א.
הימים עדיין ימי מונדיאל, והאמינו לאחיכם פה שלא הרבה דברים אחרים עוברים אצלו בראש בתקופה האחרונה. באמצע השבוע גיליתי פתאום – וגם זה לגמרי במקרה, כשהתעכבתי לרגע בעמוד הבית של אחד מאתרי החדשות בדרכי להתעדכן בנעשה בגרמניה – שביל גייטס הודיע כי הוא עוזב את מיקרוסופט. ואני לא ידעתי.
בימים כתיקונם אירוע מהסוג הזה היה מעסיק אותי שעות, מכריח אותי להתייחס אליו. בכל זאת, גייטס עוזב את מיקרוסופט, לא צחוק. בימים כתיקונם היו מתקשרים גם מאיזה רדיו או טלוויזיה ומזמינים אותי לדבר על העניין (ואני הייתי מסרב בנימוס), אבל הפעם הידיעה הזו עברה לידי ואפילו לא הותירה אחריה איזה ווושששש. כאילו מאומה לא קרה. ביל גייטס? מי זה? איפה הוא משחק עכשיו?
כן, איפשהו בתוכי אני יודע שמדובר באירוע חשוב ביותר, שישפיע על העולם לאורך יותר זמן ובצורות יותר משמעותיות. אם לא היה מונדיאל עכשיו, הרי שהייתי כותב רק על האיש ופועלו, ולסיום גם שם ארבעים שקל שתוך פחות מעשר שנים האיש מקבל פרס נובל על מאבקו ותרומתו הגדולה לעולם השלישי.
אני חושב שכמו כל האנשים, גם אני למדתי שביל גייטס הוא אדם טוב. הרבה שנים הייתי בטוח שהוא רשע מרושע, אבל כמו תמיד כשמתבגרים מבינים שהרשעים של פעם הם הצדיקים של היום. ליד הברנשים הרעים של המחר – ואני מדבר עליכם, ברין ופייג' מגוגל! – ביל גייטס הוא בדיוק מה שהוא: בחור טוב שרק רצה לשנות את העולם.
אני מוצא שאפילו ברמה האישית אני מתחבר לגייטס יותר ויותר ככל שהזמן עובר; לשאיפה שלו לעבוד פחות ופחות, לנטייה שלו להמציא לעצמו תפקידים עם שמות מגניבים (ארכיטקט תוכנה ראשי. קול!), להתגייסות שלו למלחמה במלריה ולעשייה ההומניטרית שלו, להצהרה שלו כי לא יוריש לצאצאיו את הונו האגדי, ובכלל – הכי אני מתחבר לדרך בה הוא קלט, וזה עניין של השנים האחרונות, עד כמה הוא עשיר ולהתמודדות שלו עם זה. במובן הזה הוא ממש מזכיר לי את עצמי, רק שהמשקפיים שלי יותר אופנתיות.
כן, חברות וחברים, ומה למדנו מזה? שכסף יכול להציל את אפריקה ממלריה, אבל הוא לא יכול לעשות אותך יותר קול.
סע לשלום, ביל גייטס. עולם התוכנה יחסר אותך, עכשיו אם לא אכפת לך, זוז הצידה, אתה מסתיר לנו את המשחק.
ב.
אז הימים ימי מונדיאל, ומסביב כאילו מאומה לא קורה. הו, כמה טובה היא ההדחקה! הימים מתחלקים לחתיכות של תשעים דקות עם כמה הפסקות באמצע, והשמחה רבה. ואכן, אם יש דבר אחד שהופך את החודש הזה לקסום, הרי זה בדיוק הדבר הזה – הפשטות. פשטות מושלמת, נעימה, חלקה: אין הרבה מה לזכור, אין הרבה על מה לחשוב. לא צריך הרבה, הבנאדם: תנו לו גרעינים טריים, בירה קרה, חברה נעימה, והוא מבסוט.
החלק הגאוני בפשטות הזו זה שהיא באה בילט-אין עם חיי רגש עשירים. אני עשיתי לי מנהג יפה; אני לא אוהד אף קבוצה במיוחד, נותן למשחק להתפתח ומחליט בסביבות הדקה העשרים וארבע באיזה צד אני. זה נותן לי יותר גמישות-רגשית ומונע ממני לקפוא על השמרים ולהפוך דוגמטי. יום אחד אני בעד אוסטרליה, יום אחרי זה אני מייחל לתבוסתה. יום אני אסייתי, יום אני אפריקני, יום אני סקנדינבי, ובכל פעם שארגנטינה משחקת אני הופך להיות דרום אמריקני בעל כורחי.
בעולם כמו שלנו, בו אנחנו חיים תחת נאמנויות קבועות וארוכות טווח פחות או יותר (אישה, מקום עבודה, קבוצה וכד'), מרענן לחיות מדי פעם כמו פרפר, עם מחזורי התאהבויות שיכולים לא להימשך מעל ארבעים וחמש דקות (לא כולל זמן פציעות). מהרבה בחינות, זה שומר עליך רענן.
ג.
רענן אולי כן, אבל צעיר בהחלט לא. אם במונדיאל הקודם עוד הייתי בגיל של חלק מהשחקנים, הרי שבמונדיאל הזה אני מוצא את עצמי מהצד השני. כל השחקנים, אולי חוץ מאיזה שוער אחד, צעירים ממני (ולא ביומיים). האמת שגם זו תחושה מצחיקה, שרק תורמת עוד משהו לקסם של החודש הזה: לצעוק "זקן! אתה גמור! תפרוש! לך לבית אבות!" למישהו שצעיר ממך בשלוש שנים יכול להיות דבר די משחרר, אני בטוח שגם אתם ניסיתם את זה.
זה לא דבר חדש לי, להיות מבוגר יותר מספורטאי פעיל – זה קורה כמעט בכל פעם שאני רואה משחק – אבל דווקא הנדירות של המונדיאל מבליטה את זה. זה כמו לראות מישהו אחרי שלא ראית אותו חמש עשרה שנה לעומת לראות מישהו כל יום: פתאום אתה רואה עד כמה הוא הזדקן. איך זה יכול להיות שהוא הזדקן כל כך, אתה שואל את עצמך, בעוד אני והחברים הקרובים שלי נשארים צעירים לנצח?
כזהו המונדיאל, ואף יותר מכך, שהרי שנת כדורגל איננה כמו שנה רגילה. אפשר לומר שארבע שנות כדורגל שקולות למשהו כמו חמש עשרה שנה של אדם רגיל, וזה מה שמסביר איך זידאן, לדוגמה, או רונאלדו, הזדקנו כל כך בשנים האלה. זה בדיוק כמו בניסוי המחשבתי הידוע של איינשטיין על שני התאומים שאחד מהם נשאר על כדור הארץ והשני יוצא למסע בחללית במהירות האור. זוהי תורת היחסות הסופר-פרטית של הכדורגל העולמי: הזמן עובר יותר מהר על מי שרץ מאשר על מי שיושב מול הטלוויזיה וקורא לו "זקן! אתה גמור! תפרוש!".
ד.
אז הימים ימי מונדיאל, ובלהט המשחקים כאילו לא שמנו לב לכישלון הגדול של מרד הצרכנים נגד צ'רלטון ולהתקפלות של הציבור אל מול החברה. לפי ידיעות בעיתונות, יותר מ-260 אלף איש עשו מנוי למשחקים, וזה הרבה יותר ממה שצ'רלטון הרשתה לעצמה לקוות.
כמובן שאף אחד שאני מכיר לא יצא פה פראייר – אף אחד לא שילם את הארבע מאות שקל, גם לא שלוש מאות. כל אחד מצא לו מבצע הוזלות, כל אחד התלבש על קומבינה, וככה צ'רלטון ניצחה תוך כדי שהיא גורמת למפסידים להרגיש כאילו גם הם ניצחו. יכול להיות שמי ששילם מאתיים במקום ארבע מאות מרגיש שהוא ניצח, ומצידי שיבושם לו, אבל האמת היא שהוא הפסיד.
פרשנים רבים טענו שמרד צרכנים בישראל הוא דבר שנועד מראש לכישלון, שלצרכן הישראלי אין את האופי לעמוד אל מול חברות הענק שמנצלות אותו ודופקות אותו. אלה הן העובדות, אבל אף אחד לא נתן הסבר שהצליח לספק אותי: למה, בעצם, אנחנו לא מסוגלים למרד צרכנים. גם לי אין תשובה קולעת לצערי. יש לי תחושה שהדבר קשור למצב ולמנטליות הישראלית, שתמיד גורמת לנו להרגיש שעכשיו זה לא זמן טוב. פה, זה אף פעם לא זמן טוב לשום דבר, כי תמיד מתרחש משהו בגזרת המצב, והמצב דוחה את הכול. התרגלנו לחיות בתחושה שעכשיו זה לא הזמן הטוב, אבל מה שקבלנו זה שאף פעם זה לא זמן טוב.
למרות שאם חושבים על זה רגע, הרי שדי קשה להסביר איך קורה שזה אף פעם לא זמן טוב בשבילנו לקום ולעשות מעשה, ומצד שני – זה תמיד, אבל תמיד, הזמן הכי טוב לדפוק אותנו. מעניין, לא?
החיים בהיר 