א.
היום לפני שנה נולדו הילדים שלי. תאומים. בן ובת. הצהרתי אז שלא אכתוב עליהם, שאני לא כל כך אוהב טורים של הורים. עמדתי במילה שלי עד היום, ואני מתכוון לחזור ולעמוד בה גם מהשבוע הבא, אבל יום הולדת שנה זה משהו שמצדיק חריגה מעיקרון, תסכימו אתי, מה גם שאצלי חריגה מעקרונות היא עניין עקרוני.
עכשיו הם עם השמרטפית בגינה – מילה יפה, שמרטפית, הרבה יותר מבייביסיטר, מילה שנשמעת כמו שם של משחה – והבית דומם כמו מנזר שתקנים נטוש. אני מעיף מבט סביב חדר העבודה שלי, מבצרי. עד לפני שנה מופת של יעילות וסדר הברורים רק לי; שולחן העבודה הגדול היה עמוס ניירות, דיסקים, הודעות לעיתונות, מכתבים, חשבונות, גיליונות של טיים מגזין, מחברות, פתקים, כוסית ויסקי ריקה מונחת, כאילו ברישול, על ערמת ספרי מופת וכוס קפה שחור מלפני חודש שעוד רגע מתפתחת בה תרבות חדשה מוטלת בעציץ שמת מזמן. מאחורי שולחן העבודה הגדול, ספה נוחה לשכיבה ולמחשבה עם נוף נהדר על ספריה מכובדת במראה מתכתי-תעשייתי. למרות שהספרים לא מסודרים לפי סדר מסוים, ידעתי בדיוק איפה נמצא כל אחד.
עכשיו המקום נראה כמו מחסן של חנות ילדים בעיר שעבר דרכה טורנדו. לול, שתי עגלות, כסאות לאוטו, שמיכות, מנשאים וכל מני כאלה ממלאים חצי מחלל החדר, הספה קבורה תחת שכבות של בגדים, על הרצפה פזורים צעצועים, כל צעד מפעיל איזה צליל. רוב המדפים התחתונים ריקים, תכולת חלקם זרוקה על הרצפה, תכולת חלקם נתחבה בפזיזות במדפים אחרים. דיסקים מפוזרים בכל מקום, העציץ שמת מזמן נחפר, ונחפר שוב, וחלק מהחול מפוזר גם הוא על הרצפה. קרקרים לעוסים למחצה נדבקים לכף הרגל. אי אפשר למצוא כלום.
אני זוחל מתחת לספריה, מפשפש ומרים את הראשון של לד זפלין, דוחף אותו למערכת ומגביר למקסימום. מחסן דומם של חנות ילדים בלב מנזר שתקנים נטוש בעיר שעבר עליה טורנדו זה בכלל לא הקטע שלי.
ב.
פסקאות כמו הפסקה הקודמת הן בדיוק הסיבה מדוע אני לא אוהב טורים של הורים. קראתי די על חדרים מבולגנים, אהבה ללא גבולות, עייפות כרונית, סוגיות של זוגיות, האושר, הקושי וכל הדברים האלה שתינוקות עושים שממיסים לך את הלב. גם על איך הייתי ככה ועכשיו אני ככה נכתבו מספיק מילים.
יש כאלה, מעטים, שעושים את זה מצוין. אני הכי אוהב את הטורים של עמליה רוזנבלום בידיעות. היא כותבת כל כך יפה. אני קורא אותה בבתי קפה וכבר כמה פעמים הייתי צריך לעשות כאילו לפתע הצטננתי חמורות תוך כדי שנכנס לי משהו לעין, אם אתם מבינים למה אני מתכוון.
כן, כי מאז שנהייתי אבא אני פתאום כל כך רגיש וזה, אתם יודעים, אפשר לומר שהלב שלי ממש גדוש ברגש, הוא אשכרה עולה על גדותיו. הדברים הכי קטנים מרגשים אותי כמו אנלוידעמה ואני לא יכול לשלוט בעצמי. אני עדיין אותו בוקר קשוח שמסוגל לעקור ליריבו את הכליה הימנית בעזרת כפית, אבל בתוכי אני גוש סמארק.
האמת שגם מבחוץ אני גוש סמארק, לפחות אם בוחנים את הבגדים שאני לובש. כן, כי מאז שנהייתי אבא אני פתאום כל כך אוהב סמארק וזה, אתם יודעים.
ג.
בקיצור, הז'אנר של טורים מאת הורים כבר טחון וגרוס ולעוס. למעט עילויים ספורים, השוק רווי שרלטנים שממציאים כינויים דביליים לבני משפחם וחוזרים שוב ושוב על אותם סיפורים משעממים.
האמת שאם הייתי רוצה, הייתי יכול להשתלט על שוק הטורים מאת הורים בלי שום קושי, וזאת בזכות הטוויסט הייחודי שאני מביא: תאומים, בן ובת. טורים כאלה לא תראו הרבה. אב שהקדיש את השנה הראשונה לגידול הילדים. אב-בית. ממש חומר לכתבה במגזין סוף שבוע.
אחלה נישה, האמת. חבל על כל מה שיכול היה לקרות אם רק היה לי קואוצ'ר טוב: אולי הייתי יכול למנף את עצמי לאיזו פינה על גידול ילדים באיזו תוכנית בוקר בטלוויזיה, וזה ידוע שברגע שאתה שם הכל יכול לקרות לך ואפשר לחשוב מה כבר ההבדל בין פינה בתוכנית הבוקר לטוק שואו בפריים טיים או לריאליטי בגארבג' טיים? תוך כדי מוציא שני ספרי ילדים, אחד מהם ספר בישול, וטיק טק אני מגה סטאר ומולטי-טאלנט. מתישהו הייתי הופך להיות פרזנטור של משהו, בטח חברה גדולה לכלי עבודה או משהו בסגנון. משם, הדרך לפוליטיקה קצרה.
העתיד פרוש לפני, ורוד ומבטיח, כל מה שאני צריך זה קואוצ'ר וחבילה של מגבונים לחים.
אבל אני לא אלך בו.
אולי רק השבוע הזה, בכל זאת יומולדת.
ד.
שמתי לב שזה יום ההולדת של הילדים שלי ואני מדבר רק על עצמי. האמינו לי שאין דבר שאני אוהב לדבר עליו יותר מאשר על הצמד הזה ועל כל אחד מהם בנפרד. על איך שלפעמים הם נרדמים על המזרון בסלון ומחזיקים ידיים מתוך שינה. אתם רואים את זה אתם מתים. לפעמים הם מתיישבים גב אל גב לאכול קרקר. לפעמים אתה נכנס לחדר שלהם בבוקר והם יושבים כל אחד במיטה שלו ומדברים. ולפעמים הם מתפצלים ויוצאים בזחילה מהירה למשימות הרס וחורבן ברחבי הבית, זאת מפרקת את ארון הבגדים וזה מחרב את המטבח. לפעמים אני מחתל אחת והשני בינתיים נאחז בקצה של שקית ניילון המונחת על השולחן וגורר אותה לכיוונו. יש בה חבילת ספרים. אבל זה רחוק. עכשיו, אם אני עוזב אותה ורץ אליו היא קופצת ראש לתוך הרצפה, זה ברור. אם אני נשאר אתה, יש מצב שעוד רגע הכל נופל לו על הראש. מה עושים, לעזאזל? זו בחירתה של סופי שלי, ואני מבצע אותה, בגרסאות מגוונות, כל כך הרבה פעמים ביום: אתה לבד בבית, שני תינוקות בוכים בכי מר. את מי תרים קודם?
אז כן, אני מאוד אוהב לספר על הילדים, הם משהו, אבל למה בעיתון?
אולי היה עדיף לי להשתלח במישהו, או לכתוב על זכויות אדם, או על קיימות.
ה.
אבל כבר התחלתי ואתם יודעים איך זה, עכשיו כבר אי אפשר לעצור. בשנתי הראשונה כאב לתאומים למדתי כמה דברים. למדתי עד כמה זה מהנה להתנשא (ברוח טובה) על הורים לילד אחד, ובמיוחד על אלה ש"מאוד קשה להם". סליחה, כן, אבל מה כבר יכול להיות קשה בילד אחד? מהפוזיציה שלי, ילד אחד זה קלי קלות, פינוק, חופשה בקריביים. שני הורים על תינוק אחד זה מקרה מובהק של אבטלה סמויה. אני רואה אותם מכרכרים שניים סביב תינוק אחד ומובסים, ובא לי לפרוץ בצחוק. כשקשה לכם, אני אומר להם, תחשבו עלי.
אתם יודעים עוד משהו? בינינו, לפעמים זה נראה לי קצת משעמם. ילד אחד? מה אתם עושים אתו כל הזמן הזה? ומה הוא עושה, הוא לא משתעמם לבד, בלי אח תאום בעולם, בלי מישהו לזחול ביחד אתו את כל המסדרון מהסלון לחדר שינה? תאומים זה הרבה יותר טוב.
אנחנו, ההורים לתאומים, חולקים את התחושה הזו. אני בטוח. יש לנו מין דיבור כזה, פנימי, סוג מסוים של חיוכים, מעין הצדעה סודית שאנחנו מחליפים כשאנו חולפים זה על זה ברחוב, דוחפים בגאון את עגלת התאומים. לנו, אגב, יש כמו של בראד ואנג'לינה.
ו.
נהניתי מאוד בשנה הראשונה עם הילדים ולדעת כל מכריי אני בהחלט מועמד ראוי לתואר אב השנה של מגזין נשים כלשהו. חלק (קטן) מזה אני יכול לזקוף לטובת העובדה שאני לא כותב עליהם מילה. זו הייתה חריגה חד פעמית, אולי בעצם חד שנתית. בשבוע הבא נחזור לעניינים, לא לפני עדכון אחרון: ממש לפני סגירת הגיליון זחלה הבת שלי לחדר, הרימה יד, הצביעה לכיוון המנורה ואמרה: אור. אז תגידו לי אתם – מי גאון של אבא?
יומולדת שמח הלל ונגה, מתוקים שלי. הנה אבא בא, עוד רגע, הוא רק לוחץ send.
החיים בהיר 