Monthly Archives: ספטמבר 2005

צדק סביבתי הוא צדק חברתי

 

א.

השבוע צחקתי; יחצ"ן אחד שלח לי הצעה לראיין אחד מלקוחותיו, שמעולם – אבל מעולם! – לא נחשף בתקשורת. וכך תאר היחצ"ן את הקליינט: "…הוא חד ושנון, מלא שימחת חיים, מבלה במקומות הכי נחשבים בעיר, שותה על הברים הכי סואנים, גר באמצע העיר, גרוש בן 50 עם שלושה ילדים, 190 ס"מ של שרירים, תאום גנטי של שחקן הקולנוע סטיבן סיגל. פיליפ סטארק הישראלי. יש לו מנוי זהב למשחקי מכבי תל אביב בגביע אירופה ביד אליהו, הוא אוהב סרטים וספרים ומעודכן בכל מה שחדש בעיר. השם שלו מפיל מהרגליים כל מי שמתמצא באדריכלות. איש מיוחד". ממש כך.

אין מה לומר, הגבר המושלם. מאז הסיפורים של עו"ד צבי לידסקי ז"ל  ב"לאישה" שהייתי קורא כילד אצל סבתא שלי וכל כך אהבתי, לא נתקלתי בכזה גבר-גבר. כתבת מגזין מהלכת על שתיים, ואין ספק שהסטיבן סיגל עושה את ההבדל.

לראיין את האיש? אפילו לא עבר לי בראש. אנשים מהסוג שהרגע תואר הם בדרך כלל משעממים לאללה (מנוי למשחקי מכבי? פיכס!), וסביר להניח שברגע שאנחנו מדברים כאן, ג'יפ של איש מהסוג הזה חונה על מדרכה וחוסם עגלות ילדים.

אם היה אפשר לקמט אימייל הייתי מקמט, אבל משום מה המשכתי לקרוא את ההודעה הביזארית הזו לעיתונות. ככל שהמשכתי לקרוא, צחקתי פחות.

 

ב.

הקליינט, מסתבר, הוא אדריכל של מגדלי יוקרה לעשירים. אני ממשיך לצטט: "מה לדעתכם המשותף לעשירי ישראל הבאים: גבי רוטר, מירית עופר, אהוד ברק, נאווה ברק, צדיק בינו ואחרים? כולם עלו על הטרנד החדש שנושאו – מעבר עשירי תל אביב מווילות צמודות קרקע באחוזות פרטיות לטובת וילות צמודות גינות בבנייה לגובה. פני הרקיע של תל אביב השתנו ללא היכר בשנים האחרונות ומגדלי יוקרה נבנים בזה אחר זה".

נכון, מדובר בטרנד לוהט בערך כמו עודד מנשה, אבל עכשיו מגיע החלק קורע הלב: "חלק מעשירי עירנו לא רוצים יותר לנקר עיניים בגלל הבדלי המעמדות שהולכים ומחריפים בעם. הם מעדיפים להסתתר במגדל דירות יוקרתי ולרכוש דירה שלעיתים שווייה מגיע לשישה מיליון דולר רק כדי לא להיות חשופים לעיניהם של כאלה שלא יכולים להרשות לעצמם, שמטיילים ליד האחוזות שלהם ומתרגזים".

"גם השיקול הביטחוני משחק תפקיד. יותר קל לפגע ולהשחית וילה צמודת קרקע מאשר מגדל שהלובי שלו מאובטח על ידי שומר חמוש ומצלמות במעגל סגור מתעדות ומנציחות כל תזוזה מסביב לבניין".

אני חושב שהבנתם את הנקודה ומקווה שהזלתם דמעה על העשיר המסתתר בדירת שש-מיליון-הדולר שלו מפני אלה שלא יכולים להרשות לעצמם ו"מתרגזים".

העשירים, אם כן, מתבצרים בחברת עצמם במגדלים ופרויקטים יוקרתיים. במקום להוציא את העיניים לאנשים שאין להם, כמו עד עכשיו, מעכשיו הם מוציאים את העיניים אחד לשני.

 

ג.

העשירים, בעצם, מנהלים סכסוכים טריטוריאליים בלתי פוסקים עם המדינה, כלומר אתנו, עם הציבור. אפשר לומר שאנחנו נמצאים במלחמה מתמדת נגד העשירים. התיאבון שלהם לשטחים הטובים באמת לא יודע שובע ויצר ההשתלטות שלהם לא יודע מנוח; הם משתלטים על הים, הם משתלטים על האדמה והם משתלטים על השמיים, מטילים צל ענק על הכניסה לעיר, מנכסים לעצמם את האור, הרוח והשמש. בכל פעם שאני חוזר מהעבודה ונכנס העירה אני מרגיש את הטמפרטורות עולות. כשהיינו ילדים היינו משחקים עם השמש ושבר של מראה, מסנוורים בעזרתו, מציתים בעזרתו אש; זה בדיוק מה שהם עושים עם המגדלים שלהם; זו מראה ענקית בעזרתה הם מסנוורים אותנו, ובעזרתה הם גם יעלו אותנו באש יום אחד.

השיטות שלהם הם שיטות גרילה; הם בוחרים את המקומות הטובים, ואז מתחילים. קודם כל קוראים לזה "פרויקט", סוגרים מרפסת, מגדרים גדר, מקימים חומה, משתלטים על השטחים הטובים, בדרך כלל תוך כדי התעלמות מוחלטת מהציבור והתעללות בסביבה.

המדינה צריכה לשמור עלינו מפניהם כל הזמן ובכל מקום, אבל איפה? מי שומר עלינו? את הפשרה שהושגה בעניין סי אנד סאן אפשר היה לכנות ניצחון של הציבור, אבל ניצחון גדול זה לא היה. כמו עמיתי דורון אביגד, שכתב מילים קשות בעניין הזה, גם אני הייתי שמח אם היו מלמדים אותם לקח אחת ולתמיד, ומתייחסים אליהם כמו שמתייחסים לעבריינים; קנסות, הריסות מבנים, דברים כאלה. זה לא קרה, כמובן, ואת המסר שנשלח לעשירי הארץ אפילו לא צריך לתרגם: אתם יכולים להמשיך ולעשות מה שאתם רוצים. ההתרפסות בפני הכסף היא טוטאלית.

 

ד.

למרות הפשרה בעניין סי אנד סאן, קשה לומר שהעניין מאחורינו. אל תקראו לי דרור אם הכל יסתדר בדיוק כמו שהוסכם. הם ימרחו את זה, ואז ימרחו את זה עוד קצת, ואף אחד לא יגיד להם כלום. אני מקווה שאני טועה, אבל לא נראה לי. באותו עניין, מצחיק לחשוב על חיים יבין, מתושביו המכובדים של הפרויקט, מזדעזע מההתנהגות של המתנחלים ובו זמנית מתנחל בעצמו על אדמות לא לו. ובכל זאת יש כמה הבדלים בינו לבינם: הם עשו את זה מתוך אמונה, יבין והשכנים שלו, המתנחלים האחרים, פשוט עשו את זה כי הם יכולים. שום אמונה לא הייתה מעורבת פה, אולי חוץ מהאמונה שיהיה בסדר.

 

ה.

אבל העיניים כבר נשואות למאבק הסביבתי הבא, וכמו שנהוג היום לחשוב: כמעט כל מאבק סביבתי הוא בסופו של דבר גם מאבק חברתי, וצדק סביבתי – וזה כבר מובן מאליו כמעט לכולם – הוא צדק חברתי.

לאן נשואות העיניים? לחיפה, לשכונת בת גלים. חיפה כולה היא בושה וחרפה, אפילו יותר מתל אביב. רמת גסות הרוח שהופגנה שם על ידי הפוליטיקאים המקומיים שפשוט הפקיעו את הים מהתושבים ומסרו אותו בידי יזמים שבנו חומות על מנת להסתיר אותו מפני זה שאין לו פשוט מרתיחה אותי בכל פעם שאני מזדמן לאזור, ובעצת רופאיי זה לא קורה לי הרבה; כל ההתרגשות הזאת לא עושה לי טוב. אדם בגילי צריך לשבת עם כוס תה ולחשוב על דברים נחמדים, לא לנסוע לחיפה ולקבל עצבים.

עכשיו, כנראה, תורה של בת גלים. שכונה קטנה ומקסימה עם חוף מיוחד בפתחו של מפרץ חיפה ובמורד רכס הכרמל לים. נקודה נהדרת לגלישה וספורט ימי – זה החוף היחיד בארץ שפונה לצפון, אומרים שזה חוף הגלישה הטוב באירופה, בעיקר בזכות שבירת הרוח או משהו כזה – ומקום מיוחד גם מבחינת הטבע שבו.

אבל לעשירים וכרישי הנדל"ן כל זה כמובן לא מעניין את הקצה של הבולדוזר. כבר שנים שהם זוממים עליה ורוצים להקים במקום מרינה (איכס) ופרויקט נדל"ני לעשירים, שיוכלו לעגון עם היאכטה-ווילות שלהם בחיפה ובסוף השבוע לשוט מעדנות לכיוון אשדוד, דרך תל אביב, ולהוציא גם שם לאנשים את העיניים.

עוד מרינה? עוד שוברי גלים וענקי בטון? זה רעיון כל כך מטומטם. מי צריך את זה? במקום לחשוב רגע אחד ולגלות שמה שיציל את המקום הזה זה לא עוד בטון, אלא בדיוק ההפך: לבנות במקום כפר גולשים יפה וטוב, שישמור על הטבע וימשוך הרבה יותר תיירים מאשר עוד מפלצת בטון (כפרים של גולשים ברחבי העולם הם תמיד מקומות שמחים ונעימים, וכמובן מושכי תיירות גדולים). אבל לא. כמו שכתבתי כבר לא מעט פעמים: במדינה הזו אנשים – בעיקר הזכרים שבהם – מפיקים עונג כמעט מיני מפרויקטים גדולים, עתירי בטון ומלט. חוף גולשים? הצחקתם אותם! חיים תת-מימיים? הם כבר תופסים את הבטן.

המאבק הזה עדיין לא אבוד, וזה הזמן לעשות משהו. לחתום על עצומות, לבוא להפגנות שמתארגנות בחוף מדי פעם ולתרום להעלאת המודעות. אסור, פשוט אסור, להפקיר את כל החופים היפים והמקומות הנעימים לידי העשירים. אלה המקומות שלנו ואסור לנו לוותר עליהם. 

 

מטה המאבק

המאמר בגלובס, 29 בספטמבר, עם למעלה מתשעים תגובות

יורם מלצר על בת גלים

מייבשים את הים. גילי סופר, ויינט

 

אני, בחולצה הצהובה, מחייך

מאחר וישבתי בבית קפה בשישי בבוקר, קראתי ב-7 ימים את הכתבה על שיגעון הפליקר. חלק מהמרואיינים בכתבה הם חברי פליקר שלי (אני לא מת על העמוד שלי בפליקר, ועל מעמדי הפליקראי בכלל. אני חושב על דרכים לשנותו. אחת מהן: להתחיל להסתובב עם מצלמה, אבל זו בעיה כי אני לא מי יודע מה אוהב לצלם). על כל פנים, עשיתי סיבוב בעמודים שלהם, נהניתי לאללה ואפילו מצאתי תמונה מגניבה של עצמי אצל Osh שצולמה במסיבת שנה ל-360 מעלות לפני איזה שלושה שבועות. אני לובש את חולצת ההוואי שלי של Guess שקניתי בסן פרנסיסקו, המשובצת כפתורים העשוים קוקוס, ומחייך חיוך גדול.

באמת היה ערב נחמד.

התלבטתי אם פשוט לקחת את התמונה בלי רשות, לשאול את עופר אם אפשר לקחת, או רק לשים לינק. בסוף החלטתי על לינק. נראה לי הכי פחות בוג'רס, וככה גם יהיה לכם תירוץ לעשות סיבוב בפליקר. אין כמו לשבת ולרפרש את עמוד ה-Explore במשך שעות. זה מחזק את הגבות ומעלה את מפלס הכינרת.

אז הנה הלינק לתמונה שלי.

לילה בעיר זרה

 

א.

בעת כתיבת שורות אלה יושב אחיכם בברלין, כפי שתוכלו לקרוא בכתבה בעמודים ככה וככה. יפה ברלין, תוססת ורגועה בו זמנית, אבל לא על ברלין אספר לכם כאן, אלא על עצמי. שהרי לא משנה איפה נמצא הבנאדם, תמיד הוא נמצא שם עם עצמו, ובכל פעם שהוא לומד משהו על מקום חדש, הוא לומד גם משהו חדש על עצמו ואין דרך טובה יותר ללמוד משהו על עצמך מאשר לצפות בעצמך כשאתה במקום אחר, עם אנשים אחרים, אנשים שלא הכרת ועכשיו אתה מכיר.

ולא מספיק שאני במקום חדש (בשבילי), זו גם הפעם ראשונה בחיים שאני נוסע בקבוצה מאורגנת. האמת שפעם אחת הייתי בטיול מאורגן שכזה, אבל מאחר ונסעתי עם זו שאהבה נפשי, זה לא ממש נחשב: כשאתה בזוג אתה אף פעם לא לבד. אבל האדם הזוגי, כשהוא בלי החצי השני שלו, הוא לבד גם אם הוא בקבוצה גדולה של בני אדם. הוא לבד, והגעגוע מזכיר לו את זה בכל נשימה שהוא נושם. זה קצת מצחיק כשחושבים על זה: למרות שנסעתי בקבוצה של אחד עשר איש, מבחינתי נסעתי לבד.

קשה להיות בקבוצה. כל אחד הוא אינדיבידואליסט, זה בטוח. אבל האדם הוא חיה חברתית, מה שאומר שרק בקבוצה יכול האינדיבידואליזם לבוא לידי ביטוי. אפשר לומר את זה גם אחרת: רובינזון קרוזו לא היה אינדיבידואליסט עד שהגיע ששת. כשאתה לבד, המחשבות שלך (לא רק המחשבות, גם הפעולות) הן העץ הנופל בלב היער בלי לעשות שום קול. אתה יכול להיות אתה רק כשיש מישהו אחר, ואני לא הפילוסוף הראשון שעלה על זה – האחר הוא המראה בה אתה משתקף ואתה הוא המראה בה משתקף האחר. פשוט, אבל בכלל לא. הידיעה שבכל רגע נתון משתקפת בך קבוצה שלמה, וההשתקפות שלך מתחלקת בין קבוצה שלמה יכולה להעביר אדם על דעתו, אם רק היה חושב על זה. אבל זה מה שהכי יפה בלהיות בנאדם: אתה לא צריך לחשוב על זה, כמו שאתה לא חושב להעביר את רגל שמאל לפני רגל ימין כשאתה הולך ברחובות הרחבים של ברלין והלילה אוטוטו פוגש את הבוקר. כן, חברות וחברים: גם בברלין עולה הבוקר, וגם פה תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר, כמו שכתב רבנו ש. חנוך.

 

קחו ממני הכל, אבל תשאירו לי את החוויה של לילה בעיר זרה. תנו לי לשמוע את דפיקות מגפיי על מדרכה חדשה. תנו לי לסגור את המעיל מפני צינה של לילה לא מוכר. תנו לי לחצות כיכר גדולה ולא מוכרת כשרוח פורעת את שיערי. תנו לי רק את זה; יותר מזה אני לא צריך.

 

ב.

לנסוע בקבוצה זה קצת כמו לנסוע אחורה בזמן, בחזרה אל הילדות, אל מחנה הקיץ שבזיכרון: חבורות נוצרות, יריבויות קמות ונופלות, פתאום אתה צריך לישון עם מישהו בחדר (אתם יודעים מה זה לישון עם מישהו חדש בחדר, לשמוע נחירות של מישהו חדש? זה מטורף!), פתאום אתה מתלבט לאיזה שולחן להצטרף ואיזה רושם יעשה גילוי הלב שהרגע הרשית לעצמך. פתאום אתה צריך להסתדר עם אנשים – הסיכוי שאחד עשר אנשים ירצו לעשות את אותו הדבר באותו הזמן היא אתגר לכל סטטיסטיקאי. פתאום אתה שוב צריך להיאבק על מקומך, במובן הטוב של המילה.

הו, הרושם הראשוני! הרבה זמן עבר מאז שנאלצתי לעשות ולקבל רושם ראשוני – תשעים ותשעה אחוזים מהאנשים שאני נמצא בחברתם ביומיום מכירים אותי ואני אותם – ותנו לי לומר לכם זאת: זה לא פשוט. את רוב הזמן שלך אתה מעביר בלקטלג את האחר, להדביק עליו תווית, להבין שטעית, לקלף את התווית, לקטלג מחדש, ועוד פעם להבין שטעית, ושוב לקלף, ושוב להדביק. תשמעו למה שאני אומר לכם: כל מי שטוען שיש לו חוש לבני אדם, שהוא קולט את האחר על ההתחלה וכל זה, משקר לכם – ולעצמו יותר מכל – בפרצוף. אתה לא יכול להכיר את האחר, בטח לא בשבוע. כל מה שאתה יכול לעשות זה לקוות שהאחר יראה אותך כמו שאתה רואה את עצמך. מאחר וזה בלתי אפשרי, אתה נותר עם סוג של תסכול מטאפיזי – אתה יודע שמה שאתה רואה הוא לא האמת, אבל זו האמת היחידה שאתה יכול להכיל.

והכי יפה בכל העסק הזה שאתה לא יכול להפסיק את הקיטלוג. אין לך שום אפשרות להפסיק להסיק מסקנות על אנשים אחרים. הידיעה שגם אתה, בלי להרגיש בכלל, מכוסה במדבקות חדשות שמכסות מדבקות ישנות, הידיעה שכל הגוף הדמיוני – כל ה"אני" הזה – הוא מין לוח מודעות שכולם מדביקים עליו ומקלפים ממנו יכולה להעביר אדם על דעתו. אבל אתם יודעים מה: ההבנה הזו משחררת.

 

ד.

אתם אולי רוצים לדעת מה למדתי על עצמי. ובכן הנסיעה הזו שונה בדבר אחד בסיסי: זו הפעם הראשונה בחיים שלי שאני הכי מבוגר בקבוצה. לא מדובר בפערים עצומים, אבל בכל זאת: אני הכי זקן פה, או הכי פחות צעיר. זה די מצחיק, כי כל אחד, לפחות עד גיל 35 בערך, מרגיש עצמו – או אוהב לחשוב על עצמו כעל – צעיר. והנה, בנאדם: אתה לא, ולעולם כבר לא תהיה.

בחיים האמיתיים (מצחיק איך אנחנו קוראים לדבר שאנחנו רגילים אליו "אמיתי") אני לא מדבר כל כך עם אנשים שצעירים ממני בשלוש עשרה שנים ולא שוהה הרבה בחברתם. הרי אם נמשיך את עניין המראה נגלה שכל אחד בוחר לו את המראה שהכי מחמיאה לו. פער הדורות, תמיד אמרתי, הוא המצאה של זקנים שלא אוהבים שמזכירים להם את זה.

אבל הנה, שבוע שלם כזה עובר עלי והדבר שאני הכי שמח לגלות זה שאני די מחבב את משא השנים הזה שאני סוחב על כתפיי.

איך זה להיות הכי מבוגר? ובכן, תמיד אהבתי לחשוב על עצמי כעל מבוגר לא אחראי. לשמחתי, הנסיעה הזו הוכיחה לי שצדקתי. הרבה דברים לקחו ממני השנים, אבל דבר אחד כבר אי אפשר לקחת ממני: אני יודע מי אני.

 

ה.

מה שמביא אותי היישר את השאלה: מי אני. ובכן, תנו לי לספר לכם על חוויה קטנה שהייתה לי: באחד מהלילות פה יצאנו למועדון, כל הקבוצה. בסוף הם הלכו ואני נשארתי שם לבד, במועדון הומה גרמנים צעירים. לא עברה שעה וחצי, ואני מוצא את עצמי מוקף חברים חדשים. מרקוס קונה לי בירה, מריו מזמין את הסיבוב הבא, אני מזמין אותם חזרה (הדרך הכי טובה אל לבו של גבר היא להזמין אותו לבירה), מריה, אלכסנדרה ודורותיאה מצטרפות אלינו. הם מספרים לי על החיים שלהם, אני מרביץ בהם תורה. כשאני יוצא משם, כולם מחבקים אותי ואני מחבק את כולם. ריספקט, אומר לי כריסטוף ומצמיד אגרוף לחזהו. אתה אדם טוב, הוא אומר לי.

זה לא הפעם הראשונה שזה קורה לי, בכלל לא. יש לי היסטוריה ארוכה של להיכנס למקומות זרים ולצאת מוקף חברים, ובכל פעם זה מדהים אותי מחדש.

אני יכול לומר על עצמי במידה רבה של ביטחון שאני לא מנהיג. אני לא רוצה שילכו אחרי, אני לא רוצה להחליט בשביל אחרים, אבל עושה רושם שלפעמים זה בדיוק מה שקורה: אנשים, עושה רושם, רואים בי משהו. השנים חולפות וחולפות, ואני מגלה על עצמי שאני אוהב אנשים ושאנשים אוהבים אנשים שאוהבים אותם. מהבחינה הזו לפחות, הנסיעה הזו היא הצלחה גדולה מבחינתי.

 

שנה חדשה, מקום חדש

 

משהו קטן: מחר, שישי, בשתים עשרה וחצי בצהריים ככה, אני מתארח ב-106fm לשעה של דיבורים ושירים שאני בוחר. פעם ראשונה שזה קורה לי, שמזמינים אותי לשעה ברדיו להיות כזה שבוחר שירים. בטח זה לא יהיה כמו שאני חושב שזה יהיה.

 

משהו קצת יותר גדול: הקריירה שלי לוקחת עוד פנייה. מהחודש הבא אני הופך להיות העורך של "מסע אחר". שנה חדשה, עבודה חדשה. אני נרגש.

הדבר לא נסגר בלי מהומה זוטא. בשבוע שעבר, בשעה שאני עושה בברלין, התפרסמה ידיעה באייס על המעבר. זה היה לפני שהודעתי לגלובס… אופס… ואני בנסיעה על חשבון העיתון. פדיחה. הם קצת נפגעו והתאכזבו, ובצדק, אבל חזרתי, הסברתי, דיברנו והכל נסגר בסדר גמור.

היה חשוב לי לגמור אתם יפה; בהרבה עיתונים עבדתי בחיי, תחת הרבה מעסיקים עמלתי ובלא מעט מקומות כתבתי, ואני יכול לומר בלי שום שמץ של ספק ש"גלובס" היה ללא ספק העיתון שהיה המעסיק הכי הוגן והכי בסדר שהיה לי. מאוד אהבתי לעבוד שם ומאוד לא חיפשתי לעזוב, אבל אתם יודעים איך זה: ההצעה הגיעה, וקשה להגיד לא לדברים שאי אפשר לומר להם לא, כמו להיות עורך של "מסע אחר".

 

יש לי הכבוד להחליף את יאיר קדר. מצחיק: בעבודת העריכה הראשונה שלי, לפני כעשר שנים, החלפתי את יאיר קדר בג'וב הנחשק של עורך מדור התרבות של "צומת השרון". איך שגלגל מסתובב לו. אתם יודעים שאז, בימים ההם של "צומת השרון", היינו סוגרים עיתון עם דבק ומספריים? סלילים של טקסט היו יוצאים מתוך מכבש, ואנחנו היינו מדביקים אותם על משטחים, גוזרים פיסות קטנות קטנות של כיתובי התמונה. בסוף המסדרון היה חדר חושך, שם עבדו הצלמים. ימי ביניים של ממש. זה היה כיף.

 

ואם כבר מינויים. הערב אמור לצאת "עלמה", מגזין אחות ל"בלייזר", בעריכת דריה שועלי, שגם איתה היה לי העונג והכבוד להצטלב ולעבוד בשני עיתונים במהלך השנים. אני בטוח שזה יהיה מגזין מעולה, כי דריה מוכשרת בטירוף. לפני כמה שנים היינו נפגשים בפינת עישון, פועלים זוטרים של עיתון גדול, והנה אנחנו חובשים את כסאות העורכים של מגזינים. יכול להיות שהתור של הדור שלנו הגיע?

אורי שנער ואני

 

א.

כמה נעימה היא רוח הערב שהחלה מנשבת ברחובותינו, האין זאת? יש בריזה, בריזה של ממש. החלונות שוב פתוחים לרווחה, מפנים לאוויר את הדרך, שינוע, ושוב יש כיווני אוויר והאוויר נע בכל הכיוונים האלה – אפשר ממש להרגיש אותו מתמתח אחרי שעמד בכבדות כל הקיץ. האוויר הוא כמו ילד שקיבל אופניים חדשים.

כן, וכבר אפשר לשבת על המרפסת עם ויסקי וסודה ולהרהר. פתאום יש אוויר בחוץ, אוויר זז, אוויר שאפשר לנשום אותו. הסתיו בפתח, ואין כמו הסתיו. עוד לא ראיתי חצב, אבל אני מקווה שבקרוב יצא לי. גם נחליאלי עוד לא ראיתי, האמת, אבל מה לעשות – החיים הם לא תוכנית טבע, וצריך לדעת לקבל מה שיש.

כמה הייתי רוצה לנקות את הראש, לשבת על המרפסת בשקט ולהשקיף על הרחוב, אבל אני לא יכול. ראשי טרוד מדי באחת הפרשות הקשות שידעה המדינה לאחרונה. לצערי, ראשי אינו פנוי לסתיו, הוא עסוק במשהו אחר. הדבר שמעסיק אותי כל כך בזמן האחרון – ואת המדינה כולה אפשר לומר – זו פרשת אורי שנער.

הו, אורי שנער הגדול. אני לחלוטין עומד מאחורי אורי שנער ולגמרי תומך בו, בעובד השכיר שנער ובמאבק שלו בבעלי ההון. מנהיג פועלים אמיתי קם לנו בדמותו של אורי שנער, דוגמה ומופת לכל איש עובד במדינה הזו – אדם שלא מתכופף ולא נכנע. אדם שעומד על זכויותיו. כשכירים, אני חושב שאורי שנער צריך להיות המודל שלנו בחיים. כמו שויקי כנפו היתה לחד-הוריות, כמו שאריאלה סיסו לקופאיות, כך אורי שנער לשכירי הצווארון הלבן: רועה רוחני, מגדלור מוסרי.

אני עוקב בדריכות אחרי המאבק של השכיר שנער במעסיקיו המנצלים והפוגעניים. הריכוז נודד ממני בימים והשינה נודדת ממני בלילות. חמישה מיליון? תשעה מיליון? שמונה עשרה מיליון? ארבעים מיליון? כמה יקבל? ראשי סחרחר מרוב מספרים ואפסים. אני יכול רק לקוות שאורי שנער – ואחרי כל כך הרבה ראיונות שקראתי אתו אני מרגיש שאני יכול לקרוא לו אורי – עומד יותר טוב ממני בלחצים. מכאן אני מחזק את ידיו: העם מאחוריך, אורי. לך תראה להם מה זה פרולטריון, ואל תוותר.

איש חינוך אמיתי, כמו מנהיג, נמדד בשעותיו הקשות. אני חושב שכולנו ראינו מאיזה חומר קורץ אורי שנער. שום דבר לא מעניין אותו, לא הכסף ולא הכבוד. רק הצדק. יחי אורי שנער.

 

ב.

ולא רק זה, אורי שנער הוא מופת בעוד תחום. הוא הגבר החדש. הוא הגרסה הבוגרת של המטרוסקסואל (שמתאפיין בטיפוח הגוף), הוא המטרוטקסטואל – הוא מתאפיין בזה שהוא "מדבר על זה". הגבר הישן היה בולע את העלבון, מתכנן נקמה, או לפחות לוקח את הכסף ונעלם. הגבר הישן היה מפנים. קלינט איסטווד הוא דוגמה טובה לגבר כזה. אבל לא שנער. כגבר חדש הוא מחובר חזק לרגשות שלו, ולא פחות חשוב: מפגין אותן. הוא מחצין, הוא נעלב, הוא מרגיש "נבגד", כואב לו. אם הגבר הישן, כמו קלינט, היה מסתגר בחדר עם בקבוק ויסקי, הרי שהגבר החדש מתרוצץ מעיתון לעיתון ומספר בדיוק, אבל בדיוק רב, מה שעובר עליו. יכול להיות שזה מה שמנהיג פועלים דגול אמור לעשות, להשתפך בכתבות שער כמו אחרונת הדוגמניות. יכול להיות. אני לא בטוח, אבל יכול להיות.

הגבר הישן היה בקונטרול, תמיד רגוע, אף פעם לא נלחץ, משימות בלתי אפשריות היו השגרה האפורה שלו. אפשר למצוא בזה חן מסוים, אבל הגבר החדש טוב בהרבה: הגבר החדש מטפח נטיות להיסטריה, התנהגות קפריזית ואטימות ילדותית. כשהדברים לא הולכים בדיוק – אבל בדיוק – כמו שהוא מתכוון, הוא מתפרק. שליטה עצמית? לא בבית ספרנו.

 

ג.

אבל גם אם תיקחו ממנו את כל ההישגים הנ"ל, הרי שלא תוכלו לקחת ממנו את העובדה שהוא הגשים חלום של שכירים רבים כל כך, ואני לא מדבר על הכסף (הרי ברור שכסף זה בכלל לא העניין עבור שנער. לא מעניין אותו הכסף כלל וכלל, מה פתאום. ובכלל, למה ישר לדבר על הכסף? אתם רואים, ככה זה ישראלים: לא יודעים לפרגן). אני מדבר על חלום אחר: החלום בו אתה מלכלך על הבוסים שלך אחרי שהם מפטרים אותך, נכנס בהם חזק, מפוצץ הכל.

אל תגידו לי שאף פעם לא חלמתם את החלום הזה. אין שכיר בעולם – ואני מדבר על שכיר שכבר פוטר לפחות פעם אחת – שלא היה מת לצרוח את האמת וכל האמת (וגם כמה שקרים טובים) על אלה שמפטרים אותו. יצא לי כבר להיות מפוטר, ואני בהחלט זוכר את טעמה הדלוח, הלא מספק, של ה"לגמור ברוח טובה".

את זה שהצד המפטר רוצה ברוב המוחלט של הפעמים "לגמור ברוח טובה" אני מבין, אבל המפוטר – מה לו ולרוח הטובה הזו שנוחתת על מעסיקו?

הרי פיטורים הן הקלה למעסיק. גם אם לא רצה לפטר, גם אם הפיטורים היו כורח נוראי, הרי שברגע שהפיטורים בוצעו, המעסיק מרגיש הקלה: עכשיו זה מאחוריו. כמו טיפול שיניים. אין אדם שלא מרגיש סוג של הקלה אחרי שמסר בשורה רעה: לפחות עכשיו הוא לא היחיד שנושא אותה.

המפטר פיטר, והוקל לו. מבחינתו, אפשר לגמור את הסיפור ברוח טובה. הוא אף מעוניין לחלוק את ההקלה עם האיש מולו, זה שהרגע פיטר. אבל המפוטר, עבורו אין שום הקלה בסיטואציה. זה אף פעם לא נעים שמפטרים אותך. זה פוגע, כפי שיודע כל אחד שחרב הפיטורין הונפה מעל צווארו. וזה שמצפים ממך לקחת את הכל ברוח טובה, רק הופך את העניין להרבה יותר מעצבן.

אורי שנער לפחות פוצץ את זה. רובנו לא יכולים להרשות את זה לעצמנו, לפחות אם אנחנו רוצים להמשיך לעבוד בעיר הזאת, אבל לאורי שנער לא היה אכפת. לעבוד הוא הרי לא צריך יותר, אז שניה לפני שהוא טס לטיול במזרח עם חברו הטוב, האלוף במילואים, הוא הרשה לעצמו לשחרר. תמיד טוב לשחרר לפני נסיעה. לנסוע קל.

 

ד.

עוד פן של הפרשה, מרשים לא פחות, הוא ההתנהגות של התקשורת. התנהגות למופת ממש. כולם באו צייתנים אל הנשיא (נכון, נשיא קשת, אבל קשת עושה את הטלוויזיה של ישראל ולכן נשיא קשת הוא במידה מסוימת נשיא ישראל, לא?) לגבות את אותו מונולוג רגשני וקצת מנותק. ההתמסרות הייתה מוחלטת, גם אם נגבו כל התגובות ההכרחיות  ונשאלו (ברכות אין קץ) כל השאלות הקשות. הנשיא, יש לומר, סיפק את אותה הסחורה לכולם. בכל זאת, פעם נשיא – תמיד נשיא. אצלו אין דברים כאלה כמו בלעדיות.

הנשיא המודח, הם קראו לו בכותרות, ממש כאילו היה גולה פוליטי. זה היה די מצחיק בעיניי, אני מוכרח להודות. לפעמים זה בכלל נראה כמו ראיון פרומו לעוד תוכנית ריאליטי חדשה.

 

ה.

פרשת אורי שנער, אם כן, תופסת את מרבית מחשבותיי ואין לי זמן ליהנות כהלכה מהסתיו. זה חבל מאוד, כי הסתיו פה קצרצר, ותוך שניה הוא נגמר. אבל אני מוצא נחמה בעובדה שגם אורך החיים של פרשת שנער לא יהיה ארוך בהרבה. הרי בינינו, כמה כבר אפשר להתעסק בריב של שכיר מיליונר עם מעסיקו המיליונר סביב כמה מיליונים? תוך שבועיים, אני מקווה, נוכל כבר לשאול "אורי מי?". זו לא אמורה להיות בעיה, לשכוח אותו. אם את ההתנתקות הדחיקה התקשורת תוך שבועיים שלושה, את שנער ייקח לה לשכוח שלוש דקות בדיוק.

שנער צבר המון ניסיון בטלוויזיה וכל זה, אבל דבר אחד הוא כנראה לא למד: זה שאנשים מתעניינים בך היום, לא אומר שהם יתעניינו בך גם מחר. נשיא נשיא, אבל פאסט-פוד תקשורתי כמו כל אחד אחר.

 

פוסט המאתיים

 

הרגע שמתי לב שהפוסט הקודם, על הספרים, היה הפוסט המאתיים שלי. אצא לחגוג, אם כן. פוסט המאתיים הוא לא סיבה גרועה יותר מאחרות להרים כוסית הלילה. בזמן האחרון אני שותה ויסקי וסודה כמחווה לריימונד צ'נדלר, וזה מזכיר לי שבפוסט המאתיים שכחתי לציין שקראתי את "השינה הגדולה" שלו. די אהבתי אם כי לא נפלתי. וכן עיינתי שוב ב"צרות הן המקצוע שלי", שהוא סבבה. אבל הכי חשוב: שכחתי להמליץ על "אשתו של הנוסע בזמן" מאת אודרי ניפנגר. הגיבור הוא גבר שנוסע בזמן הלוך ושוב במהלך חייו, מלידה עד מוות. ספר אחלה מן אחלה. יש שם כזה סיפור אהבה, אני אומר לכם: בכיתי. ולא פעם אחת. הרבה פעמים. זה אחד הטיפולים המבריקים בסוגיית המסע בזמן שנתקלתי בהם, בעיקר בזכות זה שהמסע בזמן הוא מחלה, הפרעה למהלך החיים. זהו ספר על מאבקו של הנוסע בזמן לקבל את עצמו – ואצלו העצמי הוא הרבה יותר מורכב, שהרי הוא פוגש את עצמו כילד וכמבוגר כל הזמן, כמו גם את אהובתו ומשפחתו, והוא משפיע עליהם והם משפיעים עליו. זה סיפור טוב שמסופר טוב ומציע צלילה משתלמת של כמה לילות. 

נחזור רגע לחגיגות המאתיים, שזו הסיבה להתכנסותנו כאן היום.

ובכן, דרך לא קצרה עשינו יחד, אתם ואני (כבר מאתיים פוסטים שאנחנו מהלכים בה), ודרך לא קצרה עוד לפנינו (בפוסט האלף אני שוכר את גני התערוכה), אבל לפני שאנחנו ממשיכים ללכת בואו נעמוד כאן, בצל העץ הדמיוני שלנו, ננוח לרגע במקום שייקרא על ידי הדורות הבאים "צומת המאתיים", וניווכח – פשוט לא תהיה לנו ברירה אלא להכיר בזה – שיש רק דבר אחד הקושר אותנו כאן אחד לשני איכשהו, והדבר הזה הוא אני. בלעדי, אין כאן כלום. אתם באים והולכים, עולים ויורדים כרצונכם מרכבת האהבה, היום אתם פה, מחר אתם שם. אבל אני – אני פה מההתחלה ואני אהיה פה עד הסוף, כי אני ההתחלה ואני הסוף של כל הדבר הזה.

אוהב אתכם אחים ואחיות שלי, להתראות בפוסט שלוש מאות.

עוד כמה ספרים טובים

 

מלא ספרים טובים קראתי לאחרונה, הנה כמה מהם בסדר לא מסוים.

ובלי לינקים. המדיניות שלי בענייני לינקים ידועה (לי): מאחר ואף חנות לא משלמת לי עמלות (יודעים מה, עזבו עמלות. אני מסתפק בספרים חינם), לא אפנה לאף אחת מהן. פשוט תעשו קופי פייסט על שם הספר, ובחרו חנות בעצמכם. תודה וסליחה.

 

"השם הטוב" של ג'ומפה להירי הוא סאגה משפחתית הודית-אמריקאית. כתוב נהדר. נורא מרגש. מיד המשכתי וקראתי את ספרה הקודם, ספר סיפורים קצרים בשם "פרשן החלומות". חלק מהסיפורים נהדרים, במיוחד זה על הזוג בהפסקת החשמל והסיפור הנושא את שם הספר. כל הסיפורים נעים, כמו הספר, מהודו לארה"ב וחזרה. כל הדמויות במצבי צבירה משתנים של גלות; חלקם מצא בית, חלקם מחפש, חלקם לעולם לא ימצא. היא תעשה אתכם קצת עצובים, להירי. בסוף כל אהבה אצלה נפערת תהום.

 

נהניתי הנאה מרובה מ"הדוקרן של ויטגנשטיין". סיפור מפגשם הסוער של לודוויג ויטגנשטיין וקרל פופר, מפגש שבסופו איים – האמנם? – ויטגנשטיין על פופר בדוקרן! התקרית היא תירוץ לחקירה פילוסופית הבאה והולכת בין שתי הגישות של שתי האישים: מהי פילוסופיה, מהו יש, מה זה מוסר וכמובן: האם בכלל יש דבר כזה כמו "מה זה". עד כמה שאני אוהב את ויטגנשטיין, אני מוכרח להודות שפופר עשה עלי את הרושם העז יותר. הספר מביא יופי את רוח התקופה ורוח המחשבה.

מאחר ועלה ויטגנשטיין, הסתערתי מחדש על "על הוודאות" שלו. כבר עברו כמה שנים מאז קראתי את לודוויג הסוער והמסעיר. בספר מצאתי משפטים שסימנתי שם בקריאה האחרונה (בטח ב-2000), כמו: "את מהות החשבון למדנו דרך למידת החשבון" (סעיף 45. ההדגשה במקור).

לא יודע, הפילוסופיה שלו כבר לא עושה לי את זה – הבנאדם אולי גאון, אבל מתעסק בשטויות.

זה נכון, אבל מצד שני איך אפשר שלא לאהוב את האיש שבהערת שוליים כותב: "היומרות הן משכנתא המכבידה על כושר החשיבה של הפילוסוף". או במקום אחר – בסופה של עוד חקירה פילוסופית מאומצת אודות לא-כלום, כמו מה אומר המשפט "אני יודע שזה כיסא" – הוא פתאום זועק: "האם אין לבדיקה סוף?".

מה אומַר לכם, אני עדיין אוהב את האיש ואת הפילוסופיה שלו, אבל היא מחלה. הפילוסופיה חייבת לעסוק ביֶש, במוסר, בחיים, באלוהים, באדם. דברים כאלה. כשהיא מתרחקת מהחיים ומתעסקת במילה, או ב"שפה", היא הופכת פתאום ללא יותר מתחביב אידיוטי וחסר תכלית, כמו להשקות פרחים מפלסטיק.

זה קישור טוב לעוד ספר שקראתי: "סיינפלד והפילוסופיה". ראיתי שאחת מהחברות פה המליצה עליו. דעתי שונה. זה לא ספר רע, הוא פשוט חסר משקל לחלוטין. אין בו כלום, חוץ מחבורת מעריצי סיינפלד עם תואר פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת ככה וככה שחושבים שלהקביל בין סיינפלד לסוקרטס זה מחוכם ושלהתעמק (עוד פעם ועוד פעם בטרחנות שאין לה סוף) במשפט "זוהי תוכנית על כלום", או לבדוק האם קריימר עומד בקריטריון המוסריים של קירקגור זה פילוסופי. סתם ספר.  

וכל הזמן הם כותבים בספר יאדא יאדא יאדא וחושבים שזה מצחיק. זה ממש הרגיז אותי. אז למה בכלל קראתי את זה עד הסוף? כי תחקירנית של לונדון וקירשנבאום התקשרה והזמינה אותי לדבר על זה, אז קראתי. בסוף היא לא התקשרה, אפילו לא לבטל (אלה, אין להן בושה).

 

אני קורא בהנאה – אם כי באיטיות אין קץ, חודשיים ואני רק בעמוד 100 – את "סיפור ניסויי עם האמת", האוטוביוגרפיה של גנדי. האמיתי כמובן. בחיים לא הייתי מכניס הביתה ביוגרפיה של רחבעם זאבי. בוא'נה, אתם לא מאמינים איזה קרוע הגנדי הזה – בספר קוראים לו גהנדי. כן, האיש גדול, אבל קרוע לגמרי, מענה את עצמו כל הזמן, מחמיר עם עצמו יותר מדי. יחסית לבן אדם שיצא נגד האלימות הוא די אלים נגד עצמו.

קראתי את הביוגרפיה של איינשטיין, השנים הראשונות. מעולה!

בכלל, ביוגרפיות – ואם עוד לא המלצתי לכם על הביוגרפיה של מרקס, הנקראת פשוט "מרקס" אז עזבו הכל ורוצו לקנות – זה קטע טוב בשבילי לאחרונה. אין גדול כאנשים גדולים.

 

היו גם חטיפים: לעסתי במהירות את "מוסיקה צבאית" של ולדימיר קמינר. מצחיק, מעניין, שופך עוד קצת אור על התמוטטות ברה"מ וכל זה. באותה מהירה לעסתי את "מוות בוונציה" של תומס מאן, בהוצאה המחודשת והמקוצרת. מאותה סדרה בלעתי גם את "חיי נישואין", נובלה של דוד פוגל. אם הנובלה הזו הייתה קינוח במסעדה, הייתי קורא לה "פָּרפֶה עֶצֶב".

 

ואוו, כמעט שכחתי – אתם חייבים לקרוא את "הקטרקט בעיני הרוח" של אופיר טושה גפלה. איזה ספר. איזה כלי. סופר גדול חדש מתהלך בינינו. פשוט ספר מעולה.

 

אה, וגם "מיליון רסיסים קטנים" של ג'יימס פריי. ספר שכולו בעיטות. לבטן, לפנים, למפשעה, לעמוד השדרה. ספר כל כך חזק: סיפורו, בגוף ראשון, של נרקומן המתאשפז במכון גמילה. אתם לא תורידו אותו מהידיים ותחלמו עליו בלילות.

 

עכשיו אני קורא וכל כך נהנה מ"רודף העפיפונים". אני ממש בסוף, אבל לא בא לי שזה ייגמר. איזה ספר! מזל שמחכה לי "קורות הציפור המכנית", החדש של הרוקי מורקמי. אין מה לומר, החיים שלי יפים.

 

ולסיום, לינק וסיפור: היום בבוקר, עם הקפה, בכיתי מול האינטרנט, עם דמעה אמיתית שמתגלגלת במורד הלחי והכל. עופר שלח תפס אותי לא מוכן עם הספד מרטיט לכלב שלו שמת. דמעה, אשכרה. לפי כמות הטוקבקים אני לא לבד. ואולי זה רק בגלל שיש לי כלבה.

ואפרופו זה: אתמול אחרי הצהריים אני יורד עם הכלבה, פוסע לאיטי והכלבה פוסעת עוד יותר לאט מזה, מריחה כל עלה וכל ג'אנט ביסודיות אין קץ. אני מחכה לה, עומד מעל עיתון שנזרק ונשאר פתוח על המדרכה. זה ידיעות אחרונות, כנראה מסוף השבוע, ויש בו כתבה על אדיר מילר. אני קורא את הכותרת ("הלך הילד, נשאר החיוך". כותרת מפגרת) וכותרת המשנה. נאמר שם שאדיר מילר כבר בן שלושים ואחת, שיש לו אחיין, שהוא חושב על להתחתן, בלה בלה בלה, כל מני שטויות. האמת היא שאין לי שום דבר נגד אדיר מילר, והאמת שגם לא בעדו.

תבינו, מאחר ואין לי טלוויזיה בבית אני משוחרר לגמרי מהצורך לחוש רגש כלפי אנשים שמופיעים בטלוויזיה. מאדיר מילר, דרך יהודה סעדו וכלה בדני קושמרו ורינו צרור: האנשים האלה לא עושים לי כלום. הם בכלל לא בעולם שלי.

 

בקיצור, אני עומד ברחוב מעל העיתון, קורא על המהפך שחל בחייו של אדיר מילר (לא הייתה לו תוכנית, ועכשיו יש לו), מהרהר בגורלו של אדיר מילר (נולד לו אחיין, הוא חושב על ילדים) והופך בבקשתו (הוא לא רוצה שיקטלו את תוכניתו החדשה). בינתיים הכלבה סוגרת את המרחק בינינו, מתקרבת, נעמדת גם היא מעל העיתון, ומשתינה ישר על הפרצוף של אדיר מילר.

 

שנת לימודים טובה ויומולדת שמח

 

א.

חוזרים לבית הספר, בשעה טובה. וכמו בכל פעם שהחופש הגדול מגיע לקיצו ואנחת הרווחה של מאות אלפי הורים נישאת כמו תפילת הודיה באוויר ההביל, אני נזכר מחדש באותה מסיבת יומולדת. אני מהילדים האלה שהיומולדת שלהם חל ביום האחרון של החופש הגדול (כן, מגיע לי מזל טוב. תודה רבה).

לעולם לא אשכח את המסיבה ההיא. אנ'לא בטוח לגבי הגיל, אולי שבע, אולי תשע, אבל זה לא ממש משנה. באותה השנה החלטנו, אני והחבר-הכי-טוב-שלי דאז, לעשות מסיבת יומולדת ביחד. אני מדבר אתכם על שנות השבעים המוקדמות והקשוחות בפתח תקווה, מקום וזמן בו הילדים יצאו לעבוד בגיל שש, רובם במטעי הכותנה האינסופיים ששכנו במקום בו הוקמה בינתיים פתח תקווה הצעירה, או הירוקה, או גני פתח תקווה, או משהו כזה. זו לא היתה תקופה קלה, ואנחנו לא היינו ילדים קלים. אני עבדתי באותה התקופה בניקוי ארובות והחבר-הכי-טוב-שלי דאז הוציא את מטה לחמו מצחצוח נעליים של אדונים מהודרים שהגיעו מרמת גן, בפיהם מקטרות מעלות עשן וגינוניהם מהודרים. רמת גן, פריז – בשבילנו הכל היה אותו דבר.

אני זוכר את חדר הפינג-פונג הגדול בבית החבר. השולחן הירוק כוסה במפה עם ציורים שמחים ונמלא בדברי מתיקה וחטיפים. במרכזו עמדה עוגת יומולדת מפוארת יחסית לתקופה (למי היה אז כסף לנרות? היינו תוקעים גפרורים בעוגה ומכבים אותם).

אני זוכר את עצמי ואת החבר יושבים בראש השולחן. השעה היעודה כבר הגיעה, ואנחנו נרגשים מאוד, חבושים בכובעים משולשים מצחיקים ולבושים במיטב מחלצותינו, על הפטיפון הישן כבר עמדו מוכנים מעט תקליטים עם שירי מסיבות, מנגנים את השירים שעדיין לא נס ליחם, או אולי נס ולא עדכנו אותי. גם ההורים היו שם, מוכנים עם מצלמות תשע מ"מ ישנות.

אז אנחנו יושבים שם, בראש השולחן, מחכים לאורחים שיבואו עם מתנות (למי היה כסף למתנות אז? היינו מקבלים נייר עטיפה חום ובתוכו רגבי אדמה). אני זוכר אותנו יושבים שם, מחכים. מחכים. מחכים עוד קצת. אבל אף ילד לא בא. שעה עברה מהמועד הנקוב, ואנחנו שם לבד, בראש השולחן הגדול, מחכים לאורחים. אני זוכר את תחושת המבוכה המשתלטת, אני זוכר את ההורים מתלחשים, נלחצים קצת. אני זוכר אותי ואת החבר מנסים לאכול קצת בייגלה, אבל לא נותנים לנו. "זה לאורחים".

לא זוכר בדיוק איך ובדיוק למי נפל האסימון ראשון, אבל ההכרה נפלה עלינו כמו אדנית ממרפסת הקומה השלישית: אף אחד לא בא למסיבה. אף אחד לא זוכר שיש לנו יומולדת. אף אחד. זה היום האחרון של החופש הגדול.

ברבות השנים לבש הסיפור מספר גרסאות, חלקן טוענות שאנחנו פשוט שכחנו להזמין. אבל ההמשך הוא כדלקמן; ההורים התעשתו ראשונים, נחלצים להגן על הבריאות הנפשית של שני הגוזלים המדופרסים שישבו בראש השולחן הריק, כובעים משולשים מצחיקים לראשם והמוסיקה השמחה מהפטיפונים רק מדגישה את תחושת התלישות. ההורים יצאו שלוחים כאיילות במרחבי השכונה, לאסוף כמה ילדים שיבואו לחגוג אתנו את יום ההולדת.

את הסוף אני פחות זוכר, ואת הזיכרונות אני משלים לבד. כנראה שבאו כמה ילדים, מן הסתם הרימו אותנו על כיסאות מספר פעמים כמספר השנים שחיינו עד אז, ועוד פעם אחת לשנה הבאה, כנראה קיבלנו קצת מתנות (אולי זו היתה השנה בה קיבלתי את הסט של החשמלאי הצעיר?), מן הסתם שרנו שירים, סביר להניח ששיחקנו משחקי חברה. אני באמת לא זוכר. הדבר היחיד שנשאר הוא המבוכה שבהכרה: אף אחד לא בא למסיבת יום ההולדת שלי.

 

ב.

האירוע, דוקטור, לא זכור לי כטראומה. ההפך הוא הנכון; זה סיפור מצוין לספר בחברה או לפתוח אתו טורים בעיתון. מבחינתי, מדובר באירוע מכונן – הוא כמעט הדבר היחיד שאני זוכר מילדותי באם המושבות (חוץ מהטיפוס הקשה במעלה הארובות של העשירים, החום הלוהט בארובות והפנים השחורות מפחם).

לשאלתך, דוקטור, אני לא מתעורר בלילות שטוף זיעה קרה מחלום בלהות על שולחנות פינג-פונג עמוסי ממתקים וריקים מילדים. אפשר לומר במידה לא ברורה של ודאות כי בריאותי הנפשית לא ניזוקה. אולי רק קצת, בקצוות, אבל היי – מי יכול לומר שנפשו שלמה לגמרי. ככל שהשנים עוברות, אני מדמיין את הנפש שלי כמו פורד אסקורט סטיישן מודל 74; חבוטה בקצוות, שרוטה בצדדים, הצבע החיצוני קצת מתקלף, המנוע מתחמם והרדיו פולט רעשים לבנים, אבל היא עדיין נוסעת בנאמנות בכבישים המהירים של החיים (תמיד רציתי לכתוב "בכבישים המהירים של החיים"). אני אוהב את הנפש ככה, במיוחד את הנפש שלי. אין בי הרבה סבלנות לאנשים עם נפש של ג'יפ ארבע על ארבע שהניילונים עוד עליו ובגלגליו עוד לא דבק אבק הדרכים. חיים בלי טראומות קלות וזיכרונות שנויים במחלוקת אינם חיים. האם הייתי מי שאני אם כולם היו זוכרים את המסיבה ההיא ומופיעים בזמן? אולי. אולי גם הייתי עדיין נשאר אני גם אם לא הייתי מחליק כמה שנים אחרי זה ושובר את השן הקדמית. אבל ה'אולי' לא משנה.

 

ג.

מה בכל זאת לקחתי אתי מאותו יום חם של שנות השבעים המוקדמות באם המושבות? אני חושב שבאותו היום ניטעו בי כמה זרעים של כמה פורענויות. אז הבנתי לראשונה, אם כי בבהירות מעורפלת של ילד קטן, שהכל יחסי: היום הגדול שלי הוא לא יום גדול עבור אנשים אחרים. עבורם, אם כבר, זה היה ההפך. היה זה יום עצוב, ונוגות של סוף-חופש עמדה באוויר. מחר חוזרים ללימודים, למי יש כוח למסיבות. הבנתי שהכל יחסי בחיים, אולי חוץ מחדר ריק מקושט בבלונים צבעוניים.

עד היום אני מוצא את עצמי עליז במידה חשודה במסיבות יומולדת של אחרים, ומהורהר במידה רבה ביום ההולדת של עצמי (מצחיק, הוא חל אתמול, אבל בשעת כתיבת שורות אלה, כמו שאומרים, הוא עדיין לא קרה. זה מין מסע קטן בזמן. סביר להניח שבזמן שאני קורא שורות אלה אני במצב של חמרמורת מסוימת, ודאי נבוך קמעה מהגילויים החושפניים), אני עדיין מופתע קצת אם באים אנשים, אם הם זוכרים ת'יומולדת שלי. כן, דוקטור, אפשר לומר שנפשי לא ניזוקה כהוא זה מאותה התקרית. יצאתי ממנה נקי כמו אסלה בערב פסח.

 

ד.

אז הופ הופ טרללה גדלתי בשנה, והילדים חוזרים ללימודים. זה אולי יום שמח להורים, אבל זה בהחלט לא היום הגדול של המורים, שרובם, אני מניח, היה מעדיף להמשיך עוד קצת את החופש. מסכנים המורים. חרא כסף, מינימום כבוד, ושרת חינוך שמתייחסת אליהם כאל אויב. "ניצחתי אותם במלחמה", היא אמרה השבוע. איך היא לא מתביישת, האישה הזאת? היא רוצה שתלמידים יקומו לפני מוריהם, אבל באותה השעה ממש דואגת לפגוע בכבודם של אותם מורים בדיוק. מכל הדיבורים הגבוהים שלה לא יצא כלום, דבר וחצי דבר. מכל הרפורמות המפוארות נשאר אוויר חם.

אני דווקא מחבב את המנהג של לעמוד כשהמורה נכנס, אבל אם אתם רוצים שבאמת יכבדו את המורים, תשלשו להם את המשכורת. הדבר היחיד שמביא כבוד במדינה הזו זה כסף. ילד יכבד הרבה יותר את המורה שלו אם זה יבוא לבית הספר במרצדס מאשר כשהוא קורא בעיתון שאלפי מורים נמצאים בסטטוס של נזקקים.

 

ה.

אני קצת מקנא בילדים האלה, שחוזרים – או אולי כבר חזרו בעצם – ללימודים. כשאתה ילד, ההתקדמות שלך נראית הרבה יותר ליניארית, מסודרת, מהירה. אלף, גימל, חית, י"א, שליש ראשון, שליש שני – כילד, אתה ממש יכול להרגיש שאתה מתקדם.

מהמבוגר, לעומת זאת, נגזלה תחושת ההתקדמות. החיים שלנו הם פחות ליניאריים, פחות מתקדמים. כשאתה ילד, אתה כל הזמן הולך לקראת משהו, יש קו ברור של התקדמות. כשאתה מבוגר הכל מתמסמס, כאילו מישהו שפך מים על הנייר שעליו מצויר הקו הזה, והכל נמרח.

ועדיין, שנת לימודים טובה לילדים ויומולדת שמח לי.