א.
החיים, וזה רק אחד הדברים שאני אוהב בהם, מזמנים לך הפתעות מתוקות מדי פעם: לפני משהו כמו חודש פנה אלי זוג וביקש ממני שאערוך את טקס החתונה שלהם. ממש כך, כאילו אני יאיר לפיד או הרב לאו או משהו. כמובן שהסכמתי מיד. אחרי הכול, אין הרבה דברים מרגשים יותר שאדם יכול לקחת בהם חלק מאשר בשמחת נישואין, לא ככה?
וככה מצאתי את עצמי בשבת האחרונה עומד מתחת לחופה. החזאים הבטיחו גשם, אבל דווקא השמיים חייכו אלינו חיוך רחב. אנשים אחרים יכולים היו לטעות ולומר שמישהו שם למעלה התחשב בנו, אבל אנחנו הרי יודעים שאין אף אחד "שם למעלה" ומזג האוויר לא מתחשב באף אחד. למה מי אתה, בנאדם, שמזג האוויר יתחשב בך, ודווקא בך ובאינטרסים המגוחכים שלך, מכל מיליון מיליארדי היצורים שבעולם?
אני טיפה חורג מהנושא, אבל תמיד ריחמתי על אנשים שאומרים – ומילא אומרים, משוכנעים לגמרי – שאם הם רק יישכחו לקחת מטריה או יתלו כביסה יתחיל לרדת גשם. ממש. כן, הגשם רק מחכה לראות מה תעשה. יש בזה משהו כל כך תינוקי, כשחושבים על זה.
אנשים שחושבים שהיקום לוקח אותם אישית או שולח להם מסרים יכולים ממש לשבור לי את הלב. למה? כי זה אומר שיש להם בעיה חמורה מאוד של פרספקטיבה, שהם לחלוטין לא מבינים את היופי של העולם. והיופי של העולם, או של הטבע או איך שלא תקראו לזה, אם תשאלו אותי, נמצא באקראיות, באדישות, בהבנה שהדברים הם אולי כך, אבל באותה המידה יכולים היו להיות אחרת.
חשבתי על זה כשעמדתי שם מתחת לחופה. שני אנשים נפגשים, מתאהבים, מתחתנים, מתרבים. זה קורה כל הזמן. רבים מהם טועים לחשוב שהם "נועדו" אחד לשני. גם מבלי להיכנס לשאלה מיהו זה שמייעד, הרי שאני כופר לגמרי בצורת החשיבה הזו. יותר משאני כופר בזה, אני חושב שזה פשוט הרבה פחות רומנטי. מה רומנטי בלהיות עם זה או עם זו שהועידו לך? הרבה יותר רומנטי בעיני זה לחשוב שהכול עניין של מיליוניות השנייה, של שרשרת אינסופית של התפצלויות בזמן ובחלל, של מפגש מקרי שבאותה מידה יכול היה לא להתרחש, של אלפי צמתים ואינספור שבילים שלא נבחרו. זה פשוט הרבה יותר יפה לראות ככה את העולם.
אני חושב שזו הסיבה שאני לא דתי ושלעולם לא אהיה. המחשבה שיש יד מכוונת פשוט יכולה להרוס לי את כל הכיף שבעולם הזה. עולם שיש בו אלוהים, שיש בו מי שמחליט מתי להוריד גשם או להוציא את השמש או מי צריך להתאהב במי הוא פשוט עולם משעמם תחת. עולם חסר פליאה.
ב.
עמדתי שם מתחת לחופה והסתכלתי מסביב, על הזוג, המשפחות שלהם, החברים שלהם, על המקום, על הזמן, על עצמי. פתאום הייתה לי הארה קטנה: הכול כל כך יפה, הכול כל כך חד פעמי, הכול כל כך פרוע וחסר אחריות. כל כך הרבה צירופי מקרים צריכים היו להתרחש בשביל שכל מאה ומשהו האנשים האלה יעמדו באותו חלל באותו זמן על אותו כדור שנע במרחבי היקום. 13 ומשהו מיליארדי שנים של צירופי מקרים. העובדה שזה מה שקרה היא פלא. החיים האלה הם פלא. קל לשכוח את זה.
הרמתי את כוס היין ובירכתי את הזוג ואת המשפחות שלהם ואת החברים ואת עצמי ואת הרגע ואת המקום ואת העבר ואת ההווה ואת העתיד, וגם את כל הדברים שאף פעם לא קרו ושאף פעם לא יקרו. ועכשיו אברך גם אתכם.
אחרי הכול, אני הרב פה. אתם יכולים לקרוא לי כבוד הרב. רבי גם טוב.
ג.
ואפרופו יד מכוונת וכל זה. השבוע ציין העולם עשור למהפכת ה-GPS. הטכנולוגיה אמנם קיימת כחמישים שנה, אבל השבוע לפני עשר שנים חתם נשיא ארה"ב דאז ביל קלינטון על צו המורה לצבא להפסיק ולשבש את אותות הלוויינים. תעשייה חדשה נולדה. מהפכה של ממש. עשר שנים אחרי ואנחנו רק מתחילים לקלוט את הפוטנציאל.
כתבתי, ואכתוב את זה שוב: בפרספקטיבה רחבה מספיק, מהפכת ה-GPS היא לגמרי בקנה המידה של מהפכת הדפוס, האש, הגלגל, האינטרנט. לא פחות. אולי אפילו יותר. אחרי הכול, כמין, נדדנו לפני שלמדנו לכתוב. רוצה לומר: תמיד היינו בתנועה. יצר הנדודים טבוע בנו עמוק יותר.
קראתי כמה ממאמרי הברכה לכבוד העשור הראשון למהפכה, ולא מעט מהפרשנים שדאגו לציין את האירוע כתבו שהם "לא יכולים לדמיין" את החיים שלהם בלי ה-GPS. אנשים כאלה תמיד מצחיקים אותי. הם מזכירים לי את האנשים מסעיף א', שבטוחים שהשמש עובדת בשבילם – זו אותה המחלה, כמו ששר אריק איינשטיין, רק בצורה אחרת.
אחרי הכול – מה הבעיה לדמיין את החיים בלי GPS? למה בכלל צריך לדמיין? מספיק להיזכר במה היה פה עד לפני ממש לא מזמן.
וחוץ מזה, למה בכלל לבזבז את הזמן בלדמיין הווה אחר? למה זה טוב? אותי לא מעניין לדמיין איך היו נראים חיי בלי GPS. לדמיין את ההווה זה לבזבז את הזמן. הרבה יותר מעניין אותי לדמיין איך ייראו חיינו עוד עשר שנים עם ה-GPS, לא ככה?
ד.
מהן קפיצות דרך טכנולוגיות? יותר מהכול, הן עוסקות בלייתר יכולות אנושיות, בלהוריד אותן מאיזה אולימפוס, לשלול אותן מיחידי סגולה ולהפוך אותן לדמוקרטיות יותר. כך, הגלגל וצאצאיו (כמו המנוף) הפכו את כולנו למהירים וחזקים יותר; המצאת המחשב הפכה את כולנו לבעלי זיכרון אינסופי; המצאת האש הפכה אותנו לרואים בחושך; ה-GPS הפך אותנו לנווטים, כמעט לנביאים. פעם החכמים היו אלה שיודעים לחשב מהר, שמצליחים לזכור המון מספרים, פעם הגיבורים היו אלה שידעו לרוץ מהר, פעם המנהיגים היו אלה שידעו איך להגיע ממקום למקום, האמיצים היו אלה שידעו לאן ללכת. היום היכולות האלה נמצאות אצל כל אחד מאיתנו.
למה כל זה הופך אותנו? ליצורים שאין להם צורך בידיעה או בזיכרון, שהרי הכול שליף; שאין להם צורך בכוח פיזי, שהרי המכשירים יעשו הכול; שאין להם אפילו את היכולת והצורך לבחור בין שני שבילים שנפרדים ביער עבות – הרי ה-GPS יכול להגיד לך מראש מה יש בסוף כל שביל. ככל שיש יותר טכנולוגיה אנחנו נדרשים לפחות. מחשבה מדכדכת. מספיק לנסות ולדמיין אותנו עשר שנים מהיום כיצורים טכנולוגיים בשביל לתפוס דכדוך קל.
ה.
סעיפים א' וב' שרו בשבחי המקריות, בשבחי חיים שיש בהם מין הפליאה התמידית, בשבחי עולם שאין בו תשובות מוחלטות ונתיבים מסודרים. אבל איזו מקריות כבר יאפשר ה-GPS? הרי בחלומות הרטובים של היזמים בתחום ניתן לראות עולם שאין בו כל הפתעה, עולם שניטל ממנו אפילו העונג הפשוט והמתוק כל כך של ללכת ברחוב ולפגוש חבר במקרה, שלא לדבר על הפואטיקה שבללכת לאיבוד. בעולם שהם מתכננים לנו כולם יודעים איפה אנחנו ואנחנו יודעים איפה כולם.
אוף, איזה דיכאון.
ו.
ובכל זאת, יש תקווה. אני חוזר לאותו אחר צהריים מופז בשבת שעברה מתחת החופה. ה-GPS ימצא לך רק את מה שתחפש. אבל מה עם כל הדברים שהאדם לא יודע שהוא מחפש? מה עם כל הדברים שאי אפשר להגיע אליהם ב-GPS?
הטכנולוגיה היא מאבק אבוד, מרדף חסר סיכוי, אבל גם מקסים והרואי, אחרי קצת סדר וניקיון, היא ניסיון ילדותי – מצחיק לעיתים, מרתיח לפרקים – להשתלט על הכאוס. היא ניסיון למצוא משמעות בעולם הזה.
אבל העולם אין לו משמעות והמרדף הזה אין לו סוף. אתה יכול לברוח מהכאוס, אבל אתה לא יכול להתחבא. חוסר הסדר ישיג אותך. כל עוד בחורה פוגשת בחור והם מתאהבים ומחליטים להתחתן ומבקשים מאדם כמוני להיות הרב שלהם – לא ישלוט סדר בעולם.
אפשר להיות רגועים.
החיים בהיר 