א.
הו, איך שגלגל מסתובב לו! רק לפני שבועיים עוד הייתה עירנו האהובה פתח תקווה למרמס, לעג ושנינה בגלל כמה ניאו-נאצים עלובים שמעשיהם הטילו דופי בציבור שלהם שאינו ניאו נאצי כלל ועיקר, והנה רק השבוע נטתה כף המאזניים לצד השני כשאחד מבכירי בניה של קבוצת הפאר של העיר (הפועל), הלוא הוא אברהם-אברם גרנט, מונה אחר כבוד למאמן של צ'לסי. מילים אלה נכתבו לפני מבחנו הראשון כמאמן, ולפני שבכלל ברור אם מדובר במינוי קבוע או זמני או בכלל עומד בתקן הבריטי, אבל כל הפרטים הקטנים האלה לא באמת משנים את העיקר.
אנחנו הפתח-תקוואים כבר מרוצים. אחד משלנו עשה את זה. כותרות כמו "המנג'ר מפתח תקווה", או "מפתח תקווה לצ'לסי" היו כשמן זך בעצמותינו המתפוקקות. איזו מתנה נהדרת לחג. לחשוב על העיתונים הבריטים נאבקים באיות שם עירנו באנגלית – Petah Tikva? Petach Tickva? – מה יכול להיות יותר טוב מזה? מדברים עלינו בעולם. אנחנו על המפה ואנחנו נשארים על המפה. עכשיו, כשאחד מאתנו הולך בלונדון הוא הולך כמו מלך! שמה של פתח תקווה נישא בפי כל חובב ספורט באשר הוא, ממש כמו שצריך היה להיות מאז ומתמיד, שהרי איפה למד גרנט וספג את הכדורגל שלו אם לא באורווה, כינוי החיבה לאצטדיון המפואר של אם המושבות. וגם אם הוא לא גר בעיר, הרי שבשבילנו הוא תמיד היה אחד מהחבר'ה, אברם או לא אברם?
ולא יעזרו המלעיזים והקנאים שיורדים על אברם שלנו. כי אתם יודעים מה, אנחנו יודעים בדיוק למה זה קורה ומי עומד מאחורי זה והמבין יבין: זו הרי לא הפעם הראשונה שהשנאה לפתח תקווה מרימה את ראשה המכוער. בכל פעם שחשבנו שהנושא הזה מאחורינו, שאת השד הזה כבר קברנו, שפתח תקוואי כבר יכול להסתובב עם הראש מורם, תמיד קורה עוד משהו והתגובות הציבוריות מזכירות לנו שוב ושוב: הם עדיין שונאים אותנו. הם בחיים לא יקבלו אותנו. הם חושבים שאנחנו שווים פחות מהם. זה לעולם לא ישתנה.
אז יש לו קשרים, אז מה? אם אתה מפתח תקווה זה אומר שאסור שיהיו לך קשרים?! אז יש לו תחת, אז מה? פתח תקוואי כבר לא יכול לגדל תחת?! אז אין לו את הניסיון ו/או הכישורים, אז מה? פתח תקוואי כבר לא יכול לקפוץ מעל הפופיק? (הרי מה ייוותר לנו, בני האדם, אם לא נקפוץ מעל הפופיק? מעל הפופיק זה המקום היחיד ששווה לקפוץ אליו. כל דבר אחר הוא משעמם). מה, פתח תקוואי כבר לא יכול לקבל עבודה שגדולה עליו? למה הירושלמי אולמרט, היפואי רמון והשדרותי פרץ יכולים לקבל עבודות שלא מתאימות להם וגרנט לא? תגידו לי אתם – איזה מסר זה שולח לילדים המתבגרים היום בפתח תקווה?
ב.
יש פה משהו מעוות. כידוע, המדינה הזו מלאה באנשים הלא נכונים לג'ובים אותם הם ממלאים; לאן שלא תזרוק אבן תפגע באיש הלא מתאים שיושב בכיסא הלא נכון ועושה את כל הדברים הלא הגיוניים. מינויים על בסיס חברות אישית ואינטרסים נסתרים הם עניין של יום ביומו במפלגת השלטון שלנו וכישורים לא מספיקים הם בדיוק מה שאתה צריך על מנת להתמנות פה לשר – ואחרי כל זה פתאום כולם מזדעזעים מאברם שלנו. טלו קורה מבין עיניכם, אנשים יקרים.
ובכלל, אם עשירית מהאנרגיה שהופנתה כלפי מינויו של גרנט בצ'לסי הייתה מופנית כלפי מינוי אחר שנעשה באותו שבוע אולי היה פה על מה לדבר ומה לקוות: המדובר כמובן בעמי אילון, הקיבוצניק עז המבט, יפה האין-בלורית והיש-תואר שזחל לממשלה וקיבל ג'וב של שר בלי תיק. היו קצת דיבורים וקצת עקיצות, אבל בסך הכל דממה – עוד שר, פחות שר, למי אכפת ומה זה כבר עוד עמי אילון אחד אחרי בר-און, רמון, אולמרט, ברק, מופז וליברמן? עוד מינוי תמוה, פחות מינוי תמוה, מי בכלל מרגיש את זה, למי בכלל משנה. מכה קטנה בכנף בדרך להתרסקות ותו לא. מה זה עוד שר, פחות שר – מאמן כדורגל בליגה זרה, זה מה שחשוב. או לפחות זה מה שמעניין.
אני בטוח שאילון ימלא את התפקיד – את ה"בלי תיק" – בתוכן עד בלי די. הוא כבר עשה את זה: התוכן של התפקיד הוא לשפר את מעמדו במפלגת העבודה. בינתיים, לפי העיתונים, זה הולך ממש, אבל ממש, טוב! נאחל לו הרבה בהצלחה בתפקידו החדש.
דבר אחד בטוח: אם לא הוא היה קיבוצניק, אם הוא היה – נניח – פתח תקוואי, כל העניין לא היה עובר בכזו קלות.
ג.
ואם כבר פתח תקווה – כאילו אין לה מספיק צרות, לעיר הזו, אז היא גם צריכה לארח את מפקדת מפלגת קדימה. שם נערך בשבוע שעבר קרב שוחות סביב הצעתו של חיים רמון לחלק את ירושלים. בהצעה עצמה שווה אולי היה לדון אם הייתה מגיע מכיוון רציני יותר, אבל כך או כך סחטה ההצעה את הטיפות האחרונות של הקריאייטיביות משרי קדימה. "אל לכם להתרסק כלווייתנים על החוף", אמר בר-און. "ירושלים אינה נדל"ן", הבריק מופז. "לדבר על הסכם קבע זה להקדים קנה לוושט", גרס דיכטר. גם לבני אמרה משהו, אבל זה היה כל כך משעמם שלא היה טעם לעשות קופי פייסט.
אבל חיים רמון התעלה על כולם. כשהגיע תורו לדבר, אמר כי "לא העליתי על דעתי שיהיה זה רעש… צריך לזכור שבאתי מהעבודה… בנושא ירושלים הלכתי קודם כל לליברמן, למצע ישראל ביתנו…". אתם מבינים? האיש באמת כבר לא יודע באיזו מפלגה הוא נמצא, איזה מצע הוא מקדם, במה הוא תומך ועל איזה כסא הוא יושב. הוא שמאלן שבא מהעבודה לקדימה ושואב את רעיונותיו המדיניים מישראל ביתנו. אין מה לומר, האיש גאון. יום אחד הוא רוצה להפציץ תשתיות בעזה ולהרעיב אנשים, יום אחד הוא מחלק את ירושלים, יום אחד הוא בעד הכנסת נתניהו לממשלה. האם זה נץ? האם זו יונה? לא – זה חיים רמון: הנחליאלי של הפוליטיקה הישראלית.
עושה רושם שתקופה טובה עוברת על רמון, כנראה שתפקיד המשנה לראש הממשלה זה בדיוק מה שהוא היה צריך כל השנים האלה, והאמת שגם אנחנו. בתפקיד הזה אין הרבה דברים שהוא יכול להרוס.
ד.
את המשפט האחרון אי אפשר לומר על אהוד ברק, שנראה די חרמן על מלחמה מול סוריה. גם הוא רוצה לשפר את מעמדו במפלגה ולמצב את עצמו כמנהיג לאומי קשוח לקראת הבחירות הבאות. נאומיו האחרונים הם מלאכת מחשבת של "תחזיקו אותי".
אני לא אומר – חלילה – שפריימריז בעבודה אינם סיבה מוצדקת למלחמת אין ברירה. למעשה, קשה לי לחשוב על סיבה טובה יותר למותם של מאות חיילים ואזרחים, אולי אפילו אלפים, שלא לדבר על ההרס בצפון, הנזק לכלכלה, לתיירות ולאיכות החיים באופן כללי. אבל כמו שאמרה הסבתא לנכדה: בתי, פוגרום זה פוגרום. אם פריימריז אז פריימריז, אין מה לעשות.
עשיתי את המתמטיקה: אם ראש הממשלה מבצע פעולה קרקעית בשביל סקר, פריימריז זה לגמרי שווה מלחמה, ולקראת הבחירות, כשסף הטירוף יעלה עוד יותר ונתניהו ינשוף בעורף, לא תהיה ברירה אלא להכריז על מלחמת עולם.
החיים בהיר 