Monthly Archives: יוני 2006

זקן! אתה גמור! תפרוש!

 

א.

הימים עדיין ימי מונדיאל, והאמינו לאחיכם פה שלא הרבה דברים אחרים עוברים אצלו בראש בתקופה האחרונה. באמצע השבוע גיליתי פתאום – וגם זה לגמרי במקרה, כשהתעכבתי לרגע בעמוד הבית של אחד מאתרי החדשות בדרכי להתעדכן בנעשה בגרמניה – שביל גייטס הודיע כי הוא עוזב את מיקרוסופט. ואני לא ידעתי.

בימים כתיקונם אירוע מהסוג הזה היה מעסיק אותי שעות, מכריח אותי להתייחס אליו. בכל זאת, גייטס עוזב את מיקרוסופט, לא צחוק. בימים כתיקונם היו מתקשרים גם מאיזה רדיו או טלוויזיה ומזמינים אותי לדבר על העניין (ואני הייתי מסרב בנימוס), אבל הפעם הידיעה הזו עברה לידי ואפילו לא הותירה אחריה איזה ווושששש. כאילו מאומה לא קרה. ביל גייטס? מי זה? איפה הוא משחק עכשיו?

כן, איפשהו בתוכי אני יודע שמדובר באירוע חשוב ביותר, שישפיע על העולם לאורך יותר זמן ובצורות יותר משמעותיות. אם לא היה מונדיאל עכשיו, הרי שהייתי כותב רק על האיש ופועלו, ולסיום גם שם ארבעים שקל שתוך פחות מעשר שנים האיש מקבל פרס נובל על מאבקו ותרומתו הגדולה לעולם השלישי.

אני חושב שכמו כל האנשים, גם אני למדתי שביל גייטס הוא אדם טוב. הרבה שנים הייתי בטוח שהוא רשע מרושע, אבל כמו תמיד כשמתבגרים מבינים שהרשעים של פעם הם הצדיקים של היום. ליד הברנשים הרעים של המחר – ואני מדבר עליכם, ברין ופייג' מגוגל! – ביל גייטס הוא בדיוק מה שהוא: בחור טוב שרק רצה לשנות את העולם.

אני מוצא שאפילו ברמה האישית אני מתחבר לגייטס יותר ויותר ככל שהזמן עובר; לשאיפה שלו לעבוד פחות ופחות, לנטייה שלו להמציא לעצמו תפקידים עם שמות מגניבים (ארכיטקט תוכנה ראשי. קול!), להתגייסות שלו למלחמה במלריה ולעשייה ההומניטרית שלו, להצהרה שלו כי לא יוריש לצאצאיו את הונו האגדי, ובכלל – הכי אני מתחבר לדרך בה הוא קלט, וזה עניין של השנים האחרונות, עד כמה הוא עשיר ולהתמודדות שלו עם זה. במובן הזה הוא ממש מזכיר לי את עצמי, רק שהמשקפיים שלי יותר אופנתיות.

כן, חברות וחברים, ומה למדנו מזה? שכסף יכול להציל את אפריקה ממלריה, אבל הוא לא יכול לעשות אותך יותר קול.

סע לשלום, ביל גייטס. עולם התוכנה יחסר אותך, עכשיו אם לא אכפת לך, זוז הצידה, אתה מסתיר לנו את המשחק.

 

ב.

אז הימים ימי מונדיאל, ומסביב כאילו מאומה לא קורה. הו, כמה טובה היא ההדחקה! הימים מתחלקים לחתיכות של תשעים דקות עם כמה הפסקות באמצע, והשמחה רבה. ואכן, אם יש דבר אחד שהופך את החודש הזה לקסום, הרי זה בדיוק הדבר הזה – הפשטות. פשטות מושלמת, נעימה, חלקה: אין הרבה מה לזכור, אין הרבה על מה לחשוב. לא צריך הרבה, הבנאדם: תנו לו גרעינים טריים, בירה קרה, חברה נעימה, והוא מבסוט.

החלק הגאוני בפשטות הזו זה שהיא באה בילט-אין עם חיי רגש עשירים. אני עשיתי לי מנהג יפה; אני לא אוהד אף קבוצה במיוחד, נותן למשחק להתפתח ומחליט בסביבות הדקה העשרים וארבע באיזה צד אני. זה נותן לי יותר גמישות-רגשית ומונע ממני לקפוא על השמרים ולהפוך דוגמטי. יום אחד אני בעד אוסטרליה, יום אחרי זה אני מייחל לתבוסתה. יום אני אסייתי, יום אני אפריקני, יום אני סקנדינבי, ובכל פעם שארגנטינה משחקת אני הופך להיות דרום אמריקני בעל כורחי.

בעולם כמו שלנו, בו אנחנו חיים תחת נאמנויות קבועות וארוכות טווח פחות או יותר (אישה, מקום עבודה, קבוצה וכד'), מרענן לחיות מדי פעם כמו פרפר, עם מחזורי התאהבויות שיכולים לא להימשך מעל ארבעים וחמש דקות (לא כולל זמן פציעות). מהרבה בחינות, זה שומר עליך רענן.

 

ג.

רענן אולי כן, אבל צעיר בהחלט לא. אם במונדיאל הקודם עוד הייתי בגיל של חלק מהשחקנים, הרי שבמונדיאל הזה אני מוצא את עצמי מהצד השני. כל השחקנים, אולי חוץ מאיזה שוער אחד, צעירים ממני (ולא ביומיים). האמת שגם זו תחושה מצחיקה, שרק תורמת עוד משהו לקסם של החודש הזה: לצעוק "זקן! אתה גמור! תפרוש! לך לבית אבות!" למישהו שצעיר ממך בשלוש שנים יכול להיות דבר די משחרר, אני בטוח שגם אתם ניסיתם את זה.

זה לא דבר חדש לי, להיות מבוגר יותר מספורטאי פעיל – זה קורה כמעט בכל פעם שאני רואה משחק – אבל דווקא הנדירות של המונדיאל מבליטה את זה. זה כמו לראות מישהו אחרי שלא ראית אותו חמש עשרה שנה לעומת לראות מישהו כל יום: פתאום אתה רואה עד כמה הוא הזדקן. איך זה יכול להיות שהוא הזדקן כל כך, אתה שואל את עצמך, בעוד אני והחברים הקרובים שלי נשארים צעירים לנצח?

כזהו המונדיאל, ואף יותר מכך, שהרי שנת כדורגל איננה כמו שנה רגילה. אפשר לומר שארבע שנות כדורגל שקולות למשהו כמו חמש עשרה שנה של אדם רגיל, וזה מה שמסביר איך זידאן, לדוגמה, או רונאלדו, הזדקנו כל כך בשנים האלה. זה בדיוק כמו בניסוי המחשבתי הידוע של איינשטיין על שני התאומים שאחד מהם נשאר על כדור הארץ והשני יוצא למסע בחללית במהירות האור. זוהי תורת היחסות הסופר-פרטית של הכדורגל העולמי: הזמן עובר יותר מהר על מי שרץ מאשר על מי שיושב מול הטלוויזיה וקורא לו "זקן! אתה גמור! תפרוש!".

 

ד.

אז הימים ימי מונדיאל, ובלהט המשחקים כאילו לא שמנו לב לכישלון הגדול של מרד הצרכנים נגד צ'רלטון ולהתקפלות של הציבור אל מול החברה. לפי ידיעות בעיתונות, יותר מ-260 אלף איש עשו מנוי למשחקים, וזה הרבה יותר ממה שצ'רלטון הרשתה לעצמה לקוות.

כמובן שאף אחד שאני מכיר לא יצא פה פראייר – אף אחד לא שילם את הארבע מאות שקל, גם לא שלוש מאות. כל אחד מצא לו מבצע הוזלות, כל אחד התלבש על קומבינה, וככה צ'רלטון ניצחה תוך כדי שהיא גורמת למפסידים להרגיש כאילו גם הם ניצחו. יכול להיות שמי ששילם מאתיים במקום ארבע מאות מרגיש שהוא ניצח, ומצידי שיבושם לו, אבל האמת היא שהוא הפסיד.

פרשנים רבים טענו שמרד צרכנים בישראל הוא דבר שנועד מראש לכישלון, שלצרכן הישראלי אין את האופי לעמוד אל מול חברות הענק שמנצלות אותו ודופקות אותו. אלה הן העובדות, אבל אף אחד לא נתן הסבר שהצליח לספק אותי: למה, בעצם, אנחנו לא מסוגלים למרד צרכנים. גם לי אין תשובה קולעת לצערי. יש לי תחושה שהדבר קשור למצב ולמנטליות הישראלית, שתמיד גורמת לנו להרגיש שעכשיו זה לא זמן טוב. פה, זה אף פעם לא זמן טוב לשום דבר, כי תמיד מתרחש משהו בגזרת המצב, והמצב דוחה את הכול. התרגלנו לחיות בתחושה שעכשיו זה לא הזמן הטוב, אבל מה שקבלנו זה שאף פעם זה לא זמן טוב.

למרות שאם חושבים על זה רגע, הרי שדי קשה להסביר איך קורה שזה אף פעם לא זמן טוב בשבילנו לקום ולעשות מעשה, ומצד שני – זה תמיד, אבל תמיד, הזמן הכי טוב לדפוק אותנו. מעניין, לא?

 

על הפלזמה

 

א.

ימים של מונדיאל. איזה תענוג. באחד מאותם ימים מתוקים ומלאי משמעות של השבוע הזה נזדמנתי לביתו של מכר שבהתאם לרוח התקופה רכש מסך טלוויזיה ענקי – משהו שנמדד במטרים, לא באינצ'ים – ובהתאם למסך רכש שתי כורסאות טלוויזיה, וביניהן העמיד שולחן שרכש, שיהיה איפה לשים את הבירות והגרעינים שרכשתי אני. בסך הכל הוצאנו על הערב הזה יותר מעשרת אלפים שקלים. החלק שלי: כשבעים.

לי, שבבית שלי אין טלוויזיה כבר כמעט שנתיים, הסיטואציה הייתה לא קלה. המרכזיות של הדבר העצום הזה בתוך הבית הייתה צעקנית ומדכאת למדי. מצד שני, זה הזכיר לי את "מסע בין כוכבים" – מסך ענק וכורסת טלוויזיה ישר עושים לי להרגיש כמו קפטן קירק.

המשחק היה מענג, הבירות קרות והשיחה קולחת; בעיקר דנו הנוכחים עמוקות בשאלה הגדולה העומדת בפני הדור שלנו: מה עדיף – פלזמה, LCD או מקרן? מהו הנתיב, מי יראנו את הדרך אל האושר? אני חשבתי שכדאי להזמין פילוסוף, אבל כל השאר העדיפו להרים טלפון לחבר של בן דוד של גיס של אשתו של אחד מאיתנו. הוא עובד בבסט ביי, הוא יידע.

הטלפון הורם, ההוא ענה, ותשובתו הייתה אכזרית ונוקבת, תשובה מהזן הסוקרטי: "זה תלוי במה אתה מחפש", הוא אמר, "והכי חשוב, בתנאים בהם אתה פועל". זו האמת הבסיסית של הפילוסופיה של הצריכה – כל מה שאתה צריך עומד למכירה ולכל השאלות שלך יש תשובה.

אמרתי לו שאנחנו מחפשים אחר הדבר שאין לנו שום סיכוי למצוא ופועלים בתנאים שאין לנו שום שליטה עליהם. הוא אמר שאם זה המצב, אני צריך פלזמה.

 

ב.

במהלך המשחק נקלענו לעוד ויכוח פילוסופי קטן. בעל הבית (והמסך) התעקש להאמין ולטעון שבכל פעם שהוא הולך לשירותים יש גול ולכן הוא לא יודע מה לעשות, להתאפק ולמנוע מהעולם רגעים של קסם או להשתין ולהפסיד את אותם רגעים ממש. חלק אמרו כך, חלק אמרו אחרת, ואני התעקשתי לומר את האמת העירומה: זה לא קשור אליך, זה לא תלוי בך, אין לך שום השפעה על כלום. הזכרתי לו שהוא מאלה שבחורף טוענים בתוקף שכשהוא שוכח את המטריה יורד גשם, ושהדברים האלה שהוא מאמין בהם מעידים שהוא חולה נפש מסוכן הסובל מדלוזיות בלתי אפשרויות על כך שהוא עומד במרכז העולם. אתה כלום, אמרתי לו, אתה גרגר חול, לא הרבה יותר מזה.

אתה יודע מה, הוא אמר, אתה באמת צריך פלזמה. אחותך צריכה פלזמה, טענתי, והוא גרס כנגדי שדווקא אימא שלי היא זו שבאמת, אבל באמת, צריכה את הפלזמה. בתמורה, נקבתי בשמות מספר מקומות בהם השמש לעולם לא זורחת ושבתוכם הוא יכול לתקוע את כורסת הטלוויזיה החדשה שלו (כולל מעמד מהודר לרגליים). בדיוק אז הובקע גול ושנינו נפלנו איש על כתפי רעהו והתחבקנו ארוכות, שוכחים הכול, שוקעים ברגע המתוק שמועבר אלינו בשידור ישיר, חולקים אותו עם מיליארדי אנשים כמונו.

 

ג.

חשבתי על כל רוכשי הפלזמות, המקרנים והמסכים השטוחים. הרי בעוד כמה זמן – ולמרות שאסור להאמין בכך לעולם, בטח לא לומר זאת בקול רם – המונדיאל ייגמר. ומה אז? הדברים האלה הם באמת נהדרים לראות בהם ספורט או סרטים בדי.וי.די, אבל המחשבה על לשבת בכורסה כזו ולראות חדשות גורמת לי חלחלה נוראית, חולשה וסחרחורות. המחשבה על לשקוע בכורסה שכזו ולהישטף בפרסומות כבר ממש נראית לי בלתי נסבלת. אני חייב אוויר צח.

מסכי הפלזמה הם נזם זהב באף חזיר. לא מהבחינה שמי שקונה חזיר, אלא מהבחינה שמי שקונה מדחיק את המציאות, חושב שבטלוויזיה יפה החיים ייראו יותר יפים. משל החזיר והנזם הוא לא על מי שמבזבז הרבה כסף, הוא על תפישה מעוותת של האמת והיופי, כלומר: על התפישה הצרכנית.

מצד שני, למה ללכלך על אנשים? מסכי הפלזמה גם מזכירים לי קצת את חליפת החתונה שלי (היום הוא יום הנישואין שלי); מלאכת מחשבת של תפירה איטלקית בצבע אוף-וייט שנקנתה במחיר מופקע ומאז תלויה בארון. גם היא וגם כל הפלזמות האלה נקנו מתוך אותו הלך רוח, מתוך איזו אמונה קסומה ובלתי הגיונית לחלוטין שאם יהיה לנו את הדבר הכי יפה, הזמן יעמוד מלכת לכמה זמן וייתן לנו זכות קדימה. כל הדברים האלה נקנים מתוך אותו ליקוי מאורות מנטלי של טרום אירוע חשוב.

כולנו חיים את אותה שאיפה – לעצור לרגע את הזמן, להתעלות לרגע מעל חוקי הטבע הקיימים ולגעת בנצח. כולנו רוצים רק קצת מאותו הדבר בדיוק לעזאזל, ואם כך מה לי כי אלין על אנשים שקונים פלזמה? שיהיה להם לבריאות. שיהיה לכולנו הרבה בריאות.

 

ד.

אז הימים ימי מונדיאל, והם ימים נפלאים. אבל לא רק מונדיאל יש בימים האלו – יש גם שבוע הספר. לא שכף רגלי דרכה באחד מהמקומות ההמוניים האלה בהם אנשים מזיעים אחד על השני וסופרים מחלקים חתימות (אני לא מאמין בשבוע הספר. כשיש ספר שאני רוצה, אני קונה), אבל יש דווקא ספר מצוין אחד שאני כן קורא, ובתענוג גדול. "היקום על פי הפיסיקה המודרנית", קוראים לו וחיבר אותו פרופסור יורם קירש. ככה עוברים הימים האלה: פיסיקה וכדורגל. פלא שאני נינוח וטוב לב?

הספר נהדר. אני סאקר גדול של ספרי מדע פופולרי, בייחוד של ענייני פיסיקה. אני עדיין נרגש בכל פעם מחדש, כמו ילד, לגלות עד כמה היקום עצום ואנחנו קטנים ועד כמה הכול מורכב ופשוט בו זמנית. אני חושב שמערכת החינוך לא מדגישה מספיק את העובדה הזו: היקום עצום והבנאדם כל כך קטן וחסר משמעות, וזה באמת לא משנה כלום אם הוא קונה מסך ענק או חליפה יפה או קם לשירותים בדיוק כשגול מובקע. לשום דבר שאנחנו עושים אין שום השפעה בקנה מידה גדול.

ואם כבר, הרשו לי להתייחס לסעיף הקודם: בכל פעם שאני פותח את הספר היפה הזה וקורא בו מספר עמודים, מתברר לי – שוב! – שאי אפשר לעצור את הזמן, אפילו לא לרגע אחד, ואי אפשר להתעלות לרגע מעל חוקי הטבע הקיימים ולגעת בנצח. פועלים עלינו כוחות שלא נוכל לנצח והעולם הזה הוא כל מה שיש, נע ביקום מרהיב וגדול מדי מכדי לדמיין, אבל גם קר ובודד, ואנחנו כלום. מערכת החינוך באמת לא מדגישה מספיק את ההיבטים האלה של הקיום האנושי. חבל.

 

ה.

ובתוך כל היקום האדיר הזה אנחנו מצטופפים ומריעים לגיבורים שלנו, שהם קטנים וחסרי משמעות בדיוק כמונו. ובתוך כל היקום הקר הזה אנחנו מתאהבים ומתחתנים, קונים חליפות יקרות מדי ומסכים גדולים מדי ומאמינים באמת ובתמים שאם רק נקום לשנייה ייפול פה גול. בין כל הכוחות העצומים האלה שמשפיעים עלינו אנחנו עוד מרשים לעצמנו להאמין שהגול הבא תלוי רק בנו, ושכדאי להתאפק ולא ללכת להשתין, כי העולם סובב סביבנו. זה כל כך יפה ומרגש ואופטימי. גם את זה מערכת החינוך צריכה להדגיש קצת יותר.

לו אני שרת החינוך אני הולך על תוכנית לימודים מהפכנית שתורכב מפיזיקה וכדורגל, או במילים יפות יותר: הבנה וידיעה של החוקים בהם פועל העולם, אבל עידוד של כל ניסיון להתעלות מעל החוקים האלה.

 

על הבוס פעם שלישית

החלק השלישי בטרילוגיה המדוברת. לחלק הראשון. לחלק השני

 

א.

במהלך הכנת טרילוגיית הטורים הזו, שעוסקת במערכת היחסים המורכבת שלנו עם הבוס שלנו, נתקלתי המון פעמים בביטוי מסוים: "אני (או: אני רוצה להיות) הבוס של עצמי". אני לא מאלה שאוהבים להשתמש במספר האזכורים בגוגל כמדד למשהו, אז תאלצו להאמין לי – המון אנשים חוזרים ומבטאים את שאיפתם להיות הבוס של עצמם או מציינים את העובדה שהם "הבוסים של עצמם" כהישג גדול.

בהתחלה הביטוי הנ"ל העסיק את מחשבתי, אחר כך הוא הטריד את מנוחתי, ועכשיו אפשר לומר שהוא מעכיר את שלוותי. הבוס של עצמי? אדם לא יכול להיות הבוס של עצמו, ממש כמו שהוא לא יכול להיות הסגן של עצמו.

בוס, מעצם היותו מה שהוא (כלומר, בוס), חייב להיות חיצוני – מישהו אחר. כשאנחנו מדברים על בוס אנחנו מתכוונים לישות, למהות. אנחנו לא מתכוונים לזה שאחראי על לוח הזמנים או על חישוב המשכורות. בנאדם יכול לעבוד לבד או להיות פרילאנס, אבל הוא בשום פנים ואופן לא יכול להיות הבוס של עצמו. כשאני אומר שהוא "לא יכול" אני לא מתכוון לחוסר יכולת פיזי מהסוג המונע מאיתנו לנשק לעצמנו את המרפק. אני מתכוון למשהו עמוק יותר; לחוסר היכולת שלנו לראות את עצמנו מבחוץ. אנחנו תמיד אנחנו ואין לנו שום יכולת להיות מישהו אחר עבורנו. אדם לא יכול להיות חבר של עצמו.

 

ב.

אני מסתובב לא מעט. רבים מחבריי הקרובים ומידידיי המזדמנים הם מה שנקרא "עצמאיים". העצמאיים אלה הנוהגים יותר מכולם לומר את המשפט המעצבן הזה מתחילת המאמר: "אני הבוס של עצמי". על מה הם מדברים, האנשים האלה, ומה הם בכלל? הרי ה"עצמאיים" הם בדרך כלל האנשים הכי פחות עצמאיים שאני מכיר מהבחינה הזו שהם תמיד מוטרדים: תמיד יש מישהו שרודף אחריהם, ותמיד הם צריכים לרדוף אחרי משהו.

אז ממה הם כל כך "עצמאיים", העצמאיים? מדבר אחד בלבד: מאותה ישות מסתורית, מאותה מהות הקיימת תמיד – מהבוס. היעדר בוס הוא הדבר היחיד שמגדיר את העצמאות שלהם.

אנחנו, אלה שיש להם בוס, נתנו להם, שאין להם בוס, את הכינוי עצמאיים וכך – על ידי ההשלכה הזו – בעצם הגדרנו את עצמנו, את הבוס שלנו ואת מערכת היחסים בינינו, מערכת שבמרכזה החירות, או יותר נכון היעדרה.

 

ג.

מאחר והעצמאיים נמצאים מחוץ למערכת היחסים אדם-בוס, הם מאירים אותה באור אחר ומספקים עוד זווית מעניינת לדיון. הרבה עצמאיים נוהגים לומר גם, מלבד ש"הם הבוסים של עצמם", ש"לי יש המון בוסים" – אמירה שהיא בדיוק הצד השני של מערכת היחסים אדם-בוס.

ואכן, בדיוק כמו שהאמירה הראשונה לא יכולה להתקיים, לא יכולה להתקיים גם האמירה השנייה. אין דבר כזה "הרבה בוסים", כי בוס זה לא סתם מישהו שנמצא מעליך בהיררכיה או מספק לך עבודה – בוס, או מהות הבוס, זה דבר שבא רק בחבילות של אחד. בבודדת. בוס יש, או אין, רק אחד. להרבה אנשים יכול להיות אותו בוס, אבל לכל בנאדם חייב להיות בוס אחד בלבד. אם יש לך יותר מבוס אחד – אין לך בוס.

כל חוויותיי בעולם התעסוקה, כל הספרים שקראתי, המשרות שאיישתי, המשרדים שאכלסתי והכיסאות שחבשתי – את כל מה שלמדתי עולם מקומות העבודה אני יכול לצמצם למשפט אחד: בוס הוא אחד והוא אחר. קצת כמו תכונותיו של האלוהים, אם תרצו, אבל רק בשעות העבודה.

 

ד.

ובכל זאת, יש הבדל עצום ומהותי בין מה שאנחנו מכנים בוס לבין מה שאנחנו מכנים אלוהים. הבוס הוא לעובד מה שהרב או הכומר הוא למאמין – מתווך, הפרעה או אלוהים בפני עצמו, תלוי איך מסתכלים על זה הן העובד, הן הבוס והן הבוס של אותו בוס.

על ההבדל הזה התחלנו לעמוד כבר בשבוע שעבר: תמיד כשמדברים על השינויים העצומים שחלו בשוק העבודה מאז המהפכה התעשייתית ושלטון הביורוקרטיה והקפיטליזם מדברים על מעמד העובדים. אבל שינוי מהותי לא פחות היה צמיחת מעמד הבוס, הבוס השכיר, הבוס כמקצוע.

השינויים בשוק העבודה יצרו חומה גבוהה וכמעט בלתי עבירה בין האדם העובד לבין המעביד שלו, או זה שבאמת מעסיק אותו (ואפשר גם להפך: המעסיק שלו, זה שבאמת מעביד אותו). ברוב המקרים אתה לא מתעסק עם מי שמשלם לך אלא עם מישהו שנשכר מטעמו לטפל בך, להגביר את התפוקה שלך.

הביטו סביבכם וסביב סביבתכם הקרובה. אני מוכן להתערב שיותר מתשעים אחוזים מהבוסים שהיו, שיש ושיהיו לכם, ולכל מכריכם, הם בוסים שכירים.

גם בתוך עולם הבוסים השכירים יש חלוקה ברורה: אלה שצמחו להיות בוסים מלמטה ואלה שמה שהם יודעים זה להיות בוסים והם מוצנחים מלמעלה כל פעם למקום אחד: יום אחד הם בעסקי הברגים, למחרת הם בעסקי המגבות. הם לא חייבים להבין בדבר אותו מייצרים העובדים תחתיהם, הם מבינים בניהול, בלהיות בוס.

אלה כל האנשים האלה שלומדים ניהול ומנהל עסקים וכל זה, אבל כשאני משקלל את סך כל ההשפעה שלהם על החיים שלי אני לא יכול שלא לתהות: מה בעצם מלמדים אותם שם? הרבה מהם התאפיינו בסוג של אטימות מוחלטת כלפי העובד, או הדרג מתחתיהם, ובנאמנות מוחלטת כלפי הדרג שמעליהם. שיכרון כוח הוא לא תכונה שעובד ממוצע לא נתקל בה. למעשה, היא התקיימה אצל רוב הבוסים השכירים במידה כזו או אחרת.

 

ה.

אני עצמי סוג של בוס. בוס קטן, בוסצ'יק, אבל בכל זאת סוג של בוס. אני, מן הסתם, משתייך לסוג אחר של בוסים; אני מאלה שהתחילו מלמטה ולאט לאט טיפסו. לא הייתי אומר שאני הבוס הכי טוב בעולם, ממש לא, אבל אני יכול להבחין בהבדל המהותי ביני ובין אלה שכמותי לבין פרחי הניהול מהאקדמיה. בעוד אנחנו, הראשונים, גדלנו תחת בוסים שונים ועברנו – כמתבקש בעולם המודרני – מבוס לבוס, כשאנחנו מעבירים את מרבית חיינו התעסוקתיים כפיונים, עד שגדלנו מספיק והפכנו למעין מיני-בוסים בעצמנו, הרי שהם חוו את העולם אחרת לגמרי מאיתנו.

למעשה, שני הבוסים האלה חיו בעולמות הפוכים לגמרי, עולמות שאין להם ברירה אלא להתנגש בכל פעם שהם נפגשים. זה שצמח מלמטה תמיד ישא עמו את חוויית הבוסים הלא מוצלחים שהיו לו, בעוד שזה המוצנח מלמעלה לא מכיר – ומאיפה יכיר? – את החיים האמיתיים, את החיים כפי שהם נראים מתחתית המדרגה.

 

ו.

בשבוע שעבר ספרתי לכם על הבוס הכי טוב שהיה לי, היום אספר לכם על הבוס הכי גרוע שהיה לי: בתקופת הצבא עבדתי בדומינו'ס פיצה. מנהלי המשמרות ברשתות האלה, כפי שאתם אולי יודעים, מתחילים את דרכם מלמטה. זה לא באמת מלמטה, סתם עושים להם קורס מזורז בלהיות למטה; הם מתחילים בעבודה על מסלול הפיצה, יוצאים לאיזה משלוח, והופ! הם כבר מנהלים את הסניף.

מאז ועד היום לא נתקלתי בכזו חבורה תאבת כוח ושליטה. את אחד מהם אני זוכר במיוחד: כששליח היה חוזר לסניף אחרי עוד התגלצ'ות עם הטוסטוס וכולו שרוט וחבול – הדבר הראשון שהיה שואל אותו זה: מה עם הטוסטוס, ואחר כך: מה עם הפיצה. אנחנו, הפועלים, שנאנו אותו שנאה גדולה. הנאצי, קראנו לו.

כי אין בוס מסוכן יותר וחסר התחשבות יותר מהבוס שחושב שהוא יודע איך זה להיות מתחתיו. עדיף מי שלעולם לא היה פועל ואת חייו העביר כבוס, על פני מי שהיה פועל לחמש דקות ונהיה בוס.

 

על הבוס פעם שניה

 

לחלק הראשון

 

א.

יש אומרים שמקור המילה "בוס" הוא בשפתנו העברית. ככה זה הולך: בהתחלה היה הביטוי "בעל בית", שזה אומר גם "בעל עסק". באידיש, השפה שבה כמעט הכול נשמע יותר טוב, הפך בעל הבית ל"בָּלֶבּוּס" (אשתו היא הבָּלֶבּוּסתֶע). אחר כך הגיעו יהודי אירופה לאמריקה והשתלבו יפה מאוד בעולם העסקים, ובמקום המילה "מנהל" התחילו לומר "בָּלֶבּוּס". האמריקנים האלה, שכל דבר הם מקצרים ומקטינים (חוץ מאת מנות האוכל המהיר ואת המלחמות), הפכו את הבָּלֶבּוּס לבוס, והשאר רשום בספר דברי הימים. היום בוס היא אחת המילים האוניברסליות ביותר שניתן לחשוב עליהן, והכול בזכותנו – האין אתם גאים, היום יותר מתמיד, להיות יהודים? לא יודע מה אתכם, אבל אני כן. ועוד איך.

ובאמת, קשה לחשוב על מילה שמתאימה יותר לעצמה ולדבר אותו היא מייצגת מאשר המילה "בוס". זו האונומטופיאה המושלמת – הרבה יותר משהבקבוק עושה צליל של בק-בוק-בק-בוק והרבה יותר משהצרצר מצרצר צרר-צרר ושהקוקיה קוראת קוקו-קוקו, הבוס עושה לנו משהו שיכול להישמע (מבפנים) רק כמו "בוס", וזה באמת דבר שאין שום צורך (והאמת, גם יכולת) להסביר. בוס הוא בוס.

מילה כמו "בוס" חייבת להיות אוניברסלית, מילה כלל אנושית שניתן להבין ולומר אותה בכל השפות כולן.

(מיוחד לקוראי החיים בהיר: הקורא המכונה "צב מעבדה שלח ליהסבר אחר למילה. תודה רבה).

 

ב.

היהודים האלה, האמריקנים, ששינו את המילה "מנהל" למילה "בוס", ידעו מה הם עושים ולמה הם עושים את זה. באיזשהו שלב בהתפתחות שלנו, המילה "מנהל" כבר לא הספיקה וצריך היה לחשוב על מילה אחרת. זה לא קרה כל כך מזמן. עניין של קצת יותר ממאה שנה.

למעשה, עד תחילת המאה הקודמת לא היה דבר כזה בוס.

אני חושב שאפשר לומר במידה רבה של ודאות שמה שאנו מכירים כ"בוס" צמח ובא לעולם קצת אחרי, או כהשלמה, לדבר שאנו קוראים לו "קריירה". פעם לאף אחד לא הייתה שום קריירה – הבנאדם היה נולד, מתחיל לעבוד במשהו, ואז מת. בעת המודרנית הופיעה הקידמה ואיתה עלתה קרנו של האינדיבידואל, והאינדיבידואל – שהתנועה קדימה היא מהמאפיינים הבולטים שלו – יצר לעצמו קריירה.

מהי קריירה? אפשר לראות אותה כסדרה של עבודות בהן מרוויחים כסף כדי לחיות, ואפשר לראות אותה גם – ובעיקר אם מסתכלים עליה רטרואקטיבית – כמסלול שעובר האדם בחייו, לא רק כדי להרוויח כסף, אלא כדי להגשים את עצמו, להתקדם, לעלות בסולם.

הקפיטליזם ההיררכי והביורוקרטיה, שצמחו אם אפשר לומר מאותה קידמה עצמה, יצרו את, או אפשרו את קיומו של, הבוס. אין שום דרך להפריד בין כל הגורמים האלה.

 

ג.

מושג הבוס, אם כך, עומד במרכזו של אורח החיים המודרני. אנשים מדברים על הבוס שלהם יותר משהם מדברים על הדברים שעושים אותם מאושרים, והם חושבים על הבוס שלהם יותר משהם חושבים על החופשות שלהם. מחקרים מוכיחים חזור והוכח שהבוס הוא אחד מהדברים החשובים ביותר בחיי האדם העובד. קחו זוג נשוי ואני מוכן להתערב אתכם על עשרים וחמישה שקלים שהאישה יודעת יותר על הבוס של בעלה מאשר על מערכות היחסים הקודמות שלו, ולהפך. אין מה להתפלא, כמו שנאמר בשבוע שעבר, רובנו מבלים עם הבוס יותר זמן מאשר עם האנשים האהובים עלינו.

אז אם זה המצב – וזה, חברות וחברים, המצב לאשורו – אפשר לראות את הקריירה לא רק כמסלול ההתקדמות של האדם, אלא גם – ואולי בעיקר – כסיפור המעבר שלנו מבוס לבוס. אלה הם חייו של האדם העובד בעת הזאת: תמיד יש לו בוס. יכול להיות שהוא כעצמו בוס של מישהו, אבל הרבה יותר סביר להניח שיש לו בוס.

 

ד.

ואוו, כל כך הרבה בוסים היו לי במהלך חיי. הבוס הראשון שהיה לי היה סבא שלי ז"ל. בחופשים הייתי עובד אצלו בבית המלאכה לשיש; סוחב, מנקה, חותך, סוחב עוד קצת, מעמיס, פורק, מרכיב, מפרק, ואז סוחב עוד קצת. ימים יפים היו אלה, ימים של שיש.

סבא שלי לא היה חסיד גדול של סדנאות ניהול בסגנון ניו-אייג'. הוא האמין יותר בשיטת המקל והגזר, רק שהמקל היה גדול והגזר היה גמדי. חיזוקים חיוביים? לא אצלו. סגנון הניהול שלו כלל שתיקות ארוכות ומבטים זועפים, ועד היום הוא הבוס הכי טוב שאי פעם היה לי.

אני זוכר אותנו סוחבים פלטת שיש כבדה לקומה הרביעית בבית דירות בכפר סבא. הוא איש חזק ואני ילד קטן, והוא גוער בי: "אל תגרור רגליים". זה היה סגנון הניהול של סבא שלי: גם אם קשה לך, אל תגרור רגליים. אני מוכן להתערב על עוד עשרים וחמישה שקלים שאת השיעור הזה – אולי השיעור הכי טוב שאפשר לקבל – לא מעבירים באף סדנת קואוצ'ינג. ואכן, שנים רבות עברו מאז, ולפעמים, כשנוחת עלי משהו כבד – והחיים, אתם יודעים, מזמנים הרבה דברים כבדים שנוחתים עלינו – אני אומר לעצמו לא לגרור רגליים, ולא משנה כמו קומות עוד נשארו וכמה כבד השיש.

מאז, כאמור, חלפו המון בוסים בנהר הגועש של חיי. חלקם השפיעו יותר, חלקם נשכחו כלא היו. אבל בוס כמו הבוס הראשון שהיה לי עוד לא היה לי. אני מתגעגע לסבא שלי.

 

ה.

כשמסתכלים על הקריירה בעיקר כעל סיפור המעבר של האדם העובד מבוס לבוס, הכול נראה פתאום הרבה יותר ברור ונהיר. הרזולוציה משתנה וסיפור החיים שלנו מתחיל לספר את עצמו אחרת.

אקח את עצמי בתור דוגמה: לפי התובנות החדשות שרכשנו, הרי שמה שחשוב בקריירה שלי זה לא שהיא התחילה בענף השיש ומשם התפתחה והשתנתה עד שמצאתי את עצמי כותב טור על קריירה שהתחילה בשיש ומשם התפתחה והשתנתה, אלא שהיא התחילה עם בוס-סבא. הסיפור שלי – וגם שלכם אם תודו בזה – הוא לא במה אנחנו עובדים אלא עם מי אנחנו עובדים, ואם לדייק עוד יותר: תחת מי אנחנו עובדים.

 

ו.

ב"כל הכבוד, נוח" עובד גיבור הספר, נוח, תחת איש צבא שזה עתה השתחרר בדרגת תא"ל והופ – נהיה מנכ"ל. לי, למזלי, אף פעם לא היה בוס כזה. לא חושב שהייתי מסתדר עם איש צבא. בקושי הסתדרתי איתם כשהייתי בצבא, לעזאזל, עם כל הפקודות האלה שלהם, והפקידות האלה שלהם, והתחושה שקשה היה להשתחרר ממנה שכל מה שיש לאנשים האלה שאין לי הוא וותק.

לא, איש צבא לא היה לי, אבל המון אחרים היו לי ועוד איך, ומכל אחד מהם למדתי עוד משהו קטן, בעיקר על עצמי, ואני עדיין לומד (היי, הקריירה הזאת עוד לא הסתיימה! אני מקווה). במהלך השבועיים הבאים נרד עוד קצת ברזולוציה ונדבר על סוגים ספציפיים יותר של בוסים, מה מאפיין כל אחד מהם ומה אנחנו יכולים ללמוד מכל סוג.

אשחרר אתכם עם משפט שאני לא יודע אם אמרו לכם בעבר: החיים הם לא בית ספר, החיים הם מקום עבודה.

 

על הבוס פעם ראשונה

 

א.

ספר הקאלט "יומולדת שמח, נוח" מאת נועם זיו, שיצא אם אינני טועה לפני יותר מעשור, השאיר לי משהו אחד לחיים. בכל פעם, יותר נכון כמעט בכל פעם, שאני פוסע לתומי בעיר ועובר ליד שלט המכריז "רכב זר ייגרר", אני שר לי את הכיתוב על השלט במנגינה של "זמר זמר לך", כפי שלימד נוח בספר הפילוסופיה השימושית ההוא ("רכב רכב זר, רכב רכב זר / רכב זר הוא ייגרר, הו ייגרר!"). אני ממליץ לכולכם לעשות כמוני; זה ישר יעשה אתכם קצת יותר שמחים וטובי לב ממה שהייתם זה שנייה לפני, ויוכיח לכם שגם בדברים האפורים וחסרי המשמעות ביותר ניתן למצוא איזושהי נחמה, ולמרות שהלחות עולה והממשלה על הפנים הרי שלא הכול אבוד: כל עוד יש סיבה לחייך יש סיבה לחיות.

 

ב.

ומה פתאום נזכרתי השבוע בנועם זיו, אתם שואלים? כי על שולחני נחת (תמיד נורא אהבתי את הביטוי הזה) ספרו החדש: "כל הכבוד, נוח", מין המשך רופף במיוחד לספר המעולה ההוא, וגם – אם יורשה לי – קצת פחות קורע מצחוק ממנו. הקריאה בספר ההוא, שיוצא אוטוטו בהוצאה מחודשת, הייתה נקטעת כל הזמן בשל פרצי צחוק רמים. זה לא קורה הרבה בספר הזה, ובכל זאת. קראתי בהנאה.

בספר הזה עובד נוח בחברת היי-טק מהסוג הדילברטי: לאף אחד לא ממש ברור מה היא עושה, ולעוד פחות אנשים באמת אכפת. החברה הזו, אדיוקום שמה, מאוכלסת בכל הטיפוסים שלמדנו להכיר בהיי-טק – יועצים חיצוניים שלא עושים שום דבר, מנכ"לים שהונחתו מהצבא ואין להם ממש מושג מה קורה, יזמים תלושים מהמציאות שנדחפו הצידה על ידי דירקטורים תאבי בצע עם רגשי גדלות, סמנכ"לים שמוכיחים את העיקרון הפיטרי, מנהלי מחלקות מלקקי פנכה, מנהלים שמטרידים מינית, מתכנתים נטולי יכולות חברתיות, תומכים טכניים נטולי חוש הומור, מבקרים מסתוריים מחברות ענק ומצגות פאוור-פוינט שאף אחד לא יראה לעולם. כל מה שעולם ההיי-טק מורכב ממנו, פחות או יותר.

 

ג.

ובתוך כל המהומה הזו מחליט נוח לפטר את הבוס שלו. למה? ככה. בגלל איזו ישיבת הנהלה, זה באמת לא ממש משנה. לא אספר לכם את הסוף, מן הסתם, אבל הסוף לא באמת משנה. מה שמשנה, יאמר לכם כל מיני-גורו, זו הדרך.

ספר הנונסנס הזה נוגע במערכת היחסים אולי הכי חשובה בעידן הפוסט-תעשייתי: מערכת היחסים בין האדם העובד והבוס שלו. ואיזו מערכת יחסים היא זו! מי מכם לא מכיר אותה? חלקכם, אני בטוח, מכירים אותה טוב ממני. כמו שאומרת אחת הדמויות בספר: לכל אחד מאיתנו יש בוס, גם לבוס שלנו, וכולנו בני אדם וכל אחד מאיתנו צריך לתת חשבון למישהו.

לפעמים נדמה לי שמערכת היחסים הזו, בין האדם לבוס שלו, היא מערכת היחסים היחידה ששווה לדון בה ברצינות בעידן הנוכחי, ובוודאי מעל הבמה המכובדת הזאת של G. בלי להכיר אתכם אני מוכן להתערב שרובכם המכריע מבלה יותר שעות ביממה עם הבוס מאשר עם ההורים, וחלקכם הגדול מבלה יותר שעות ביממה עם העובדים מאשר עם הילדים. אם לא, אתם אולי ברי מזל, אבל חריגים.

 

חלק ראשון בטרילוגיית הבוס. המשך יבוא מחר