Monthly Archives: ספטמבר 2007

פתח תקווה פעם שנייה

 

א.

הו, איך שגלגל מסתובב לו! רק לפני שבועיים עוד הייתה עירנו האהובה פתח תקווה למרמס, לעג ושנינה בגלל כמה ניאו-נאצים עלובים שמעשיהם הטילו דופי בציבור שלהם שאינו ניאו נאצי כלל ועיקר, והנה רק השבוע נטתה כף המאזניים לצד השני כשאחד מבכירי בניה של קבוצת הפאר של העיר (הפועל), הלוא הוא אברהם-אברם גרנט, מונה אחר כבוד למאמן של צ'לסי. מילים אלה נכתבו לפני מבחנו הראשון כמאמן, ולפני שבכלל ברור אם מדובר במינוי קבוע או זמני או בכלל עומד בתקן הבריטי, אבל כל הפרטים הקטנים האלה לא באמת משנים את העיקר.

אנחנו הפתח-תקוואים כבר מרוצים. אחד משלנו עשה את זה. כותרות כמו "המנג'ר מפתח תקווה", או "מפתח תקווה לצ'לסי" היו כשמן זך בעצמותינו המתפוקקות. איזו מתנה נהדרת לחג. לחשוב על העיתונים הבריטים נאבקים באיות שם עירנו באנגלית – Petah Tikva? Petach Tickva?  – מה יכול להיות יותר טוב מזה? מדברים עלינו בעולם. אנחנו על המפה ואנחנו נשארים על המפה. עכשיו, כשאחד מאתנו הולך בלונדון הוא הולך כמו מלך! שמה של פתח תקווה נישא בפי כל חובב ספורט באשר הוא, ממש כמו שצריך היה להיות מאז ומתמיד, שהרי איפה למד גרנט וספג את הכדורגל שלו אם לא באורווה, כינוי החיבה לאצטדיון המפואר של אם המושבות. וגם אם הוא לא גר בעיר, הרי שבשבילנו הוא תמיד היה אחד מהחבר'ה, אברם או לא אברם?

ולא יעזרו המלעיזים והקנאים שיורדים על אברם שלנו. כי אתם יודעים מה, אנחנו יודעים בדיוק למה זה קורה ומי עומד מאחורי זה והמבין יבין: זו הרי לא הפעם הראשונה שהשנאה לפתח תקווה מרימה את ראשה המכוער. בכל פעם שחשבנו שהנושא הזה מאחורינו, שאת השד הזה כבר קברנו, שפתח תקוואי כבר יכול להסתובב עם הראש מורם, תמיד קורה עוד משהו והתגובות הציבוריות מזכירות לנו שוב ושוב: הם עדיין שונאים אותנו. הם בחיים לא יקבלו אותנו. הם חושבים שאנחנו שווים פחות מהם. זה לעולם לא ישתנה.

אז יש לו קשרים, אז מה? אם אתה מפתח תקווה זה אומר שאסור שיהיו לך קשרים?! אז יש לו תחת, אז מה? פתח תקוואי כבר לא יכול לגדל תחת?! אז אין לו את הניסיון ו/או הכישורים, אז מה? פתח תקוואי כבר לא יכול לקפוץ מעל הפופיק? (הרי מה ייוותר לנו, בני האדם, אם לא נקפוץ מעל הפופיק? מעל הפופיק זה המקום היחיד ששווה לקפוץ אליו. כל דבר אחר הוא משעמם). מה, פתח תקוואי כבר לא יכול לקבל עבודה שגדולה עליו? למה הירושלמי אולמרט, היפואי רמון והשדרותי פרץ יכולים לקבל עבודות שלא מתאימות להם וגרנט לא? תגידו לי אתם – איזה מסר זה שולח לילדים המתבגרים היום בפתח תקווה?

 

ב.

יש פה משהו מעוות. כידוע, המדינה הזו מלאה באנשים הלא נכונים לג'ובים אותם הם ממלאים; לאן שלא תזרוק אבן תפגע באיש הלא מתאים שיושב בכיסא הלא נכון ועושה את כל הדברים הלא הגיוניים. מינויים על בסיס חברות אישית ואינטרסים נסתרים הם עניין של יום ביומו במפלגת השלטון שלנו וכישורים לא מספיקים הם בדיוק מה שאתה צריך על מנת להתמנות פה לשר – ואחרי כל זה פתאום כולם מזדעזעים מאברם שלנו. טלו קורה מבין עיניכם, אנשים יקרים.

ובכלל, אם עשירית מהאנרגיה שהופנתה כלפי מינויו של גרנט בצ'לסי הייתה מופנית כלפי מינוי אחר שנעשה באותו שבוע אולי היה פה על מה לדבר ומה לקוות: המדובר כמובן בעמי אילון, הקיבוצניק עז המבט, יפה האין-בלורית והיש-תואר שזחל לממשלה וקיבל ג'וב של שר בלי תיק. היו קצת דיבורים וקצת עקיצות, אבל בסך הכל דממה – עוד שר, פחות שר, למי אכפת ומה זה כבר עוד עמי אילון אחד אחרי בר-און, רמון, אולמרט, ברק, מופז וליברמן? עוד מינוי תמוה, פחות מינוי תמוה, מי בכלל מרגיש את זה, למי בכלל משנה. מכה קטנה בכנף בדרך להתרסקות ותו לא. מה זה עוד שר, פחות שר – מאמן כדורגל בליגה זרה, זה מה שחשוב. או לפחות זה מה שמעניין.

אני בטוח שאילון ימלא את התפקיד – את ה"בלי תיק" – בתוכן עד בלי די. הוא כבר עשה את זה: התוכן של התפקיד הוא לשפר את מעמדו במפלגת העבודה. בינתיים, לפי העיתונים, זה הולך ממש, אבל ממש, טוב! נאחל לו הרבה בהצלחה בתפקידו החדש.

דבר אחד בטוח: אם לא הוא היה קיבוצניק, אם הוא היה – נניח – פתח תקוואי, כל העניין לא היה עובר בכזו קלות.

 

ג.

ואם כבר פתח תקווה – כאילו אין לה מספיק צרות, לעיר הזו, אז היא גם צריכה לארח את מפקדת מפלגת קדימה. שם נערך בשבוע שעבר קרב שוחות סביב הצעתו של חיים רמון לחלק את ירושלים. בהצעה עצמה שווה אולי היה לדון אם הייתה מגיע מכיוון רציני יותר, אבל כך או כך סחטה ההצעה את הטיפות האחרונות של הקריאייטיביות משרי קדימה. "אל לכם להתרסק כלווייתנים על החוף", אמר בר-און. "ירושלים אינה נדל"ן", הבריק מופז. "לדבר על הסכם קבע זה להקדים קנה לוושט", גרס דיכטר. גם לבני אמרה משהו, אבל זה היה כל כך משעמם שלא היה טעם לעשות קופי פייסט.

אבל חיים רמון התעלה על כולם. כשהגיע תורו לדבר, אמר כי "לא העליתי על דעתי שיהיה זה רעש… צריך לזכור שבאתי מהעבודה… בנושא ירושלים הלכתי קודם כל לליברמן, למצע ישראל ביתנו…". אתם מבינים? האיש באמת כבר לא יודע באיזו מפלגה הוא נמצא, איזה מצע הוא מקדם, במה הוא תומך ועל איזה כסא הוא יושב. הוא שמאלן שבא מהעבודה לקדימה ושואב את רעיונותיו המדיניים מישראל ביתנו. אין מה לומר, האיש גאון. יום אחד הוא רוצה להפציץ תשתיות בעזה ולהרעיב אנשים, יום אחד הוא מחלק את ירושלים, יום אחד הוא בעד הכנסת נתניהו לממשלה. האם זה נץ? האם זו יונה? לא – זה חיים רמון: הנחליאלי של הפוליטיקה הישראלית.

עושה רושם שתקופה טובה עוברת על רמון, כנראה שתפקיד המשנה לראש הממשלה זה בדיוק מה שהוא היה צריך כל השנים האלה, והאמת שגם אנחנו. בתפקיד הזה אין הרבה דברים שהוא יכול להרוס.

 

ד.

את המשפט האחרון אי אפשר לומר על אהוד ברק, שנראה די חרמן על מלחמה מול סוריה. גם הוא רוצה לשפר את מעמדו במפלגה ולמצב את עצמו כמנהיג לאומי קשוח לקראת הבחירות הבאות. נאומיו האחרונים הם מלאכת מחשבת של "תחזיקו אותי".

אני לא אומר – חלילה – שפריימריז בעבודה אינם סיבה מוצדקת למלחמת אין ברירה. למעשה, קשה לי לחשוב על סיבה טובה יותר למותם של מאות חיילים ואזרחים, אולי אפילו אלפים, שלא לדבר על ההרס בצפון, הנזק לכלכלה, לתיירות ולאיכות החיים באופן כללי. אבל כמו שאמרה הסבתא לנכדה: בתי, פוגרום זה פוגרום. אם פריימריז אז פריימריז, אין מה לעשות.

עשיתי את המתמטיקה: אם ראש הממשלה מבצע פעולה קרקעית בשביל סקר, פריימריז זה לגמרי שווה מלחמה, ולקראת הבחירות, כשסף הטירוף יעלה עוד יותר ונתניהו ינשוף בעורף, לא תהיה ברירה אלא להכריז על מלחמת עולם.

 

הערב בלונדון וקירשנבאום

 

הערב ב"לונדון את קירשנבאום", ערוץ 10, 19:45 בערך, נאג' חמאדי ישירו את שירם הידוע "החיים יפים"

מיליםלהורדה / מייספייס

 

נאצים בפתח תקווה

א.

במקור אני מפתח תקווה, כמו שיודעים קוראי הטור הזה, והסערה התקשורתית של השבוע – חשיפת כנופיה ניאו-נאצית של צעירים תושבי העיר – הכניסה אותי לטלטלה רגשית לא קטנה. כי האדם הוא תבנית עיר הולדתו. אין מה לעשות, לא לכולם יוצא לקבל ילדות אורגינל סטייל יוסי בנאי ז"ל. ככה זה: מישהו הרי חייב להיוולד בפתח תקווה.

האמת שקיבלתי את זה חזק כשקראתי את תמלילי השיחות של מנהיג הכנופיה, "אלי הנאצי" עם פקודיו. באחת השיחות הם קובעים מסיבה לציון יום הולדתו של היטלר. איפה אמורה הייתה להיערך המסיבה? ב"יד לבנים". בום! טראח! פלאשבק! אני ילד קטן שוב, גר ממש לא רחוק, ועכשיו זו שבת אחר הצהרים ואני משחק בטנק המצרי או הסורי שחונה שם ביד לבנים. אני משחק בלהיות כוח צביקה. אני עומד חשוף בצריח וברגע אחד שלא אשכח אני רואה את דלת הברזל הגדולה נסגרת בחוזקה על אצבעותיו של ילד אחר. רגע של הלם. שקט מוזר משתרר. ואז הדם. זעקת הפצוע. ההיסטריה. הפינוי. המחדל. התחקיר. זו הייתה החווה הסינית שלי.

גם ככה אני נזכר ביד לבנים בכל פעם שראש השנה מגיע; שם, בגן המרכזי של פתח תקווה, היו התושבים הטובים של העיר מבצעים את טקס ה'תשליך' בכל חג. 'תשליך', כמו שכל דוס יודע, הוא אחד האירועים החברתיים החשובים של השנה, לצד טיול הדאווין של אחרי תפילת יום כיפור. התשליך עצמו תמיד היה מהמנהגים היהודיים האהובים עלי, ועד היום כשאני עוצם עיניים ומדמיין שלווה נפשית, מוסר נקי ומצפון שקט אני מוצא את עצמי מול בריכת הדגים המצחינה של יד לבנים בפתח תקווה בראש השנה, מוכן למלא מחדש את הכיסים בחטאים. הייתי רוצה לומר ששם התנשקתי לראשונה, אבל לא היו דברים כאלה בפתח תקווה. מה שכן, אני זוכר שבחורשה מצאנו פעם אוסף נאה של חוברות פורנו.

 

ב.

עד כמה שאני זוכר לא היו הרבה ניאו-נאצים בפתח תקווה כשגדלתי ויום ההולדת של היטלר עבר ללא אירועים מיוחדים, אבל גם בלי נאצים היו לא מעט סכנות שארבו לילד יהודי בסמטאות הקשוחות של דאון-טאון פ"ת. היינו סופגים כאפות עוד בימים בהם קראו להן לאטמות, ובואו נגיד את זה כך: לא היית רוצה לעבור בסביבה של קולנוע "הדר" כשמסתיימת עוד הקרנה של אחד מסרטי ברוס לי.

בפתח תקווה של שנות השבעים החיים היו קשים ולא הוגנים ומגרש הכדורסל היה שלך רק עד הרגע שמישהו אחר, גדול יותר, רצה אותו, או שאין כדור. פתגם מקומי עתיק אף קבע כי פתח תקווה היא "מקום בו הגבר גבר והצאן עצבני". תמיד היה אקשן, אבל נאצים? עד כאן.

כנראה שדברים משתנים.

 

ג.

יותר ויותר פעמים בזמן האחרון עולים לכותרות פסיכופטים תושבי פתח תקווה; עובדי שטן שרוצחים, שורפים ואוכלים חתולים, נערים מנוכרים ורצחניים, ונדליזם פראי, פירומניה, ועכשיו זה. מה קרה לאם המושבות? היכן את עיר ילדותי הישנה, שפרדסים סמלו את גבולותיה? נכון, פתח תקווה תמיד הייתה מקום מכוער, משעמם, מדכא, חסר אופי וייחוד אבל מה זה שהפך אותה לבירת המטורפים של ישראל?

מכאן אני שולח ברכת שנה טובה לתושבי פתח תקווה. זה בדיוק מה שהמורל המוניציפלי לא היה צריך, אחרי הירידה הכואבת של קבוצת הפועל לליגה השניה. חזקו ואמצו אחים יקרים. ואת, עירי, יום אחד עוד אקרא מעל בימת הנואמים בכיכר: "אני פתח תקוואי", כקנדי בשעתו, יום אחד עוד אשוב להיקבר באדמתך, קריה יפיפייה, ורגבייך ימתקו לגרוני החרב.

 

ד.

אני חייב להודות שבאיזשהו אופן די מעוות אני שמח על העובדה שכל זה קרה בפתח תקווה. לא טוב שזה קרה, כמובן, אבל אם כבר דברים מהסוג הזה קורים, לפחות שיקרו בפתח תקווה. הרי לא הייתם רוצים לראות דברים כאלה בפאריז או בלונדון, נכון?

 

ה.

מבחינת התקשורת כל הניאו-נאצים האלה באו פיקס. בינגו. כאילו החשיפה הזו – שלא הייתה עבודה עיתונאית כלל ועיקר אלא הודעת לעיתונות של המשטרה – הגיעה בהזמנה. היינו צריכים איזה נושא עסיסי לדיון, ואין כמו ניאו-נאצים בפתח תקווה (או "מרכז הארץ", לפי הנוסח התקני). תחשבו על זה, זו בדיוק קפיצת (או בעצם ירידת) המדרגה בנושאי השיחה שהיינו צריכים אחרי החטופים, הרעבים, הניצולים, נבחרת ישראל בכדורגל ובמיוחד אחרי המשתמטים. ניאו-נאצים? לא היה יכול להיות יותר טוב. זו בדיוק החתיכה החסרה.

גם המשתמטים יכולים להפיק תועלת מחשיפת הפרשה. מבחינת הדימוי הציבורי הרי שהם יכולים לרשום עליה במניותיהם, ולו רק בשל העובדה שעכשיו יש מישהו יותר גרוע מהם. זה הזמן לשנות את הכללים: משתמטים מורשים להופיע לייב מול חיילים. ניאו-נאצים – רק באינטרנט.

 

ו.

כמה נוח להתלהב ולהתלהם סביב כל נפיחה תקשורתית שעולה ויורדת ולצקצק בשפתיים סביב גילויי האלימות והגזענות של כמה בני נוער מפתח תקווה, כמה נוח לשכוח את האלימות והגזענות הממוסדות והמאורגנות שמפעילה מדינת ישראל נגד חלק מאזרחיה, שלא לדבר על אלה שאינם אזרחיה. בתחילת השבוע של פסטיבל המשתמטים והניאו נאצים התפרסם דוח על מעשי ישראל במלחמת לבנון השניה. התעלמות מהחוק הבינלאומי, הפצצת מכוונת של אזרחים, זה עבר די בשקט. אהוד אולמרט רוצה מלחמה עם סוריה, זה מסתדר לו עם הבחירות כנראה. גם זה עובר די בשקט. גם כאן לא קמה זעקה: אנחנו לא רוצים להילחם נגד סוריה, וגם אם לא הייתה לנו ברירה לא היינו רוצים שכישלון כמוך ינהל אותה.

פורסם גם דוח העוני. או לפחות אני חושב שזה היה דוח העוני. איך אפשר לדעת? הרי כל החודשים האחרונים היו פסטיבל עוני אחד גדול. נדמה כאילו כל יום יוצא איזה דוח עוני חדש, ובכל דוח שיוצא יש יותר עניים. קראת דוח עוני אחד, קראת את כולם. למי יש כוח להתרגש מהאפליה לרעה הבוטה של ערביי ישראל. יותר עניים עובדים? נו, בסדר. הפערים בחברה גדלים? עזוב אותנו, בנאדם, זה כל כך 2005. פורסם גם דוח של ארגון עדאללה על הגזענות במדינה. אז פורסם.

גזענות. עוני. אלימות. זה כבר לא מה שמעניין אותנו, כי שום דבר כבר לא מעניין – אנחנו צריכים משהו שקל להתרגש ממנו. משהו כמו רמי וריטה או מרדף בכל אירופה שבסופו תמונה מטושטשת של בועז יונה בכפכפים וציטוט שלו אומר "אם משטרת ישראל הצליחה לתפוס אותי, אני גאה בה". הציטוט הזה הוא כה מופרך, שהוא כבר על גבול הנשגב. זה בערך כמו שדרור קשטן יתגאה בנבחרת אנגליה שהשפילה אותו 3:0. קשטן זה אחראי גם הוא למשפט מהסוגה העילית ביותר: אחרי ההפסד הצהיר ש"אנחנו עדיין בתמונת הסיכויים". איזו עברית! איזה היגיון! איזה סגנון!

 

ז.

שנת תשס"ח בפתח, אם כן. אבל לא צריך להיבהל. אם עברנו את תשס"ז, על כל הבליה, שחיתויותיה ומלחמותיה, אני לא רואה שום סיבה שאת השנה הזו לא נצליח לעבור לפחות באותה מידה של הצלחה. כמה הרבה יותר גרוע כבר יכול להיות?

אז שתהיה לכם שנה טובה, קוראים יקרים. סעו בזהירות ותודה על הסבלנות.