Monthly Archives: נובמבר 2006

נאג' חמאדי – עכשיו תור כתבות הוידאו

אספר לכם סיפור קצר על עיתונות ובלעדיות: לקראת ההופעה של נאג' חמאדי בשבוע שעבר דיברנו עם ויינט תרבות על כתבת וידאו מההופעה. שמחנו לקראת זה שמחה גדולה.

כמה ימים אחר כך התקשרו מוואלה ברנז'ה ורצו לבוא. אמרנו להם שויינט באים, אבל יאללה – זו מדינה חופשית ומי שבא להופעה של נאג' חמאדי ברוך הבא. דלתנו תמיד פתוחה.

בהופעה באו ויינט והתבאסו לאללה לראות עוד צוות צילום. מבחינתם בצדק. הם פנו אלי, הביעו את אכזבתם ואמרו שאם זה המצב הם לא יעשו כתבה. אמרתי להם שחבל מאוד, שאנחנו בעניין לגמרי, אבל שיעשו מה שהם רואים לנכון (זו מדינה חופשית וגו'). בינינו לבין עצמנו נפרדנו מהרעיון של להיות בויינט, עלינו לבמה ונתנו הופעה מצוינת.

יומיים אחרי ההופעה עלתה כתבת הוידאו הזו בוואלה ברנז'ה.

הבוקר עלתה כתבת הוידאו הזו בויינט תרבות, שם כוניתי בכינויים כמו "כביר תלתלים" ו"אדיר שפם". לא צריך עין מזויינת במיוחד בשביל לראות שאני די שתוי כלוט. ככה זה כשמתראיינים אחרי הופעה.

אני לא חושב שיש מוסר השכל, אבל בכל מה שקשור אלי למדתי א) להיות כן עם אמצעי התקשורת. ב) לא להתראיין שיכור. ג) לשמוח על כל יום שעובר. ד) לאהוב את כל בני האדם כאילו הם אחיי ואחיותיי.

עוד דבר שלמדתי מהטוקבקים בשתי הכתבות הוא שהליידיז חולות על דן ויצמן, הגיטריסט של נאג' חמאדי, אז במיוחד בשבילכן בנות, הנה תמונה יפה של שנינו ביחד מאחת ההופעות הקודמות.

 

דן ויצמן ואני עם השפם הישן. צילום: אדוארד קפרוב

 

רוקנרול!

תמונות מההופעה של נאג' חמאדי בסאבליים. 23 בנובמבר 2006

הייתה אחלה הופעה; המקום היה מפוצץ, האנרגיות היו גבוהות, הבחורות היו יפות, מלא צלמים צילמו, ואפילו היו מכות בקהל. נאג' חמאדי, אם יורשה לי, ניגנו כמו מטורפים. בימים הקרובים יהיו ברשותי הקלטות. בינתיים, ניתן לתמונות האלה שצילם אלי דסה לדבר.

 

במהלך בלדה קורעת לב. צילום: אלי דסה

 

 

עושה את הטריק הישן והטוב של לתת כבוד לגיטריסט, דן ויצמן. צילום: אלי דסה

 

נאג' חמאדי. משמאל: דרור גלוברמן, אני, טל לזר, אראל סג"ל, דן ויצמן. צילום: אלי דסה

 

 

יורד לקהל, שלמה ארצי סטייל. צילום: אלי דסה

 

עם סג"ל. צילום: אלי דסה

 

 

התמונה האהובה עלי. פויר Air. צילום: אלי דסה

 

 

נאג' חמאדי בהופעה!

 

נאג' חמאדי חי! – יום חמישי הזה – 23 בנובמבר – 22:30 – סאבליים – סלמה 53 ת"א (פינת אברבנאל) – אופרת הרוק "עזרא" תועלה במלואה – רוקנרול – כניסה חינם – זה כדאי – מחר ומחרתיים נזכיר לכם שוב – מה זה נאג' חמאדי? להקה – דרור פויר שירה – אראל סג"ל באס – דן ויצמן גיטרה – דרור גלוברמן גיטרה וקלידים – טל לזר תופים – ראו גם פה

 

לאן אתה רץ, עזרא? צילום מתוך הגרסה הלא מצונזרת של אופרת הרוק "עזרא"

רק לפני שבוע הייתי מאושר, לעזאזל!

א.

אז זהו, הייתי בחופשה, החופשה (שהייתה נהדרת) נגמרה (כבר לפני שבוע) ואני חזרתי לארץ. הלוואי והייתי יכול לומר לכם שחזרתי בגדול, אבל האמת היא שחזרתי נורא בקטן – כפוף, שפוף ואפוף. אוף.

אני שונא לחזור. העובדה המרה היא שאין ליומיום הרבה מה להציע לי חוץ מללכת לעבודה, לעבוד, לחזור הביתה וחוזר חלילה. הזמן שהולך לעבור עד החופשה הבאה נראה לי לחלוטין בלתי עביר והמחשבה על מחר בבוקר – שייראה בדיוק כמו מחרתיים או בעוד שבועיים – מדכאת אותי מאוד.

כן, כנראה שאני לא אחד מאלה שחופשה ממלאת אותם באנרגיות לקראת החזרה לעבודה. החופשה ממלאת אותי אנרגיות רבות וטובות, זה בטוח, אבל אף לא אחת מכל האנרגיות האלה לא קשורה לעבודה. החופשה משחררת, העבודה מדכאת. ארבעת הקירות של המשרד שלי סוגרים עלי כמו ארון קבורה. ורק אתמול הייתי מאושר, לעזאזל.

מה שכן, לחזרה לעבודה יש יתרון  אחד: היא מאלצת אותך להכיר באמת שלך, והאמת שלי היא שאני לא אוהב לעבוד. בכלל לא אוהב. אני די אוהב את העבודה שלי, היא נחמדה והכול, באמת, ואין לי שום תלונות – יכול היה להיות הרבה יותר גרוע.

ואסור להקל בזה ראש: באחד מאותם הבקרים המופזים של חופשתי הנהדרת ישבתי מול הים והתלבטתי בכובד ראש מה להזמין לארוחת הבוקר. מולי עברו חמש פועלות, כל אחד מהן נשאה על ראשה שק מלט של 20 קילו (ראיתי. היה כתוב על השק). הן לא נראו שמחות מי יודע מה ואני מוכן לשים שלושים שקל שאף אחת מהן אין חופשה שנתית לחכות לה. יכול היה להיות הרבה יותר גרוע, אמרתי לעצמי, הייתי יכול להיוולד כאישה הודית מקאסטה נמוכה. הייתי יכול לסחוב שקים גדולים על הראש מהבוקר עד הערב בלי הפסקה בחום של שלושים מעלות. הייתי יכול לחיות חיים שלמים בלי שום תקווה. 

העובדה שנולדתי כגבר לבן הופכת אותי באופן אוטומטי לאחד מבני המזל הגדולים בעולם היפה, המעוות והלא צודק הזה. מצד שני, העובדה שנולדתי כגבר לבן – הקרם דה לה קרם של המין האנושי (בעיני עצמו) – הופכת אותי גם לאדם כפוי טובה. זה לא מספיק טוב בשבילי. העובדה שאני לא סוחב שקים כבדים על ראשי לא ממלאת אותי שום שמחה. מזמן כבר שכחנו – אני ושאר הגברים הלבנים בעולם היפה, המעוות והלא צודק הזה – את העובדה הזו.

חלק מהזמן זה רק מדכא אותי יותר: למה אני לא יכול לומר תודה על מה שיש לי? למה אני לא יכול להסתפק במשכורת הקצת יותר מממוצעת שלי, בחופשה שנתית קצרה מדי ובארבעה קירות של משרד שסוגרים עלי כמו ארון קבורה? רק אתמול הייתי מאושר, לעזאזל!

 

ב.

חשבתי מה יכול להקל על המצוקה שלי, שאני בטוח שכולם שותפים לה, ונראה לי שהדבר הראשון שצריך לעשות – ובדחיפות שאין כמותה – הוא לקבוע כמה כללים חדשים. 1. שבוע עבודה של ארבעה ימים. 2. לא יותר משבע שעות עבודה ביום. 3. חודש חופשה (בתשלום) בשנה.

כמובן שאני לא חושב רק על עצמי. מה שמעניין אותי זה אתם. אתם והמשק. לגבי סעיפים 2 ו-3 אני צופה מעט התנגדות (זמנית בלבד), אבל לגבי הסעיף הראשון – שבוע עבודה של ארבעה ימים – האמינו לי שזה קורה. המגמה הזו, של פחות עבודה ויותר מנוחה, הולכת ותופסת תאוצה בעולם. הידעתם? 81 מ-100 החברות ברשימת מקומות העבודה הטובים בארה"ב של המגזין פורצ'ן בשנה שעברה הציעו לעובדיהם סוג כזה או אחר של שבוע עבודה דחוס (ארבעה ימים בני 10 שעות כל אחד), או פתרונות דומים (עבודה מהבית וכד') ואני מוכן להתערב שהמספר יעלה ברשימה שתתפרסם בסוף השנה הזו.

אתם תראו שזה יקרה ואתם תראו שזה יהיה מצוין, אז למה לחכות? למה להמשיך ולדכא את ציבור העובדים? שבוע עבודה של ארבעה ימים (יום ראשון כיום מנוחה נוסף) יהיה מצוין לחברה הישראלית – אנשים יהיו הרבה יותר רגועים ופחות מטורפים רצחניים כמו היום, המתח בין חילונים ודתיים ירד, תרבות הפנאי תתפתח, אנשים יקנו יותר, ינוחו יותר, יבלו יותר עם המשפחה ופחות בעבודה. שבוע עבודה של ארבעה ימים הוא פתרון מוסרי, יהודי וסוציאלי לעילא ולעילא. שבוע עבודה של ארבעה ימים יהיה פשוט נהדר. שבוע עבודה של ארבעה ימים זה בדיוק מה שאנחנו צריכים.

בעצם, כשאני חושב על זה, זה אומר שדבר כזה (מוסרי, יהודי, סוציאלי ונהדר) בחיים לא יקרה פה, במדינת ישראל של ההווה, שהיא מקום א-מוסרי, א-יהודי ואנטי-סוציאלי, מדינה רעה לאזרחיה ומרושעת עד רצחנית לאלה שאתרע מזלם והם אינם אזרחיה של הדמוקרטיה המחורבנת ביותר במזרח התיכון, זו שהשר לעניינים אסטרטגיים שלה הוא אביגדור ליברמן, אדם שקרא מעל כל במה אפשרית לממשלת מומחים וכמו כל אפס (מי אמר עמיר פרץ? אה, אני), הלך ומכר את העקרונות המשובחים שלו תמורת כסא בממשלה של האיש הכי רע שאי פעם ישב על הכסא הזה, אספן עטים, חובב סיגרים וצרכן סדרתי של דירות יוקרה. וזה עוד בלי לדבר על טרנספר וגזענות. אולמרט-פרץ-ליברמן, איזה משולש קטלני.

 

ג.

וזה מוביל אותי כמעט ישירות לנושא שהכי משגע אותי. כששבתי מחופשתי ישבתי על האינטרנט ועברתי על החדשות של השבועיים האחרונים, לראות מה הפסדתי. חשכו עיניי, מה שנקרא. אני עוזב אתכם לשבועיים ותראו מה אתם עושים! 19 הרוגים בבית חאנון. בטעות. בטח בטעות. והטעות הזו לעולם חוזרת, כי זה פלסטינאים, ולמי אכפת מהם? הרגנו אותם והדחקנו את זה אחרי יום וחצי. כמה רוע לב, כמה אטימות, כמה קהות. ואנחנו שותקים. אנחנו שותקים והלוואי שיום אחד יבואו הנכדים וישאלו אותנו בתוכחה איך שתקנו ולנו לא יהיה מה לענות. כי מה נגיד? ששתקנו כי להתעסק במצעד הגאווה היה יותר מעניין? מה נגיד, ששתקנו כי הרבה יותר הדליק אותנו לדבר על הנשיא שלנו באותה תקופה אפלה? מה נגיד, שהעדפנו להתעסק בקצין שהתפטר מאשר בילדים שמתו?

כשבעים ילדים הרגה מדינת ישראל – אתם ואני – בארבעת החודשים האחרונים בעזה. איך יותר נוח לכם לעכל את הנתון הזה, במספר – 70 – או במילה – שבעים? איך זה יתגלץ' לכם יותר טוב בגרון.

להפצצה בבית חאנון – ושתהיה טעות עד מחר – אי אפשר להתייחס כמשהו שאינו פשע מלחמה. מתי טעות הופכת לפשע מלחמה? כשמפסיק להיות לך אכפת אם תטעה או לא, הרי בצד השני של קנה התותח בכל מקרה אין בני אדם, רק בשר תותחים.

מישהו צריך לשבת בכלא על זה, והכי הייתי שמח אם זה היה האחראי הראשי לצבא הטועה הזה: דן חלוץ. התותחן אשם, קצין תותחנים ראשי גם אשם, אבל הרמטכ"ל הכי אשם. שר הביטחון גם הוא אשם. וגם אתם ואני, גם אנחנו אשמים. כי סתמנו את הפה.

 

ד.

האם שבוע עבודה של ארבעה ימים יפתור את הבעיה עם הפלסטינאים? לא בטוח, אבל זה בטח לא יכול להזיק – אם יהיה לנו יותר זמן לנוח נהיה רגועים יותר, אם נהיה רגועים יותר נהיה אלימים פחות כלפי אחרים, אם נהיה אלימים פחות כלפי אחרים, אולי נהיה אלימים פחות גם כלפי אלה שאנחנו אפילו לא מגדירים כאחרים.

אולי שבוע עבודה של ארבעה ימים יהיה המפתח למדינה שפויה ומוסרית יותר.

 

 

—-

 

ולעניין אחר – ביום חמישי הקרוב, 23 בנובמבר, נאג' חמאדי הולכים לקרוע את הסאבליים. סלמה 53 ת"א, פינת אברבנאל. פלורנטין. 22:30. כניסה חינם. רוקנרול. הפיצו. בואו. תביאו חברות

 

 

 

 

על הבשר

 שלום.

פשוט הייתי בחופש שבועיים, בגלל זה לא העליתי שום דבר. על חופשתי תבוא, אולי, רשימה. בינתיים, כמובטח, טור שהתפרסם בגלובס ב-26 באוקטובר, יום אחרי שנסעתי.

 

א.

אחרי הטור שעבר, שעסק בחולשותיי ובחוסר היכולת שלי לעמוד בהחלטות שקיבלתי – להפסיק לעשן ולא לראות יותר טלוויזיה לעולם – הוצפתי גלי אהדה ברמה שלא הכרתי ושקצת בלבלה אותה אם להודות על האמת; התגובות שאני מקבל בדרך כלל הן הרבה פחות מאוהדות. אבל לא הפעם; אנשים רבים כתבו לי וחזקו את ידי. רובם עסוק, כמוני, במלחמה הלא נגמרת נגד הטיטאנים האלה של התקשורת והניקוטין שמזהמים אותנו מבפנים ומבחוץ.

מדובר, ואני לא מגזים בכלל, במלחמת קיום; מלחמה על הזהות, על האופי. כל השנים הרגילו אותנו לחשוב על עצמנו כעל יצורים חופשיים, יצורים בוחרים – הבחירה, כך אמרו לנו, היא הבסיס לאושר; הבחירה, כך אמרו לנו, עומדת בבסיס הכלכלה החופשית, בבסיס הדמוקרטיה. הבחירה החופשית היא חזות הכול. היא מה שמבדילה בינינו לבין החיות.

אבל כל החירות הזו, מסתבר, נעלמת כשמדובר בטלוויזיה וסיגריות. יש כוח חזק יותר מהבחירה שלנו, והכוח הזה הוא הבחירה של תעשיית הטבק והתקשורת לעשות מלא כסף על חשבוננו.

המניפולציה פשוטה ואכזרית – הם כאילו נותנים לנו בחירה: הרי אנחנו יכולים לבחור בין מאות ערוצים ובין עשרות מותגי סיגריות. הם נוטעים בנו את אשליית הבחירה אבל רק בתנאי אחד, שנבחר רק בין האופציות שהם מציעים לנו. ואנחנו מאמינים לזה, ואיך לא נאמין? הרי על פניו אנחנו עדיין בוחרים. למעשה, האשליה רק מתחזקת כי אנחנו רק בוחרים יותר: כל הזמן יש לנו (כאילו) יותר דברים לבחור מהם. אנחנו חושבים שאנחנו מתחזקים בעוד שהאמת היא הפוכה: אנחנו נחלשים.

כל האנשים המנסים להפסיק לעשן, כל האנשים המנסים להפסיק לראות טלוויזיה – אנחנו כולנו נלחמים את אותה המלחמה, כולנו אחים לנשק, כולנו אחים. אתם מחזקים אותי, ואני בתורי מנסה לחזק אתכם.

 

ב.

אבל לא אהיה כן לחלוטין אם לא אעדכן אתכם בעלילותיי בעוד חזית. בפברואר השנה הודעתי כאן (וגם כאן) שאני הופך להיות צמחוני. הרבה מהאנשים שבאו לעודד אותי שאלו מה החדשות מהחזית ההיא.

ובכן, חברות וחברים, דומה שגם כאן אינני איש של בשורות גדולות. גם בשטח הבשר אני מעט מפשל. לא הייתי אומר שחזרתי להיות הקרניבור שהייתי, ממש לא, אבל גם כאן – מדי פעם אני חוטא וחותך בבשר המת. אני לא גאה בזה, להפך: אני מתבייש בזה, אבל מאחר ואני מחויב לשקיפות מוחלטת, דומה שגם בשטח הזה נדרש חשבון נפש. אז כן, עוד עיקרון נשבר. לא יודע איך אפשר לקרוא לי, אבל צמחוני אני כבר לא.

הלוואי שהייתי יכול לומר שמדי פעם אני מפנק את עצמי באיזה סטייק משובח מנתח בשר עסיסי, או מפרק סרטן שהובא במיוחד מהים הצפוני באירועים מיוחדים. אבל לא. החטא שלי הוא הרבה יותר בסיסי מזה: אני אוכל שווארמה.

כן, שווארמה. שווארמה זה הבשר שאני אוכל. שווארמה זה הבשר שהכי התגעגעתי אליו בכל החודשים הארוכים – והטובים מאוד – האלה של הצמחונות. הייתי מהלך ברחובות היפים של העיר הגדולה ועמודי הבשר המסתובבים האלה בכל פינה פשוט הטריפו אותי לחלוטין; ריח הבשר החרוך, הזהוב, טיפות השומן הנוטפות אל המגש שלמטה, הסכין הגדולה שחותכת ומחדדת את העמוד, ההודו, הכבש, הפרגית, ריח העמבה, ניחוח הצ'יפס – לכל אלה התגעגעתי נורא. לא פעם הייתי נעמד, צמחוני שכמותי, מחוץ לדוכני השווארמה החביבים עלי, ויש לא מעט כאלה בעיר, ופשוט מביט בעיניים כלות במתרחש מול עיני, בטני הומה ופי מלא בריר. הו, שווארמה!

האמת שאהבתי את העמידות האלה; תמיד הרגשתי כמו הילדים העניים האלה בסיפורים, שעומדים מחוץ לקונדיטוריות עמוסות עוגות קרם ומדמיינים.

בשיטוטים ההזויים האלה מול דוכני השווארמה שמתי לב שהשווארמות הכי טובות נמצאות ברחובות ראשיים, עמוסי מכוניות, אוטובוסים ואופנועים. לא תמצא שווארמה בשכונות השקטות. אין זה מקרה, אם תשאלו אותי: עושה רושם שהעשן הוא אחד מהמרכיבים העיקריים – גם אם הסודיים – של הטעם. משום כך אין שתי שווארמות זהות בטעמן, ואיך יהיו? זו שברחוב אבן גבירול לא סופגת את אותו עשן כמו זו שברחוב קינג ג'ורג'.

השווארמה, אם תרצו, היא זיהום אוויר בפיתה. היא נשמת אפה של כל עיר המכבדת את עצמה. אנחנו אוכלים עשן עם טחינה, ונהנים מכל ביס.

 

ג.

כן, בכל החודשים האלה לא התגעגעתי לשום בשר – שום שניצל לא חלף במחשבתי, שום סטייק לא עלה בדמיוני, שום סלט טונה לא הפר את שלוותי, אף רול סושי לא פקד את חלומותיי ושום שיפוד מעולם לא עשה לי את זה.

רק השווארמה. רק היא עמדה שם לבדה, מסתובבת ברוב הדר ופאר מלכותי בחלל הגדול והריק שנפער בבטן שלי. מכל הבשרים שבעולם, רק עליה חשבתי.

עד שיום אחד – לא יודע מה נכנס בי, זו לא הייתה החלטה, זה היה דחף – פשוט עשיתי צעד, חציתי את המפתן וביקשתי מנה שווארמה. כרגיל, אמרתי למוכר: חומוס, חריף, סלט וטחינה למעלה. את הבצל והעמבה אני אוהב להוסיף לבד. אה, הוספתי, תן לי גם אשכוליות. בקבוק של מיץ אשכוליות (לא טבעי, חלילה) הוא בן הלוויה הנצחי של השווארמה. הם הולכים יחד נהדר.

לאכול בשר אחרי כמה חודשי התנזרות זה קצת כמו לשנורר סיגריה אחרי כמה חודשי הפסקה: הביס הראשון היה מעט מאכזב, אבל מהר מאוד הגיעה התחושה שכל מכור לשעבר מחפש – הנחמה. התחושה שחזרת הביתה, שאתה במרחב המוגן שלך. כן, לשבת שם, על הדלפק של דוכן השווארמה ולטפטף טחינה מימית מתוך פיתה עמוסה יתר על המידה – זו הייתה החופשה שלי. הרגשתי טוב.

 

ד.

מאז – כמו בחולשות האחרות – אני מפרגן לעצמי מנה מדי פעם. לא כל יום, גם לא כל שבוע, אבל מדי פעם עולה לי הקריז ואני שומע את הקול הקורא לנדוד, לנדוד אל הדוכן הקרוב ולשפוך מעט טחינה על המדורה הבוערת של תשוקתי אל השווארמה. שום בשר אחר כמעט ולא בא אל קרבי, בטח שלא אל ביתי, כך שאני עדיין ידידן הקרוב של כל החיות. רק את החולשה הזו אני שומר לעצמי.

כן, אני לא הצמחוני המושלם. גם בחזית הזו, השלישית, אני ניגף, אבל הפעם אני לא ניגף מול התותחים הכבדים – בשדה הקרב של השווארמה אני לא נלחם מול ענקים, בענף השווארמה אין מונופולים דורסניים ואין שטיפת מוח ממסדית. כל שווארמה בפני עצמה עומדת.

האמת שזה קצת מנחם אותי. לפחות ככה מי שמרוויח מחולשתי אלה לא ענקי הממון הדורסניים, אלא סוחרים קטנים, אנשים כמוני שרק מנסים לגמור את החודש.

 

ה.

אני לא גאה בעצמי, כלל וכלל לא. הדיוקן העולה מהטור הזה ומהטור שלפניו הוא של אדם חלש ומתנדנד, וזה נכון: כזה אני. אני מחליט החלטות שאני לא יכול לעמוד בהן, אני נלחם מול גופים ומפסיד להם, אני לא חזק מספיק בשביל לעמוד על העקרונות שלי.

אבל היי, לפחות אני מחליט החלטות, לפחות אני נאבק, לפחות אני לא מכופף את הראש, לפחות אני לא מקבל כמובן מאליו את דין התנועה.

אם אני חלש זה רק בגלל שהחיים חזקים. אם אני חלש זה רק בגלל שאני מקיים את דבריו של בוב מארלי שאמר: "זה שנלחם ובורח / יחיה להלחם יום נוסף".