Monthly Archives: מרץ 2007

על יום הצרכן הבינלאומי

 

א.

יום הצרכן הבינלאומי חל ומעד ונפל ועבר מתישהו בשבועות האחרונים, ואתם ואני בכלל לא שמנו לב. זה קרה בזמן שמצמצנו, כמו שאומרים. לא הפסדנו כלום. בכתבות הרגילות נכתבו הדברים הרגילים; הצרכן לא מוגן, לא מאורגן, לא מעוניין. יותר ויותר מאתנו מעזים להתלונן, להחזיר מוצר דפוק שרכשו ומה שנקרא "לעמוד על זכויותיהם", אבל בגדול המצב בקקט.

עוד מחקר נחקר, עוד סקר נסקר, עוד חוק נחקק, עוד צרכן נדפק. עוד יום הצרכן הבינלאומי עבר. בטח לא נשים אליו לב גם בשנה הבאה.

 

ב.

צריך להבין שכוחות גדולים פועלים לילות כימים על מנת להשכיח מאתנו את יום הצרכן הבינלאומי ואת משמעותו האמיתית, יחד עם, כמובן, גם שאר 634 ימי הצרכן הבינלאומי האחרים בלוח השנה. בעולם הנוירוטי שלנו, עולם היפר-קפיטליסטי שכולו מניפולציה על האינפורמציה ומוניטיזציה של האילוזיה (או בעברית: הכל דימוי, הכל למכירה), זה לא מאוד מסובך: הם פשוט הפכו את התמונה ובראו עבורנו עולם בו כל יום הוא יום הצרכן וכל סופשבוע הוא קרנבל קניות. תמיד יש איזה מבצע. תמיד הוא מיוחד. כולם הולכים לקראתך. עובדים בשבילך. רוצים בטובתך. נותנים את הלב. בתשלומים.

מדי פעם זורקים לנו קליפות בננות: קח קופון, קוף! קח כרטיס מועדון! קח אחריות לשלוש שנים! קח שירות ברמה שלא הכרת! קח הכל ותבלע, שלא תראה את המציאות. דבר יותר, שלם כפול. שדרג. קח הלוואה שלא תוכל להחזיר על מנת לקנות דברים שאתה לא צריך במחירים שאתה לא יכול להרשות לעצמך, וכך שוב שוב. כל יום הוא יום הצרכן. קנה, זה היום שלך!

התפקיד שלנו הוא להזין את המכונה, לא לבלבל את המוח עם יום הצרכן הבינלאומי.

 

ג.

גם את יום הצרכן הבינלאומי הזה, שלגמרי שכחנו ממנו, הם בראו עבורנו ולפי מידתנו. יום צרכן קטן כזה, חמוד, יום הצרכנצ'יק. מין ארגז חול שבנו לנו, בריכה לקטנים (ואנו זוכרים הרי מה יש בבריכה של הקטנים): יום בו אנו מעזים להתקומם נגד חנות האלקטרוניקה שמכרה לנו LCD שהתקלקל, מכריזים כי החלפנו ג'ינס עם כתם או מביעים בסקרים אי אמון במוקדנים טלפוניים באשר הם.

כלומר, עוד יום רגיל בו הגדולים והחזקים והנעלמים משסים אותנו הקטנים האחד בשני תמורת פרוטות בעוד הם סופרים את המיליונים. מוקדנים טלפוניים? מכנסיים מוכתמים? מסכים שטוחים? זהו יום הצרכן? זה מה שמגדיר אותנו כצרכנים? אלה הזכויות שעליהן אנו אמורים להילחם? וגם אם כן, למה רק עליהן?

אבל ככה זה בארץ כלבוטק: הגדולים נטפלים לקטנים, מקריבים קורבנות אדם לדעת הקהל ושלום על ישראל, עסקים כרגיל.

באותו השבוע של יום הצרכנון עלתה לכותרות גם השערורייה של קופת חולים כללית שמפרסמת את דגני הבוקר של אסם-נסטלה למרות שהדגנים האלה מכילים ימבה דברים שלא בריאים לילדים ולא מזינים באופן כללי. מדובר פה בקופת חולים, לא תגידו טוסטר. זה כבר משהו במשקל כבד, לא? מה עם זה? למה יש לי תחושה שכלום לא יקרה? ומה עם ההסכמים האלה לפרסומות סמויות שנחתמים מאחורי גבנו, ועוד מקבלים הכשרה אתית? מה עם השקרים בפרסום? מה עם כל האנשים שנפגעים על מנת לספק לנו את כל הדברים האלה שאנחנו לא צריכים? לאן הולך כל הזבל שאנחנו מייצרים? כל הדברים האלה עוברים כאילו כלום.

צ'מעו עוד משהו: ביום הצרכנצ'יק האחרון טענו למעלה מ-60% מהנשאלים כי לא יקנו ברשתות שיווק הפוגעות בעובדיהן. איזו בדיחה עלובה. אבוי לעם שלמד לדקלם סיסמאות נבובות ממנהיגיו הריקניים, אבוי לעם שלמד ממנהיגיו הכושלים שהפה והלב כמעט אף פעם לא שווים.

 

ד.

בואו נשמור על פרופורציות: התמזל מזלנו ואיננו התושבים הטובים של אפריקה שנאבקים על הישרדות. אנחנו אנשים צרכנים בתרבות של צריכה. זה מה שאנחנו עושים, או אמורים לעשות, רוב רובו של הזמן. לא שצרכנים זה כל מה שאנחנו ותו לא, חלילה, אבל זה העולם בו אנו חיים. הצריכה היא האמצעי והיא המטרה, היא מניעה את העולם. כמו מנוע דינמו עצום המופעל על ידי כל הרגליים על כל המדרגות הנעות בכל מרכזי הקניות שנראים כולם פחות או יותר אותו דבר. לא משנה מה אתה, חוץ מזה אתה גם צרכן. נדון, כמו כולנו, להזין את המפלצת.

בעולם כזה, זכויות הצרכן הן חלק בלתי נפרד מזכויות האדם שלנו. זכויות שהולכות קצת עמוק יותר מהזכות לקבל החזר על טוסטר מקולקל. דברים בסיסיים כמו הזכות לכבוד, הזכות לפרטיות, הזכות להתאגד, הזכות לדעת ומעל הכל: הזכות לחיות.

זה צריך להיות הנושא של יום הצרכן. לא רק ללמד ילדים בבתי הספר איך להסתדר בקניון, אלא גם ללמד אותם שיש דברים מחוץ לקניון, ושלכל הפסולת הזו הנמכרת והנקנית והמתקלקלת והנזרקת והבלתי מתכלה יש מחיר כבד שעוד יוגש. אבל כאמור לעיל, כוחות גדולים פועלים וגו'. בינתיים נהרוג מוקדן, וננוח.

 

ה.

לבד משאר בשוליים, מול עסק כזה או עסק אחר מסדר גודל בינוני, וניצחון סמלי מפעם לפעם על אחד הגדולים, הצרכן לא באמת יכול להגן על זכויותיו. כשמסתכלים על התמונה כולה מבינים מיד שאין שום סיכוי. הם פשוט גדולים יותר וחזקים יותר. הם יותר מדי, ובכל מקום.

ראו כמה מהר הסתדרו רשתות המזון המהיר עם טרנד הבריאות (המבורך); הם פשוט התחילו לכתוב על המוצרים שלהם שהם בריאים, וזה בסדר. שום נזק לא נגרם. מקסימום, תמיד תהיה איזו קופת חולים שתפרסם את הדאבל אקסטרא מקסי בורגר החדש (זה בטעם של קלקר מעופש) כטוב במיוחד לסובלים מהתקרחות. המכונה לא תעצור.

וכולם – רוממות "טובת הצרכן" בפיהם, אבל טובת הצרכן אין לה דבר וחצי דבר עם מה שקורה פה. לדוגמה: נגיד שיש איזו פרסומת לבנק שמתגאה עד אין קץ בכך שהוא מביא את כרטיס האשראי עד בית הלקוח. איזה שירות! זה הבנק "שלי".

הגישו פינג'אן והגידו – היש עלבון גדול יותר מזה לאינטליגנציה? הבנק שלך טוחן אותך, גוזר עליך קופונים, מיישר שורת עמלה על גבך העמל, מרוויח מכל תנועה שאתה עושה – אבל מה, מביא לך את הכרטיס עד הבית, ועוד עושה מזה עניין כאילו המציא את הפניצילין.

טובת הצרכן. תעשו לי טובה. רק בפרסומות יש דבר כזה, ואנחנו יודעים הרי מי מאמין לפרסומות.

 

ו.

אתם יודעים מהי טובת הצרכן? שימכרו לו פחות. שימכרו לו מוצרים שיחזיקו יותר זמן. שלא ישקרו לו. שלא יזהמו ויהרסו ויהרגו בשמו. טובת הצרכן היא שאנשים לא יעבדו בשכר רעב ובשעות מגוחכות כדי שהוא ייכנס לאיזו רשת לעשות קניות באמצע הלילה. טובת הצרכן היא שלא יעשו הסדרים מאחורי גבו, שלא יתפרו עליו קומבינות. זו טובת הצרכן. טובת הצרכן היא לדעת לאן הולך הכסף, מה זה באמת הדבר הזה שהוא הרגע רכש וממה זה עשוי. טובת הצרכן היא אחריות סביבתית וחברתית של היצרן, ואני מדבר על אחריות אמיתית, לא לשים צבע ירוק או תמונה של פרה צוהלת על האריזה, גם לא על תעודות האחריות הפתטיות שאנחנו מקבלים עם כל מוצר שקנינו. אבל לך תאמין לתעודות האחריות.

תעודות האחריות הן משל לתרבות הצריכה כפי שאני חווה אותה: בחיים התקלקלו לי כבר המון דברים, האמינו לי, אבל מעולם לא קרה לי שהדבר שהתקלקל היה כלול באחריות.

 

הזמנה להופעה של נאג' חמאדי

 

/ נאג' חמאדי / להקה / רוקנרול פועלים אינטליגנטי למחצה / הופעה חיה / רביעי הקרוב / 28 במרץ / 22:00 / סבליים / סלמה 53 / תל אביב / כניסה חופשית / לבוא / להפיץ / בריאות / אושר /

 

 

 / מייספייס / תמונותעוד תמונות / וידיאו / מילים – החיים יפים, הזעם, המרדף, שיר הערק /

 

טרמינל

א.

בשבוע שעבר הייתי בבית העלמין ירקון. בכניסה שלט אלקטרוני גדול עם שם הנפטר, שעת הלוויה והשער ממנו תצא; טרמינל של ממש, במלוא מובן המילה. המקום המה מוות, פרידות ודחפורים.

באתי ללוות דוֹד בדרכו האחרונה. לא דוד-דוד, יותר שריד כמעט אחרון לימים בהם כל מבוגר מהמשפחה שאיננו קרוב ישיר נקרא דוד. דומה שפיחות לא קטן חל במושג הדוד עם השנים. פעם היו לי המון דודים, היום אף אחד לא קורא לי דוֹד. אף אחד לא צובט לי יותר בלחי ואני לא צובט בלחי של אף אחד. הימים האלה, חוששני, חלפו.

בית העלמין מתפתח יפה, מתפשט אל עבר הכבישים התוחמים אותו. המרווחים בין הקברים הופכים יותר ויותר צרים. אין מקום. לאן שלא תפנה את המבט, חופרים במרץ. ראיתי שם קבורה בקומות. בינתיים מדובר בדו-קומתיים קטנים, אבל כשאתה עומד שם ומביט מסביב אין לך אלא לדמיין את עיר המתים צומחת לגובה, את עשירי הארץ נקברים בפנטהאוזים מפוארים עם נוף מרהיב בעוד העניים נטמנים בקבר-שיכון בשכונות הצדדיות.

צפוף, ויש פקקי תנועה. מישהו פישל בתזמון ובעוד משפחה אחת קוברת את מתה, אחרת כבר מתקבצת סביב קבר פתוח שנחפר בצמוד. הכל קרוב מדי. רגעים של מבוכה. הסתכלתי על שתי המשפחות האלה, אחת מהן שלי, וחשבתי שהיום הוא תחילתה של מערכת יחסי שכנות שלאחר המוות.

כ-36 אלף איש ואישה מתים בשנה בישראל. זה הרבה. הסתובבתי בין המצבות, קראתי את הכיתובים, את תאריכי הלידה והמוות, וכמו שקורה לפעמים בבתי עלמין חשבתי על הזמן.

אנשים טועים בפירוש שהם נותנים לשלווה היחסית השוררת בבית העלמין. הם חושבים שזה בגלל שהזמן שם עומד מלכת, אבל האמת הפוכה: שם הזמן רץ הכי מהר, וזה בגלל שאין לו חיכוך.

כל הזמן אנחנו נלחמים בזמן, עומדים בדרכו, לא נותנים לו לעבור בשקט, מנסים להרוויח עוד שעה, לסחוט עוד דקה, עוד רגע, עוד שניה. רק בבית העלמין אנחנו זזים מעט הצידה ונותנים לו לחלוף על פנינו. בגלל זה השקט. בגלל שהזמן עובר באין מפריע.

שם זמן לא שווה כסף. בגלל זה השלווה.

 

ב.

חשבתי על הזמן ועל הכסף ונזכרתי בביקור אצל המומחה. ודאי הייתם במשרדו של המומחה (כזה שלוקח הרבה). שם הזמן מתחכך בכל דבר, משתפשף, לא עובר בנעימים. שם הזמן הוא כסף וכל שניה צריכה להשתמש במרפקים בשביל לפלס לעצמה דרך.

כשאתה יושב שם אינך יכול שלא להכפיל את הסכום שאתה משלם במספר האנשים בחדר ולחלק אותו בזמן שמוקדש לכל אחד, ובעיקר לך, לפי דקות. ואינך יכול שלא להכפיל את שכר יומו של המומחה במספר ימי עבודה ולחשב כמה מהם היו מספיקים לך. ואינך יכול שלא להיזכר כמה זמן אתה מחכה לפגישה הזו. ואינך יכול שלא לתהות: למה הוא עובד כל כך הרבה. ובאיזו שעה הוא מתחיל? ואינך יכול שלא לחשוב שתמורת מה שאתה משלם מגיע לך יותר מזמנו, ואינך יכול שלא לחשוב שלא כל כך אכפת לו ממך ושבשבילו הכל סרט נע של מזומנים.

ואינך יכול שלא לחשוב שזמן הוא כסף.

ואתה ממש יכול לראות את המשוואה הזו על הפרצופים של האנשים מהסוג הזה, אלה שכל דקה שעוברת בחוסר מעש היא בזבוז מבחינתם. אתה יודע מה הם עושים בעשר דקות? למה לנוח? המנוחה היא זריקת כסף לפח. המנוחה היא פשע. חבל על הזמן. זה נראה כאילו הוא קצת כבול במשוואה הזו – מרוויח יותר מדי בשביל לעצור. ומתוך כל הכעס והטינה אתה מתחיל קצת לרחם על אנשים מהסוג של המומחה, כי כסף הוא אולי עושה בטונות, אבל מהזמן הוא כבר לא ייהנה.

 

ג.

זמן זה כסף? אם תשאלו אותי בנקודה הזו בזמן, הרי שהכסף שאנחנו מקבלים תמורת הזמן שלנו הוא כמו חרוזי הזכוכית הנוצצים שנתנו האירופאים הראשונים שהגיעו לעולם החדש לילידים התמימים: זו אחיזת עיניים, זה לא מספיק, זה לא המחיר הנכון. אנחנו מוכרים את עצמנו בזול. עובדים תמורת כסף, אבל הכסף נגמר והזמן עבר ובסוף די נשארת בלי שום דבר.

 

"אתה ערבי או יהודי?"

מכתב שקיבלתי במייל מעו"ד עלא חיידר מהמרכז למאבק בגזענות. המכתב נשלח לא רק אלי. קיבלו אותו גם המשטרה, רשות שדות התעופה ומבקר המדינה.  

 

26 פברואר 07

ב.פ. 02-5428269

 

אל:

משטרת ישראל-המטה הארצי/לשכת המפקח הכללי

היחידה לשירות הציבור ויחסי החוץ

 

הנדון: השפלת אזרחים ערבים

 

מר סאמח זקוט פנה אלינו בתלונה על היחס אליו "זכה" ברשות שדות התעופה ומכאן התערבותנו בעניין וכדלקמן:

 

  1. ביום 13/2/07 בשעה 17:15 או בסמוך לכך עת שהגיע סאמח זקוט תושב רמלה יחד עם חברו ראמי סלאמה על מנת לאסוף משדה התעופה בן גוריון את אחיו של ראמי, נתקלו הם ביחס מבזה, לועג, לא אנושי וגם משפיל.

 

  1. עת שהגיעו סאמח וחברו למחסום הבידוק הביטחוני הראשוני נתבקשו לעצור בצד וכך עשו.

 

  1. במחסום עמדה מאבטחת ששאלה מהיכן סאמח וחברו מגיעים אמרו מרמלה כך גם היא ביקשה תעודות זהות של שניהם..

 

  1. פתאום הגיע אל המחסום בו נכחו סאמח וחברו שוטר ששמו ניסים אביאל, מס' תג 759027 (להלן:השוטר) עם הניידת שלו מתוך המתחם של נתב"ג והחל לצעוק בקול רם ולשאול את סאמח, "אתה ערבי או יהודי?"

 

  1. סאמח וחברו חשבו לראשונה שהוא צוחק, ולאחר שניות, המשיך אותו שוטר בצעקותיו תוך כדי כך שהוא מאיים לעצור את סאמח וחברו ומציין כי כי סאמח נראה "חשוד" ושהוא (סאמח) מאיים על ביטחון שדה התעופה.

 

  1. למען הבהרה ותו לו, סאמח במקצועו אומן מוסיקת ראפ.

  

  1. אותו שוטר שניהל מסכת הצעקות, ציין בפני סאמח כי היות והוא העליב עובדת ציבור הכוונה למאבטחת שעמדה במחסום, אזי על סאמח להתנצל בפניה אחרת השוטר יעשה לסאמח בלגנים וילמדו לקח!

 

  1. אותו שוטר נטל מסאמח וחברו את תעודות הזהות, רישיון הרכב והזמין חבלנים שייבדקו את הרכב תוך שהוא ממשיך לצעוק ולאיים מה עוד כאשר השאיר את סאמח וחברו מתחת לגשמים ובחיקי קור הכלבים שעה וחצי.

 

  1. מסכת העינויים לא תמה בכך אלא שהשוטר ביקש מסאמח וחברו להתלוות לחדר בידוק גופני ושם הם נתבקשו להתפשט, להוריד נעליים וכו….

 

  1. סאמח וחברו בטוחים כי החיפושים, הבדיקות, הצעקות וההשפלות נעשו רק בשל השתייכותם הלאומית.

 

  1. לכאורה ומתוך המקובץ עולה  כי השוטר לא מילא את תפקידו כראוי, התנהגותו של השוטר לא הייתה אדיבה והוא נקט בלשון גסה כלפי הנפגעים. בנוסף השוטר ניצל את הפררוגטיבה המשטרתית שלא כדין ומתוך שנאה ותו לא.

 

  1. לאור האמור לעיל נבקש מכבודכם לבדוק את העניין לעומק (תלונתו של מר סאמח זקוט) ולעדכננו בהקדם.

 

  1. לטיפולכם.

בברכה,

עלא חיידר-עו"ד

 

 

 

עד כאן המכתב.

אני בקשר עם המרכז למאבק בגזענות מאז שכתבתי את הטור הזה בגלובס. הטור עסק בדו"ח המזעזע שפורסם בדצמבר 2006 ונקרא "חשודים בהיותם ערבים" והוא מדבר בדיוק על הסיפור של זקוט. זקוט לא לבד, מסתבר, ממש לא לבד. אתם חייבים לקרוא את הדו"ח. חייבים.

אני לא יודע אם יש קשר לדוח ולטור שלי, אבל השבוע פורסם בהארץ כי הבדיקות הגופניות המשפילות של ערבים בנתב"ג ייפסקו. גם זו לטובה.

ואם כבר אנחנו פה. זקוט חבר בלהקת הראפ הפלסטינית DAM. כאן תוכלו לקרוא כתבה עליהם בויינט. זה עמוד המייספייס שלהם, וכאן שיר וקליפ שלהם יחד עם הראפר תאמר נאפר. אני לא חולה על ראפ ולא מבין בו, אבל יש שם משהו.