א.
מה אתה כזה עצְבָּן ונרגן, שאלו אותי כמה קוראים בשבועיים האחרונים ולא הייתה בפי תשובה, מלבד האמת: כי זה הכי קל. הרי סיבות אף פעם לא חסר, המחסנים מלאים, הנסיבות מקלות, הבט סביב, וכמו בבדיחה על הגיהינום, גם החברה טובה יותר.
אבל די, מספיק, זהו, נגמר, צא מזה, מה אתך. צריך להתעלות מעל למדמנת היומיום ולהפסיק להתבוסס בשלולית מי האפסיים העכורה של מרמורי קיץ 2009. פשוט לשים לזה סוף, להרים ראש. הרי מתי נמדד אופיו של אדם? כשהרחובות לוהטים והעצבים חשופים, אז הוא עומד למבחן. זו לא חוכמה גדולה לזרום כשנושבת רוח סתיו ועלים נושרים בשדרה. עכשיו, כשהאוויר פירה רותח, עכשיו הזמן להיות אדם רודיארד קיפלינג סטייל או לפחות פרנק סינטרה ההולך בדרכו ושואל (בתרגום שלי) מהו אדם, מה ברשותו, אם לא עצמו הוא, מה טעם היותו?
בדיוק ככה. אז תרים את הראש, תבדוק שאין לך משהו בין השיניים ותתחיל ללכת. ראה, אוגוסט כבר כמעט נגמר.
אבל זה בדיוק חלק מהבעיה. כי אוגוסט – הנבלה – נגמר ביום ההולדת שלי, ככה שהשמחה אף פעם לא שלמה. עבורי יום הולדת זה בדיוק ההפך מנאד: אין לי שום בעיה עם של אחרים, זה רק שלי שמסריח. אני כבר בעיצומו של הטקס השנתי, אומר לכל מי שמתעניין (הם מעטים, אבל נחושים) שהשנה אני לא עושה שום יום הולדת וכשיגיע יום ההולדת אתעצבן שאף אחד לא עושה לי כלום ליום הולדת ואלך לישון עצוב. הופ, טרללה.
אני מאשים בזה את הצד הנשי שלי. אז פעם אחת אף אחד לא בא ליומולדת שלך כשהיית ילד כי כולם שכחו. יאללה, יא תינוק! גבר אמיתי היה שופך ויסקי לתוך הפצע, מצית סיגר ומגהק.
בכל מקרה זהו, די, נגמר, מספיק. אני יוצא מהנרגנות. נרגנים הם הרי האנשים הכי גרועים להיות בחברתם, נדמה שהם שואבים את כל המיזוג. כמעט חודשיים עברו מאז שחזרנו, ורובם עברו עלי במרה שחורה, וגם הייתי חולה, וגם לא היה לי כסף. עכשיו, עם שניים מתוך השלושה, אפשר לומר שאני יכול לחזור לעצמי, לנסוק מעל הדודו והבוגי והעיתון השוודי.
ב.
וחוץ מזה השבוע הילדים שלנו בני שנתיים וגם זה פעל לא מעט למיגור המרמור. ילדים בני שנתיים זה כזה כיף! עכשיו הם חזקים מאוד בשלב המה זה. מה זה ומה זה מהרגע בו נפקחות העיניים ועד שנעצמות. אני לא חושב שיש אדם אחד בעולם שיצליח לשקוע במרה שחורה הגונה תוך כדי שהוא מתאר את העולם לתאומים.
אריה וענן ופרפר ופקק וידית וצינור ואיש ורוח ותינוק ואופניים ומברג וטרקטור וקופסה ועלה וחולצה וכיור וציפור ועיתון ומנוף ומפתח – יש כל כך הרבה דברים בעולם! ורובם, כשמסתכלים עליהם, נראים ממש טוב. ולכל דבר תפקיד.
ואלה רק הדברים, רבע מהמציאות. כי לכל דבר יש גם תכונות. הכדור עגול, המזלג חד, הילד מכורכם, האיש זקן, העלה יבש, האצבע מצביעה, השיח מתמתח, הארטיק מתוק, הכביש נמס, העץ נדיב, החתול שמן, הים שמח. ולך תיכנס לדיכאון עם כל התכונות האלה מסביב שצריך לתאר. וכל דבר דורש הסבר. מה זה מלוח, מה זה מהר, מה זה מקומט. ככה קצת קשה להיות עצוב.
והפעולות כמובן. כי העולם בתנועה מתמדת; הכול זז, עולה, חוזר, מתחמם, נוסע, יורד, מתייבש, מתקרר, מתרטב, מנופים סוחבים דברים אל גג של בניין, הדברים נפרקים, משמשים לבניין, לבניין יעברו אנשים, האנשים הולכים לעשות אמבטיה, האוטו נוסע, האישה כועסת, הכלב עושה פיפי, האיש מחפש בזבל, המעלית יורדת, האוכל מתחמם, המים זורמים, השמש עושה אור, הבניין עושה צל.
והסיבות: זה איש, הוא מחפש בזבל, כי הוא רעב, כי אין לו בית, כי במרוץ הקפיטליסטי, ילדים, יש כאלה שנרמסים ומוטלים בצד הדרך. זה פקח, הוא רושם דוח, זה כמו עונש, כי האוטו על מעבר חציה, כי אנשים שחונים על מעבר חציה מגיע להם, כי הם לא מתחשבים באנשים אחרים שצריכים לעבור את הכביש, כי הם צריכים לעשות משהו והם חושבים שרק הם בעולם, כי הם לא בסדר, כי לעשות לאחרים את מה שאתה לא רוצה שיעשו לך זה רע, כי אולי הם התרגלו שגם להם אנשים אחרים חוסמים את מעבר החצייה, כי אולי גם האנשים שחסמו לאנשים האלה מיהרו ולא היה אכפת להם, כי ככה זה עובד פה ילדים.
כשאתה מסביר את העולם, או לפחות את רבדיו הטבעיים, אלה שלא מופיעים בחדשות (לדוגמה: שמעבר לתריס אפשר לראות את המכולת), אתה מבין שהוא די פשוט ושמח והכל במקומו פחות או יותר, ואם העולם פשוט ושמח – מה לך כי תסתבך ותתעצב, בנאדם?
אני לא בחור נוסטלגי, אבל ברור לי שלקטע הזה בחיים עוד אתגעגע, לעיניים הפקוחות לרווחה, להרפתקה הגדולה, לדברים, לתכונות, לפעולות, לסיבות. על כל אלה כמצע יונחו התחושות והמחשבות, אבל לשם עוד לא הגענו. נגיע, אני לא דואג. העולם ילך וייעשה מורכב יותר, אבל אני לא פוחד. קדימה, תעמיסו.
בינתיים, מצדי שיימשך שלב המה זה הזה עוד כמה זמן. אני ממש נהנה ממנו. זה מזכיר לי את מדיטציית הויפאסנה: פשוט להסתכל בדברים, לתת להם מקום ובזמן הנכון לאפשר להם גם ללכת. כשתצליח לעשות את זה גם עם התחושות והמחשבות תדע שהגעת לנירוונה.
ג.
הם גם מתחילים לפתח אופי, שזה בכלל דבר מוזר, וזה שהם תאומים והכול בא בכפול, אבל בשונה מאוד, רק הופך את זה ליותר מגניב, לראות אותם מחפשים ומוצאים כל אחד את עצמו בתוך השניים, נהנים מדי פעם להיות לבד אבל מתחבקים בחום אחרי שעתיים של פרידה, רבים על כל דבר אבל גם מביאים אחד לשני בקבוק ויושבים ביחד לשיחות ג'יבריש ארוכות וכנות, נושכים ומתנשקים, מגבשים טעם נפרד בבגדים, תחביבים, אוכל, או קטע נחמד שיש להם עכשיו: כל אחד רוצה סיפור אחר לפני השינה, ואני מקריא שלושה ספרים במקביל בטכנולוגיית מאש-אפ מיוחדת שפיתחתי המאחדת את שמוליקיפוד, פלוטו מקיבוץ מגידו והאריה שאהב תות לסיפור אחד מוזר וחסר פואנטה.
יש איזה משהו שם ביניהם, משהו שאין לי יכולת להבין או להזדהות אתו. יש לי אחים קטנים, וכאלה שתפקדו עבורי כאחים גדולים כשהייתי ילד, אבל אף פעם לא הייתי תאום של אף אחד. מעניין איך זה, וממש מעניין להסתכל על זה. אלה הילדים שלי, אני מביט בהם ונראה לי שלא עשיתי עבודה רעה במיוחד. אני די מחבב את השניים האלה בסך הכול.
בסדר, הם יכולים להישאר לעוד שנתיים.
ד.
שנתיים. איך הזמן וכל זה, הא? אני מנסה לא ליפול לקלישאות. אומרים שהזמן עובר מהר. לא בטוח. השנתיים האלה לא נמשכו דקה פחות, במבט לאחור הן נמשכו כמו נצח – ולו מהבחינה שאני בקושי מצליח לזכור מה היה קודם ומה עשיתי בכל הזמן והכסף. יש לי איזה זיכרון עמום על בית שאתה יכול ללכת בו מבלי להידקר משברי קטר, או פרפר, או מגדל; אני זוכר במעומעם תקופה של הריון אבל אני באמת לא ממש מצליח למקם את הזיכרונות האלה על איזשהו רצף. תמיד החלפתי חיתולים? תמיד שטפתי בקבוקים? תמיד דחפתי עגלה רחבה מדי ברחובות צרים מדי? תמיד היו לי את שני הילדים האלה שעכשיו דופקים אחד לשני את הראש על הצד השני של דלת חדר העבודה וקוטעים לי את חוט המחשבה? היה לי בכלל חוט מחשבה אי פעם? כי עכשיו המחשבות כמו קונפטי, פיסות קטנות עפות ברוח.
החיים בהיר 