Monthly Archives: מרץ 2005

כבוד היושב ראש

 

א.

כל חיי – למעט חופשות – דרתי בבניינים משותפים. תמיד היו לי שכנים, תמיד הייתי שכן של אחרים. חוויתי, אני חושב, את כל הפריזמה של יחסי השכנות; הייתי השכן מלמטה והייתי השכן מלמעלה, הייתי השכן הנחמד והייתי השכן שלא נותן לשכנים לישון. הייתי השכן החדש והייתי זה שיש לו שכן חדש. הכי אהבתי להיות השכן הצעיר שרק הגיע לעיר הגדולה – אבל זה דבר שכבר לעולם לא אהיה שוב. גם אם אעבור לעיר אחרת, גדולה ככל שתהיה, צעיר זה משהו שכבר אבוד לי.

לטעמי, אני טוב מאוד ביחסי שכנות; אני אומר שלום בחדר המדרגות, ואם אני תולה כביסה אני מוודא שהיא לא מטפטפת על הכביסה היבשה של השכנה מלמטה. את מה ששנוא עלי אני משתדל לא לעשות לשכנים שלי, וזה אומר שאם בא לשמוע מוסיקה בקולי קולות באמצע הלילה, אני מתאפק. ככה זה.

יותר משלושים שנה גרתי בבניינים משותפים, ואיכשהו אף פעם לא הייתי בוועד הבית. עבורי, ועד הבית תמיד היה מין ישות וירטואלית, שקופה; לא יותר מתיבת דואר אליה הייתי דוחס את כל דואר הזבל (האמיתי) שהייתי מקבל – אינסטלטורים, מסעדות, שירותי עיסוי, משלוחי מזון לכלבים ופורצי מנעולים. מאחר ותיבת הדואר של ועד הבית, בכל הבניינים בהם התגוררתי, תמיד היתה מלאה ברושורים, הבנתי שכך עושים כולם ואף חשבתי שזה תפקידו של ועד הבית: לאגור את דואר הזבל, ואז להיפטר ממנו. זה מה שעושים בוועד, הסקתי.

 

ב.

אבל אתם יודעים איך זה, מתבגרים, ואחרי קצת יותר משלושים שנות חיים מלאים פלוס מינוס פתאום הפכה אופציית ועד הבית למציאותית; השכנים לחצו. הם רצו ועד בית חדש, ואני – תמים שכמותי – אמרתי: אין בעיה, בכיף.

בישיבת הדיירים הצביעו עבורי כמעט כולם. המינוי היה מהיר ואלגנטי, כמעט הייתי אומר שהוצנחתי לתפקיד. אהבתי להתפאר בתואר החדש שלי: יו"ר ועד הבית. כשהשכנים בירכו אותי בחדר המדרגות ב'שלום, דרור', מיהרתי לתקן אותם: 'שלום כבוד היושב ראש בשבילכם'.

בפעם הראשונה שלי כיושב ראש ועד הבית הייתי קצת כמו אהוד ברק בתור ראש הממשלה (הקדנציות שלנו אפילו חפפו תקופה מסוימת): נמרץ, מלא כוונות טובות, אבל יהיר ולחלוטין חסר הבנה באיך מתנהלת מדינה, או בניין. נכון, בקדנציה הראשונה שלי לא פרצה אינתיפאדה בבניין, וזה כי היה לי את מינימום התבונה שלא לאפשר לאריאל שרון לערוך סיור תמים-עלק על גג הבניין, אבל חוץ מזה אפשר לומר שהייתי כישלון די חרוץ.

הטעות הבסיסית שלי היתה שחשבתי שאוכל לנהל את הבניין כמו שאני מנהל את החיים שלי: לתת לו להתנהל מעצמו, לצפות בו משועשע ולהתערב רק כשהעניינים מגיעים אל סף הקטסטרופה. זה לא עבד, כמובן, ואחרי כמה חודשים התארגן נגדי פוטש – אלה מדירה 7 חברו לאלה מדירה 2, ששכנעו את ההיא מדירה 10, צירפו אליהם את דיירי 3, 4, 9 ו-6 בהבטחות חסרות כיסוי, והעיפו אותי מהתפקיד.

אחרי ההדחה המשכתי ללכת בדרכו של ברק, ופניתי לעשות לביתי. יצאתי לסיבוב הרצאות בבניינים ברחבי העולם וגביתי סכומי עתק תמורת הזכות לשמוע את משנתי: תמיד עדיף למצוא גנן שגם שוטף את חדר המדרגות.

לכל מי ששאל רמזתי שאחזור בזמן ובמקום שייראה לי. עוד לא אמרתי את המילה האחרונה, סחתי לשכן מדירה 12 שפגש אותי ערב אחד ליד הקיוסק.

 

ג.

ואכן, לפני כשבועיים שוב מוניתי לתפקיד. מאחר והקדנציה הקודמת שלי עוד צרובה בתת המודע הקולקטיבי של דיירי הבניין – ולא רק של הדיירים. לפעמים נראה לי כאילו הבניין עצמו, מחדר הזבל ועד לעץ שבגינה, זוכר לרעה את אותה קדנציה אומללה – הסתפקתי הפעם בתפקיד סגן היו"ר, שהרבה יותר מתאים לכישוריי: אני אחראי ליחסי החוץ עם הבניינים האחרים ברחוב, אני מופקד על פנקס הצ'קים של הבניין, והכי חשוב: אני זה שמפנה עכשיו את תיבת הדואר של ועד הבית מערימות של דואר זבל.

חשוב לי שתדעו שמאחורי כל תיבת ועד-בית עמוסה בדואר זבל עומד אדם כמוני, אדם שיש לו חלומות בהם הוא רוכב על אופניים במהירות מטורפת. אבל אתם יודעים איך זה אנשים – הם לא רואים עליך את החלומות שלך. מבחינתם, אתה זה התפקיד שלך ותו לא. מצד שני, טוב שכך: העולם היה מתמוטט ברגע אחד אם כל דייר היה רואה את החלומות של סגן יו"ר ועד הבית בבניין שלו. יש דברים שעדיף להם להישאר כמו שהם.

 

ד.

בספרם "ימים רעים" שיצא לפני כשנה וחצי בהוצאת רסלינג (ומומלץ בחום) מגישים אריאלה אזולאי ועדי אופיר מילון מקוצר לאזרחות. תחת הערך "ועד בית" הם כותבים: "ועד בית – מסגרת מקומית לביצוע תרגילים באזרחות. ראשית צמיחתה של חברה אזרחית, ולפעמים גם מקום קבורתה. לעתים קרובות שומעים אנשים שאומרים: 'לאחר הניסיון שלי בוועד הבית (או בוועד ההורים, או בוועד העובדים), אני מניח לאחרים לייצג אותי ולהחליט בשבילי'".

מילים נכונות מאלה לא נכתבו, גבירותיי ורבותיי. אנחנו חיים במקום דפוק לגמרי, מעורבים פוליטית ברמה רגשית עמוקה ביותר, לוקחים ללב כל פיסת אדמה, אבל מה – כשזה מגיע אלינו הביתה: נאדה. אדישות מוחלטת, חוסר מעורבות טוטאלי, ואפילו יותר מזה: סרבנות לשמה! נסו פעם לגבות את מסי ועד הבית של הבניין שלכם, ותבינו מיד למה אני מתכוון. אני כבר לא מדבר על מבצעי ענק כמו תיקון גדר או זיפות הגג.

זה לא עניין של ימני או שמאלני, גם זה וגם זה מרשים לעצמם להתעסק ולהיות מעורבים רגשית רק בעניינים שברומו של עולם לטעמם, ולהתעלם לחלוטין משביל הכניסה לבית בו הם חיים. היה לי שכן, שבינתיים עזב, שעל המרפסת שלו תלה שלט נגד הירידה מהגולן, אבל אף פעם לא שילם ועד-בית. היה אכפת לו יותר מהגולן מאשר מחדר המדרגות שלו. אנשים כאלה פסולים מוסרית בעיני.

אם היו נותנים לי לנהל את המדינה הזו כראות עיני, הייתי מתנה את הרשות להפגין בהצגה של קבלה מאת ועד הבית. אנשים שלא אכפת להם מהשכנים שלהם לא באמת אכפת להם מדברים אחרים. הם רק עושים כאילו.

 

ה.

זו בדיוק הסיבה שאף אחד שאני מכיר אף פעם לא רוצה להיות בוועד הבית. נכון, התירוץ הרשמי הוא שמדובר בכאב ראש; לרוץ אחרי אנשים בשביל מאה שקל, להתעסק בשטויות כמו השקיית הגינה או לדאוג שלכל בעלי האופניים יהיה מפתח לחדר האופניים. אבל הסיבה האמיתית היא אחרת: הסיבה האמיתית היא שחונכנו להאמין שפה, במדינה המשונה הזו, מה שחשוב זה הדברים הגדולים, ורק הם. ארץ ישראל זה חשוב, חבלי ארץ גם חשוב, מחוזות זה חשוב פחות, ערים עוד מתחת להן, הרחובות זוכים להתעלמות מוחלטת והבניינים כמעט ולא קיימים בתודעה. יש את הבית ויש את הארץ ובאמצע אין כלום. זה דפוק לגמרי.

 

על ההסעה

 

א.

מדי פעם יוצא לי להגיע לעבודה בהסעה, ומה אגיד לכם: יש לזה את המחיר הנפשי של זה. הדרך דווקא בסדר; אני שמח לראות את רוב האנשים, אפשר לקנות קפה איכותי ולשתות אותו בדרך, להביט דרך החלון או לדבר עם האנשים הנחמדים שעובדים אתך ולהעביר את הנסיעה בכיף.

אבל אז תמיד מגיע הרגע העגמומי הזה בו הרכב עוצר מול הכניסה. אוטומטית, רובינו משתתקים לפתע. הצחוקים כמעט ונעלמים, טון הדיבור מתחלף לטון של עבודה, שקט ורציני, כולנו נפלטים אחד אחד מהדלת הפניאומטית ונבלעים בדממה בתוך הבניין הגדול, ממלאים מעלית אחרי מעלית – עוד יום מתחיל, ובלב אנחנו יודעים שהוא יראה פחות או יותר כמו אתמול, לטוב ולרע. אחד אחד אנחנו נכנסים בדלת, כל אחד מחזיק אותה חצי פתוחה עבור זה שאחריו, אחד אחד אנחנו מחתימים את השעון, ומתחילים לגלגל את היום. זה תמיד מזכיר לי את הדימוי החזק מתוך מטרופוליס, סרטו של פריץ לאנג, של המוני פועלים חסרי פנים צועדים דמומים בסך אל המפעל. לפעמים אני כמעט יכול להרגיש שהסיטואציה הזו מתנהלת בשחור-לבן דהוי. יש בזה משהו מדכא.

כשאני מגיע לעבודה בכוחות עצמי, לעומת זאת, לא מופיעים אצלי רגשות כאלה. כשאני מגיע לעבודה בכוחות עצמי אני לא מרגיש ככה צאן לטבח. להפך, אפשר אפילו לומר שאני די מבסוט, עושה סיבוב קצר של בוקר-טוב, משתדל לפזר קצת אנרגיה חיובית, ואז מתיישב ומתחיל לגלגל את היום. הכל בצבעים טבעיים ועזים.

המחיר הנפשי של להגיע לעבודה בהסעה הוא בתחושת המיוחדות. יש שיאמרו כי מדובר במחיר זניח לשלם, ויש שיגידו שמדובר במחיר מופקע. שכל אחד יעשה את החישובים שלו.

 

ב.

אבל העניין הוא שלא כל אחד יכול לעשות את החישובים שלו, האין זאת? מעסיקים רבים שומרים את עצם ההגעה לעבודה כקלף מנצח, כבונוס. ככל שאתה יותר מתקדם בעבודה, ככל שאתה יותר בכיר, כך ההגעה שלך לעבודה תיעשה יותר ויותר נוחה, בחברת פחות ופחות אנשים, ואם זה לא מספיק, גם יהיה לך מקום חניה טוב.

ואז קורה דבר מעניין; ככל שאתה מגיע לעבודה יותר בנוחות ובנעימות, אתה מרגיש יותר ויותר טוב, וכל היום שלך נראה אחרת. בגלל זה אנשים בכירים אוהבים יותר את העבודה שלהם מאנשים זוטרים. ואיך לא? היום שלהם התחיל טוב יותר, הם לא חווים את תחושת המטרופוליס שדברנו עליה קודם. מסקר עצמאי שערכתי בקרב מקומות העבודה הקודמים שלי אפשר להיווכח בעובדת חיים פשוטה: באופן כללי אפשר לומר שהבכירים בדרך כלל גרים רחוק יותר מהעבודה מאשר אלה הכפופים להם. ככל שאתה זוטר יותר, תחפש מקום עבודה קרוב יותר הביתה.

זה קורה בגלל מגוון סיבות, ואחת מהן לדעתי היא עצם ההגעה לעבודה. באופן בלתי מודע אנשים מעדיפים להתחמק מההסעות, להגיע לעבודה לבד וככה לשמר מעט מן האשליה: אשליה של בכירות, אשליה של צבעים טבעיים ועזים.

ככל שאתה יותר בכיר, אם כן, יש לך יותר זמן איכות עם עצמך בבוקר. איכות ההגעה שלך לעבודה עולה, וכך גם התפוקה שלך ולא פחות חשוב: המוראל שלך. ככל שאתה יותר בכיר, אתה יותר ויותר אוהב את העבודה שלך. וזו, חברים, האמת לאמיתה.

 

ג.

ואם יורשה לי להמשיך את המהלך הלוגי: ככל שאתה בכיר יותר אתה אוהב יותר את העבודה, ואז – באופן בלתי מודע – אתה מתחיל לצפות גם מהזוטרים ממך שתהיה להם את אותה שמחת חיים על הבוקר, שתהיה להם אותה המוטיבציה שיש לך. אלא מה? אין להם את אותה מוטיבציה, לא יכולה להיות להם. איך תהיה להם? איך?

ואז – שוב, באופן בלתי מודע – אתה מתחיל להאשים את הכפופים לך בחוסר חשק ובהספקים נמוכים. העובדים, כמובן, קולטים את זה, והפער רק הולך וגדל, הולך ומעמיק. אף צד לא מצליח להבין את הצד השני. זו ההתנגשות היומיומית בין העובד והמעביד.

זה לא קשור אך ורק לדרך ההגעה לעבודה, כמובן, אבל ההגעה לעבודה בהסעה היא בהחלט סימפטום של המערכת ההיררכית כולה.

במאמר מוסגר: לפעמים אחד מהבכירים מצטרף להסעה, כאילו לבדוק איך חיים האנשים הפשוטים. זה תמיד מצחיק אותי נורא, במובן העצוב של המילה. כי גם כשדבר כזה קורה, הוא לא יכול למחוק את הפער, להפך – הוא רק יגדיל אותו.

הרי מה יחשוב הבוס שלכם אם יצטרף אליכם יום אחד להסעה (וכמעט בכל הסעה בה נסעתי במהלך חיי קרה דבר כזה)? הוא יחשוב, אני מוכן להתערב על זה, שמדובר באחלה קומבינה: לא צריך לנהוג, לא צריך להתעסק בשטויות. עבורו, ההסעה רק תסמל עוד יותר את חוסר המוטיבציה של הכפופים לו. הנה, הוא יאמר לעצמו, אני עוד דואג להם להסעה כל בוקר, ובכל זאת הם נראים כל כך מדוכאים. והטינה התת מודעת בין המעמדות ממשיכה להצטבר.

הפערים האלה כאן כדי להישאר.

 

ד.

קוראים חדי עין יכולים לזהות בדברים שנאמרו עד כה הד לטור של שבוע שעבר, בו דובר על להתקדם בעבודה, לטפס בסולם, להגיע לאנשהו. זה יהיה זיהוי נכון, הזיהוי הזה. ועדיין, אני מרגיש שבשבוע שעבר לא השלמתי את התמונה, ואף חטאתי מעט כשציירתי את ההתקדמות בעבודה, ואת העבודה כולה, כמין סוג של משמעות ריקה מתוכן, כמרדף לא הגיוני. ולא כך הדבר.

כן, אני עדיין מאמין בדימוי המרכזי של השבוע שעבר, שגם מופיע בעמוד הזה: של החיים המקצועיים של רובנו כהליכה בלתי פוסקת, ספק ריצה, על הליכון, התקדמות מדומה במשעול שלא ממש קיים עם דרגות קושי משתנות שנקבעו מראש.

אני עדיין עומד מאחורי הדברים ההם. התחושה הזו, תחושת ה"תזוזה דוממת", עומדת בבסיס חוויית העבודה של הרוב הדומם. אבל בדיוק באותה המידה עומדת בבסיס חווית העבודה אותה השאיפה להתקדמות, שאותה הרשיתי לעצמי להקטין, כמעט לבטל. אבל זה בהחלט לא רק ההתקדמות, או הרצון להיות בכיר יותר ולהרוויח יותר, זה בעיקר השינוי – עצם הרצון לשינוי – שממנו הרשיתי לעצמי להתעלם באלגנטיות מפוקפקת. ההתעלמות הזו צורמת בעיקר על רקע הצצה בקורות החיים שלי עצמי, שהוקדשו בעיקר לאותו הרצון בשינוי, בהתחדשות, באתגרים, וכן – גם בהתקדמות. הרגשתי קצת לא נעים אחרי הטור הקודם, שכאילו קרא לעמידה במקום, ולא כך הדבר – למעשה, זה רחוק מאוד מהאמת. למעשה, אין דבר רחוק יותר מהאמת.

 

ה.

בטח יצא לכם לפגוש אנשים שאמרו לכם ש"הכל בראש". שאת כל דבר, כולל את אותו הדכדוך של ההגעה לעבודה בהסעה, אפשר לראות כך ואפשר לראות אחרת. כן, ברור שאפשר לראות כל דבר בדרכים שונות, אבל אני לא מסכים עם זה שהכל בראש. רוב הדברים הם בכלל לא בראש; הם במציאות, הם קיימים בעולם בלי קשר לאותו "הכל" שנמצא "בראש".

כאלה הם היחסים המורכבים והמרתקים בין העובד למעביד. הם קיימים, הם אמיתיים, הם לא (רק) בראש. הם פה, והם רק הולכים ונהיים סבוכים יותר. מה שאני רוצה לומר זה שהקדרות המסוימת של ההסעה בבקרים בכלל לא נמצאת בראש (שלי), היא אמיתית לגמרי. אפשר ממש למשש אותה, לשמוע אותה עושה את הפססס הזה כשהדלת הפניאומטית נפתחת, ואנחנו יורדים ממנה בדממה, מוכנים לעוד יום עבודה.

 

לרדת שלב בסולם

 

א.

על לוח השעם בחדר עבודתי, מול המחשב, היה תלוי במשך שנים גזיר עיתון קטן ומצהיב שגזרתי פעם ממדור שנעלם מזמן ונקרא "השער האחורי". אדם יושב מול הטלוויזיה ורואה זוג ששדדו אותו או משהו בסגנון. הזוג מתראיין ואומר: "כל הזמן חשבנו שזה קורה רק לאנשים אחרים". אומר האדם בסלון לעצמו: "אבל זה בדיוק מה שאתם, אנשים אחרים. פספסתי פה משהו?".

אהבתי את גזיר העיתון הזה, ועדיין עצוב לי שהוא נעלם. אני חושד שזה קרה בניקיון הפסח הגדול של 2002. אם הייתי יכול לחזור אחורה בזמן, זה הדבר היחיד שהייתי משנה: הייתי מוצא את נייר העיתון המצהיב והאהוב הזה ומצמיד אותו בעזרת נעץ אל לוח השעם בחדר העבודה, מול המחשב. רק את זה הייתי משנה, ואז חוזר חזרה להווה. אני די מחבב את ההווה.

מה למדנו מאותו הגזיר? למדנו שאף אחד מאתנו לא רואה את עצמו בתור מספר בסטטיסטיקה. כל אחד מאתנו הוא הרי מיוחד במינו, פתית שלג יפיפה וחד פעמי וכל זה. אנחנו – אתם ואני – לא כפופים לשום חוק ושום חוק לא חל עלינו. אבל זה לא נכון, כמובן, "כי אנחנו" – כמו שאמר שלמה ארצי – "כמו כל אחד, הו! (אם אהיה פה מחר צלצלי אלי וגו')".

ההכרה הזו, שאנחנו כמו כל אחד (הו!), תמיד נוחתת עלינו בהפתעה. הנה, קחו אותי בתור דוגמה. לאחרונה זיהיתי פתאום, לחרדתי הרבה, שהעיקרון הפיטרי חל גם עלי, או יותר נכון: פתאום מצאתי את עצמי כלוא בתוך העיקרון הפיטרי.

 

ב.

מי לא מכיר את העיקרון הפיטרי, אותו תבע ד"ר לורנס ג'יי פיטר בשנת 1968. החוק אומר: "במערכת היררכית, כל עובד נוטה להתקדם עד לרמת האי-כשירות שלו". כלומר, ככל שאנחנו טובים אנחנו מתקדמים, עד שאנחנו מגיעים למקום בו אנחנו מפסיקים להיות טובים, ושם אנחנו נתקעים.

כל מי שעובד, או עבד, במערכת היררכית מכיר את זה (מאחרים, כמובן). העיקרון הפיטרי תופס בכל מקום. כמה פעמים ראינו במקומות העבודה שלנו אנשים שהתקדמו ונתקעו במקום בו הם פחות טובים? הביטו סביב, חברים: מקומות העבודה שלכם מלאים בכאלה. החברה בה אנו חיים הביאה את העיקרון הפיטרי לאבסורד בו מערכות ממציאות תפקידים בכירים וסמכויות חדשות יש מאין רק בשביל לקדם אליהם, ולתקוע בהם, אנשים שהצטיינו בתפקידים קודמים. הכל בשם איזו "התקדמות" דמיונית.

לאחרונה זה כמעט קרה לי. מצאתי את עצמי מועבר, כאילו מקודם, לתפקיד שלא מתאים לי. הפרטים לא באמת משנים. זה בכל מקרה תמיד אותו סיפור, לא? מפילים עליך תיק, מדביקים לך חצי תואר, ויאללה.

רגע ההכרה שאני מצוי בעיצומו של תהליך פיטרי מובהק, שהעיקרון הניהולי הזה חל גם עלי, לא היה קל, הרשו לי לומר לכם זאת. פעם ראשונה שזה קרה לי, ולא אהבתי את זה בכלל. אחרי לא הרבה זמן ביקשתי לחזור חזרה. לחזור אחורה, אם תרצו, אל התפקיד בו גם נהניתי וגם הייתי טוב. עכשיו אני הרבה יותר מבסוט.

זה היה כיף לבקש לחזור חזרה, לרדת שלב בסולם. מצד שני זה גם היה, אם יורשה לי, צעד בוגר מאוד. אפשר לומר שגיליתי אחריות תאגידית וחשבתי אך ורק על טובת המפעל. לדעתי, מגיעה לי העלאה.

 

ג.

להתקדם. לעלות בסולם. אבל להתקדם לאן, ומה זה הסולם הזה, ומי שם אותו דווקא כאן, ואם הוא כאן – האם זה אומר שאני צריך לעלות בו? אולי אני צריך סולם אחר?

המערכת רותמת את השאיפה קדימה, התכונה האנושית היפה כל כך, ומתעלת אותה לטובתה. להתקדם זה יופי, הם אומרים לך, רק אל תצא מהקווים. משנעים אותנו ממקום למקום. רובנו חיים את חיינו המקצועיים על מדרגות נעות, נייחים וניידים בו זמנית, מתקדמים בדיוק במהירות שהקציבו לנו: לא מהר מדי ולא לאט מדי.

המערכת רותמת את השאיפה קדימה ומתעלת אותה לטובתה. כבר שנים שאנחנו נחשפים לתעמולה עקבית ויעילה האומרת שהאדם צריך לאהוב את מקום עבודתו, ואת העבודה עצמה. יותר מזה: האדם נדרש להגשים את עצמו במקום עבודתו. שם, בעבודה, ורק שם, הוא יתקדם כאדם.

קונספט העובד המאושר, המתקדם, המגשים את עצמו, תפס חזק, ואם תשאלו אותי – תפס קצת חזק מדי. למה, בעצם, אני צריך לאהוב את מקום העבודה שלי ולהזדהות עם מטרותיו? הרי, אם נודה בזה, רוב מקומות העבודה שלנו המטרה שלהם היא אחת: שהבָּלָבָּית יעשה כסף. זו מטרה קצת משונה להזדהות איתה, לא ככה? הרוב המוחלט של העובדים, לפי העיקרון הזו, מזדהים עם הכסף של מישהו אחר, או אם הרצון של מישהו אחר לעשות כמה שיותר כסף, וזה כבר ממש משונה כשחושבים על זה. למה אני צריך להזדהות עם זה, למה הכסף של מישהו אחר צריך להיות המטרה שלי בחיים? איך התקדמות בארגון שכל מטרתו היא רווח של מישהו אחר שאיננו אני אמורה להפוך אותי לאדם מאושר?

 

ד.

אל תבינו אותי לא נכון (פעם ראשונה), אני לא בעד אומללות במקום העבודה; אני בעד אנרגיות טובות, סביבת עבודה נעימה ואנשים מרוצים.

אל תבינו אותי לא נכון (פעם שניה), אני בעד מוביליות במקום העבודה ובעד קידום וחיזוקים חיוביים לאיש העובד.

אל תבינו אותי לא נכון (פעם שלישית), אני גם בכלל לא נגד גאווה מקצועית פשוטה, או הרצון לעשות את מה שאתה עושה בצורה טובה. להיות מרוצה בעבודה זה נחמד, אבל מכאן ועד הגשמה עצמית קצת רחוקה הדרך.

את התעמולה הזו – להגשים את עצמך בעבודה – מפיץ מיעוט קטן ומבוטל של אנשים שהגשימו את עצמם בעבודתם. אין לי שום דבר נגד האנשים האלה, ההפך הוא הנכון; לפעמים אני אפילו קצת מקנא בהם. האנשים האלה מרואיינים תדיר בעיתונים ובטלוויזיה ושם הם מפיצים את משנתם, משנה שאיננה יותר מדברים ריקים עבור רוב האנשים העובדים, ועבור חלק גדול מאלה היא כסדין אדום מול פני שור זועם.

הם משוויצים בזה. גם בעמודים הראשונים של המוסף הזה עצמו מתראיינים אנשים שונים וכולם מתגאים בזה שהם עובדים הכי קשה, אבל נורא נהנים ונורא מגשימים את עצמם, בעוד רוב האנשים סתם עובדים קשה ובכלל לא מגשימים את עצמם.

 

ה.

כן, אנחנו מכירים טוב מאוד את האנשים האלה, שעובדים קשה ונורא נהנים ואוהבים את התפקיד ורוצים להתקדם ולא אכפת להם להשקיע. אבל אני מוכרח לומר לכם שכמה מהאנשים הטובים, המאושרים, המוכשרים והשלמים ביותר שיצא לי להכיר הם אנשים ששונאים את העבודה שלהם. כן, פשוט ככה: שונאים את העבודה שלהם.

האנשים האלה מתייחסים לעבודה כאל רע הכרחי, אמצעי לשלם את החשבונות, לא למות מרעב וגם לצאת לבלות מדי פעם. הם באים, עושים את שלהם (על הצד הטוב ביותר) והולכים. העבודה היא לא המסלול שלהם אל האושר. האנשים האלה מגשימים את עצמם מחוץ לעבודה. זה עם המשפחה, ההוא ברכיבה על אופניים, היא באמנות וזה בחדר הכושר.

אני מנסה לעשות חישובים בראש של כל האנשים שאני מכיר. זה כמובן בלתי אפשרי, אבל בגדול אני יכול לומר שיש לי יסוד סביר להניח שאנשים שמוצאים את אושרם מחוץ למקום העבודה הם אנשים מאושרים ושלמים יותר. מקום העבודה שלנו, בואו לא נשכח את זה, הוא מקום די בוגדני בסך הכל. גם אם אנחנו אוהבים אותו נורא.

 

ו.

בואו נחשוב על ההגשמה העצמית כמו על משאב מוגבל – וכולנו יודעים טוב מאוד עד כמה הוא מוגבל. כשאתה מגשים את עצמך במקום עבודה, נשאר לך פחות מקום ואנרגיה, להגשים את עצמך מחוץ לעבודה. ככה זה, אין הרבה מה לעשות. בנאדם לא יכול להגשים את עצמו בלי הגבלה, יש רק 24 שעות ביממה.