אתם יודעים מה עשיתי בשבוע האחרון

א.

ז'תומרת, אם אתם קוראים גלריה. מעניין, 'תם יודעים – בשבועות האחרונים הופעתי שלוש פעמים בהארץ, הפקת אופנה במוסף, ידיעה ביזארית אחרת וזו. בכל פעם הופתעתי ממיעוט התגובות. אז או שלא הרבה אנשים קוראים הארץ. או שאלה שקוראים הארץ הם לא מאלה שאומרים לך 'ראיתי אותך בעיתון'. או שאלה שקוראים הארץ ואלה שאני מתערבב איתם כמעט ולא משיקים. יש עוד אפשרות: שכולם ראו אבל יצאתי כל כך דפוק שעדיף להם לעשות כאילו הם לא ראו מאשר להעליב אותי. בשביל מה יש חברים.

מה שכן, הבחורה החמודה מהספריית וידיאו אמרה שהיא ראתה ואמרה לחבר שלה: היי, תראה, זה מישהו שבא אלי לספרייה.

ב.

לגבי הידיעה בגלריה. קודם כל, לבשתי חולצה יפה. שנית, אני מתקשה להבין מאיפה הביאו את ההגדרה "להקת רוק נונסנס". איזה שטויות! אפשר להגיד הרבה דברים על נאג' חמאדי. נונסנס אנחנו לא. איך אפשר לומר נונסנס על שירים כאלה? דבר שלישי, יש שם כמה אי דיוקים לגבי הענין הזה של תוכנית בערוץ 1. אז ככה: הם אכן פנו אלינו בהתרגשות אחרי שראו הופעה. מתלהבים מאתנו שם לאללה. אבל אנחנו עוד לא יודעים. הכל אוורירי לחלוטין. אולי נלך לפיילוט, מי יודע, אולי לא.

אני לא מת על המחשבה הזו של להיות אחד עם תוכנית בטלוויזיה, אבל החיים, נו, לפעמים באה חוויה, מה לא תיקח? או לפחות תתלבט קצת. אני יודע שאמרתי שבחיים אני לא אעשה דבר כזה, אבל אולי אני כן אעשה בסוף. נראה. לא החלטתי. חוץ מזה, זו גם חייבת להיות סוג של בוחטה. אחרת למה שאני ארצה לעשות את זה? בשביל להיות מפורסם? אני שם זין על להיות מפורסם.

דבר אחד עצבן אותי שם, בערוץ 1 (אודי, אתה תמות על זה): באיזשהוא שלב, אחד שם מהערוץ אמר לנו משהו כמו: "אני מוציא אתכם מהמועדון הקטן הזה בסלמה!" ו"אם זה כל מה שאתה רוצה לעשות בחיים שלך, לנגן באיזה מועדון בסלמה…" דברים בסגנון הזה. כל אחד חושב הוא בראיין אפשטיין. זה היה קצת מעצבן. התחשק לי לעשות סצנה, אבל לא רציתי לשחק את התפקיד שיועד לי.

ג.

אחרי האייטם בגלריה התקשרו מלא תוכניות טלוויזיה וכזה, אבל אנחנו מקפיאים את החשיפה התקשורתית עד שהמיקסים יהיו מוכנים. מהר, אינשאללה. אחר כך נראה מה נעשה. אתמול קיבלנו את ההורדות של השירים, שלב לפני מיקס. זה נשמע טוב.

הכל שטויות, באמת, כל התוכניות טלוויזיה האלה. העיקר זה נאג' חמאדי, ואני אומר לכם ששלושת השירים שהקלטנו שם הולכים להיות פצצה. אתם תמיד מוזמנים לבקר האתר המייספייס שלנו. גלוברמן, אחינו, הקלידן האגדי של נאג' חמאדי, שם אצלו בבלוג כל מני וידיאו סלולרי. האיכות מחפירה, החיים יפים.

 

בגנות הנאמנות

 

א.

פוסע לו ד.פ. מעדנות ברחוב ראשי של עיר גדולה, ראשו בשמיים וסוליות נעליו בגושים טריים של צואת כלבים, והוא הוגה בסוגיות עמוקות מיני ים. כשהוא מרים את ראשו הוא רואה שלט פרסומת עצום: חברת האינטרנט, שבמקרה גם הוא מנוי שלה, מבטיחה חבילה נהדרת בזיל הזול. זה הרבה יותר טוב מהחבילה שלו, אין ספק: יותר מגה, פחות כסף, ועוד מקבלים מתנה!

חוזר ד.פ. לביתו ומתקשר לשירות הלקוחות. שלום, הוא אומר, הייתי מעוניין להצטרף למבצע. אי אפשר, אומרת לו המוקדנית עם הקול הסימפטי, המבצע מיועד רק ללקוחות חדשים שערקו אלינו מהחברות המתחרות. אבל אני לקוח ותיק ונאמן, מתריס ד.פ., כבר שנים אני הולך אתכם! עכשיו אני רוצה לשדרג. כן, אומרת המוקדנית, אבל אי אפשר; המבצע הוא ללקוחות חדשים בלבד.

לד.פ. – טיפוס רגוע ושליו בדרך כלל – מתחיל לעלות הדם לראש. אבל מה ההיגיון, הוא שואל (לקולו הנעים נוספת אוקטבה), ולמה העובדה שאני לקוח ותיק אמורה לדפוק אותי?

מוקדניות, כמו שיודע כל אחד, יכולות להיות די קשוחות וזו שבצד השני של הקו עשויה אבן. אין מה לעשות, היא אומרת בקול שליו. הדיאלוג הזה חוזר על עצמו עוד פעמיים עד שנמאס. את יודעת מה, אומר הלקוח הזועם, אני רוצה לעזוב את החברה שלכם, נמאס לי! אני עוזב! אני הולך למתחרים!

אין בעיה, אומרת המוקדנית בשלווה, חכה אתי רגע על הקו. שלושים שניות עוברות, והיא מודיעה שהוא כבר לא לקוח. ואז, באותה נשימה, היא אומרת לד.פ. ההמום (תמיד הוא קצת המום, האמת): אדוני, עכשיו אתה לקוח חדש – אפשר להציע לך את החבילה המוזלת החדשה שלנו? יותר מגה, פחות כסף, וכמצטרף חדש גם מגיעה לך מתנה. ברוך הבא!

 

ב.

את אותו הדיאלוג שתואר בסעיף הקודם ניהל כל אחד מאיתנו, בשינויים קלים בלבד, כבר המון פעמים, יותר ממה שאתם מסוגלים לזכור. מדובר בעוד אחד מהעיוותים של החיים שלנו, שמתנהלים בצל תחרות עסקית בין ענקים. רוב החברות – סלולר, אינטרנט, טלוויזיה, בנקים, ביטוח, קופות חולים, עיתונים, יו ניים איט – עסוקות במרדף מטורף אחרי לקוחות חדשים. הלקוח החדש הוא הדבר היחיד שנחשב. כתוצאה, את הלקוח הוותיק הם פשוט הפסיקו לראות. הוא עמוק בכיס הקטן שלהן, לדעתן. אותו מותר לדפוק, הוא כבר שלנו. הדגים שבים שווים משהו, אלה שכבר ברשת לא מעניינים אף אחד.

חברת הסלולרי שלי לא מאפשרת לי לקבל את המבצע הטוב בגלל שכבר רכשתי מכשיר לפני שנתיים, הבנק שלי שומר את תנאי ההלוואה הטובים ללקוחות שיערקו מבנק אחר, העובדה שהמנוי שעשיתי למגזין נחמד אחד עדיין לא פג, או פג לפני פחות מחצי שנה, גורמת לי לשלם יותר, חברת הביטוח תדפוק אותי כל עוד אני לא שם לב, וכך גם כל השאר.

אתה שווה להם כשאתה מגיע ודמי המינוי שלך נגרעים מהחשבון של המתחרה. זה לא סתם שהרוב המוחלט של הקמפיינים מיועד להביא אותך ורק מיעוט מבוטל מהם מיועד לשמור אותך. זה כי הנחת העבודה הבסיסית שלהם היא שאנחנו מטומטמים.

 

ג.

בשביל שכל זה יהיה לך שווה, אתה צריך ממש לעבוד בזה. יש לי חבר טוב שמנהל כך את חייו: כל שלושה חודשים הוא עובר מהוט ליס, מסלקום לאורנג', מבזק להוט, וכך הלאה, אתם מבינים את העניין. זה אמנם גוזל ממנו קצת זמן בשיחות טלפון, וצריך גם קצת לאהוב את זה, אבל אתם פשוט לא מאמינים איזה חיסכון זה. במו אוזני שמעתי אותו מקבל שלושה חודשים של חבילות סרטים יקרות, VOD און דה האוס, מכשיר סלולרי בחינם, 1000 דקות שיחה לחו"ל חופשי, ועוד שלל הנחות ומתנות שבאמת קשה לדמיין. עם הבנקים הוא מתמקח על עמלות כתגרן בשוק, ומנצח. הם כולם רבים עליו.

האיש הזה, שאני מעריץ אותו יותר עם כל יום שעובר, מנצח את השיטה בכלים שלה. הוא פשוט פיצח את הסוד. לזכותו ייאמר שהוא חולק את הסוד עם כל מי שרוצה. הסוד פשוט, היישום מסובך: לא להיקשר. להיות קשה להשגה. תמיד להיות עם רגל אחת בחוץ, והעיקר: לתת להם לדעת את זה!

אני, בינתיים, לא הצלחתי בזה. האינסטינקט הבסיסי שלנו, כבני אדם וכצרכנים, הוא להיקשר. כל חיינו (ואני מדבר על החיים הפרה-קפיטליסטים) לימדו אותנו שהנאמנות והעקביות הן התכונות הטובות ביותר שאדם יכול לרכוש לעצמו. והנה, הכול התברר כשקר אחד גדול. הנאמנות לחברה מסחרית רק תדפוק אותך, העקביות שלך היא תמיד לטובתם, ולרעתך.

הדרך היחידה לנצח אותם היא להיות לקוח לא נאמן. להיות מניאק כמוהם. לקפוץ כמו דבורה מפרח לפרח, למצוץ הנחה פה ומתנה שם ולזמזם בחדווה כל הדרך אל הבנק. להיות ערני תמיד. תמיד לשמור על האופציות פתוחות. בשביל זה, חברות וחברים, צריך אופי ונחישות. אם אתם קוראים את הטור הזה בקביעות אתם כבר אמורים לדעת שאין לי בדיוק מחסנים מלאים בזה, אבל דעו לכם שאני עובד על עצמי. אחרי השיחה שתוארה בסעיף א' עשיתי עוד שתיים כאלה. בנאדם, זה עובד!

 

ד.

בימים אלה אני בודק אם אפשר לקחת את זה עוד קצת קדימה, אם זה יכול לעבוד גם בשטחים אחרים. אני מתכנן להרים טלפון למשרד האוצר. צ'מעו חברים, אני מתכנן לומר להם, כבר יותר משלושים ושש שנה שאני לקוח של המדינה הזו שלכם, והאמת – נראה לי שאתם קצת דופקים אותי.  איפה כל אלפי השקלים שאתם לוקחים ממני כל חודש? אני רוצה לעבור למתחרים.

הטלפון הבא יהיה למשרד הפנים. נראה אם הם עובדים כמו חברת האינטרנט שלי. בואו נבטל את ההתקשרות בינינו, חברים; אתם תיקחו את תעודת הזהות שלי, אני אמתין עוד רגע על הקו (לא אכפת לי אם תשמיעו את ההמנון בינתיים) ואז אהפוך להיות לקוח חדש שלכם, מדינת ישראל: אני רוצה את השי היפה הזה שאתם נותנים למצטרפים חדשים – אני רוצה סל קליטה. אני רוצה הנחות במס. אני רוצה אולפן. אני רוצה להביא קונטיינר מלא שטויות.

יכול להיות כיף.

חשבתי גם על המעסיקים שלי; לכולי עלמא ידוע כי קשה יותר לקבל העלאה מהמקום בו אתה עובד. קל הרבה יותר לעבור לעבודה אחרת, שם יתנו לך יותר, לפחות בהתחלה. אותו העיקרון, הרי, עובד בכול מקום. לא שאני עוזב, חלילה, אבל המחשבה, המחשבה… למה להיות נאמן? מה נתנה לנו הנאמנות?

 

ה.

אתם יודעים מה, אני והאישה שאני אוהב כבר הרבה שנים ביחד. אפשר לומר שאנחנו לקוחות וותיקים אחד אצל השנייה. הנה אני מרים לה טלפון לעבודה.

היי, בייבי, אומר לה כשתענה – דיברתי עם שירות הלקוחות של הנפש, ונחשי מה: מהיום את לקוחה חדשה אצלי! ככזו, את רשאית לכל ההטבות שגברים מחלקים למצטרפות החדשות אליהם: ארוחות רומנטיות לאור נרות, סופי שבוע בחוץ לארץ, פרחים, קפה למיטה בבוקר, שיחות זימה לא מתוכננות, חיבוקים ארוכים מול השקיעה, כל זה. הכול במבצע! ויש גם בונוס: בשלושת החודשים הראשונים את זכאית לחמש מחמאות ביום (את נראית נהדר!). רק תישארי אצלנו בחברה. רק אל תעברי למתחרים. מה הם כבר יכולים להציע שאני לא? את לא חייבת לענות.

 

נאג' חמאדי בהופעה!

סיבוב ההופעות נמשך!

רגע לפני שנאג' חמאדי נכנסים לאולפן הם (אנחנו) ייתנו (ניתן) עוד הופעה אחת אחרונה בתור להקה שעוד לא הקליטה בסאבליים, סלמה 53 ת"א (פינת אברבנאל). מוצ"ש / 23 בדצמבר / 22:30 / כניסה חינם / בואו מוקדם לתפוס מקומות / יהיה רוקנרול!

 

 

 

עד ההופעה אתם יכולים לעיין בתמונות, לראות כתבות וידאו, פה לקרוא מילים (גם פה) 

אפשר גם לבקר באתר החדש והלא גמור של נאג' חמאדי במייספסייס

 

לכבוד החנוכה

 

א.

חנוכה תמיד היה החג שלי. כילד זו חוכמה קטנה מאוד לאהוב את חנוכה: מה יש פה לא לאהוב? אוכלים סופגניות ומקבלים כסף; חג מושלם מזה קשה למצוא גם אם מחפשים טוב טוב.

התמזל מזלי ונולדתי וגדלתי לפני עידן הפסטיגלים, מה שחסך ממני את ההכרח לדעת מי הם רן דנקר ומייקל לואיס האלה שכל הילדות מעריצות כל כך. השבוע באוטובוס ישבתי מאחורי חבורה של ילדים שהתווכחו בלהט על סף אלימות של ממש מי יותר סקסי ואני לא יכולתי שלא לתהות מה יכול להיות סקסי ביצורים המעושים והמלאכותיים האלה, דוגמנים מפלסטיק, העתקים חסרי מקור. לא שאני לא יכול להעריך את הקוביות בבטן של לואיס או את עיני חדר המיטות של דנקר, אבל בחייאת דינאק – גברים הם לא.

יש רק דבר אחד שהופך ילד לגבר והדבר הזה הוא זמן, לא פוטושופ.

לפעמים אני חושב מה היה קורה אם הייתי נולד 10-15 שנים מאוחר יותר ומתמלא חלחלה אמיתית, פיזית ממש, עם בחילות והכול: האם הייתי זה שיושב באוטובוס ומתווכח בלהט מי יותר סקסית, עדי הימלבלוי או אליענה בקייר? (את השמות העתקתי ממדור הסלבס של וואלה. אין לי מושג למי הם מתייחסים. אני מקווה שמדובר בבחורות, אבל באמת שלא כל כך אכפת לי)

כן, תמיד הייתי (או לפחות מאז גיל 30) חסיד גדול של פער הדורות: אני מפיק הנאה גדולה מלהתנשא על הצעירים של היום. נסו גם אתם, זה נחמד.

 

ב.

עם כל הכבוד לניסים הגדולים שנעשו לעמנו בימים ההם בזמן הזה וכל זה, הדבר הגדול שחג החנוכה לימד אותי זה את האמת העתיקה שאין חבר נאמן כמו כסף מזומן. כילד, חנוכה היה אחת הפעמים היחידות שהיו לי סטֶפות של כסף בכיס, בוכטות של ממש. כילד, חנוכה היה אחת הפעמים היחידות בשנה שנחשפתי לניצוץ הזה בעיניים של המבוגרים אל מול הכסף. הכסף. הכסף. ההתלהבות הזו הדביקה גם אותנו, הילדים, ואיך לא תדביק? שימו חבילה של שטרות על השולחן, וישר יש לכם מסיבה: אנשים מתחילים לדבר יותר בקול, פתאום הם מרגישים טובים יותר, חזקים יותר, מצחיקים יותר. זה המזומן שעושה את זה.

כילד, אחד מהתפקידים היותר משמעותיים אצלנו במשפחה היה להיות הבלדר של דמי החנוכה: לקחת את הכסף מסבא ולהעביר אותו הלאה, להרוויח כמה שניות של מגע בשטרות החדשים, הנעימים למגע, ואז לחוות את האובדן הנוראי שבוויתור, בלהושיט אותם למישהו אחר.

אהבתי את התפקיד הזה כילד, והיום כמבוגר אני אוהב לראות את ילדי המשפחה עוברים את אותה החוויה בדיוק: הניצוץ שבעיניים, תחושת הכוח הרגעית של הבלדר (לרגע אחד שולי הוא בעל הדעה ובעל המאה), אבל היום אני רואה עוד צדדים: את היד המושטת אל השטרות היישר מתוך התת מודע, את החישוב שנעשה כמעט בעל כורחו (כמה כסף מסתובב פה, סביב לשולחן), את הקטנוניות הלא רצונית (בשביל מה ילד בן 4 צריך מאה שקל, כאילו שיש מישהו שצריך מאה שקל יותר מילד בן 4), את כל הדברים האלה שמביא איתו המזומן לשולחן.

כן, תמיד אמרתי שאת הדברים הכי עיקריים בחיים אתה למד מהרגעים הכי טפלים.

 

ג.

כשהייתי ילד הכול היה הרבה יותר פשוט, לפחות בחנוכה: סבא אחד נתן שטרות, סבא שני נתן מטבעות. היום שניהם מתים. אין לי אף סבא. אני חסר-סבא. סבא-לס. אין אף אחד שאני יכול לקרוא לו סבא. אני חושב על זה ועליהם די הרבה, אבל בחנוכה במיוחד, לא יודע למה, אולי בגלל הכסף (עד היום סטֶפות בארנק מזכירות לי את סבא שלי), אבל לא רק (יש סוג של חום שרק סבא יכול לספק).

 

ד.

חג יפה כל כך, כאמור. ובשנים האחרונות הוא תופס לו טוויסט נהדר, לפחות בדרום העיר תל אביב, שם זה כבר כמה שנים טובות שאתם יכולים להסתובב ברחובות ולא לקבל אפילו שמץ של מושג על חנוכה. בדרום העיר שלנו, משכנם של מהגרי העבודה, בולט הרבה יותר חג המולד. קישוטי כריסטמס צבעוניים בכל חנות, עצים, נורות, בובות שוקולד של סנטה קלאוס, אווירת חג של ממש. תענוג אמיתי. הרבה יותר אמיתי וחגיגי ונכון, אם תשאלו אותי, מכל הפסטיגלים המחורבנים. הייתי שמח לראות הרבה יותר חנוכיות ברחובות, אבל גם בלעדיהן אני נהנה הנאה גדולה מלשוטט ברחובות העמוסים. וחוץ מזה, יש הרבה סופגניות.

אני לא דואג לצביונה היהודי של מדינת ישראל. ולמה שאדאג? להבדיל מציבורים אחרים במדינה, אמונה של מישהו אחר לא מאיימת עלי ואורח חיים שונה משלי רק משמח אותי. מבחינתי, כמה שיותר אשוחים יותר טוב.

וחוץ מזה, בהפוך על הפוך, כל הכריסטמס הזה רק עושה אותי הרבה יותר חנוכאי. הוא מזכיר לי שמדובר בעונה היפה של השנה, בעונה בה חוגגים בני כל הדתות בכל העולם כמעט, את הגרסה שלהם לחג האורות; מההודים עד המקסיקנים, מהמלזים עד הוויקינגים, מהסעודים ועד המתנחלים, כולנו מדליקים נרות פחות או יותר באותו הזמן וחוגגים פחות או יותר את אותו הדבר: את הניצחון שלנו על החושך הפרטי שלנו.

לא יודע מה אתכם, אותי הרבה יותר מדליק להרגיש חלק מהעולם, מהמין האנושי כולו, מאשר להתרכז ולהתבדל ביהדותי. כשאני מדליק נרות עם בני משפחתי המורחבת עושה לי טוב לדעת שאני לא לבד למרות שאני יהודי. כי הרבה לפני שאני יהודי אני בנאדם.

 

ה.

נסים? אני לא מאמין בניסים, ואין לי שום עניין בסיפור המכבים. אני לא אוהב את הפן הזה של חנוכה: הקנאות והאלימות לא עושות לי את זה בכלל, ובטח לא האדפטציה שעשינו פה לחנוכה, של ה"מעטים מול רבים" וה"באים להשמידנו" וכל זה. זה החלק המיותר בחג לטעמי.

אבל אולי אני היחיד. מדינת ישראל של 2006, כמו שיודע כל מי שרואה טלוויזיה, מכורה לניסים ועושי ניסים מכל סוג. מתתיהו היה מתפלץ, אני בטוח, וכך גם יהודה המכבי, ובכל מקרה אני בטוח שעוד בעלי טורים ופרשנים יטריחו אתכם עם ההקבלה הזו.

ועדיין, אחרים תלו את הנהייה הפתטית הזו אחרי נסים ועושי נסים בשבר הגדול בחברה הישראלית שאחרי המלחמה בלבנון. אני לא חושב שזה העניין. הנהייה אחרי העל-טבעי (או האל-טבעי) משותפת לכל בני האדם, ורק אחוז מזערי מהמין האנושי היה מעורב במלחמת לבנון (כן, קשה להאמין).

האין האמונה בנס והציפייה לו קשורה הרבה יותר לעובדה שהעולם נשלט על ידי השיטה הקפיטליסטית? הקפיטליזם כולו רציונל ותועלתנות, כולו תחשיבים קרים, מטרות ויעדים, מספרים וטבלאות.

העולם נאנק תחת עולו הכבד של הקפיטליזם – השבוע פורסם "דוח העושר העולמי" של האו"ם, על פיו אחוז אחד מאוכלוסיית העולם מחזיק ב-40% מהנכסים בעולם ו-10% מאוכלוסיית העולם מחזיקה ב-85% מהעושר והנכסים בעולם. החצי השני של העולם מחזיק ביחד כאחוז אחד בלבד מהעושר. את הנתונים על עניי ישראל אתם מכירים לבד אני מתאר לעצמי.

העולם נאנק תחת עולה הכבד של הרציונליות, של החישובים הקרים ומשחקי השליטה. לא שהדברים האלה הם רע מוחלט, חלילה, אבל איך אפשר להאשים את בני האדם כשהם מחכים לנס, לאל-טבעי? כמו שהדברים נראים כרגע, נס זה הדבר היחיד שיציל אותם.

 

—-

רצועות בונוס! מיוחד לקוראי "החיים בהיר": דברים יפים שכתבתי על חנוכה בטיים אאוט (2002) ובגלובס (2004).

וחג שמח

המרוץ לצמרת, מבט מבפנים

 

אחיכם דופק היום פוזה חושרמוטה במוסף הארץ

 

צילום: ינאי יחיאל

 

מסקנות: כיף להצטלם. אני אוהב את הקטעים האלה שאתה עומד, מישהי מאפרת אותך, מישהו אחר משחק לך בשיער, עוד מישהי מסדרת לך את הז'קט ושני אנשים מכוונים עליך תאורה ומצלמים אותך. 

יפה לי חליפה, אבל האמת שיש לי מין הבעה כזו של טָמבָּל, לא? שלא לדבר על זה שלפרצוף שלי יש מבנה סוסי לגמרי ושבאופן כללי אני נראה כמו מישהו שהתחפש למשהו.

חוץ מזה הצטלמתי גם עם סט שני; מראה רוקרי יותר: מכנסי עור, מעיל עור, משקפים שמש. משהו לו ריד המוקדם כזה, אבל לא נכנס. אני אבקש מינאי יחיאל, הצלם, לשלוח לי אחת ואשים אותה פה.

אחד מהשיאים של אותו יום צילומים היה לפגוש את החבר יורם קופרמינץ, שגם הוא אחד מעשרת הגברים האמיתיים (שימו לב: עשרים אחוז מהגברים האמיתיים של מוסף הארץ מחזיקים בלוג ברשימות). היה כיף. עשינו דברים של דוגמניות, 'תם יודעים: התאפרנו, נשנשנו סלט חסה, הסנפנו קוקאין ודברנו על אתרי צילום נבחרים ברחבי העולם. העניין הוא שיש לנו צילומים לקטלוג של בגדי ים לקראת הקיץ, לא סגור אם במלדיביים או בקאריביים.

 

אבל שלא תחשבו שאני סתם דוגמן ריקני, פני סוס יפות ותו לא, אובייקט חלול וקולב חסר בינה, הנה כמה בלוגים מעולים שאני קורא בזמן האחרון באדיקות יחסית. כותבים מצויינים אחד אחד. תענוג אמיתי.

עידן דורפמן נתן לי פה בראש, אז הלכתי לבלוג שלו, עולם חדש מופלא. כלכלה, חברה, סביבה / דרך התגובה של האזרח דרור הגעתי ל-wickicritic. אקולוגיה, חברה וכלכלה. המון שיעורים ומאמרים מעניינים / מבט פילוסופי הוא הבלוג של טל ירון / מקס הזועם נותן בראש / הדור הבא זה הכלכלן המתוסכל והלוטה בערפל / משמר הכנסת: בלוג שנותן ביקורת על חוקי הכנסת. חזק / הקפיטליסט היומי הוא גם בלוג של שני כותבים, רותם סלע ואסף הדני

לחלק גדול מהכותבים האלה הגעתי דרך בלוגדיבייט, מיזם הבלוגים הכי חזק שהולך היום. לטעמי, הרבה יותר טוב מכל הוובסטר שמבסטר. מדובר במערכת דמויית-פורום, שההודעות בה הם קישורים לרשומות בבלוגים. מיזם שכולו לתפארת הדיאלוג. פשוט אחלה דבר. שאפו

 

מי פה האטרקציה?

 

בחופשתי האחרונה נתקלתי, ולא בפעם הראשונה, בהיפוך תפקידים מעניין. היינו על החוף בגואה, הודו, נהנים מכל הדברים שאפשר ליהנות מהם – ים רגוע, שמש טובה, אוכל טעים, חברה נעימה, אנשים יפים, מחירים זולים. כל הדברים שמהם מורכבת חופשה מוצלחת.

לעת שקיעה, בעוד אנחנו יושבים ומביטים בים (דבר שאף פעם לא נמאס, ואיך יימאס?), מגיעות לפתע סירות עמוסות תיירים הודים ועוגנות מול המסעדה. ההודים יורדים מהסירות, כמה מהם שולפים מצלמות, מסתכלים עלינו, והנועזים שבהם עושים סיבוב בינינו ומבקשים להצטלם עם האנשים המוזרים האלה שהם אנחנו.

הייתה זו שעה יומית של היזון חוזר ומעגליות קסומה – מי האטרקציה פה? מי המקומי, מי התייר? הם מסתכלים עלינו, אנחנו מסתכלים עליהם, ושני הצדדים משועשעים מעצם הסיטואציה, שני הצדדים יודעים להעריך את ההיפוך.

דברים מהסוג הזה קורים הרבה כשמטיילים למקומות שאינם פריז, לונדון או ניו יורק, וכל מי שהיה מבין על מה אני מדבר ונזכר בחיוך בחוויות דומות שעברו עליו. בפרפראזה על קלישאות של פוליטיקאים, אפשר לומר שבאנו לתייר ויצאנו מתוירים.

 

כן, כאלה הם החיים. כמו עוגיית המדלן של פרוסט, כך זרקו אותי המבטים המשתוממים של התיירים ההודים אל ילדותי הראשונה. והנה פלאשבק (מיוחד לקוראי "מסע אחר"): עת היינו מבלים את חופשתנו המשפחתית השנתית באילת, אחד השיאים הגדולים והקבועים של החופשה היה ללכת על החוף ולצפות בתיירים, ובעיקר בתיירות הסקנדינביות שבחרו לבלות את החופשה השנתית באילת דווקא. אני זוכר – או אולי ממציא לעצמי זיכרון – את מדקרות הקנאה הקלות: איך הם חופשיים, כמה הם שונים מאיתנו. ואני זוכר גם את התמיהה הקלה, שמלווה אותי עד היום: המקום שאתה גר בו הוא אתר החופש של מישהו אחר. קצת מוזר. הייתי מביט בהן בפליאה כשהן מביטות בשקיעה ולא ממש מבין את הקונספט.

 

הו הו הו הו, איך שגלגל מסתובב לו, לא? המקומי/תייר שהייתי כילד באילת השתקף אלי מעיניו של הילד ההודי, מקומי/תייר בעצמו, שהסתכל בי ובעיניו אותה התמיהה ואותן מדקרות הקנאה בדיוק. אני חופשי יחסית אליו, כמו שהתיירת הסקנדינבית של ילדותי היתה חופשייה יחסית אלי (למרות זאת, אני לא מאלה שמאמינים שהכל יחסי. בעיני רב המוחלט על היחסי), וזה כי מי שבא מרחוק תמיד נראה לנו חופשי יותר. עובדה: אם הוא לא היה חופשי יותר, הוא לא היה בא מרחוק.

 

כך, בין התייר שהייתי כילד לבין התייר שאני היום, אני משתדל לחיות את החיים: לחפש כמה שיותר פליאות ולהביט בכמה שיותר שקיעות. כשזה מצליח אני מאושר. כשזה לא מצליח אני מנסה לזכור שזה רק בגלל שלא ניסיתי מספיק, שזה רק בגלל ששכנעתי את עצמי שהשקיעה שם יפה יותר מהשקיעה פה, ושאפשר להיות חופשי רק כשאתה בחופשה. ולא כך הדבר.

 

כמו בכל סוף שנה, גם בסוף השנה הזאת אנחנו מגישים לכם את רשימת מאה המסעות והיעדים שיעשו את השנה הבאה, 2007 במקרה הזה. אם הייתי יכול לבחור במסע אחד מרשימת המאה הייתי בוחר בלי היסוס בטיסה לחלל – זו השנה הראשונה שבה ניתן לאנשים כמוכם וכמוני (רק עם יותר כסף) לצאת בחללית מחוץ לאטמוספרה ואף לצאת מחוץ לחללית למעוף קצר בחלל.

רק המחשבה הזאת מעבירה בי שוב אותן צמרמורות עונג ידועות, כמו שכתב המשורר. אין לי חלום גדול יותר מאשר לטוס לחלל ולהיות בחלל, לראות את כדור הארץ מבחוץ ולנסות, כמו הילד ההולנדי מהסיפור, לסתום באצבע אחת את החור שבאוזון.

 

אחד הגיבורים הגדולים שלי הוא יורי גגרין, האדם הראשון לטוס בחלל. תמונתו תלויה במשרדי ומבטו הטוב מנחם אותי. כן, בחלל אולי אי אפשר לראות שקיעות, אבל את הפליאה הגדולה מכולן אפשר לחוש רק שם. הפליאה של גגרין יכולה להביא אותי לדמעות עד היום. "כשהקפתי את כדור הארץ בספינת חלל", אמר, "ראיתי לראשונה כמה יפה כוכב הלכת שלנו. איזה יופי! ראיתי את העננים ואת הצל שהם מטילים… המים נראו כנקודות אפלות ונוצצות… כשצפיתי אל האופק, ראיתי את הניגוד בין צבעו הבהיר של כדור הארץ לשמים השחורים לחלוטין…".

 

ואולי יום אחד, כשתתבסס תיירות החלל, נשב על חוף רגוע בגלקסיה רחוקה ובשעת שקיעתן של ארבע שמשות נצפה בספינות חלל קטנות עוגנות ומהן ירדו המקומיים ויצפו בנו צופים בהם. ושוב נוכל לתהות: רגע, מי פה האטרקציה?

תן לו במצלמה הסלולרית

א.

ביום שישי הייתי בירושלים. על אחד העצים ראיתי את המודעה הזו:

המודעה הזו קסמה לי בגלל כמה דברים. הראשון הוא המחווה (המודעת? תמהני) לסרט האימה הבינוני "דרושה שותפה רווקה", השני הוא הבס"ד, אבל הכי בגלל ה"כניסה מאמצע טבת". איזה יופי, בחיי! בתל אביב אתה בחיים לא תראה מודעה עם כניסה מאמצע טבת. מי לעזאזל בכלל יודע פה מתי זה טבת?

אני מקווה שבת עמי, שרון וגאולה ימצאו שותפה בקרוב (את מספרי הטלפון מחקתי בעצמי. לא הייתי רוצה שאלפי הבחורות הדתיות שקוראות את החיים בהיר יתחילו להציף בשיחות). מעניין מי עוזבת, ולמה. אני מקווה שהיא מצאה לה חתן מבית טוב ושהם יחיו באושר ובאושר (החתונה בטבת? שיהיה במזל!). אני מקווה שגם לשותפות האחרות יימצא חתן עד תמוז.

 

ב.

את המודעות האלה צילמתי ליד הבית שלי:

 

לא הכרתי את השכנים שלי, מגדה ויצחק קוזמא זכרונם לברכה, בשמם. בפנים סביר להניח שהייתי מזהה אותם. בכל זאת, כבר עשר שנים שאנחנו שכנים.

אבל אהבתם של מגדה ויצחק העמידה אותי מול עמוד החשמל הזה לכמה דקות של רגישות. כמעט וירדה לי דמעה, אני אומר לכם. שבוע אחד בלבד הפריד בין בני הזוג. יצחק, בעל אב וסבא, הלך לעולמו ומגדה לא יכלה להחזיק יותר מעמד. שבוע אחד בלעדיו, וגם היא נפטרה.

יצחק, שנפטר קודם, הוא עדיין "בעלי, אבינו וסבנו". מגדה, שליבה לא עמד לה בלי בעלה, הלכה לעולמה עם תואר אחד פחות, "אמנו וסבתנו" כתוב במודעה. וזה בדיוק כל העניין, לא?

מי ייתן ולא תדעו עוד צער, משפחת קוזמא היקרה, מי ייתן ואהבתם של מגדה ויצחק תאיר לכם את הדרך.

 

קשה להיות שמאלני

א.

שבת שעברה התחילה טוב. בצהריים הגיע SMS; ל' מזמין לארוחת בשר ציד אצלו ביפו, הוא ו-א' בדיוק חזרו מסדנת בישול בפיימונטה ורצו להדגים את המיומנויות החדשות. בתזמון שאין מופלא ממנו החליט מ', לרגל מעבר דירה, לפתוח את כל בקבוקי היין שהצטברו אצלו, והצטברו בלי עין הרע.

אז התאספנו כל החבורה ליום של סביאה בנוסח עדות המיסטר ג'י; על השולחן עמדו גבינות משובחות ונקניקים שאפשר לבכות מהם; בשר הציד בותר וחולק בין הגריל, המעשנה והקדירה והעלה ניחוחות שעינו את הצמחוני שבי אבל עוררו את הקרניבור שבפנים (אכלתי. אל תכעסו עלי); הבאר היה עמוס מכל טוב והאווירה הייתה הרבה יותר מחיובית. זה היה אחד מהימים האלה שעושים לך להרגיש כמו בסרט צרפתי. אפילו השמש זרחה בנימוס.

לקראת ערב נזכרתי שמתקיימת צעדה מרחבת הסינמטק ועד לכיכר רבין והפגנה שקוראת להסרת המצור על עזה. כשסיפרתי על העצרת לחברים מסתבר שאף אחד לא שמע עליה. משום מה לא נתתי לסימן הזה להפריע לי.

שניים, ג' ו-ס', החליטו להצטרף. בדיוק כשבאנו לצאת הסתבר שעוד רגע יוצא תבשיל רגל בעשבי תיבול. ואז מישהו פתח עוד בקבוק יין. ומישהו אחר חתך נתחים יפים מהחיה האומללה שהסתובבה על הגריל. כשהחלטנו לצאת התברר שחייבים להתעכב עוד רגע; ס' חייב לבדוק כמה איברים פנימיים. ועוד בקבוק נפתח, ועוד אחד. כשיצאנו להפגנה כבר היה קצת מאוחר, אבל אנחנו היינו שמחים עד מאוד. שמחים את סוג השמחה הזה ששייך להרבה אוכל טוב, המון יין משובח וחברה נעימה.

התגלגלנו לאיטנו לכיוון ההפגנה. הבטן הייתה מלאה והראש הסתובב קלות בכיוון הנכון.

 

ב.

עד שהגענו להפגנה היא כבר עמדה בשלבים מתקדמים של דעיכה, אבל האנרגיות מסביב לא הותירו ספק: היא לא בערה ולו לרגע אחד. נראה שעם הזמן יש פחות ופחות שמאלנים. זה היה מדכא. מעט מפגינים עמדו בקצה הדרומי של כיכר רבין, עגמומיים למדי, וסיפרו לנו איך זרקו עליהם דברים מהמרפסות וקיללו אותם. השאר התפזרו. הייתה אווירה של תבוסה באוויר, והניגוד הזה בינינו – אנחנו שבעים ומרוצים, הם אומללים – רק החריף את הבאסה. הלכנו משם לשתות איזו בירה. זה היה אחד מהימים האלה שעושים לך להרגיש כמו בסרט ישראלי. אפילו הירח זרח דלוח.

כל הסיום של היום הזה עשה לי להרגיש קצת מוזר; כמו איזו קלישאה יד שנייה של שמאלני נהנתן שמדבר יפה ועושה מעט (ואני אפילו לא נהנתן! סתם יצא במקרה). הכוונות טובות, זה כן, אבל למי אכפת מהכוונות, אלה המעשים שקובעים. אם לא מחית נגד ההרג המאורגן בעזה, אם לא היית שם, לא עשית דבר וחצי דבר. לאף אחד לא אכפת שרק כמה דקות לפני זה, על בקבוק יין אוסטרלי משובח, נתת נאום משכנע במיוחד על זכויות אדם. אז כתבת על זה בעיתון, אמרתי לעצמי, אז מה?

חזרתי הביתה בלב כבד. בדרך עוד קיללו אותי חבורת בחורים צעירים שהשתייכו, אם יותר לי הימור פרוע, לצד הימני של המפה הפוליטית. מזלם שהייתי במצב רוח של שלום, אחרת הייתי מפרק להם את הצורה במכות.

 

ג.

לא קל להיות שמאלני, ולא רק בגלל מה שמכנים "המציאות באזורנו". להפך, כמו שאני רואה את זה "המציאות באזורנו" היא סיבה מספיק טובה להיות שמאלני. הבעיה איננה במציאות, הבעיה היא במניפולציות הנעשות על המציאות.

והמניפולציה הכי גדולה שמבוצעת על המציאות היא כמובן היכולת של ההנהגה הפוליטית לתת לאנשים תחושה שקיומם בסכנה ושחייבים להילחם בפלסטינים, ולהצליח להסיט את מבטם מהבעיות האמיתיות שלנו פה: העוני והפערים החברתיים ההולכים וגדלים. אני מאמין שכבר שמעתם את זה משהו כמו מאה שלושים וארבע אלף פעמים וקצת. אז עוד פעם אחת לא תעשה לכם שום דבר: עובדים עליכם בעיניים. האויב האמיתי של החברה הישראלית לא נמצא מעבר לחומה או לגבול, הוא נמצא בפנים.

 

ד.

הערב אני מתכוון לא לפספס הפגנה. במוצאי שבת, ה-9 בדצמבר, אני מתכנן להגיע לוועידת העשוקים השביעית, שתיערך מול מלון דיוויד אינטרקונטיננטל בתל אביב, שבתוכו תיערך ועידת ישראל לעסקים של עיתון גלובס. אם אתם בתוך הוועידה, תעברו בחוץ, תבואו להגיד שלום.

עכשיו, זה חשוב מאוד: אל תבינו אותי לא נכון – אני מאוד אוהב את ועידת ישראל לעסקים ומאוד בעדה. בכל השנים שהייתי שם נהניתי מאוד ואולי אקפוץ גם השנה, לפגוש מכרים ותיקים כמו דונלד טראמפ וכאלה.

אני גם לא מאלה שזועקים אוטומטית נגד הון-ושלטון. הכסף והכוח תמיד הלכו יחד, ויחד הם תמיד ילכו. אי אפשר להפריד ביניהם. ככה תמיד היה, ככה תמיד יהיה, ואם כך – מה יכול להיות יותר טבעי מוועידה שנתית כזו בה נפגשים נציגים משני הצדדים ומנשנשים קצת קבבונים?

עבורי, ויכול להיות שאני במיעוט גם בתוך המיעוט, העמידה בוועידת העשוקים היא לא נגד הוועידה האמיתית ובטח לא נגד העשירים. אני בעד עשירים. לעזאזל, הלוואי והייתי עשיר בעצמי!

ועוד: למרות שאני מאמין בדברי קרל מרקס שאמר שההיסטוריה היא דברי ימי מלחמת המעמדות וכל זה, אני לא באמת חושב שהעשירים דופקים את העניים. ההפך הוא הנכון, בישראל של 2006 העשירים הם אלה שמונעים מהעניים למות מרעב.

הבעיה היא לא בעשירים ולא בעושר. הבעיה היא בממשלה הזו ובממשלות ישראל לדורותיהן. העשירים הם בסדר, זו המדינה שמחורבנת, שמפקירה את השכבות החלשות, שדופקת את זה שאין לו ומצ'פרת את זה שיש לו, והכל למען אינטרסים רגעיים של הישרדות פוליטית בזויה.

אני הולך לעצרת מול ועידת העסקים של ישראל לא בשביל להפגין נגד העשירים והעושר. ההפך הוא הנכון, אני הולך להפגנה הזו בשביל לעודד את אנשי העסקים. לעודד אותם לנקוט עמדה ברורה יותר נגד הפערים החברתיים, לעודד אותם לדחוף את הממשלה לכיוונים הנכונים. הם, שלא כמו הפוליטיקאים, אולי יקשיבו. ומה שעוד יותר בטוח: להם, בניגוד אלי, יש סיכוי אמיתי שהפוליטיקאים יקשיבו.

אני מאמין שזו צריכה להיות גם המטרה של ועידת ישראל לעסקים כולה, לא רק של כמה מפגינים העומדים מחוץ לה: להבין שהעשירים והעושר הם לא האויב של העניים. האויב הם הפוליטיקאים הקטנים. הם אלה שצריכים להרגיש לא בנוח בוועידה. הם, לא אנשי העסקים.

 

ה.

אני מציע לכם לקרוא דוח שכתב מרכז אדווה בשם "העשור החברתי האבוד – ההשלכות החברתיות של הצעת תקציב המדינה 2007". זה חתיכת מסמך מדכא, אני אומר לכם. המסמך הוצג לכנסת לפני כשבועיים.

העשור החברתי האבוד הוא העשור הזה שלנו, זה שאוטוטו נגמר. ב-57 עמודים מדכאים מראים לכם שם את השיטה: קיצוץ עקבי ונחוש בהוצאות חברתיות לטובת הוצאות ביטחוניות; מדיניות חד-ממדית לחלוטין: את הכסף לביטחון לוקחים מהחלשים בחברה. זה עד כדי כך פשוט. זה עד כדי כך מזעזע. תוכניות חברתיות נדחות, תקציבי רווחה מקוצצים כשבו בזמן, מתקיימת הפחתת מסים לעשירים.

בבקשה, תקראו את הדוח הזה לפני שאתם נכנסים לנשנש משהו לוועידת ישראל לעסקים.

 

ו.

מרוב דיכאון הרמתי טלפון לערן וינטרוב, מנכ"ל עמותת "לתת" שהשבוע פרסמה את דוח העוני האלטרנטיבי, והוא בטובו הקדיש לי חצי שעה מזמנו. ידעתי שהוא לא יעודד אותי, אבל רציתי לשמוע מה יש לו לומר. צדקתי: הוא לא עודד אותי. מה יש לו לומר? הרבה דברים קשים: על הדינמיקה של העוני, שגוררת את האנשים רק למטה; על הייאוש הכמעט טוטאלי בו נמצאים אלה המוגדרים עניים; על האדישות של השלטון; על חוסר חמור בכל תוכנית למלחמה בעוני (הממשלה ביטלה אחרי המלחמה תוכנית שבע-שנתית של 14 מיליארד שקל); על המשחקים הסטטיסטיים של הביטוח הלאומי, ועוד כאלה וכאלה חדשות רעות. דברנו גם על הפרמטרים האלטרנטיביים של "לתת" לעוני.

אבל מצד שני, וינטרוב אמר לי שרבע (!) מתושבי ישראל מתנדבים לעזור לאחיהם העניים וגם אמר מילים די חמות על המגזר העסקי. סיכמנו שמעכשיו אני אהיה עוד יותר בעניינים האלה של העוני. צפו לעידכונים.

 

ז.

מה השתנה מהוועידה הקודמת עד לזו הנוכחית? בקודמת עוד היה אופנתי להיות חברתי. תמיר וברוורמן באו ודברו מילים גבוהות על מהפכה, והאנרגיות היו כולן בכיוון של דגש על מה שחשוב.

השנה הזו הוכיחה מה באמת חשוב למדינה הזו שלנו: לעשות התנתקות, לעשות מלחמה ולדפוק את העניים. זו הייתה השנה בה נדחקה החברה אל שולי השיח לטובת הבטחוניזם. בואו נקווה שהשנה הזו תהיה שונה.

שתהיה לכם אחלה ועידה, לא משנה מאיזה צד של הלובי של אינטרקונטיננטל אתם נמצאים.

 

שחור הוא הירוק החדש

 

א.

ראש עיריית ירושלים, אורי לופוליאנסקי, החליט בשבוע שעבר להקפיא את תוכנית ספדיה לפיתוח העיר לכיוון מערב, והפך לגיבור של הירוקים. כמה קל להיות פופולרי במדינה הזו שלנו, פשוט הולכים עם הרוח, מה גם שלאחרונה להיות ירוק זה אופנתי.

עוד לפני שנכנסים לפרטים של תוכנית ספדיה כדאי לזכור דבר אחד: גם עליה ניתן למצוא את טביעות אצבעותיו המטופחות של אהוד אולמרט, שלפני כעשר שנים הזמין את משה ספדיה לתכנן את התרחבות העיר מערבה ולבנות 20 אלף יחידות דיור על פני 24 אלף דונם. כך שזו בכלל לא "תוכנית ספדיה", זו "תוכנית אולמרט". עכשיו קל הרבה יותר להתנגד אליה, לא? עכשיו גם קל הרבה יותר להבין את תאוות ההתפשטות, את התשוקה לבטון ואת ההתעלמות מכל מה שירוק. עכשיו כל העליהום הזה על האדריכל נראה לא לעניין: בראיון שנתן ספדיה לעיתונים לא מזמן טען כי הציב תנאים לאולמרט, ביניהם שיתוף פעולה עם הירוקים. איכשהו, אני מאמין לו הרבה יותר משאני מאמין לשאר הגורמים בפרשה.

אני מנסה לא להיות אוטומטי בפרשה הזו. האינסטינקט הוא, כמובן, להיות לטובת הירוקים, אבל מירידה לפרטים נראה שהירוקים לא התנהגו מי יודע מה בכל הפרשה. לפי ספדיה, הוא עבד עם הירוקים שכם אל שכם במשך למעלה משלוש שנים עד שהגיעו לסוג של הסכמה. ואז לדבריו, אחרי שהוגשה התוכנית פרצה פתאום ההתנגדות והוא סומן כאויב הגדול.

 

ב.

עכשיו, אל תבינו אותי לא נכון – אני בעד הירוקים. תמיד. אבל אין ספק שההתנהגות המתוארת על ידי ספדיה מתאימה להם. הירוקים תמיד ידעו מה הם לא רוצים יותר טוב משהם ידעו מה הם רוצים, על כל ירוק תמיד יהיה מישהו שהוא עוד יותר ירוק ותמיד, אבל תמיד, הם יעדיפו את המחאה הקולנית ואת ההפגנה הצבעונית על פני הישיבה האפורה והמתישה בוועדת התכנונים. כזה הוא האופי הירוק, ובגלל זה, אגב, אני אוהב אותם כל כך.

תוכנית אולמרט-ספדיה הייתה אולי אסון ירוק, ואולי טוב שנעצרה, אבל בחייאת רבאק – למה תמיד הכול, גם הדברים הטובים, חייבים להיעשות בצורה כל כך חלטוריסטית?

 

ג.

אני מוצא סוג של יופי כמעט פואטי בהצטרפות של לופוליאנסקי החרדי אל הירוקים. בדת היהודית כמו שאני מבין אותה, יש לא מעט צדדים ירוקים ולא מעט אהבת טבע. היהודי הדתי מחויב לברך כשהוא רואה עץ חדש או מריח פרח יפה. הוא מחויב לאהוב את העולם שברא (לשיטתו) אלוהים, ולשמור עליו.

נכון, שכונות חרדיות הם הדבר הכי לא ירוק שאפשר לדמיין, אבל זה רק בגלל שהמנהיגים שלהם תוקעים אותם בחיים של עוני וכיעור. היהדות האמיתית, כמו שאני מבין אותה, צריכה להיות ירוקה יותר מהירוק הכי ירוק. אולי השידוך המפתיע של לופוליאנסקי והירוקים, למרות שנעשה לצרכים פופוליסטיים, הוא תחילתה של ידידות מופלאה.

על הניתוק

 

אתמול בבוקר התקשר אלי איזה תחקירן מהתוכנית של מרב מיכאלי בהוט. אני אוהב את מרב, באמת, אבל לא היה לי מושג שיש לה תוכנית שם. הוא רצה לדבר אתי על טוקבקים ועל הצעת החוק המטומטמת של מה שמו מישראל ביתנו.

האמת שקצת מתחיל להימאס לי שמתקשרים אלי לדבר על טוקבקים. רק השבוע התקשרו אלי מסופשבוע של מעריב, משתי תוכניות רדיו, מתוכנית טלוויזיה אחת חוץ מזו, מאיזה סרט שעכשיו עושים על הטוקבקיסטים, ועוד משהו. לחלקם עניתי (סרט וסופשבוע), לשאר סירבתי.

פתח סוגריים: מעניין למה הם מתקשרים אלי. אני לא קפטן אינטרנט כבר שבע שנים אוטוטו. כנראה שאני עדיין רשום במאגרי המידע הסודיים של איגוד התחקירנים העולמי כ"מבין באינטרנט". מצחיק. סגור סוגריים.

על כל פנים, אמרתי לתחקירן שיתקשר אלי תוך רבע שעה ואני אבדוק אם יש לי זמן. האמת שיש לי את כל הזמן שבעולם, אבל רציתי להיפטר ממנו ולא ידעתי איך.

אחרי רבע שעה מתקשר הבנאדם. אמרתי לו שיש לי יום לחוץ ושאי אפשר. חבל, הוא אמר, מרב תתבאס.

מרב תשרוד, אמרתי לו, אבל בכל מקרה…

את המשפט לא סיימתי, וזה כי הבחור ניתק לי בפרצוף. ככה. ממש ככה. אתם יודעים איך זה, לוקח לך שנייה-שתיים להבין שאתה לבד בשיחה הזו. הצד השני הלך. אין פרטנר.

 

נעלבתי.

 

לא נעלבתי מהתחקירן עצמו, שאת שמו אינני זוכר. אני מכיר את האנשים האלה, את העבודה הזוועתית שלהם, את השכר הנמוך, הלחץ האינסופי, כפיות הטובה וכל זה. אין בלבי על הבחור, באמת שאין, אבל כבר המון זמן שלא ניתקו לי בפרצוף.

 

זה די מעליב, הניתוק הזה. חצי מהמשפט נשאר תלוי באוויר, אבל הוא כבר לא יגיע לשום מקום. הקשר נותק, החוט נקרע. לא נעלבתי בשבילי, נעלבתי בשביל המשפט שלי, שעדיין תלוי לו שם באוויר ולעולם לא יגיע לשום מקום. ולמרות שלא היה מדובר באיזה משפט מעניין במיוחד (אפילו אני לא זוכר מה רציתי לומר) עדיין חבל לי עליו, כי החיים והמוות ביד הלשון וכל זה, וסבא שלי ז"ל תמיד היה אומר לי שהבנאדם נולד עם שק של מילים שאמורות להספיק לו לכל החיים וכשהן נגמרות הוא מת.

 

אז זהו, זה הסיפור. בינתיים עברה לי ההיעלבות, אבל את חדשות HOT אני מחרים עד להודעה חדשה, וזה בגלל המשפט ההוא שלי, שנשאר תלוי לנצח בלימבו הגדול.