Monthly Archives: אוגוסט 2004

לינק

 

קראתי עכשיו במוסף הארץ את עיר גמורה מאת נרי ליבנה על ירושלים הננטשת על ידי תושביה החילונים. ישר נזכרתי שלא מזמן קראתי קטע פשוט נהדר, דו"ח אהבה לא רומנטית שמו, שכתבה גיל הראבן על ירושלים בגיליון הקודם של המגזין "פנים".

 

זין הם יראו ממני אֶסֶמֶס

 

1.
אתה לומד הרבה על עצמך, כמו גם על האחר, על פי השיר שאתה, או הוא, בוחר לשיר.
אני מדגיש בוחר (כלומר, מממש את זכותך לנשמה): השיר שאתה בוחר לשיר, אין לו ולא כלום עם השיר שבא אליך כשאתה הולך ברחוב או מתקלח. השיר הזה, של המקלחת, של הליכת-בטל ברחוב (הו, כמה מתגעגע אני לבטלה, הגעגועים לבטלה קורעים את לבי), השיר הזה שבוחר בך, לא אתה בו.
אינני עוסק היום בשיר שבוחר בך, אולם לא אוכל לצאת בלא כלום. אז ככה: אתה לומד הרבה על עצמך, כמו גם על האחר, גם על פי השירים שבוחרים בך, או בו. יש האומרים כי אתה למד יותר על עצמך דרך השיר שבוחר בך מאשר דרך השיר שאתה בוחר. אני לא מסכים עם הטענה הזו. בדברים האלה, אחיות ואחים, אין "יותר" ואין "פחות". אתה זה השיר שבוחר בך בדיוק כמו שאתה זה השיר שאתה בוחר, אבל השירים לא אותו דבר, בדיוק כמו שהאצבעות ברגל שמאל והכליה הימנית לא אותו דבר, אבל שניהם אתה, או יותר נכון: בתוכך, או בזכותך, יכולים דברים כמו "השיר שלך" או "הכליה הימנית שלך", להיווצר.
2.
אבל כאמור, היום אדבר רק על השיר שאתה, או האחר, בוחר לשיר.
ליתר דיוק, היום נדבר על האחר.
3.
הראל סקעת הוא האחר שלנו להיום. הוא האחר הגדול. היום אין אחר גדול ממנו. גם במובן הלאקאניאני, וגם במובן הפשוט, של התהילה.
וראו את הראל סקעת זה: ביום הגדול בחייו עד עתה, הוא בוחר לשיר שיר של יהורם גאון. ילד בן 23 בוחר לשיר של יהורם גאון ביום הגדול של חייו. בחירה משונה במקצת, האין זאת?
4.
אני לא מצליח ללמוד שום דבר על הראל סקעת על פי השיר שהוא בחר. השיר זר לי, סקעת זר לי. לא אוהב אותו אני, הוא ומויאל נראים לי כמו תוצאה של ניסוי מעבדה שנועד ליצור את המנחה המושלם לערוץ הילדים. אגב, גם השיר שמויאל בחר, שימי נר על החלון, לא מלמד אותי שום דבר עליו.
הבחירות שלהם, של שני הספק-גברים האלה, נראות כמו באג בתוכנה שמפעילה אותם. מין טזזזזזזזזט – הרעש הלבן של הטמטום.
5.
אני בעד עדי כהן. הבחירה שלה אמנם מפוקפקת, אבל לא מביישת. חוץ מזה, היא בחורה, ותמיד יש מצב שתברח לה איזו פיטמה.
עדי כהן, אם כן, עד לניצחון!

 

עדי כהן ולירון לב. מתוך אתר המעריצים של כהן

6.
אבל אֶסֶמֶס? זין!
7.
בחצי שלחתי אֶסֶמֶס ללירון לב, שגם אני אוהב אותו ואת הבחירות שלו – אני ממש מבין אותן, אני ממש מבין אותו – אבל יותר מהכל אני בעדו בגלל שהוא מפתח תקווה.
7.1.
הייתי רוצה לומר שלירון לב מזכיר לי את עצמי כשהייתי צעיר, אבל זה לא יהיה נכון. אמנם שנינו באים מהסמטאות האפלות והקשוחות של פתח תקווה, מקום בו הגבר גבר והצאן עצבני, מקום בו השמש זורחת בבוקר, אבל בלי הרבה חשק, מקום בו האגרוף והאקדוח הם דרך ההתקשרות המועדפת בין גברים, מקום בו הוויסקי זורם כמים והנערות לוהטות בתשוקתן.
כן, שנינו חפרנו את אותה התעלה עם אותה הכפית. עזבנו את חור-התחת ההוא, רק עם גיטרה וחלום, שנינו לא מביטים לאחור, שנינו גברים אמיתיים שראו את הגהינום, בייבי.
אבל למרות קווי הדמיון הנ"ל, לירון לב לא מזכיר לי את עצמי כשהייתי צעיר, כי אני אף פעם לא רציתי להתפרסם והוא כן.
7.2.
על כל פנים, שלחתי אֶסֶמֶס, ויותר מאחד, ללירון לב – אבל אחר כך הרגשתי רע. הרגשתי כאילו בגדתי בעצמי, שולח אֶסֶמֶסים כמו קוקסינל, לוקח חלק במשחק לא לי. היה לי רע, ואני עדיין לא מצליח לנסח את הבגידה שחשתי. חשתי אותה מכל הצדדים: הייתי גם הנבגד וגם הבוגד. הרגשתי כאילו נדבק אלי משהו מסריח.
7.3.
מה שכן, אני גאה על דבר אחד: על הלוקאל-פטריוטיות. להבדיל מהפטריוטיות הגדולה, הלאומית, הלוקאל-פטריוטיות – או הפטריוטיות המוניציפלית – אינה מפלטו של הנבל, אלא דווקא של האינפנטיל.
8.
היום, אם כן, אני בעד עדי כהן החמודה, שבאה מבאר שבע או משהו כזה, אבל בלי אֶסֶמֶס. שיהיה בהצלחה.
9.
ובנימה אישית יותר. אני שואל את עצמי ועונה על סדרת השאלות הבאה: במה עוסקת כל המדינה בחודשים האחרונים? המדינה כולה עוסקת בקריוקי. עכשיו, מי הגבר שהיה שם לפני כולם, חווה את ההארה, חזה את העתיד ואף כתב על זה ספר שהיה בו זמנית גם מחכים וגם משעשע? אני. עכשיו, מה אני אמור להבין מהעובדה שהספר לא מכר מי יודע מה ושאני לא הפכתי להוגה הדעות של דור הנינט? הוגה הדעות של כל הדורות, איך לא הפכתי לתרנגול הקורא ומבשר שחר של עידן חדש? האם הספר היה מחורבן? לא, הוא מחורבן. אולי הייתי עורך אותו טיפה שונה היום, אבל ללא ספק לא מחורבן. האם הייתי צריך לשים בספר שירים עבריים? כן ולא. שירים עבריים היו אולי עוזרים במכירות, אבל מבחינת הספר, זה חייב היה להיות שירים מתורגמים. אם כך, צ'רלי בוי, מה השתבש? וואט וֶונט רונג?