שלום.
פשוט הייתי בחופש שבועיים, בגלל זה לא העליתי שום דבר. על חופשתי תבוא, אולי, רשימה. בינתיים, כמובטח, טור שהתפרסם בגלובס ב-26 באוקטובר, יום אחרי שנסעתי.
א.
אחרי הטור שעבר, שעסק בחולשותיי ובחוסר היכולת שלי לעמוד בהחלטות שקיבלתי – להפסיק לעשן ולא לראות יותר טלוויזיה לעולם – הוצפתי גלי אהדה ברמה שלא הכרתי ושקצת בלבלה אותה אם להודות על האמת; התגובות שאני מקבל בדרך כלל הן הרבה פחות מאוהדות. אבל לא הפעם; אנשים רבים כתבו לי וחזקו את ידי. רובם עסוק, כמוני, במלחמה הלא נגמרת נגד הטיטאנים האלה של התקשורת והניקוטין שמזהמים אותנו מבפנים ומבחוץ.
מדובר, ואני לא מגזים בכלל, במלחמת קיום; מלחמה על הזהות, על האופי. כל השנים הרגילו אותנו לחשוב על עצמנו כעל יצורים חופשיים, יצורים בוחרים – הבחירה, כך אמרו לנו, היא הבסיס לאושר; הבחירה, כך אמרו לנו, עומדת בבסיס הכלכלה החופשית, בבסיס הדמוקרטיה. הבחירה החופשית היא חזות הכול. היא מה שמבדילה בינינו לבין החיות.
אבל כל החירות הזו, מסתבר, נעלמת כשמדובר בטלוויזיה וסיגריות. יש כוח חזק יותר מהבחירה שלנו, והכוח הזה הוא הבחירה של תעשיית הטבק והתקשורת לעשות מלא כסף על חשבוננו.
המניפולציה פשוטה ואכזרית – הם כאילו נותנים לנו בחירה: הרי אנחנו יכולים לבחור בין מאות ערוצים ובין עשרות מותגי סיגריות. הם נוטעים בנו את אשליית הבחירה אבל רק בתנאי אחד, שנבחר רק בין האופציות שהם מציעים לנו. ואנחנו מאמינים לזה, ואיך לא נאמין? הרי על פניו אנחנו עדיין בוחרים. למעשה, האשליה רק מתחזקת כי אנחנו רק בוחרים יותר: כל הזמן יש לנו (כאילו) יותר דברים לבחור מהם. אנחנו חושבים שאנחנו מתחזקים בעוד שהאמת היא הפוכה: אנחנו נחלשים.
כל האנשים המנסים להפסיק לעשן, כל האנשים המנסים להפסיק לראות טלוויזיה – אנחנו כולנו נלחמים את אותה המלחמה, כולנו אחים לנשק, כולנו אחים. אתם מחזקים אותי, ואני בתורי מנסה לחזק אתכם.
ב.
אבל לא אהיה כן לחלוטין אם לא אעדכן אתכם בעלילותיי בעוד חזית. בפברואר השנה הודעתי כאן (וגם כאן) שאני הופך להיות צמחוני. הרבה מהאנשים שבאו לעודד אותי שאלו מה החדשות מהחזית ההיא.
ובכן, חברות וחברים, דומה שגם כאן אינני איש של בשורות גדולות. גם בשטח הבשר אני מעט מפשל. לא הייתי אומר שחזרתי להיות הקרניבור שהייתי, ממש לא, אבל גם כאן – מדי פעם אני חוטא וחותך בבשר המת. אני לא גאה בזה, להפך: אני מתבייש בזה, אבל מאחר ואני מחויב לשקיפות מוחלטת, דומה שגם בשטח הזה נדרש חשבון נפש. אז כן, עוד עיקרון נשבר. לא יודע איך אפשר לקרוא לי, אבל צמחוני אני כבר לא.
הלוואי שהייתי יכול לומר שמדי פעם אני מפנק את עצמי באיזה סטייק משובח מנתח בשר עסיסי, או מפרק סרטן שהובא במיוחד מהים הצפוני באירועים מיוחדים. אבל לא. החטא שלי הוא הרבה יותר בסיסי מזה: אני אוכל שווארמה.
כן, שווארמה. שווארמה זה הבשר שאני אוכל. שווארמה זה הבשר שהכי התגעגעתי אליו בכל החודשים הארוכים – והטובים מאוד – האלה של הצמחונות. הייתי מהלך ברחובות היפים של העיר הגדולה ועמודי הבשר המסתובבים האלה בכל פינה פשוט הטריפו אותי לחלוטין; ריח הבשר החרוך, הזהוב, טיפות השומן הנוטפות אל המגש שלמטה, הסכין הגדולה שחותכת ומחדדת את העמוד, ההודו, הכבש, הפרגית, ריח העמבה, ניחוח הצ'יפס – לכל אלה התגעגעתי נורא. לא פעם הייתי נעמד, צמחוני שכמותי, מחוץ לדוכני השווארמה החביבים עלי, ויש לא מעט כאלה בעיר, ופשוט מביט בעיניים כלות במתרחש מול עיני, בטני הומה ופי מלא בריר. הו, שווארמה!
האמת שאהבתי את העמידות האלה; תמיד הרגשתי כמו הילדים העניים האלה בסיפורים, שעומדים מחוץ לקונדיטוריות עמוסות עוגות קרם ומדמיינים.
בשיטוטים ההזויים האלה מול דוכני השווארמה שמתי לב שהשווארמות הכי טובות נמצאות ברחובות ראשיים, עמוסי מכוניות, אוטובוסים ואופנועים. לא תמצא שווארמה בשכונות השקטות. אין זה מקרה, אם תשאלו אותי: עושה רושם שהעשן הוא אחד מהמרכיבים העיקריים – גם אם הסודיים – של הטעם. משום כך אין שתי שווארמות זהות בטעמן, ואיך יהיו? זו שברחוב אבן גבירול לא סופגת את אותו עשן כמו זו שברחוב קינג ג'ורג'.
השווארמה, אם תרצו, היא זיהום אוויר בפיתה. היא נשמת אפה של כל עיר המכבדת את עצמה. אנחנו אוכלים עשן עם טחינה, ונהנים מכל ביס.
ג.
כן, בכל החודשים האלה לא התגעגעתי לשום בשר – שום שניצל לא חלף במחשבתי, שום סטייק לא עלה בדמיוני, שום סלט טונה לא הפר את שלוותי, אף רול סושי לא פקד את חלומותיי ושום שיפוד מעולם לא עשה לי את זה.
רק השווארמה. רק היא עמדה שם לבדה, מסתובבת ברוב הדר ופאר מלכותי בחלל הגדול והריק שנפער בבטן שלי. מכל הבשרים שבעולם, רק עליה חשבתי.
עד שיום אחד – לא יודע מה נכנס בי, זו לא הייתה החלטה, זה היה דחף – פשוט עשיתי צעד, חציתי את המפתן וביקשתי מנה שווארמה. כרגיל, אמרתי למוכר: חומוס, חריף, סלט וטחינה למעלה. את הבצל והעמבה אני אוהב להוסיף לבד. אה, הוספתי, תן לי גם אשכוליות. בקבוק של מיץ אשכוליות (לא טבעי, חלילה) הוא בן הלוויה הנצחי של השווארמה. הם הולכים יחד נהדר.
לאכול בשר אחרי כמה חודשי התנזרות זה קצת כמו לשנורר סיגריה אחרי כמה חודשי הפסקה: הביס הראשון היה מעט מאכזב, אבל מהר מאוד הגיעה התחושה שכל מכור לשעבר מחפש – הנחמה. התחושה שחזרת הביתה, שאתה במרחב המוגן שלך. כן, לשבת שם, על הדלפק של דוכן השווארמה ולטפטף טחינה מימית מתוך פיתה עמוסה יתר על המידה – זו הייתה החופשה שלי. הרגשתי טוב.
ד.
מאז – כמו בחולשות האחרות – אני מפרגן לעצמי מנה מדי פעם. לא כל יום, גם לא כל שבוע, אבל מדי פעם עולה לי הקריז ואני שומע את הקול הקורא לנדוד, לנדוד אל הדוכן הקרוב ולשפוך מעט טחינה על המדורה הבוערת של תשוקתי אל השווארמה. שום בשר אחר כמעט ולא בא אל קרבי, בטח שלא אל ביתי, כך שאני עדיין ידידן הקרוב של כל החיות. רק את החולשה הזו אני שומר לעצמי.
כן, אני לא הצמחוני המושלם. גם בחזית הזו, השלישית, אני ניגף, אבל הפעם אני לא ניגף מול התותחים הכבדים – בשדה הקרב של השווארמה אני לא נלחם מול ענקים, בענף השווארמה אין מונופולים דורסניים ואין שטיפת מוח ממסדית. כל שווארמה בפני עצמה עומדת.
האמת שזה קצת מנחם אותי. לפחות ככה מי שמרוויח מחולשתי אלה לא ענקי הממון הדורסניים, אלא סוחרים קטנים, אנשים כמוני שרק מנסים לגמור את החודש.
ה.
אני לא גאה בעצמי, כלל וכלל לא. הדיוקן העולה מהטור הזה ומהטור שלפניו הוא של אדם חלש ומתנדנד, וזה נכון: כזה אני. אני מחליט החלטות שאני לא יכול לעמוד בהן, אני נלחם מול גופים ומפסיד להם, אני לא חזק מספיק בשביל לעמוד על העקרונות שלי.
אבל היי, לפחות אני מחליט החלטות, לפחות אני נאבק, לפחות אני לא מכופף את הראש, לפחות אני לא מקבל כמובן מאליו את דין התנועה.
אם אני חלש זה רק בגלל שהחיים חזקים. אם אני חלש זה רק בגלל שאני מקיים את דבריו של בוב מארלי שאמר: "זה שנלחם ובורח / יחיה להלחם יום נוסף".
החיים בהיר 