Monthly Archives: מאי 2010

תקראו לי כבוד הרב

א.

החיים, וזה רק אחד הדברים שאני אוהב בהם, מזמנים לך הפתעות מתוקות מדי פעם: לפני משהו כמו חודש פנה אלי זוג וביקש ממני שאערוך את טקס החתונה שלהם. ממש כך, כאילו אני יאיר לפיד או הרב לאו או משהו. כמובן שהסכמתי מיד. אחרי הכול, אין הרבה דברים מרגשים יותר שאדם יכול לקחת בהם חלק מאשר בשמחת נישואין, לא ככה?

וככה מצאתי את עצמי בשבת האחרונה עומד מתחת לחופה. החזאים הבטיחו גשם, אבל דווקא השמיים חייכו אלינו חיוך רחב. אנשים אחרים יכולים היו לטעות ולומר שמישהו שם למעלה התחשב בנו, אבל אנחנו הרי יודעים שאין אף אחד "שם למעלה" ומזג האוויר לא מתחשב באף אחד. למה מי אתה, בנאדם, שמזג האוויר יתחשב בך, ודווקא בך ובאינטרסים המגוחכים שלך, מכל מיליון מיליארדי היצורים שבעולם?

אני טיפה חורג מהנושא, אבל תמיד ריחמתי על אנשים שאומרים – ומילא אומרים, משוכנעים לגמרי – שאם הם רק יישכחו לקחת מטריה או יתלו כביסה יתחיל לרדת גשם. ממש. כן, הגשם רק מחכה לראות מה תעשה. יש בזה משהו כל כך תינוקי, כשחושבים על זה.

אנשים שחושבים שהיקום לוקח אותם אישית או שולח להם מסרים יכולים ממש לשבור לי את הלב. למה? כי זה אומר שיש להם בעיה חמורה מאוד של פרספקטיבה, שהם לחלוטין לא מבינים את היופי של העולם. והיופי של העולם, או של הטבע או איך שלא תקראו לזה, אם תשאלו אותי, נמצא באקראיות, באדישות, בהבנה שהדברים הם אולי כך, אבל באותה המידה יכולים היו להיות אחרת.

חשבתי על זה כשעמדתי שם מתחת לחופה. שני אנשים נפגשים, מתאהבים, מתחתנים, מתרבים. זה קורה כל הזמן. רבים מהם טועים לחשוב שהם "נועדו" אחד לשני. גם מבלי להיכנס לשאלה מיהו זה שמייעד, הרי שאני כופר לגמרי בצורת החשיבה הזו. יותר משאני כופר בזה, אני חושב שזה פשוט הרבה פחות רומנטי. מה רומנטי בלהיות עם זה או עם זו שהועידו לך? הרבה יותר רומנטי בעיני זה לחשוב שהכול עניין של מיליוניות השנייה, של שרשרת אינסופית של התפצלויות בזמן ובחלל, של מפגש מקרי שבאותה מידה יכול היה לא להתרחש, של אלפי צמתים ואינספור שבילים שלא נבחרו. זה פשוט הרבה יותר יפה לראות ככה את העולם.

אני חושב שזו הסיבה שאני לא דתי ושלעולם לא אהיה. המחשבה שיש יד מכוונת פשוט יכולה להרוס לי את כל הכיף שבעולם הזה. עולם שיש בו אלוהים, שיש בו מי שמחליט מתי להוריד גשם או להוציא את השמש או מי צריך להתאהב במי הוא פשוט עולם משעמם תחת. עולם חסר פליאה.

ב.

עמדתי שם מתחת לחופה והסתכלתי מסביב, על הזוג, המשפחות שלהם, החברים שלהם, על המקום, על הזמן, על עצמי. פתאום הייתה לי הארה קטנה: הכול כל כך יפה, הכול כל כך חד פעמי, הכול כל כך פרוע וחסר אחריות. כל כך הרבה צירופי מקרים צריכים היו להתרחש בשביל שכל מאה ומשהו האנשים האלה יעמדו באותו חלל באותו זמן על אותו כדור שנע במרחבי היקום. 13 ומשהו מיליארדי שנים של צירופי מקרים. העובדה שזה מה שקרה היא פלא. החיים האלה הם פלא. קל לשכוח את זה.

הרמתי את כוס היין ובירכתי את הזוג ואת המשפחות שלהם ואת החברים ואת עצמי ואת הרגע ואת המקום ואת העבר ואת ההווה ואת העתיד, וגם את כל הדברים שאף פעם לא קרו ושאף פעם לא יקרו. ועכשיו אברך גם אתכם.

אחרי הכול, אני הרב פה. אתם יכולים לקרוא לי כבוד הרב. רבי גם טוב.

ג.

ואפרופו יד מכוונת וכל זה. השבוע ציין העולם עשור למהפכת ה-GPS. הטכנולוגיה אמנם קיימת כחמישים שנה, אבל השבוע לפני עשר שנים חתם נשיא ארה"ב דאז ביל קלינטון על צו המורה לצבא להפסיק ולשבש את אותות הלוויינים. תעשייה חדשה נולדה. מהפכה של ממש. עשר שנים אחרי ואנחנו רק מתחילים לקלוט את הפוטנציאל.

כתבתי, ואכתוב את זה שוב: בפרספקטיבה רחבה מספיק, מהפכת ה-GPS היא לגמרי בקנה המידה של מהפכת הדפוס, האש, הגלגל, האינטרנט. לא פחות. אולי אפילו יותר. אחרי הכול, כמין, נדדנו לפני שלמדנו לכתוב. רוצה לומר: תמיד היינו בתנועה. יצר הנדודים טבוע בנו עמוק יותר.

קראתי כמה ממאמרי הברכה לכבוד העשור הראשון למהפכה, ולא מעט מהפרשנים שדאגו לציין את האירוע כתבו שהם "לא יכולים לדמיין" את החיים שלהם בלי ה-GPS. אנשים כאלה תמיד מצחיקים אותי. הם מזכירים לי את האנשים מסעיף א', שבטוחים שהשמש עובדת בשבילם – זו אותה המחלה, כמו ששר אריק איינשטיין, רק בצורה אחרת.

אחרי הכול – מה הבעיה לדמיין את החיים בלי GPS? למה בכלל צריך לדמיין? מספיק להיזכר במה היה פה עד לפני ממש לא מזמן.

וחוץ מזה, למה בכלל לבזבז את הזמן בלדמיין הווה אחר? למה זה טוב? אותי לא מעניין לדמיין איך היו נראים חיי בלי GPS. לדמיין את ההווה זה לבזבז את הזמן. הרבה יותר מעניין אותי לדמיין איך ייראו חיינו עוד עשר שנים עם ה-GPS, לא ככה?

ד.

מהן קפיצות דרך טכנולוגיות? יותר מהכול, הן עוסקות בלייתר יכולות אנושיות, בלהוריד אותן מאיזה אולימפוס, לשלול אותן מיחידי סגולה ולהפוך אותן לדמוקרטיות יותר. כך, הגלגל וצאצאיו (כמו המנוף) הפכו את כולנו למהירים וחזקים יותר; המצאת המחשב הפכה את כולנו לבעלי זיכרון אינסופי; המצאת האש הפכה אותנו לרואים בחושך; ה-GPS הפך אותנו לנווטים, כמעט לנביאים. פעם החכמים היו אלה שיודעים לחשב מהר, שמצליחים לזכור המון מספרים, פעם הגיבורים היו אלה שידעו לרוץ מהר, פעם המנהיגים היו אלה שידעו איך להגיע ממקום למקום, האמיצים היו אלה שידעו לאן ללכת. היום היכולות האלה נמצאות אצל כל אחד מאיתנו.

למה כל זה הופך אותנו? ליצורים שאין להם צורך בידיעה או בזיכרון, שהרי הכול שליף; שאין להם צורך בכוח פיזי, שהרי המכשירים יעשו הכול; שאין להם אפילו את היכולת והצורך לבחור בין שני שבילים שנפרדים ביער עבות – הרי ה-GPS יכול להגיד לך מראש מה יש בסוף כל שביל. ככל שיש יותר טכנולוגיה אנחנו נדרשים לפחות. מחשבה מדכדכת. מספיק לנסות ולדמיין אותנו עשר שנים מהיום כיצורים טכנולוגיים בשביל לתפוס דכדוך קל.

ה.

סעיפים א' וב' שרו בשבחי המקריות, בשבחי חיים שיש בהם מין הפליאה התמידית, בשבחי עולם שאין בו תשובות מוחלטות ונתיבים מסודרים. אבל איזו מקריות כבר יאפשר ה-GPS? הרי בחלומות הרטובים של היזמים בתחום ניתן לראות עולם שאין בו כל הפתעה, עולם שניטל ממנו אפילו העונג הפשוט והמתוק כל כך של ללכת ברחוב ולפגוש חבר במקרה, שלא לדבר על הפואטיקה שבללכת לאיבוד. בעולם שהם מתכננים לנו כולם יודעים איפה אנחנו ואנחנו יודעים איפה כולם.

אוף, איזה דיכאון.

ו.

ובכל זאת, יש תקווה. אני חוזר לאותו אחר צהריים מופז בשבת שעברה מתחת החופה. ה-GPS ימצא לך רק את מה שתחפש. אבל מה עם כל הדברים שהאדם לא יודע שהוא מחפש? מה עם כל הדברים שאי אפשר להגיע אליהם ב-GPS?

הטכנולוגיה היא מאבק אבוד, מרדף חסר סיכוי, אבל גם מקסים והרואי, אחרי קצת סדר וניקיון, היא ניסיון ילדותי – מצחיק לעיתים, מרתיח לפרקים – להשתלט על הכאוס. היא ניסיון למצוא משמעות בעולם הזה.

אבל העולם אין לו משמעות והמרדף הזה אין לו סוף. אתה יכול לברוח מהכאוס, אבל אתה לא יכול להתחבא. חוסר הסדר ישיג אותך. כל עוד בחורה פוגשת בחור והם מתאהבים ומחליטים להתחתן ומבקשים מאדם כמוני להיות הרב שלהם – לא ישלוט סדר בעולם.

אפשר להיות רגועים.

פחד ותיעוב בתיאטרון גשר

יום שני בערב השבוע, שעת ערב נעימה מחוץ לתיאטרון גשר ביפו. עוד מעט קט יעלה המסך מעל הצגת גאלה חגיגית של המחזה "שש דמויות מחפשות מחבר" בנוכחות נשיא המדינה שמעון פרס ושלל מכובדים ומפורסמים. קבלת הפנים, שאמורה הייתה כבר להתחיל, קצת מתעכבת בגלל שבאצטדיון בלומפילד הסמוך עומדת מכבי תל אביב להעלות את המחזה "אחד עשר שחקנים מחפשים מאמן" במסגרתו תפסיד 2:0 למכבי חיפה. לא שזה מעניין אותי, ובכל זאת. אנחנו עומדים מחוץ לתיאטרון כשחבורה עליזה של אוהדי חיפה עוברים שם. בואו ניכנס לראות הצגה, מציע אחד מהם לחבריו, ואלה מתפקעים מצחוק.

בינתיים יש פה רק צלמים, אבל אין את מי לצלם. ישראל מקוב מגיע ונכנס פנימה במהירות. מגיע גם משה איבגי, כוכב ההצגה, אבל לפני שהוא נכנס לתיאטרון הוא ניגש לדוכן הפלאפל הצמוד ומארגן לעצמו איזו פיתה. אני שואל את עצמי אם מדובר פה בפרפראזה על המוסכמה התיאטרלית בנוגע לאקדח שתלוי על הקיר במערכה הראשונה, או במילים אחרות: האם העובדה שאבגי מתארגן על פיתה אומרת שלא יהיה פה כיבוד?

מתאספים עוד ועוד צלמים. אני ניגש לדוברת התיאטרון ושואל אותה בסוד אם אפשר לארגן איזה סיבוב אינטימי מאחורי הקלעים. היא מבטיחה לעשות מאמץ. מגיע פרקליט הצמרת אלי זהר. מגיע יעקב פרי. מי זה, שואלים אותי צלמי החברה ואפילו לא טורחים להרים את המצלמות. הסיור אל מאחורי הקלעים יוצא לדרכו, אבל הוא לא אינטימי כלל וכלל – למעשה, אנחנו משהו כמו מיליון צלמים. הצלמים, שלפני רגע לא ידעו מיהם זהר, מקוב ופרי מאבדים לגמרי את שלוות רוחם למראה בחורה רזה בשיער קצוץ. הם מצלמים אותה כאילו אין מחר. מי זו, אני שואל. לוסי דובינצ'ק, הם עונים. שחקנית. היא משתתפת בהצגה.

אנחנו נכנסים אל מאחורי הקלעים. חכו פה, אומרת אשת יחסי הציבור, עוד מעט אני מוציאה לכם את סשה (דמידוב. שחקן ההצגה). את איבגי, היא אומרת, כבר נתתי ל-Y בעשר. אני אוהב את דיבור סוחרי הסוסים שיש לאנשי היח"צ על מפורסמים. זו נקמתם. יבגני אריה, במאי המחזה, עובר מולנו אבל אף אחד לא מזהה אותו. זה קצת משפיל אותי, להצטופף במסדרון מאחורי הקלעים בציפייה ש"יוציאו לי" את דמידוב אחרי ש"נתנו" את איבגי ל-Y בעשר, אז אני חוזר לכניסה הראשית. בינתיים הגיעו מלא אנשים ונפתחו הדלתות. אני רואה שאיבגי צדק – אין כיבוד. אפילו לא כוס מים.

בערך אז אני מבין משהו על הערב הזה בפרט ועל החיים בכלל: אנחנו לא מציינים פה כלום. לא חוגגים דבר. זו לא בכורה, זו לא הצגת המאה, גם לא החמישים. מה שקרה הוא כדלקמן: הנשיא התקשר לתיאטרון ורצה לראות הצגה. אז התיאטרון אמר לעצמו, אם כבר פרס מגיע, למה לא נזמין כמה אנשי עסקים, ואם כבר אנשי עסקים, למה לא נזמין עיתונאים וצלמים. ואז העיתונאים אמרו – רק אנשי עסקים זה משעמם, אין מפורסמים? אז התיאטרון הזמין גם מפורסמים (עדן הראל ותיקי דיין אישרו הגעה, נכתב במייל. במו עיני ראיתי את רובי פורת שובל). וככה, מכלום, נהיה פה בלגן עצום. מיליון צלמים שרעבים לפריים. אפרים סידון מגיע והצלמים עטים עליו כאילו היה בראד פיט. אפרת רייטן מגיעה, הצלמים בטירוף. יש פה יותר מדי צלמים, מתלוננת באוזניי מטרוניתה אחת. רייטן מתפנה להעניק ראיון ארוך ומעמיק לאחד מערוצי הרכילות.

מגיע אלפרד אקירוב עם רעייתו. הערב אקירוב במראה צעיר: לבוש מין ז'קט סקאיי מכוער למראה. בטח עלה לו מלא כסף. הוא מגיע בחברת אלי לנדאו ורעייתו. השניים מפטפטים בתור לכרטיסים. למעשה, הם לא בדיוק מפטפטים: הם עומדים אחד מול השני בפה סגור ועם הלשונות שלהם הם מחטטים בשיניים ובחניכיים (כל אחד בשלו, כן? שלא תקבלו לי פה רעיונות). כנראה באו מארוחה טובה. זה לא המחזה הכי מעורר תיאבון שראיתי השבוע, נגיד את זה ככה. יעקב פרי, אלי זוהר וישראל מקוב עומדים בכניסה כמו ההורים של החתן ומקבלים את אקירוב בשמחה. סטנלי פישר מגיע ומתקבל גם הוא בחום רב. רק אתמול נפגשה כל החבורה בטקס הארכת כהונתו של פישר, אבל הם שמחים להיפגש שוב. מגיע מתן וילנאי. מגיע אבי פישר מאי.די.בי. מגיע ישראל גוריון והצלמים חוסמים אותו ומצלמים בטירוף. פנים מוכרות. גוריון – מלך אמיתי – לא עושה עניין ומרשה לעצמו להשתזף בכיף באורות הפלאש.

הנשיא עוד לא פה. אני עובר בין כל האנשים האלה והצלמים האלה וההמולה הזו ומתמלא תוגה מהעובדה שכל זה קורה, בעצם, בלי שום סיבה. ז'תומרת, הייתי כבר בכמה ערבים מיותרים בחיי, אבל תמיד ציינו בהם משהו – השקה של מוצר, תאריך מסוים, הישג זה או אחר וכיו"ב. דבילי ככל שזה יהיה, הדבר נתן איזושהי משמעות לאירוע. אבל לערב הזה אין שום משמעות מלבד זה שפרס רצה לראות הצגה. את זה אנחנו חוגגים פה, לשם כך התכנסנו והצטופפנו. מילא אני, שארוחות חינם הן עבודתי, אבל מה עם אלפרד אקירוב ואלי זהר ויעקב פרי וישראל מקוב וסטנלי פישר ואבי פישר ואלי לנדאו?

אני והתוגה שלי מסתובבים בפואייה כשקורה המקרה הבא: צפצוף מחריש אוזניים נשמע לפתע. אני לא מגזים: רעש שמנקב לך את עור התוף, מחורר את הגולגולת וחורך לך את קליפת המוח. מין טווווווו אדיר. אני מביט מסביב בפאניקה: אולי התחילה מלחמת העולם, אולי נשרף המקום. אבל אף אחד לא מראה ולו סימן קלוש שהוא שומע משהו. כולם ממשיכים לפטפט בחן. תגידי, אני אומר ללימור הצלמת, הצפצוף המחריד הזה – רק אני שומע אותו? לא, גם היא שומעת אותו. צפצוף מטורף מרעיד את קירות התיאטרון לרגעים ארוכים, אבל כולם, ללא יוצא מן הכלל, עושים כאילו הם לא שומעים כלום. כאילו זה לא קורה. כאילו הכול כרגיל, כאילו הכול בסדר. אני נמלט החוצה באימה, אבל כולם ממשיכים לעמוד שם ולדבר ולחייך כאילו שום דבר מיוחד לא קורה. ואם זו לא מטאפורה לחיים שלנו פה, איני יודע מהי מטאפורה.

אנחנו נקראים להיכנס לאולם. אנחנו נכנסים לאולם. הנשיא פרס מגיע. הקהל נעמד באופן ספונטני על רגליו, עוד לפני שהכרוז מבקש מאיתנו לעמוד, ומתחיל למחוא כפיים בהתלהבות. יש בני נוער באולם והם אשכרה שורקים ומריעים לנשיא. כמה אהוב הוא נשיאנו. הוא תופס את מקומו בין מקוב ופישר, האורות כבים וההצגה מתחילה. האמת, קצת השתעממתי. נכון, מדובר בלהיט. נכון, בעיתונים כתוב ש"המחזה בוחן את טשטוש הגבולות בין הבדיון לממשי, בין המבוים והתיאטרלי לחיים עצמם". נו, בסדר. בפועל, מדובר בחבורת אנשים מבוגרים שמדברים נורא בקול ועושים מחוות מוגזמות. אני לא אוהב תיאטרון, ותיאטרון שמתעסק בתיאטרון אני אוהב עוד הרבה פחות.

בהפסקה אני מוזמן לחדר ה-VIP עם כל המכובדים. אותם אנשים ממקודם מצטופפים בחדר. לפחות יש כיבוד: יין בינוני, כריכונים לא רעים ועגבניות תמר כל כך טעימות שאני לא יכול להפסיק לאכול אותן. כדאי לך לנסות, אני אומר לאחד ממאבטחי הנשיא, שתוקע בי מבט חודר. ההפסקה נגמרת. אני תוהה אם לחתוך הביתה או להישאר ומחליט להישאר. המחצית השנייה של ההצגה מעניינת עוד פחות מהראשונה, אבל בסוף יש מלא מחיאות כפיים. אני יוצא החוצה, עולה על האופניים ונוסע הביתה.