע מי יפתח את המשחק. למי יש מטבע, צעק השופט הרביעי. אף אחד לא ענה. למי יש מטבע, שאגו המאמנים. שתיקה.
היה לי מטבע, אז הצבעתי. אל תדאג, הרגיע אותי השופט, מיד אני מחזיר לך אותו, ממש עוד שניה. את המטבע לא ראיתי מעולם, ועכשיו אני מבין טוב יותר איך קרה שלאף אחד מבין חמש מאות האנשים, חוץ מהמוזונגו הפראייר, לא היה מטבע. מילא, הלכה עוד קוואצ'ה (111 קוואצ'ה זה דולר נכון להרגע. עד שתקראו את השורות האלה יתרחש קרוב לוודאי עוד פיחות), אני רואה בזה סוג של תמיכה בספורט המקומי הצולע, ובעצמי אני רואה סוג של יעקב שחר, אבל תעשו לי טובה ואל תקראו לי יענקל'ה, אני שונא את השם יענ'קלה (איפה שמים את הצ'ופצ'יק המחורבן? יענקל'ה יענ'קלה? יענק'לה? ולמי אכפת, בעצם?).
שריקת הפתיחה לא נשרקה, כי לא הייתה משרוקית (כן, הייתה לי משרוקית, אבל עד כאן), והמשחק נפתח בצעקה של השופט. אבל לפני שנתאר את אירועי המשחק, מעט על הקבוצות:
סנשיין קייפ מקליר (הקבוצה שלי!) קיבלה את שמה מהספונסר שלה, גרמני שלפני שנתיים החליט להקים מלון תחת השם סנשיין בכפר. המלון מעולם לא הושלם, ורבע מלון עומד שם כמו מצבה לכסף שמעולם לא ייעשה. ככה, פחות או יותר, נראית גם הקבוצה: אין מספיק תלבושות, מה שאומר שבכל פעם שיש חילוף, השחקן היוצא והשחקן הנכנס מחליפים בגדים (מכנסיים, חולצה, גרביים, נעליים), לחלק מהשחקנים אין בכלל נעליים והם משחקים יחפים. המאמן, קוראים לו לוי, מנהל גם את בית היתומים המקומי. אני מקווה שהוא עושה עבודה טובה יותר עם הילדים, כי מאמן גדול הוא לא. למעשה, הוא מתרוצץ על הקווים – סתם, הוא לא מתרוצץ על הקווים, פשוט כי אין קווים – ומתחנן בפני שחקניו להתאמץ קצת יותר. מדובר, אחרי הכל, בחבורת דייגים שבילו את כל הלילה באגם, והם קצת עייפים.
לעומתנו – ואני אומר "לעומתנו" עם כל הלב – מונקי ביי מדיקו היא אימפריה. החברה המאמצת, מדיקו, היא חברת התרופות הגדולה במדינה, מה שאומר שלכל השחקנים יש בגדים ונעליים (גם למחליפים!), שהם מרוויחים כסף, שיש להם מאמן עם מחברת. איך שראינו את המיניבוס של מדיקו מגיע ידענו שנפסיד. יש להם אוהדים שהולכים אחריהם עם דגלים, יש להם שירים, יש להם טקטיקה, והכי גרוע – הם נראים מגובשים. לפני המשחק, כשהשחקנים שלנו חיפשו שרוכים, הם הקיפו את המגרש בחימום שחצני, מתרוממים לנגיחות דמיוניות. כמה שנאנו אותם! כמה פחדנו מהם!
טוב, השופט צעק ונתן את האות לפתיחת המשחק, כמו גם את האות לקהל להיכנס למגרש – סוג של מגרש, לפחות: אין דשא, אין רשתות, אין קווים, אין מקומות ישיבה. והקהל, ברגליו, מקטין את שטח המגרש בכל דקה שעוברת. לקראת סוף המחצית, המגרש היה בגודל של שולחן פינג פונג פחות או יותר.
לא עברו שלוש דקות, ומדיקו הכניסו לנו אחד, מה שגרם לנו, האוהדים, להפסיק לשיר את השיר היחיד של הקבוצה – סנשיין מוטו, או או או או או. סנשיין מוטו, אה אה אה אה אה. (מוטו זה אש). אחרי הגול, שחקני מדיקו עשו סלטות באוויר וכאלה דברים. זונות!
אין מה לדבר, מדיקו שלטו במגרש. אחרי עשר דקות, התוצאה הייתה שתיים אפס, ולוי המאמן נראה נואש, שלא לדבר על השחקנים. הכוכב שלנו, שמו אינוסנט (תמימות), ניסה לעשות קצת קסמים, אבל לא היה לו סיכוי מול הגנת הברזל של מדיקו. וחוץ מזה, היה חם לאללה והיה המון אבק. אחרי בעיטה חופשית של מדיקו ששפשפה את המשקוף, השופט צעק מחצית.
בהפסקה רציתי לשתות משהו, אבל לא היה כלום. שמע, אמרתי לחבר שלי לונדון, אתה יכול לעשות פה מלא כסף מלמכור שתייה, תירס, משהו. כן, אמר לי לונדון, אולי אתה יכול לתת לי הלוואה. צ'כח מזה, עניתי, והסתפקתי בבוטנים, חמש קוואצ'ה לחופן, מה שרק עשה אותי יותר צמא.
המחצית השניה לא היתה שונה בהרבה. התוצאה הסופית: ארבע אחת למדיקו. היה יכול להיות יותר אם השוער שלנו, איזי שמו, לא היה מתעופף כמו משוגע ומתרסק על החול כל פעם מחדש כשהכדור בידיו. לחייך, איזי!
בסך הכל, הרמה לא הייתה רעה בכלל, אני מעריך שזה היה משהו כמו הדרבי הפתח-תקוואי, אבל עם קצת יותר שמחת חיים. מאז ראיתי עוד כמה משחקים, כולם היו אותו דבר: רמה סבירה, מגרשים גרועים, שחקנים בלי נעליים, קהל רגוע אך שמח, חום אימים, אבק, ושום דבר לשתות. הכניסה, אגב, חינם. (כניסה? איזה כניסה? אין שערים). כמה כיף לראות כדורגל, וכמה לא חסרה לי הליגה הישראלית.
ועדכון חדשות: בשבוע שעבר ביקרה במלאווי נבחרת אתיופיה (מוקדמות המונדיאל). רציתי לראות, אבל לא היה לי חשק לנסוע שלושה ימים. נגמר בתיקו אפס, מה שכנראה יעלה למאמן, שמו ז'ילט, במשרתו. גם הפעם לא נראה את מלאווי במונדיאל, ככל הנראה, וזה חבל, אבל לא נורא חבל.
 

עונת הגשמים 

עונת הגשמים החלה השבוע. עונת הגשמים זה משהו שאתה לא יכול לצלם. איך תצלם לילה שלם של סופת ברקים מרשימה? איך תעביר את הרעם האפריקאי המתגלגל לו בשמיים כמו רכבת אל הפחדים הכי מפחידים שלנו? ואיך תצלם את העננים השחורים, הגדולים, שמגיעים מכיוון מוזמביק? איך תצלם את הטיפות הראשונות, ואיך תצלם את המבול שאחריהן? והכי קשה זה לצלם את עצמך שוכב לילה שלם באוהל כשמסביב הומה הסערה ושק השינה שלך ספוג מים.
עונת הגשמים תפסה את אחיכם בליוויגנסטוניה, הקרויה על שם ג'ונתן ליווינגסטון. גבוהה היא ליווינגסטוניה, מה שאפשר לנו לראות את העננים מלמעלה, וזה מראה שקשה לשכוח, וגם אם קל לשכוח, הרי שקל עוד יותר להיזכר.
כמה מרשימה היא העונה הגשומה. כמה מרשימה הטרנספורמציה המדהימה של הטבע פה; מה שרק אתמול היה חום ויבש הוא היום ירוק, מלבלב. נהרות שרק אתמול היו חרבים, שוצפים היום באון, לפי האבנים על חוף האגם אתה יכול עד כמה עולה פה המפלס, וכמה הוא עוד יכול לעלות. הטבע, אחיות ואחים, הוא חתיכת דבר מעולה.
הגשם פה, אם יורשה לי, הוא לא גשם כועס. הוא לא הגשם האירופאי, והוא גם לא המונסונים של אסיה, הוא אחר. הייתי מסווג אותו כגשם בטוח בעצמו. הייתי אומר על הגשם פה שהוא מכיר בערך עצמו, לא שחצן, אבל גם לא נחבא אל הכלים. גשם טבעי שכזה.
העונה הגשומה היא לא רק יפה, היא גם מסוכנת. העונה הגשומה מביאה איתה תמיד מתנות שאף אחד לא רוצה לקבל: בתים קורסים, מחלות, רעב, מוות, ייאוש. הגשם מפרק את הבתים, מטביע את השדות, הכל לח, רקוב, שום דבר לא מתייבש, יתושים בכל מקום, מחלות שונות ומשונות. אתה רואה את הגשם המרשים הזה ואתה שואל את עצמך כמה הוא יעלה למדינה המוכה הזו.
זה הזמן של החקלאים לשתול אורז, אבל כולם יודעים שתוך חודשיים ייגמר כל האוכל. תוך חודשיים פלוס מינוס יהיה פה נורא יפה ורטוב ופורח, אבל גם נורא עצוב. האנשים האלה, אתה אומר לעצמך, הם לא צרצרים, שכל הקיץ שרים ואז נתקעים בחורף ונאלצים לסמוך על הנמלה. הם הנמלים. כל השנה עובדים קשה, אוגרים, אבל בכל זאת זה אף פעם לא מספיק. וזה טרגי כשאתה חושב על זה: זה טרגי שכל החיים שלך אתה נמלה ואף פעם לא יוצא לך להיות צרצר לקצת זמן.
ואתה נגנב. אתה נגנב שחודש-חודשיים לפני הרעב מחירי התירס מוכפלים, ולאנשים אין מספיק, ואתה נגנב – למה הם לא קונים מספיק? ואז אתה נזכר: אין להם כסף. ושוב אתה עומד נדהם מול מה שלך, המערבי, נראה כמו חוסר מחשבה על העתיד הקרוב. אבל ברור שאף אחד לא חושב על העתיד, כי העתיד לא מביא אתו דברים טובים. זה כל כך מוזר, שאתה אפילו לא יודע מה להרגיש.
זה הזמן של האנשים פה לחזק את גגות הקש ולעבות את קירות הבוץ, אבל כולם יודעים שזה לא מספיק, שהגגות יעופו, שהקירות יתפוררו, ושעצי ההסקה יהיו כל כך ספוגים במים שאפילו הבישול הופך למשימה כמעט בלתי אפשרית. האנשים האלה, אתה אומר לעצמך, איך הם מצליחים? איך? התשובה, אגב, פשוטה ואכזרית: הם לא תמיד מצליחים. רבים מהם לא יצליחו לשרוד את העונה הזו.
אבל הכי גרוע הן המחלות שמלוות את העונה הגשומה כמו מקהלה. מקורות המים מזדהמים והיתושים מביאים איתם את המלריה ואת הכולרה ואת הדיזנטריה. תינוקות ישלשלו פה את עצמם לדעת ויתייבשו למוות (זו סיבת המוות מספר אחת בעונה הגשומה), הלחות מביאה עמה מחלות עור שונות ומשונות, פצעים לא נרפאים, רק מרקיבים, ומרקיבים עוד, השריטה הכי קטנה הופכת לזיהום גדול, וכמובן – הרעב, שהופך את כולם חלשים הרבה יותר, מועדים הרבה יותר לכל מחלה שאתם יכולים לדמיין (אולי חוץ ממחלת היאפים). נשאי האיידס תופסים כל דבר, והופכים חולים (אני חושב על החבר של נפארד, ואני מקווה שהוא יהיה בסדר), שלא לדבר על דלקת הריאות, השחפת, יו ניים איט – אם זו מחלה, היא נמצאת פה בעונה הגשומה, ועושה חיים משוגעים. ואם זה לא מספיק, אז חלק גדול מהכבישים קורסים, מה שהופך הגעה לבית חולים, למשל, או סתם לשוק, לכמעט בלתי אפשרית. כפרים שלמים מבודדים, נצורים. חגיגה של ממש.
המצב משתפר, אבל לאט מדי. לפני כמה שנים היה פה מבצע גדול לטיהור מקורות המים, הפרדת הביוב ממי השתיה, חינוך המקומיים להרתיח את המים, מתן חיסונים, ועוד. זה עוזר, אבל קצת, קצת מדי. והאנשים פה יודעים את זה, אתה מביט בהם, מדבר איתם, מקשיב להם, ואתה רואה שהם פוחדים, ואתה פוחד יחד איתם, למרות שהפחד שלך הוא לא הפחד שלהם. אתה תמיד יכול ללכת מפה, והם לא. אתה יכול לקחת ויטמינים  ותרופות, והם לא. אתה יכול לאכול טוב, והם לא. אתה יכול לחזור הביתה, והם לא. כי זה הבית שלהם.
וכל פעם שאתה מביט בסופות הברקים, מקשיב לרעמים, או מתפעל מיופיו ועוצמתו של הטבע הזה, אתה לא יכול שלא לכעוס קצת על עצמך, כי מה שבשבילך הוא יופי או אטרקציה תיירותית, בשביל חלק מהאנשים פה הוא גזר דין מוות.