Monthly Archives: יוני 2009

הראות, נשאנוך בלי מלים (אקוודור, פרק ה)

 

א.

חורף אקוודוריאני. אצלנו ביער על רכס האנדים יורד גשם כמעט בלי הפסקה, העננים, שעד לפני שבוע-שבועיים סתם רבצו על פסגות ההרים, מכסים עכשיו את הכול בשמיכה לבנה ורכה, מפסגה ועד עמק. זה מראה שנעים מאוד לקום אליו בבוקר, לגרוב גרביים מצמר אלפקה, לצאת אל השירותים הממוקמים מאחורי הבית, להרים מבט, להסתכל סביב ולראות רק לבן. לבן מלוא העין. אני חי בתוך ענן, ואין לי עם זה שום בעיה.

חורף אקוודוריאני. שני נהרות נפגשים מתחת לגשר הקרוב לבית שלנו, אולי סיפרתי עליהם, ריו ורדה שנשפך לריו פסטאזה. גם בימים כתיקונם שוצפים וקוצפים הם שני אלה, אבל עכשיו, בחורף, לעמוד על הגשר הצר המתנדנד ברוח ולראות אותם נפגשים מתחתיך זה מראה מרגש. הם לא שמחים לראות האחד את השני, זה בטוח; הם לא מתמזגים בשלווה האחד בתוך השני, לא נותנים מקום. זה לא סמול-טוק בקוקטייל פארטי. הם מתנגשים בעוצמה, שני אלה, ראש בראש, טיפה מול טיפה, ברעש אדיר של אלף מפולות סלעים, מעיפים ענן גדול של רסיסים שעושים יופי של קשת אם השמש עושה טובה ושולחת קרן, מה שלא קורה הרבה בימים אלה, ואז נדחסים ביחד ויוצאים לדרך רועמת, ארוכה ומפותלת עד לאמזונס. הם עושים את זה כבר הרבה זמן, שני אלה, ואם לא יפריעו להם הם ימשיכו לעשות את זה לנצח.

חורף אקוודוריאני. הגשם מציף את התעלות, מפיל עצים על השבילים, סותם את צינורות הניקוז ועושה שמות במערכת המים הפשוטה שלנו, עולם שלישי סטייל (צינור שקולט מפל במעלה ההר, מוליך את המים לבריכה קטנה, שמוליכה לבריכה גדולה יותר); או שהצינור מתמלא עלים, או שהבריכה מתמלאת חול או שהפילטר נסתם או שהכול ביחד.

זה הרבה עבודה בשבילי, כל החורף האקוודוריאני הזה. להגיע אל מערכת המים זה חתיכת טיפוס במעלה חלקלק, כשאתה מתקרב למפל, להוציא ממנו את הצינור ולשחרר את העלים, אתה כולך מתמלא במים קפואים ואין פעם שאתה סוגר את ברז הניקוי של הבריכה הגדולה ולא נדפקת לך האצבע משהו טוב. אה, ותמיד יזחל עליך משהו מגעיל.

חוץ מזה, עם מגרפה וטוריה אני עסוק בלפנות את התעלות ובלבנות מחיצות שינקזו את המים, עם מצ'טה אני חותך ומפנה ענפים ועצים דקים שנפלו, כשנופל עץ גדול אני בא עם גרזן וכשנופל עת יותר גדול אני בא עם המשור המכני, מפרק לו את הצורה (כשחוטבים עצים, התפלאתי לגלות, בהחלט ניתזים שבבים. אחד מהם ניתז על צווארי ועשה לי סימן), מנסר לחתיכות קטנות שיהיו טובות למדורה ושם מתחת לבית.

באחד מהעצים האלה עלה במוחי רעיון, אולי לבנות רהיט, נגיד כסא. ירדתי מזה. יש מספיק כיסאות בעולם, אבל מדורות טובות, כאלה שאדם יכול לשבת מולן עם המשפחה שלו לעת ערב, לשחזר את תלאות היום ואולי לפזם פזמון ישן, מזה יש לי תחושה שתמיד חסר.

חורף אקוודוריאני. רוב הזמן אני מלא בוץ. אבל מה – מבסוט לאללה.

 

ב.

ובכל זאת, גשם יכול להיות עסק די מדכדך ואחרי כמה ימים של רטיבות הבנאדם צריך שינוי, אז לקחנו את עצמנו ואת הילדים ויצאנו לעוד מסע באקוודור.

התאהבתי בעיר אחת, ריובָּמבָּה שמה (RIOBAMBA). מה גורם לבנאדם להתאהב בעיר ממבט ראשון? לרדת מהאוטובוס במקום חדש, למתוח איברים אחרי ארבע שעות של ישיבה מאומצת ולהרגיש שהוא במקום הנכון? אתמהה. אומרים שהבית הוא איפה שהלב נמצא או איפה שמניחים את הכובע, אבל אני אין לי כובע והלב שלי נמצא תמיד אתי. אני לא צריך הרבה בשביל להתאהב או להרגיש בבית, בריובָּמבָּה הספיק לי דוכן קטן של כובעים שעמד מול התחנה. המוכרת חייכה ואנחנו  קנינו לילדים כובעים של כבשה וכלב.

ריובָּמבָּה היא עיר קולוניאלית גבוהה (גובה 2700 ומשהו) ויפה שהוקמה במאה החמש עשרה, חרבה לחלוטין במאה השמונה עשרה בהתפרצות הר געש והוקמה מחדש לא רחוק משם. ערים קולוניאליות הן תמיד נעימות לשהות וידידותיות למשתמש, שני דברים שקשה לומר על הקולוניאליזם עצמו, כמובן. הרבה כיכרות, מבנים נמוכים (לא ראיתי בניין מעל שלוש קומות), רחובות רחבים, בניינים צבעוניים. אתה תמיד יודע איפה אתה, שזה חשוב. העיר חיה, שמחה, למרות שחורף הרבה אנשים ליקקו גלידה, וזה תמיד סימן טוב. ברחוב המסעדות הצטופפו עשרות פיצריות אחת ליד השנייה, אבל אנחנו אכלנו מקסיקני. ריובמבה נראתה לי כמו מקום שהייתי יכול לחיות בו.

לא היינו שם הרבה וכנראה שלא נחזור שנית, אבל בלבי תמיד אנצור את ריובמבה. יופי של עיר.

 

ג.

המשכנו לעלות בהרים. בגובה 3500 ומשהו שוכן הכפר סלינאס. לפני כארבעים שנה הגיע לשם האב אנטוניו פולו, מיסיונר שוויצרי, שהפך לחלוטין את פני המקום. הוא הביא מומחים והקים שלל קואופרטיבים. מין גרסה לקיבוץ, וגרסה מוצלחת למדי; יש מפעל גבינות ומפעל שוקולדים ומפעל צמר ומפעל סויה ובית מלון ועוד הרבה דברים נחמדים. במרכז הכפר אפשר לעיין בסידור העבודה להיום. מי לפרות ומי לתיירים. כשאנחנו לקחנו סיור, המדריך שלנו היה בכלל קבלן. מי שבקואופרטיב צריך לתת כתף.

היינו התיירים היחידים בכפר, לא כולל תיירות פנים. והיה קר, היה ממש, אבל ממש, קר. החדר במלון (חלק מהקואופרטיב כמובן) לא היה מחומם, אבל כשנצמדנו ארבעתנו מתחת ערימה של שמיכות צמר היה דווקא נחמד. עוד דבר נחמד במיוחד היה לראות את כל האלפקות האלה מסתובבות ברחובות הכפר.

והיה בהיר והיה כל כך יפה שם, בגובה. נוף דרמטי של צוקים אימתניים והרים נישאים שנדמה כאילו נמתח עד אינסוף. אנחנו, שרגילים לראות המוגבלת משהו של ענן מבפנים, לא יכולנו להביט בו מספיק. הראות, נשאנוך בלי מלים.

לעולם, ואני רציני, גם לא אשכח את הדרך בחזרה. היה יום יפה והכביש הקיף את צ'ימבּוראזו (CHIMBORAZO), ההר הגבוה באקוודור, ענק מרשים של 6130 מטר עם קוטר של 20 ק"מ בלבד המתנשא מעל טונדרה שוממת ומלאת הוד, ובעל פסגה מושלגת ומושלמת. מההרים היפים שראיתי. הקווץ' הקטן בכדור הארץ סביב קו המשווה הופך את פסגתו של הצ'ימבוראזו לנקודה הקרובה ביותר לשמש והרחוקה ביותר ממרכז הכדור. אז נכון שלא טיפסתי עליו, רק ישבתי עם ילדה ישנה על הברכיים באוטובוס שסבב אותו, ועדיין. גם לפסגת הצ'ימבוראזו פיניתי מקום בלב שלי.

 

ד.

בדרך חזרה ליער שלנו עצרנו ללילה בבּאניוס והלכנו לישון בגסט-האוס של הישראלים. זו הייתה הפעם הראשונה שלי בטיול הזה לפגוש את התרמילאים הצעירים שלנו. מה גם שבדיוק היה שבועות וארוחת חג התארגנה לה.

ציפיתי לקצת אינטראקציה אנושית, אבל נדמה שכבר שכחתי איך עושים את זה. ישבתי בפינה, הקשבתי לשיחות שהתנהלו, שום דבר עמוק במיוחד, והרגשתי שאין לי שום דבר לתרום להן. לגלית הייתה ציפייה עמומה שתהיה שם איזו קיבוצניקית שתתלהב מלשחק קצת עם הילדים, אבל כנראה שזה נכון מה שאומרים על הקיבוצים – זה בהחלט לא מה שהיה פעם.

הם כולם היו אחלה חבר'ה, באמת, אבל אתם יודעים איך זה, אתה תמיד זוכר את היוצאים מהכלל. היה שם ילד אחד, רק השתחרר מהצבא ונסע לטייל. עוד יומיים הוא היה אמור לשוב ארצה. משפט אחד שלו נחרט בזיכרוני. אני מרחם על מי שנשאר לו עוד זמן לטייל, אמר הבחור.

העציב אותי עד מאוד, המשפט הזה והבחור הזה. בן 21, וכבר כל כך עייף. הכול נראה לו אותו דבר, טחו עיניו מלראות מקומות חדשים ולטעום טעמים לא מוכרים. שאלתי את עצמי אם גם אני הייתי פעם ככה. נראה לי שלא. אף פעם לא ריחמתי על מי שנשאר לו זמן לטייל, ההפך הוא הנכון. את הרחמים שלי אני שומר דווקא לאלה שלא נשאר להם זמן. את הרחמים המיוחדים שלי אני שומר לאלה שלא מוצאים לעצמם את הזמן לטייל.

 

ה.

עוד דבר שהפליא אותי בנוגע למטיילים הצעירים היה הגודל והמשקל של המוצ'ילות שלהם. כל אחד סחב בית. אנחנו, זוג עם שני ילדים, סחבנו חצי מהם. כנראה שזה עוד דבר שאתה לומד עם השנים והטיולים; מה שאתה באמת צריך זו רק מגבת. דאגלס אדאמס צדק. כל השאר זה אובר-ווייט.

 

 

היער הוא דבר חי, החוף סתם שוכב מול הים (אקוודור, פרק ד)

 

א.

אז בהמשך לשבוע שעבר: אנחנו עוד במומפּיצֶ'ה, כפר דייגים קטן באקוודור השוכן במפרץ לחוף האוקיינוס הפסיפי, קרוב לקו המשווה. ממש יפה פה ורגוע, אני לא אומר שלא, וגם האוכל טעים והאנשים נחמדים, אבל כל יום בסביבות שש בערב, למשך כשעתיים-שלוש, מגיעים השד יודע מאיפה מיליוני זבובי חול – איזו בריה מיותרת! תמהתני מה טוב יוצא לו לעולם מזבובי החול – ומתחילים לנגוס בבשרי כאילו היו נשרים מהגיהינום ואני איכקורימלו פרומתיאוס.

הם נושכים אותי, הנבלות, ודבר לא עוזר. לא בגדים ארוכים, לא תכשירי ההגנה המתוחכמים של הלפני ולא המשחות המפונפנות של האחרי. שום דבר לא יכול להציל אותי. זה רק אני, והם, והכאב. האמינו לי, חברות וחברים, אני מדמם פה.

אבל מילא הדימום ומילא הנשיכות והעקיצות. מגרד לי. מגרד לי כל כך שאני משתגע. אני יודע שאסור לגרד, זה רק מגביר את כל העניין. אני יודע שאם לא אגרד זה יעבור מהר יותר, ובאמת אני מתאפק ולא מגרד. נושך שפתיים, ולא מגרד, בכוח אני עוצר את עצמי, ולא מגרד, בכל הכוחות הנפשיים שלי אני עושה שימוש, ולא מגרד. לפעמים אני צריך להחזיק לעצמי את הידיים. אבל כלום לא עוזר, רק מגרד לי יותר.

 

אז פעם בכמה זמן אני פשוט נשבר, ומגרד. מגרד כמו משוגע, מגרד כאילו חיי תלויים בזה, מגרד כאילו יש לי נמלים מתחת לעור, כאילו על העצמות שלי אמצא מרבצי גז טבעי, מגרד בכוח, בריכוז עילאי, יודע שאצטער על זה עוד רגע ושונא את עצמי על כך, אבל יחד עם זאת מרוכז לחלוטין בהקלה הנהדרת הזו, בקריז שנשבר, באושר הצרוף, הקיים כשלעצמו.

אין כמו גירוד טוב. התעלות הנפש. להתגרד – זה ההווה המוחלט. שימו לב: רק כשאתה מגרד לא מגרד לך. ברגע שתפסיק לגרד, יגרד לך. אתה לכוד בתוך הרגע. אז פשוט לך עם זה, בנאדם, אני אומר לעצמי, בכל מקרה אחרי שתפסיק לגרד כל כך יגרד לך שתשכח לשנוא את עצמך על זה שגירדת. כרגע, אתה כולך רק ציפורניים.

מעניין אם אתגעגע לזבובי החול האלה בעוד כמה זמן, כשאחזור לשגרה. בטוח לא כמו שהם יתגעגעו אלי.

 

ב.

אבל לא הכל שחור. בבקרים אנחנו פוסעים על החוף עד לרחוב הראשי של הכפר, דרך עפר מרופטת, ויושבים בבאר המיצים של נֶגריטוֹ, השחור. אני אוהב מקומות שיש לי בהם מקום קבוע ללכת אליו, אפילו אם אני נמצא בהם רק לכמה ימים. בבוקר אנחנו שותים שם מיץ, בצהרים בירה, בערב קוקטייל. ליד הבוטקה של הנגריטו גרה משפחה שבחצר שלה מריצה. הילדים שלי מאוד אוהבים לשבת במריצה הזו. הילדים הגדולים יותר של המשפחה מאוד אוהבים להסיע אותם הלוך ושוב והשמחה רבה. מדי פעם עובר מישהו על סוס, וזו תמיד חגיגה גדולה. אם היה טיפ-טיפונת יותר רגוע פה, בבאר המיצים של הנגריטו, הזמן היה מתחיל ללכת אחורה.

לפני כמה ימים אכלנו ארוחת ערב, החשבון: תשעה דולרים. לא מעט במקומותינו. טוב, התפנקנו ואכלנו פיצה ולא דגים. לא היה לו עודף מעשר. אמרתי שאשוב. למחרת, ואני יושב בפתח הנגריטו כחום היום, והנה בלונדינית עולה לעברי מן הים ומושיטה לי שטר של דולר. העודף שלך, חבר. אנשים נחמדים במומפיצ'ה, אף אחד לא מנסה לדפוק אותך.

בסוף השבוע מתמלא הכפר בתיירים, רובם המוחלט תיירות פנים, אקוודוריאנים יאפים עם ג'יפים. חנויות צצות כפטריות. כל מי שיש לו חלון לרחוב פותח אותו ומוכר דרכו בירות, כל מי שיש לו בננה מקים דוכן וצולה אותה. המסעדות מתמלאות, השיכורים משתכרים, הקופות צוהלות. פתאום אני מבין איך זה שכבר כמה ימים אנחנו פה, הולכים על החוף, ועוד לא ראינו צדף אחד. לאן הם נעלמו כולם? הנה הם: נמכרים כמחרוזות.

ביום שני בבוקר הכל שוב ריק. הכפר הלום חמרמורת. שרידים מפוייחים של חגיגות האתמול שרועים על כסאות הפלסטיק של הנגריטו, שותים מיץ מעגבניות-עצים – פרי מקומי טעים למדי – ואוספים את השברים. מומפיצ'ה מוצ'ו טרנקילו, הם ממלמלים לעברי כשאני מתיישב בפינה. סי, אני עונה, מוצ'ו טרנקילו.

 

ג.

חוץ מזה אני גם מאוד נהנה מההבדלים בין היער והים. לדוגמה, הלילה. הלילה אצלנו ביער הוא ערב רב של צלילים וקולות, הנהר למטה, התעלות בצדי הבית, כל חיות הלילה יוצאות החוצה – מכרסם ענק עלה לילה אחד על המרפסת, משהו שנראה כמו הכלאה בין חולדה לקוף, גירשתי אותו עם מטאטא, בשביל ראיתי כבר פעמיים חתול בר עובר בלילה, שוחר לטרף, וזה בלי לדבר על כל הצרצרים, הפרפרים, המקקים, הגחליליות, החיפושיות, העטלפים, הצפרדעים, אפילו העצים, כך נדמה פותחים בלילה את הפה ומתחילים לדבר בינם לבין עצמם. בלילות הם גם מתים. אף פעם לא ראיתי פה עץ נופל ביום. בלילה אני שומע אותם מתרסקים באמצע היער (וכן – הם עושים קול). הכל גועש ורועש, חי ונושם. מפולות בהר ממול תורמות את שלהן. קקפוניה מוחלטת ונהדרת. קרנבל, בלילה קרנבל.

אבל על החוף כלום. גלים, גלים וזהו. גל נשבר, נסוג, עוד אחד מגיע, ועוד אחד, הכל בקצב קבוע ובמרווחים גדולים. ביניהם, שקט. מונוטוני. מרוב שקט אי אפשר להירדם. מה שכן, בשמיים יש יותר כוכבים.

וזה לא רק הלילה. ביער מזג האוויר מתחלף שש פעמים ביום, בחוף יש רק שפל וגאות, ביער מיליון צבעים, על החוף מעט מאוד, ביער אתה לבוש, בחוף אתה עירום, ביער אתה יכול לראות רק כמה מטרים קדימה, בחוף אתה רואה רחוק, רואה שקוף. יער זו מלחמה, חוף זו חופשה, ביער אתה צריך לפסוע בזהירות, לחשוב על כל שעל, בחוף אתה הולך כמו קינג, יחף, זורק רגליים קדימה בלי מחשבה, נותן לילדים לרוץ קדימה. מה כבר יכול לקרות פה?

את מה אני מעדיף? נכון לעכשיו, תן לי את היער. היער הוא דבר חי, החוף סתם שוכב מול הים.

 

ג.

ואם מתחילה להתגנב לדברים נימה של סיכום, הרי זה שמפה לשם אנחנו כבר באמצע החופש. הפכנו את התקליט כמו שאומרים. עד עכשיו העתיד הנראה לעין נפרש בפנינו כמניפה, כזנבו של טווס, עכשיו הוא מתחיל להצטמצם, תחושת דחיפות קלה קמה ועולה בלי שנרצה בה; חצי טיול כבר עבר, וכשאתה בחצי, השלושת רבעי הוא רק במרחק של רבע אם אתם מבינים למה אני מתכוון. חודשיים וחצי כבר לא נראים כמו הרבה זמן.

וחוץ מזה, לחצי הטיול יש את האפקט שנקרא "אפקט חצי הטיול". אם חופשה היא עגלה, הרי שבחלק הראשון אתה דוחף אותה בעליה, עליה מתונה, לא תלולה במיוחד, והפסגה לא נראית לעין, מהחצי ולאחריו אתה פתאום מוצא את עצמך נגרר אחריה בירידה, מנסה להאט את הקצב, לדחות את הקץ, אבל לשווא. למה הירידות חייבות תמיד להיות כל כך תלולות, אתה תשאל את עצמך כשגם העגלה הזו תתרסק אל המישורים הקשוחים של השגרה. כל כך הרבה עגלות כבר סחבת, אפשר היה לחשוב שתלמד לבנות בלמים טובים יותר לעגלות שלך, או שלפחות תתרגל לזה, אבל לא.

הימים עדיין עוברים בעצלתיים, אבל אלה כבר לא אותם העצלתיים. כי יש עצלתיים ויש עצלתיים. והעצלתיים של ההתחלה תמיד טובים יותר, טהורים יותר. עצלתיים שמתגנבת לתוכם תחושת דחיפות, ולו הקלה והקלושה ביותר, או ריח של סוף, ולו המרוחק והעדין ביותר, הם כבר לא אותו דבר. העגלה כבר התחילה להתגלגל במורד. והעגלה, אתם יודעים, היא נוסעת, אין עצור.

 

יש רק מעט מאוד דברים שארבע קפיריניות לא יכולות לסדר (אקוודור, פרק ג)

 

א.

אז אחרי קצת יותר מחודש בהרים וביערות (תקציר הפרקים הקודמים: אני והמשפחה שומרים על שמורת טבע בג'ונגל, שהוא בעצם יער עננים, על רכס האנדים באקוודור), החלטנו לראות עוד קצת מהארץ היפה הזו, עלינו צפונה, לכיוון קוו המשווה, וירדנו אל החופים, איפה שהשמש תמיד זורחת ואולי יש קצת פחות עובש.

כי זה (עוד דבר) שלמדתי על הג'ונגל: הכול בו מתעפש במהירות שיא ושום דבר לא מתייבש. אתה תולה כביסה אחרי שסחטת ממנה את הטיפה האחרונה וכל פעם שאתה בודק היא רק נעשית רטובה יותר. מה שנרטב, והכול נרטב כל הזמן, ולא נתלה ברוח, ולא תמיד יש רוח, מיד הוא מעלה עליו נקודות שחורות שהולכות ומתפשטות, צורות חיים חדשות נוצרות בו, גלקסיות שלמות, ציוויליזציות של השד יודע מה. עובש. בכל מקום עובש. בטח יש שיטה להוריד את כל העובש הזה, אבל הנה עוד דבר שלמדתי על החיים בג'ונגל, כלומר על החיים בלי אינטרנט: כשאתה לא מחובר אתה יודע רק את מה שאתה יודע, ואת מה שאתה לא יודע אין לך דרך לברר. עולם שלם של מידע וידע ולך אין גישה מיידית אליו. זה מתסכל, זה מעצבן, זה משונה, אבל מתרגלים גם לזה ואחרי כמה זמן הדברים שאתה לא יודע מפסיקים להטריד אותך.

אז בקיצור, ירדנו אל החוף.

 

ב.

הו, כמה יפה אקוודור! אחרי כמה שעות של נסיעה בהרים, לצד נהרות שוצפים וקוצפים, הם נגמרים פתאום, מפנים את מקומם למישורים גדולים עם צמחיה אחרת, אוכל אחר ואנשים אחרים – שחורים יותר ככל שמתקרבים אל הים. ברוב האוטובוסים פה מקרינים סרטים, והסרטים הם תמיד של ג'קי צ'אן. פעם בכמה זמן, אם יש לך מזל, אתה יכול ליפול על אחת מיצירות המופת של סטיבן סיגל. כמה שמחתי לראות שוב את מצור ימי 2. סרט גדול, הדיבוב רק שיפר אותו.

מאחר והנסיעה ארוכה ואנחנו עם שני תינוקות עצרנו לישון בעיר ששמה סנטו דומינגו דה לו קולורדוס. עיר שלא תואר לה ולא הדר, מקום אפור שעוצרים בו בדרך לאנשהו ולא יותר.

ברגע שירדנו מהאוטובוס והתחלנו לחפש מלון בקרבת התחנה המרכזית נכנסתי לדיכאון. אחרי חודש של לבד ביער, מוקף ירוק ומים וחיות ושקט ועובש כל האספלט הזה והבטון והרעש של האגזוזים והאנשים שממהרים ממקום למקום פשוט לא בא לי טוב, כמו שאומרים הצעירים, או לפחות כמו שאמרו לפני שנסענו.

אני, שמדרכות הן סביבתי הטבעית, שאספלט ובטון הם הסוואנות שלי, שרעש התנועה וההמון הוא המוזיקה החביבה עלי ושתחנות מרכזיות הן לי כמו מים לדג, פשוט לא יכולתי לסבול את כל זה פתאום. המעבר מהירוק לאפור ומהשקט לרעש נחת עלי כמו פסנתר כנף מקומה שלישית על קוקר ספנייל קטן, מאלה שהזקנות מלבישות בסוודרים, ומחץ לי את כל המצב רוח. הילדים, שהיו עצורים כל היום על הברכיים שלנו, פרצו בצווחות גיל והתחיל לרוץ בטירוף על המדרכות המזוהמות, במקום עלים ופרפרים הם שחקו עם מה שהיה שם: בדלים ופקקים של בקבוקי בירה, נצמדו לכל אגזוז, חיבקו כל אופנוע חונה ובירכו ב'אולה!' חגיגי כל שיכור שהיה סרוח על המדרכה. זה רק עצבן אותי יותר.

אני, כשנהרס לי המצב רוח, הופך להיות כמו שמשון הגיבור, ולו רק מהבחינה של תמות נפשי עם פלשתים; אני מתחיל לרטון, לקטר, למשוך רגליים, נהיה אדיש לכל דבר וכלום לא מעניין אותי. אני נהיה כמו חור שחור. זה לא תענוג גדול להיות בקרבתי. הכי גרוע זה כשאני מתחיל למלמל.

ומה שהכי מעצבן זה שאני רואה את עצמי הופך להיות כזה אבל לא מצליח להשתלט על עצמי ולעצור את זה. המשפחה שלי הולכת לפני, כולם אופטימיים, שמחים לנשום אוויר של מקום חדש, ורק אני מתנהג כמו איזה תינוק. מזל שבחדר במלון היה טלוויזיה ושאחד הערוצים שידר סרט של סטיבן סיגל. הוא פצפץ גולגלות וזה שיפר במעט את מצב רוחי.

כמה שמחתי לברוח משם על הבוקר. על המדרכה מול התחנה המרכזית של סנטו דומינגו דה לוס קולורדוס השארתי את האני הכועס שלי. אני מקווה שאוטובוס דרס אותו.

אתה לומד דברים חדשים על עצמך בכל טיול, הבעיה שלא כל הדברים האלה הם דברים טובים, ומי באמת רוצה לדעת דברים לא טובים על עצמו? 

 

ג.

ירדנו באטאקאמס (Atacames), עיר חוף נחמדה. מעין אילת של אקוודור, רק סימפטית יותר. מזכירה קצת את דרום הודו; הרבה ריקשות, הרבה דוכנים קטנים של אוכל רחוב נהדר, אנשים שמחים, אחלה סביצ'ה שבעולם.

לקחנו חדר במלון נחמד על החוף. קנינו לילדים בגדים קצרים, סנדלים ומשחקים לים ולעצמנו רכשנו כמה וכמה קוקטיילים טרופיים אותם שתינו בבארים הפזורים על החוף. זה כבר היה הרבה יותר טוב. בפרפראזה על דברי החוכמה הנצחיים של המפרי בוגרט אומר לכם זאת: יש רק מעט מאוד דברים שארבע קפיריניות לא יכולות לסדר.

אטאקאמס ידועה בחיי הלילה שלה שמתחילים מיד כשהשמש שוקעת: פתאום כולם מתחילים לרקוד. אח, הלטינוס האלה, הם יודעים לנענע את הישבנים שלהם, זה בטוח. הם בטח המשיכו כל הלילה ואולי היו כמה צעדים שיכלתי ללמוד שם, אבל לנו הייתה מסיבה קטנה משלנו בחדר במלון עם ילדים שעד היום לא הבינו עד הסוף, חוששני, את הקטע של הלישון בלילה, בטח ובטח במקום לא מוכר. הם לא שמרו את זה לעצמם והיה די לא נעים לצאת בבוקר מהחדר ולספוג את המבטים של האורחים האחרים במלון. הם נראו עייפים עוד יותר מאיתנו.

אז ארזנו את עצמנו ונסענו לכפר קטן שקוראים לו מומפיצ'ה. ארבע שעות נסיעה בדרך לא דרך.

 

ד.

מומפיצ'ה הוא כפר דייגים קטן השוכן על מפרץ מקסים, כביש אין שם, ובערבים גם אין חשמל. כמו המון כפרי דייגים קטנים אחרים ברחבי העולם המתפתח נתקלו גם במומפיצ'ה בבעיה קטנה: אין דגים. אבל תמיד יש דגים גדולים יותר על היבשה, והכפר הפך את עצמו לכפר תיירים. במקום רשתות פורשים ערסלים ופותחים גסט-האוסים. יש שקיעות נהדרות ובמרחק עומדות תמיד ספינות הדיג הגדולות וממשיכות לרוקן את מה שנותר בים.

לקחנו לנו בקתה קטנה ונהדרת בקצה הדרומי של הכפר. מומפיצ'ה ביץ' לודג'. עשרים וחמישה דולרים ללילה, מטבח קטן ומרפסת מעולה שבמעולות; מאה מטר מהים בשפל, ובגאות הים מגיע עד אליה, מלקק את רגליה כמאהב נלהב. יופי של גאות ושפל יש להם שם, במומפיצ'ה. אני מת על האוקיינוס הפסיפי. יופי אני צף בו.

טרנקילו במומפיצ'ה. אם אתם בסביבה, אני ממליץ.

 

ה.

באחד מהימים שם הלכה כל המשפחה לישון צהריים ואני הלכתי לכפר, לשתות כמה בירות. היה חם. אחרי ארבע צוננות התיישבתי בשולחן היחיד בדוכן קטן על החוף שמצאתי במקרה ושם אכלתי את הארוחה הכי טובה שאכלתי עד עכשיו באקוודור. ערימה של שרימפסים על הפלנצ'ה, סלט עגבניות וצ'ילי שרק מלהסתכל על הצנצנת מתחיל לשרוף הפה, בננות מטוגנות, אורז.

אכלתי לאט, הסתכלתי בים. היה שם ילד אחד, בטח בן חמש או שש, הוא שיחק תופסת עם הגלים, רודף אחריהם אל תוך המים ונמלט מהגל הבא חזרה אל החוף. אושר אינסופי. מדי פעם הוא נעמד מול גל גדול וניסה לא ליפול, מדי פעם הוא נפל והתגלגל במים. אמא שלו עמדה לא רחוק והשגיחה.

פתאום התחלתי לבכות.

זה הצ'ילי. כן, זה הצ'ילי. זה הצ'ילי, וזה זה שאני כבר לא אשחק תופסת עם הגלים. אני אדע להעריך שרימפס טוב, זה כן, אבל מה שווה כל האוכל שבעולם אם אתה לא יכול להיות שוב ילד?