Monthly Archives: ספטמבר 2006

המלחמה על המוח

א.

המלחמה האמיתית, המתמשכת והתובענית ביותר המתנהלת מולנו – האזרחים הטובים של המדינה הלא כל כך טובה הזו – היא המלחמה בשיווק ובפרסום. לאן שלא נלך ומה שלא נעשה, אנחנו מופצצים תמיד ותמיד נמצאים במגננה. אין מרחב שאיננו מרחב שיגור עבור מפלצות הפרסום והשיווק. מהרחם עד הקבר כולנו שטחי פרסום.

לפני כמה זמן קראתי בעיתון על פיתוח חדש המאפשר לפרסם על ביצים – דיו שמגיב לחום ומופיע כשהביצה מוכנה. בעיתון אחר קראתי על חברת תעופה המוכרת שטח פרסום על שקיות ההקאה במטוס, ולמרות שאין מדיום מתאים יותר לרוב הפרסומות מאשר שקית של קיא, הרי שהבנאדם לא יכול שלא לתהות: למה אפילו להקיא הם לא נותנים לנו בשקט? מה יש להם, לאנשים האלה? וזה לא רק במוצרי צריכה, כידוע. הפוליטיקה היא מגרש המשחקים האמיתי של הפרסומאים הגדולים. שם הם פורחים באמת, במטבחונים שלהם, עם כל השקרים שלהם והספינים שלהם.

אבל כל זה חדשות ישנות.

 

ב.

במגזין טיים של השבוע שעבר קראתי מאמר מרתק על הרחבת תחום המאבק בינינו לבינם. המאמר סיפר על תחום חדש יחסית בשיווק, אולי שמעתם עליו אם אתם בעניינים. קוראים לזה נוירו-שיווק (Neuromarketing).

הנוירו-משווקים עושים שימוש בטכנולוגיות רפואיות חדשניות כמו מדידת תפקוד מוחי (fMRI) – סריקת המוח תוך כדי פעולה על מנת ללמוד אלו אזורים שם פעילים כשמבצעים מטלות שונות. אחרי שמצלמים את המוח במנוחה (כלומר: בלי להיחשף לגירויים פרסומיים), הם סורקים את אותו אזור במוח בזמן ומציפים את הנבדק בגירויים של תמונה או קול. fMRI היא כלי חשוב לתכנון ניתוחי מוח ואחלה טכנולוגיה שבעולם, אבל גם היא נופלת לידיים הלא נכונות.

אז עכשיו הם משתמשים ב- fMRIהזה על מנת לבדוק איך המוח שלנו מגיב לפרסומות. על ידי שינויים בתפקוד החלקים השונים במוח, הם טוענים שניתן ללמוד למה אנחנו קונים דבר אחד במקום דבר אחר ולמה אנו מגיבים לפרסומת אחת בצורה כזו ולפרסומת אחרת בצורה אחרת. איזה כיף, הא?

אבן דרך בנוירו-שיווק הייתה מאמר של ריד מונטגיו, ראש המעבדה לתהודה מגנטית באוניברסיטת ביילור בעיר וואקו שבטקסס, שפורסם במגזין המדעי "ניורון" (Neuron) לפני שנתיים. מונטגיו חזר על הפרסומת הקלאסית של פפסי משנות השבעים בה נעשו מבחני טעימה עיוורים של פפסי וקוקה קולה, וחצי מהאנשים העדיפו במבחנים את פפסי. הקמפיין ההוא של פפסי הפך לקלאסי דווקא בגלל כשלונו הקולוסאלי: אם חצי מהאנשים מעדיפים את הטעם של פפסי, איך זה שכולם קונים קוקה קולה? התשובה היא כמובן בפרסום.

מונטגיו חזר על המבחן עם 67 אנשים שעברו את מבחן הטעימה תוך כדי שהמוח שלהם נסרק. שוב בחרו חצי מהם פפסי. הסריקה הראתה שלפפסי היתה השפעה גדולה יותר על הפעילות בחלק של המוח האחראי על תחושת ההישג. זה גם החלק הפעיל במוח כשצורכים אלכוהול או סמים.

כמו לפני שלושים שנה, גם לפני שנתיים – כשנאמר לנבחנים שהם שותים קוקה קולה, פתאום טענו למעלה משלושת רבעי מהם שבעצם הם מעדיפים קוקה קולה, שקוקה קולה יותר טעים להם.

הסריקה העלתה ממצא מעניין: כשנאמר לנבחנים שהם לגמו קוקה קולה השתנתה גם הפעילות במוח שלהם: פתאום החלק במוח שהראה סימני פעילות מוגברת היה האזור האמצעי בחלק הקדמי של קליפת המוח (הקורטקס), האזור שסבורים כי הוא אחראי על חשיבה ברמה עמוקה יותר מאשר "סתם" תחושות של טעים-לי לא-טעים-לי.

במאמרו, העלה מונטגיו את הסברה כי המוח שלנו נזכר מחדש ברעיונות מהפרסומות של קוקה קולה וכי הגירויים ההם גוברים על הגירוי המיידי של תחושת ההישג. תחום חדש נולד.

 

ג.

לקח לנוירו-שיווק קצת זמן להמריא, בדיוק עד הרגע בו נפל לפרסומאים האסימון – לעזאזל, אמרו לעצמם האנשים בחלונות הגבוהים, למה שלא נראה מה קורה להם בפנים, בתוך המוח!

הנוירו-משווקים טוענים שהטכנולוגיה מאפשרת להם למדוד ביתר דיוק את ההעדפות האמיתיות שלנו, לא את ההעדפות שאנחנו אומרים שיש לנו. הרי כולם משקרים לסוקרים, ותשובה מילולית לשאלה "למה את אוהבת את המוצר הזה" לא תמיד תהיה התשובה הנכונה. מה שקורה בתוך המוח הרבה יותר אמין.

ואז, אחרי שהם יידעו את זה, הם יוכלו לעשות פרסומות ולייצר מוצרים שמשפיעים עלינו ישר לתוך המוח, ישר לתוך תת המודע, בדרכים אפקטיביות יותר.

בעזרת ההדמיות האלה יוכלו המומחים השטניים של הנוירו-שיווק לדעת בדיוק מה הדבר אליו אנחנו מגיבים בפרסומת/מוצר: הצורה, צבע העטיפה, שם המוצר, הקול שהוא עושה כשאנו מנענעים אותו, מבצע ההוזלה המשמעותי וכד'. שמתי לב שאף אחד לא בודק את התגובה שלנו למוצר עצמו. זה לא חשוב. העיקר שנקנה. 

 

ד.

במחקר מהסוג הזה שנעשה על ידי חברת המכוניות דיימלר-קרייזלר נבדקה התגובה של גברים למכוניות. הסתבר שככל שהמודל ספורטיבי יותר, כך החלק במוח האחראי על תחושת ההישג פעיל יותר. אותו חלק הוזכר כבר במחקר של פפסי בפסקה הקודמת, אבל מה שהכי מעניין פה – וזה כבר על גבול ההארד-קור-ביזאר אם לנקוט בלשון אתרי הפורנו – אותו חלק במוח אחראי גם על זיהוי פרצופים.

יכול להיות, טען המחקר של דיימלר-קרייזלר, שזו הסיבה שאנשים נוהגים להאניש את המכוניות שלהם ואף לתת להן שמות. גדול, האין זאת? אני לא יודע מה אתם חושבים על זה, אבל אנשים שנותנים למכונית שלהם שם מסוכנים בעיני. התמימות שלהם מסוכנת: הם חושבים שהם יכולים לעשות את מוצר הצריכה ההמוני הזה – מוצר שיוצר בסרט נע על ידי רובוטים במקרה הטוב או עובדים מנוצלים במקרה הרע; מוצר ששווק להם בדיוק כמו ששווק למיליוני בני אדם אחרים – לשלהם. הם חושבים שזה אישי.

בעולם הזה יש דבר אחד שאנחנו תמיד צריכים לזכור: הפרסום, השיווק וכל החרטא הזה – זה אף פעם לא אישי. אתה צרכן בשבילם. אין לך שם.

 

ה.

כמובן שזה היה רק עניין של זמן עד שסריקה מוחית תגיע גם לתחום הפרסום הפוליטי. ואכן, המחקר אולי הכי מעניין בנושא נעשה באוניברסיטת קליפורניה. שם בדקו אלו חלקים עובדים במוח כשמגיעים להכרעות פוליטיות. במחקר התברר שרפובליקנים ודמוקרטים מגיבים שונה לתמונות שנלקחו באסון התאומים. הדמוקרטים, מסתבר, פוחדים יותר. או יותר נכון, החלק במוח של הדמוקרט האחראי על הפחד היה יותר פעיל מאשר אצל רעו הרפובליקן.

אני מוכן לשים עשרים שקל שגם אתם שואלים את עצמכם את מה שאני שואל: איזה חלק במוח, אם בכלל, היה פעיל אצל אנשים בעת שהחליטו להצביע לאהוד אולמרט או לעמיר פרץ. זה בטח לא היה האזור האמצעי בחלק הקדמי של קליפת המוח. אני תמה אם הייתה שם בכלל איזושהי סוג של פעילות מוחית.

הפוליטיקה הישראלית לא תהיה אתגר קשה עבור הנוירו-משווקים. אנחנו בכל מקרה מאמינים לכל מה שמוכרים לנו. הפעילות המוחית של המצביע הישראלי, סביר להניח, מתמקדת גם היא באזור המופקד על תחושת העונג וההישג. אלא שאצלנו ההישג הוא תמיד לדפוק מישהו אחר במקום להיטיב עם עצמנו.

 

ו.

הנזעקים הקבועים כבר יצאו תכופים להזדעזע מעל כל בימה אפשרית. הם שלפו את אותם תסריטים קבועים: שטיפת מוח! 1984! אבל אף אחד כבר לא מקשיב להם. היו ניסיונות רפים לעצור את התחום, אבל הם היו חסרי סיכוי.

אני חושב שאפשר להירגע. אל תבינו אותי לא נכון: תרחישי האימה על תאגידי הענק ההופכים אותנו לצרכנים זומבים, חסרי מודעות, מופעלים על ידי גירויים כמו כלבים פבלוביים הם אמיתיים לגמרי בעיני. אני לא מאמין בארגונים סודיים, אבל מהמקום בו אני יושב אלה שיושבים שם למעלה, במגדלי הזכוכית של עולם הפרסום, הם אנשים רעים שרוצים לשקר לי ולדחוף לי דברים שאני לא צריך במחירים שאני לא יכול לעמוד בהם.

נכון שנכון לעכשיו ההבנה של הממצאים מהסריקות האלה במוח רחוקה מלהיות מושלמת וברוב המקרים המדענים בכלל לא יודעים לפרש את הממצאים שלהם. גם אם הם רואים פעילות מוגברת באזור מסויים במוח, אין להם תמיד מושג מה זה אומר. אבל הם ישתפרו.

 

ז.

וזה בדיוק העניין. הם מתחמשים ומשתפרים, וגם אנחנו צריכים. לנו אין טכנולוגיות במיליוני דולרים, לנו אין מכוני מחקר ואוניברסיטאות שעובדות בשבילנו. ולמרות זאת, אנחנו חייבים להיאבק בהם. להיאבק בכל הכוח. לא לתת להם. להיות מודעים למניפולציה.

גם בשנה שלפנינו תמשיך המערכה על המוח – המרחב היחידי שחייב להיות שלנו ורק שלנו. שתהיה לכולם שנה טובה, שנה של מאבק.

 

הזמנה: נאג' חמאדי חי בלימה לימה

 

מחר, יום ראשון ה-17 בספטמבר, נאג' חמאדי שורפים את הלימה לימה. לילנבלום 42 ת"א. 20 ש"ח כניסה. אחת עשרה בלילה. לפנינו מופיע גבע אלון, ככה שאם אתם מעוניינים בדאבל פיצ'ר אתם מסודרים.

תהיה אחלה הופעה. חזרתי עכשיו מראן ויש לי תחושה טובה.

 

 

לחיי הרוקנרול!

ווורררווומממממ!!!! ווווררמממ!!! רוווומממ!!!

 

 לפני שאתם מתחילים לקרוא את הטקסט הזה, דעו: הייתי אורח של חברה מסחרית המפעילה קורסים לנהיגת מרוצים. הוצאותיי שולמו. דעו עוד דבר: שום תנאים מוקדמים לא הועמדו. הערה זו הוספה לאחר הערות של קוראים

 

 

רבות ומופלאות הן הדרכים להארה. תנו לי להמליץ לכם על הדרך המהירה: אתה יוצא אליה בפול גז, ואז מגביר את הקצב, שומע את המנוע צורח ממאמץ ותענוג, ולוחץ עוד. לא מפריע לך שהמחוג של הסל"ד כבר סגר לו מרפסת באזור האדום, ובכלל-בכלל לא מפריעה לך הנהמה הפראית של מכונה העובדת על קצה גבול היכולת שלה. אתה לוחץ עוד, עם כל הכוח של הרגל אתה לוחץ על הגז, דוחף את הדוושה עמוק אל תוך רצפת הרכב. כשסיבוב פרסה בא מולך במהירות של 200 קמ"ש, אתה מישיר אליו מבט ונותן עוד הרבה גז, ואז, בשנייה הנכונה, אתה נעמד על דוושת הברקס כאילו החיים שלך תלויים בזה – לעזאזל, הם באמת תלויים בזה! – ואז מסובב את ההגה מהר ומהר ו… ואז אתה נותן פול גז עם כל הכוונה שאתה יכול לגייס, ושוב סוחט את הברקס, מסובב את ההגה ועובר בכל הרצינות לפול גז.

אתה נורה מהסיבוב כמו טיל אל עבר הישורת הגדולה, חורך את האספלט כמו מטאוריט על ספידים ונכנס לסיבוב הבא כמו לאטמוספירה חדשה. ואז עוד אחד. ועוד אחד. ועוד אחד. ולכל סיבוב אופי משלו: אחד מתריס, שני ערמומי, שלישי מתמסר, רביעי תובעני, ואת כולם אתה לוקח כאילו הם שלך מאז ומתמיד. בראש שלך רק ווורררווומממממ!!!! ווווררמממ!!! רוווומממ!!! וכבר אין לך מושג מאיפה מגיע הצליל המתוק הזה של הצמיגים החורקים: מהאוטו או מהראש שלך.

כן, רבות ומופלאות הן הדרכים להארה. עד היום חשבתי שהיא נמצאת קצת מעבר לשחרור המוחלט, מעבר להרפיה הסופית של התודעה. חיפשתי אותה באובדן השליטה של קפיצת הבאנג'י, בשקט הגדול של הצלילה, בחפירות העמוקות של המדיטציה, חיפשתי אותה בעשן המתוק וחיפשתי אותה בטיפה המרה, אבל אף פעם לא חיפשתי אותה בצד השני: בריכוז הכי מוחלט, בפוקוס הכי מלא. יכול להיות שכל השנים חיפשתי במקום הלא נכון.

כי כשאתה בתוך רכב שהופשטו ממנו כל המרכיבים מלבד כיסא, הגה, מוט הילוכים ומנוע, ואתה בתחרות מול השעון – כל מה שיש לך זה את עצמך. אתה חייב להיות שם, ורק שם, לגמרי. ולא פחות מכך, אתה חייב להעז, ללכת מול האינסטינקט הזה שאומר לך להאט לפני סיבוב, להתעלם ממנו לגמרי ופשוט לקפוץ ראש אל מעמקי הבאר האפלה של כל הפחדים. בשביל זה אתה חייב להיות אחד עם הרכב, אתה חייב לרקוד את ריקוד המכונה בשביל לראות את האמת הנצחית ששוכנת בסל"דים הגבוהים.

 

על ההשפלה שבלהיות אחרון

לקח לי הרבה זמן להגיע לשם. בשלושת הרבעים הראשונים של הקורס לנהיגת מרוצים הייתי מאוד איטי ומאוד פחדן. עשיתי את הדברים כמו שצריך, אבל בלי להיות שם. אף פעם לא אהבתי לנהוג, ולמרות שזה יותר כיף כשזה מהר, הרי שלא באמת נכנסתי ל-zone. מתוך קבוצה של 18 אנשים – רובם הגדול חולה הגה – תמיד הייתי אחרון. לכולם היו זמני הקפה של נהגי מרוצים פלוס מינוס, את הזמן שלי היה אפשר לעשות גם בקלנוע.

תנו לי לספר לכם על ההשפלה שבלהיות אחרון: הבדיחות על חשבונך (אולי כדאי שתוריד את האמברקס), החביבות המזויפת (רואים שזו פעם ראשונה שלך), הבדידות בארוחת הצהריים, כשכולם משווים זמנים בהתלהבות ואתה כובש מבטך בסלט הירקות, התירוצים העלובים שלך, הניסיונות הפתטיים להחליף נושא, האכזבה העמוקה שלך מעצמך, השנאה העצמית. רסיסי אגו מנופץ מפוזרים על קרקעית הנפש. זה היה נורא. הו, בדידותו של האחרון! כל כך הרבה שנים לא חשתי אותה, שהאמת היא שכמעט והצלחתי ליהנות ממנה תוך כדי שאני סובל כמו שלא סבלתי בחיי. טעמתי את טעם התבוסה, אחיות ואחים, ותאמינו לי: זה עובר.

הייתי, אם כן, בתחתית. אבל ברבע האחרון והקובע של הקורס, במקצה הסופי, קמתי מתוך ההריסות של עצמי כמו פניקס של טסטוסטרון, חבשתי את הקסדה, נכנסתי לאוטו, חגרתי את עצמי טוב-טוב, נשמתי עמוק, והכנסתי לראשון. כמו בסצינה שראינו בעשרות סרטים עצמתי את עיני, וכשפתחתי אותן הייתי אדם אחר לחלוטין. אם היה לכם כזה רגע בחיים, אתם בטח יודעים על מה אני מדבר. אם לא היה לכם, אני ממליץ.

 

פול גז הוא המלך

כשקיבלתי את הסימן שלי לצאת, דרכתי על דוושת הגז כמו שלא לחצתי על שום דבר אחר בחיים שלי ויצאתי לדרך כמו שלא יצאתי לשום דרך בחיים שלי. בדרכי האחרונה, שתוארה גם בפסקה הראשונה, הבנתי עוד משהו – הפול גז, כבודו במקומו מונח, הפול גז הוא המלך, אבל אם שואלים אותי: יש משהו לא פחות חזק בפול ברקס. פול גז כל אחד יכול לתת, אבל בשביל פול ברקס – בשביל פול ברקס אתה צריך שיהיה לך אופי. בשביך לתת פול ברקס אמיתי אתה צריך לרוץ על שפת התהום עם עיניים עצומות. בפול גז אתה הולך עם האוטו, בפול ברקס אתה נלחם אתו, אתה קאובוי ברודיאו.

כשאתה עושה את זה טוב, החוויה היא טוטאלית. יצאתי מהאוטו סחוט אך אקסטטי, והורדתי את הקסדה. כשאתה עושה את זה טוב, אתה יודע את זה עוד לפני שמגיעות התוצאות. סימנתי לעצמי היי אחד שעוד לא הכרתי.

שיפרתי את הזמן שלי בשלוש עשרה שניות כמעט, שזה על גבול הבלתי אפשרי, והגעתי למקום באמצע הטבלה. עשיתי זמן של נהגים. הייתי מאוד גאה בעצמי. כך שאתם מבינים: למדתי די הרבה על עצמי בקורס נהגי מרוצים שעשיתי באיזמיר עם חברת מסלולים. מאוד נהניתי, ואני לא אומר את זה רק כי הם שילמו עלי.

 

חייבים לעשות משהו נגד האסון ההומניטרי בעזה

 

א.

בימים אלה היינו צריכים לציין שנה להתנתקות, אבל כנראה שזה לא כל כך יוצא. האירוע המרכזי אמור היה להיערך ברוב עם, בהדרת מלך, במעמד נשיא המדינה, ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל. אלא שהראשון שומר על מורל גבוה תחת חקירה, השני מצהיר הצהרות לוחמניות תחת איום הוועדה והשלישי… איפה השלישי באמת? אולי עושה טלפונים, מי יודע, למי אכפת.

המלחמה בלבנון הרסה את כל החגיגה ומנעה את כל חשבון הנפש שחובה הייתה עלינו לעשות במלאת שנה להתנתקות, ואולי טוב שכך – תמיד היינו די מחורבנים בחשבון נפש. הגרסה הישראלית המעוותת של חשבון הנפש היא לעשות את החשבון של האחר: הוא תמיד אשם, אני תמיד בסדר.

גם בימים אלה, ימים של חודש אלול, אין פה שום קצה של קצה של חשבון נפש מכל סוג; לא על ההתנתקות, לא על המלחמה, לא על דוח העוני, לא על השחיתות, לא על הנורמות הקלוקלות של נבחרי הציבור, חבורה של תאווי שררה וחסרי בושה. כלום.

ואם מכל הדברים האלה לאף אחד לא אכפת, איך אפשר לצפות שלמישהו יהיה אכפת ממה שקורה בצד השני של אותה התנתקות בדיוק: ברצועת עזה. בעצם, למה אני אומר "מה שקורה ברצועת עזה", כאילו מדובר באיזה שיטפון באתיופיה – ובכלל לא כך הדבר: מדובר בדברים שאנחנו עושים שם בעזה. אנחנו זה מדינת ישראל, הצבא, הממשלה, אתם, אתה, את, אני.

 

ב.

בסוף השבוע שעבר, סוף השבוע האחרון של החופש הגדול, הים היה גבוה מאוד, והמצילים צעקו ברמקולים על האנשים לצאת החוצה. היה חם אבל היה נעים. באותו סוף שבוע בדיוק יצאה משלחת של ארגון "רופאים לזכויות אדם" לביקור בעזה, אחרי שש שנים בהם לא נתנו להם אישורים לסייר שם.

מסקנתם הייתה פשוטה – בעזה יש אסון הומניטרי. ישראל, שזו המדינה שלנו, המדינה שאנחנו חיים בה, משלמים לה מסים, אוהבים אותה לפעמים ושונאים אותה לפרקים, ארץ בה נולדנו, ארץ בה נחיה, הישראל הזו מבצעת פשעים בעזה, ממש מעבר לפינה.

בעזה אין חשמל, אין מים, אין שירותי סניטציה, אין תרופות, אין עבודה, יש חיסולים, יש פלישות, והפצצות, והרעבה, וערימות של צואה ברחובות, ואין ביוב, ויש המון תת-תזונה. כן, תת-תזונה. ופסיכולוג בריטי בשם ג'ון פרינג'ל ערך מחקר שמצביע על כך ש-98% מהילדים המתגוררים ברצועת עזה – ו-47% מתושבי רצועת עזה הם ילדים – סבלו מפגיעה פיזית וסובלים מטראומה כזו או אחרת. רובם יפתחו הפרעות רגשיות והתנהגותיות על רקע האלימות שהם חווים.

 

ג.

כן, זה מה שאנחנו עושים בעזה בימים אלה ממש, אבל מאיפה שנדע את זה? איך נראה את זה כשמכסים לנו את העיניים בזבל טלוויזיוני מהסוג של כוכב נולד ובשערוריות-חדר-מיטות מהסוג של משה קצב וחיים רמון? איך נראה את כל הדברים שאנחנו מעוללים שם אם אהוד אולמרט מסובב את כולם על האצבע הקטנה שלו עם כל הספינים וההצהרות שהוא משמיע?

איך נשים לב לרצועת עזה, ולמה בכלל שנעשה דבר כזה? הרי יצאנו משם, לא? הרי הייתה התנתקות, לא? זהו, הם שם ואנחנו פה. שיסתדרו!

שטויות. יצאנו משם רק כדי שנוכל לנגוש בהם ביתר אכזריות מבחוץ, ובכל מקרה אנחנו נכנסים על בסיס קבוע מתי שבא לנו – פה מפציצים, שם מתנקשים, פה הורסים בית, שם מחריבים מטע. אלה דברים שאנחנו מוכרחים לראות, ולראות זה לא מספיק – מוכרחים לצעוק ולצרוח ולהתנגד לפשעים האלה שנעשים בשמכם ובשמי על בסיס יומיומי.

 

ד.

שנה להתנתקות רציתם? שנה להתנתקות קיבלתם. כי אין שום הבדל מהותי בין מה שעשתה ועושה מדינת ישראל (ארץ תכול אין-עב, השמש לה כדבש וחלב) למפוני גוש קטיף, לתושבים האומללים של עזה, לתושבי צפון המדינה ולתושבים המסכנים של לבנון.

כן, יש חתיכת הבדל מטורף בעוצמה ובכמות של הטיפול שהוענק לכל קבוצה, אבל הבסיס הוא אותו בסיס: אטימות, אכזריות, קהות חושים, יהירות והרבה טמטום. המדינה מפקירה את כולם. למעשה, אם היא רק מפקירה אותך מצבך טוב, כי זה אומר שכנראה למישהו עוד אכפת ממך. אם לא היה אכפת ממך, כבר מזמן היו מפציצים לך את הבית.

לאלה שלא אכפת מהם מתאכזרים הרבה יותר, ובתחתית הרשימה כאמור תושבי עזה. מה שאנחנו עושים שם, או מה שנעשה שם בשמנו, הוא הרבה יותר מנורא.

 

ה.

ואתם יודעים מה הכי נורא ודפוק פה? שגם הצורה בה אנחנו רואים את מה שנעשה בעזה נעשית לפי אותה חלוקה של שמאל וימין. הנה, אתם בודאי אומרים לעצמכם, מפריע לו מה שנעשה בעזה? סימן שהוא שמאלני. וזה הכי גרוע. כי מה זה קשור, בעצם, מה שנעשה שם לימין ושמאל? למה הימני לא זועם על הנעשה בעזה בדיוק כמו השמאלני? הרי להיות ימני זה לא אומר להיות חסר מוסר ורגישות, נכון? להיות ימני ולהאמין בארץ ישראל השלמה לא אומר שצריך לדגול ברצח והרעבה המוניים של אוכלוסיה כבושה, נכון? אתה לא חייב לאהוב את כל הערבים בשביל לא למנוע מהם תרופות, נכון?

החלוקה בין השמאל והימין הולכת ומטשטשת בכל כך הרבה תחומים בחיים שלנו. בענייני הכלכלה כבר כמעט ואין שום משמעות לימין ולשמאל (יותר נכון: אין כמעט שמאל, הכול ימין); כך גם במלחמת לבנון השניה, בה קרסו החלוקות הישנות בין שמאל וימין. פתאום, התגובות האוטומטיות שעבדו יפה כל השנים כבר לא עבדו יותר.

למה בכל הקשור לעזה לא קם הימין ומשמיע קול? למה הוא לא אומר די? אל תבינו אותי לא נכון – גם השמאל רואה וברובו שותק (פרץ זה שמאל? לא). אני לא מתכוון לשתוק יותר. אין לי מושג עדיין מה אני הולך לעשות, אבל לשתוק ולגלגל את העיניים לשמיים ולסגוד לכל מני כוכבי אינסטנט זה כבר לא אופציה.

 

ו.

ורק שלא יגידו לי עוד פעם "מלחמה בטרור". כי כל מה שאנחנו עושים שם זה לא מלחמה בטרור – מה שאנחנו עושים שם זו חקלאות טרור. אנחנו מגדלים לנו שונאים, מטפחים אותם כמו סחלבים, במסירות אין קץ, כבר עשרות שנים, וכל הזמן רק חושבים על דרכים חדשות איך להתעלל בהם יותר כדי שישנאו אותנו יותר.

אתה לא צריך להיות פרשן על בשביל להבין שאנחנו מסכלים טרור בטווח הקרוב אולי, אבל את הטווח הרחוק אנחנו מפוצצים במחבלים מתאבדים, באנשים שישנאו אותנו לנצח. אפילו שיקול אינטרסנטי אין בפעולות העכשוויות בעזה, רק אכזריות ויהירות.

"הפלסטינים הם אלו שיורים לעצמם ברגל", אומרים גורמים בצה"ל לעיתונאים. בינתיים, הדבר היחיד שגורמים הגורמים בצה"ל זה נזקים והרס.

גם אם יש טרור שיוצא מרצועת עזה אנחנו לא יכולים להמשיך ולהתייחס ככה למיליון וחצי בני אדם. בני אדם, לעזאזל. הענישה הקולקטיבית המטורפת הזאת יצאה כבר מזמן משליטה והיא חייבת להיפסק.

 

ז.

אנחנו חייבים להתחיל להסתכל על מה שישראל עושה בעזה, אנחנו חייבים לראות מה שנעשה שם בשמנו, אנחנו חייבים לעשות את כל שביכולתנו כדי למנוע את זה. לא משנה אם אנחנו בימין או בשמאל, כל עוד לא מדובר בימין קיצוני שהוא אנטי מוסרי וגזעני בהגדרתו, אסור לנו לשתוק יותר. אנחנו חייבים לעשות הכול כדי להפסיק את האסון ההומניטרי הנורא הזה.

 

(נכתב לפני שקראתי את הכתבה הזו של יגאל סרנה. אם לא קראתם, אתם חייבים)