ארכיון חודשי: ינואר 2009

למה החלטתי להצביע חד"ש גם הפעם

 

א.

עוד פחות משבועיים לבחירות, ונראה לי שהגיע הזמן להצהיר למי אצביע, לנמק את הבחירתה ולנסות לשכנע כמה שיותר אנשים. אל תודו לי, באמת, אני רק עושה את חובתי כאזרח, כבעל טור וכפטריוט ישראלי, ואני יודע שאתם הייתם עושים – ואתם עושים, תודה לאל, כל הזמן – את אותו הדבר גם בשבילי.

 

אז אני הולך להצביע חד"ש. ברור שמדובר בדעתי האישית בלבד שלא מייצגת את מערכת גלובס (בדיחה טובה, לא?), כמו כן אין באמור להלן משום יעוץ או המלצה לקנייה או מכירה של ני"ע ו/או מכשירים פיננסיים נוספים, ו/או מכשירים בכלל. מלבד זאת, המציג אינו רופא, כל העולם במה ויפה שעה אחת קודם.

חד"ש, אם ככה, ולא בפעם הראשונה. להלן נימוקיי בסדר לא לגמרי היררכי.

 

ב.

מעל הכל: שותפות יהודית ערבית. אין ספק שמערכת היחסים בין הציבור היהודי לערבי זו הסוגיה החברתית הכי בוערת וחשובה במדינה. השד העדתי הוא קספר הרוח הידידותית לידה. מדינת ישראל מפלה את הציבור הערבי בעקביות ובשיטתיות כבר 60 שנה בכל התחומים ולא צריך להכביר מילים על רמות ההזנחה, הנתק, האפליה, הניכור, ההדרה, הטינה והשנאה שמערכת היחסים הזו הגיעה אליהן. אנחנו חיים במדינה גזענית ומה שמשתנה, משתנה רק לרעה.

אסור להשלים עם הדרך בה מדינת ישראל נוהגת באזרחיה הערבים. זה לא מוסרי ולא יהודי. לכולם יש יופי של פתרונות לבעיה אבל בעיניי הפתרון היחיד שיכול לעבוד הוא שיתוף פעולה. אבל לא שיתוף פעולה בסגנון מפלגות המרכז-שמאל: לשריין מקום לערבי שיישב שם כקישוט בין הגנרלים. זה לא מספיק.

חד"ש היא המפלגה היחידה שהיא ערבית ויהודית בהגדרתה, שעומדת נגד הזרם העכור של חשדנות ולאומנות, משני הצדדים, וזה לא דבר קל. נכון שזה לא מושלם, ובטח שאין דבר כזה מפלגה מושלמת, אבל שיתוף פעולה כזה הוא הסיכוי היחיד שלנו לחיים נורמליים פה. גם עם אזרחי ישראל הערבים ובהמשך גם עם שכנינו. אם לא נפתור את הסכסוך הפנימי הזה אין לנו סיכוי עם הסכסוך הגדול.

בטח בימים אלו של אחרי מלחמה. שאון התותחים עוד לא נדם והלך הרוח הוא הכי אנטי שיתוף פעולה שיכול להיות. דווקא עכשיו צריך להרים את הדגל הזה. רק בשביל שיתוף הפעולה הזה ראוי להצביע חד"ש. אפילו אם לא היו להם את שאר המעלות שיפורטו להלן.

 

ג.

סוציאליזם. המדינה צריכה לקחת הרבה יותר אחריות על אזרחיה, להגביל את שוק ההון, לרסן את ההפרטה, לשמור על שירותים חיוניים כמו בריאות וחינוך, להגן על העבודה המאורגנת, להגדיל את התקציבים  ולהבטיח צדק חברתי וחלוקה הוגנת של משאבים. זה המינימום. אני לא נגד תחרות, אבל אני בהחלט נגד תחרויות ציד כשאני ואתם בתפקיד הארנבת. אני גם לא נגד יוזמה, כל עוד היוזמה היא לא לקחת את מה ששייך לכולם ולתת אותו למעטים.

בואו נהיה כנים, זה לא שמוחמד ברכה יתמנה עוד שלושה שבועות לשר האוצר, גם לא דב חנין, אבל האנשים האלה יושבים בוועדות ומגינים עלינו מפני כל הדגים השמנים והלוביסטים שלהם. אתם יכולים להיות רגועים, יש מספיק אנשים שיילחמו בכנסת בשביל העשירים. מה שאנחנו צריכים זה אנשים שיילחמו גם בשבילנו.

 

ד.

אם עד עכשיו לא השתכנעתם, יש לי עוד קלף: הם שמאלנים. אבל ממש, שמאלנים קומפלט אורגינל: שתי מדינות לשתי עמים, די לכיבוש, גבולות 67, חלוקת ירושלים, ירידה מרמת הגולן, זכות השיבה, הכל שם.

אני מודה שאני לא מתלהב ואפילו קצת מתנגד לרעיון של לרדת מרמת הגולן. גם זכות השיבה היא לא חלום חיי (למרות שאם מדובר ברמה ההצהרתית אז יאללה, אני בעניין), אבל חוץ מזה קשה למצוא משהו בסעיפים הביטחוניים והמדיניים של חד"ש שיפיל אף שמאלני מהכסא. גם כאן כדאי להיות כנים. עפו אגבארייה לא יתמנה לראש צוות המו"מ וחנא סוויד לא יהיה שר ביטחון. מקסימום ההשפעה שהמפלגה יכולה להשיג היא להוות רשת ביטחון בקואליציה שכרגע היא דמיונית מדי אפילו בשביל ג'יי.קיי רולינג. אני לא מצביע לחד"ש בגלל עמדותיהם המדיניות, או לפחות לא רק בגללן.

סביבה. לאלה אולי יש את מלכיאור ולהם יש אולי את ניצן הורביץ, אבל המוביל הגדול של המהפכה החוקתית הירוקה הוא דב חנין, ויש לו עוד הרבה עבודה לעשות. אם אתה ירוק, קול לחד"ש צריך להיות אופציה מועדפת.

שימו לב: הכל קשור. צדק, שוויון, שלום – אי אפשר להפריד ביניהם.

 

אנשים אומרים: מה הטעם להצביע למפלגת מיעוט קטנה שאין לה סיכוי לשבת בשום ממשלה. אז א, העבודה האמיתית היא אפורה ומאחורי הקלעים. היא מתבצעת בכל מני וועדות וישיבות שאף אחד לא מגיע אליהם חוץ מאלה שאכפת להם. ב, אם תצביעו היא לא חייבת להיות מיעוט קטן. ג, הצבעה היא מכלול של שיקולים. שלטון או ישיבה בממשלה הם רק שניים מהם, ולא בהכרח הכי חשובים. תפישת עולם היא קריטריון לא פחות חשוב, גם מחאה חברתית, גם שייכות, גם הושטת יד, גם הצורך לתת קונטרה לתפישות הפוכות. אין לי שום בעיה עם ספסלי האופוזיציה, ובכלל לא מפריע לי להיות במיעוט. להפך, להיות במיעוט זו זכות גדולה ואחריות גדולה לא פחות.

 

ה.

אני אוהב בחד"ש את זה שהם הכי לא טרנדיים. למרות שעקרונית אני בעד מעבר של עיתונאים לפוליטיקה, הרי שקציר המפורסמים שמבצעות המפלגות לפני כל בחירות מעידה על ילדותית והתפנקות. מפלגה היא לא פינוק שאתה מפרגן לעצמך בכל פעם שכיוון הרוח משתנה. קצה נפשי בנהייה הילדותית של הבוחר הישראלי. פעם הוא בעד הגמלאים, פעם הוא במרכז, פעם ירוק, פעם אנטי-דתי. הפרעת קשב וריכוז קלאסית.

ברור שהרבה יותר משהעגל רוצה לינוק, ואחוזי הבחירה מעידים שהוא רוצה פחות ופחות, רוצה הפרה להיניק. כל אחד שחושב שיש לו את הפתרון הכי טוב לבעיה הכי חשובה לדעתו רץ ומקים מפלגה. פוליטיקה לפי בקשתך, מפלגות שנתפרו במיוחד בשבילך, תפירת יד משהו טוב. מצע מותאם אישית. יש משהו מופרע בקצב ובכמויות של מפלגות שקמות וצצות, או מותחות את הפנים ומגייסות מפורסמים, בקצב ובכמויות של סדרי יום חדשים.

מהבחינה הזו חד"ש יציבה, אולי אפילו יותר מדי. אין טרנדים שם ואין כוכבים ואין תחושה של מוצנחים ומקורבים הזויים. יש מוסדות, יש ועדות, יש תקנון ויש מסורת. אין פליפ-פלופים, אין ספין דוקטורים. אין מצב שאורלי לוי, לדוגמה, או גיל קופטש, או אורי אורבך יכולים היו להיכנס למקום ריאלי ברשימת חד"ש לכנסת גם אם רצו (בייחוד אורבך, אני משוכנע). זה פשוט לא עובד שם ככה. דווקא מדליקה אותי השמרנות הזו. על רקע כל הרעש הלבן שמייצרת הפוליטיקה הישראלית, חד"ש זה כמו להיכנס לספריה: צריך לשמור על השקט. מפלגה וותיקה, זה מה שאני צריך עכשיו, בטח לא אף תנועה שקוראת לעצמה "החדשה" ומחר תקרא לעצמה משהו אחר.

מה העניין הזה עם "החדשה"? למה הכל צריך להיות חדש כל הזמן. אני מעדיף את הדברים קצת יותר משומשים, שרוטים, חבוטים וחבולים. אני מעדיף דברים עם זיכרון ארוך.

 

ו.

בתור מצביע חד"ש אני לגמרי מרוצה מכל (שלושת) האנשים שהפתק שלי הכניס לכנסת ומפועלם. הישגיהם מכובדים, הם עקביים, ישרים וחרוצים, לא מזגזגים, לא מפרפרים, לא יוצאים ונכנסים לחדרי חקירות, לא רבים בינם לבין עצמם, לא מוכרים את נשמתם בשביל כסא. כמה בוחרים של מפלגות אחרות יכולים לומר זאת על האנשים שלהם?

לסיכום: אני שמאלני סוציאליסט אוהב ערבים שונא מלחמות מחבק עצים ולא מפונק, זה מה שאני וזה מה שאני מחפש במפלגה שלי. את הצ'ק ליסט הזה שלי רק חד"ש עוברת.

 

סיפור כיסוי, חלק 2

א.

מעקב G: לקוראי הטור הזה שלפני שבוע הזדעזעו יחד אתי צפויה הפתעה נעימה – כיסוי הגשם חזר!

תקציר האירוע הקודם, לאלה שבדיוק היו בחו"ל או בממ"ד או בחמ"ל או בחפ"ק או בשב"כ: בשבוע שעבר, ביום גשם, נלקח בתוך המעון כיסוי הגשם שהיה פרוש ומאובטח אל עגלת התאומים שלי. האירוע אתגר בצורה משמעותית את אהבת האדם שלי, בה אני נאחז כטובע בים סוער, כמו גם את האמונה שכולנו בסופו של דבר טובים מבפנים. איך יכול להיות שהורה יעשה ככה להורה כמוהו, זעמתי, איפה החמלה וההזדהות, קוננתי פה רק בשבוע שעבר כשאני שוצף, קוצף ומגדף.

כמו כל שמאלני טוב, מיהרתי ומתחתי קו ישר למלחמה בעזה, לאופן בו מתקבלים המתנגדים לה, לחוסר החמלה כלפי הקורבנות החפים מפשע בשני הצדדים, לקחתי את הכל קשה מאוד, הכללתי והכללתי ומכאן קפיץ קפוץ אצה רצה לי הדרך וטיק טק הגעתי למסקנה המתבקשת: אני, דרור פויר, בנאדם מאוד עמוק ורגיש. כל מה שאני רוצה זה רק להביא קצת אור ואהבה לעולם האפל, האכזר והמנוכר הזה.

 

ב.

אלא שעוד לא יבש הדיו, כמו שנוהגים לומר, ועוד לפני ששככו גלי האהדה הציבורית שזכיתי להם בגן בפרט ובעם בכלל בשל סיפורי המזעזע – גם, אגב, מתושבי הדרום, שיודעים להעריך סולידריות. זה חימם לי את הלב – הגיע טלפון נרגש ממנהלת הגן (היא קראה את הטור הקודם) שבישרה לי שכיסוי הניילון הושב למשרד. מה היה סיפור הכיסוי? לפי זה שהחזיר, לא שאלתי מי ואיני רוצה לדעת, מסתבר שמה שקרה זה פשוט שמטפלת הורידה בטעות והכניסה לתא המטען, שם שכב קצת יותר משבוע. זה הכל. נניח. אבל בסדר, נגמר.

כמה שמחתי לגלות. אבן גדולה נגולה מעל לבי. אין גנבים בגן שלנו, מה נחמד הוא, אצלנו הורה להורה כמו אח לגורל, ובכלל כל האנשים טובים, ליבם טהור, קרתה טעות, לא נורא, קורה, שטויות, העיקר שהכל בסדר. ניערתי מעלי את התוגה ואמרתי לשוב למוד של עסקים כרגיל: מלחמה, משבר, בחירות. יש חיים מחוץ לגן.

אלא שאז, וברוח הימים האלה, חשבתי שלא נכון יהיה לעבור את האירוע ההוא מבלי להקדיש מחשבה שניה, מעמיקה ונוקבת, לדרך בה טיפלתי במשבר. לערוך מין ועדת חקירה של הנפש, וינוגרד-פנימי.

מה וינוגרד-פנימי, אני יכול לשמוע חלק מהמגיבים, שגם בשבוע שעבר העלו את הטענה ההגיונית: כולה ניילון, מה אתה עושה עניין.

ובכן, ולאט: אני לא עושה עניין מהניילון, הניילון הוא משל. משל למה? לדרך האוטומטית בה אנו מגיבים. כי אני אנושי, כמו שאמר פעם אדם חכם, ושום דבר אנושי לא זר לי. ואני גם ישראלי, ולכן גם שום דבר ישראלי לא זר לי. אני מרשה לעצמי להניח שהגבתי ופעלתי במקרה הנ"ל כמו שהיו נוהגים רוב בני האדם והישראלים. כך שוינוגרד-פנימי הוא בהחלט במקום. ובמיוחד בימים כאלה, בהם מתבקש לעשות כמה שיותר שימוש בביטוי 'ובמיוחד בימים כאלה'.

 

ג.

המסקנות: אני גם עובר וגם נכשל. עובר, כי למרות מה שחוויתי כפגיעה מכוונת במקום כואב עמדתי על עקרונותיי, המשכתי להאמין בטוב שבאדם ולא נתתי לאירוע בודד (אם כי בסדרה של אחד מאלף, עוד פנינה בשרשרת) להסיט אותי מדרכי. נשארתי קול.

אבל גם נכשל, כי שבוע אחרי אני קורא והצורה בה הגבתי לא הייתה, איך נאמר את זה, כל כך קול או אוהבת אדם במיוחד. חרא, זבל, תולעת, כלב, מניאק – אלה רק חלק מהכינויים שהטחתי באותו אדם שמסתבר שלא עשה דבר. מה זו שפת הביבים הזאת? וכל ההכללות וההאשמות הבוטות, בשביל מה זה היה טוב? איך אתה יכול למחות בגסות נגד תרבות הגסות? הצרימה פשוט גדולה מדי. באמת, ככה להתנהג? להגיד לבנאדם כמוך שהוא לא בנאדם? הרי זה בלתי נסבל, גם אם הוא גזען, חשוך ואכזר לפי תפישתי. מה, לו לא מגיעה אהבה? אולי הוא תינוק שנשבה? גם הוא ראוי לחמלה, לא?

כנראה שהמנגנון האנושי והישראלי עבד אצלי בדיוק כמו שהוא עובד אצל כולם: דבר מה זעזע את עולמי ואיים לערער את אחת מהנחות היסוד שאני מאמין בהם. עולמי התערער, חרב, אימצתי נקודת הסתכלות חדשה ואפלה על המציאות, כל זה רק בשביל לגלות שלא חדשה ולא נעליים, בעצם כל הזמן רק התבצרתי בעמדה הישנה שלי והתחפרתי בתוכה עמוק יותר. לא, אני אומר לעצמי, אין סיכוי שזו תגובה אוטומטית, אני הרי אדם חושב והכל, ודאי שחשבתי גם על זה. אבל אולי היא אוטומטית בכל זאת. אחרי הכל, כמה פעמים יוצא לו לאדם בחייו לשנות את דעתו בעניינים עקרוניים באמת? פעמיים? שלוש? ברוב הפעמים אנחנו חוזרים למוכר ולנהיר.

 

ד.

אבל אתם יודעים מה, זה עוד מילא. את העובדה שנשארתי שמאלן אוהב אדם גם אחרי שגנבו לי את הכיסוי וקראו לי בוגד אחרי שהצטערתי על המתים של הצד השני אי אפשר ממש לזקוף לחובתי. אמונות עמוקות לא בקלות מתחלפות. צריך יותר מכיסוי אחד והרבה יותר ממלחמה אחת כדי שאדם יחשוב שטעה. לא, לא טעיתי, אני חי בשלום עם עצמי. גם אין לי שום בעיה עם אחיי שאותו אירוע בדיוק יכול לבצר אותם בעמדה ההפוכה בדיוק. זה אנושי, ואנושי זה טוב.

אבל בעוד שעם הכניעה למנגנון האנושי אני מרגיש בסדר, הרי שממש לא נוח לי עם הדרך בה השתלבתי במהירות במנגנון של השיח הישראלי, ואני מדבר על הקללות וההכללות, על ההתלהמות וההתבהמות. באיזו קלות וטבעיות מצאתי את עצמי מחרף ומגדף, עוד רגע והייתי צורח על עצמי שאתן לי לגמור משפט. וזה עוד בלי שיש לי טלוויזיה בבית. מאיפה זה חלחל אלי? עם המים? דרך האוויר? או בעבע דרך האדמה אל סוליות הנעליים החדשות שקניתי ומשם ישר למוח (אני פשוט חושב הרבה על הנעליים שלי).

כמה קל ונעים היה לחלק את בני האדם לקבוצות: אלה בסדר, אלה לא בני אדם, עם אלה אין על מה לדבר, אלה לא יבינו ולאלה אסור להאמין למילה. העולם היה כל כך מסודר וברור. ואתם יודעים מה, זה היה קל מדי, ועולם קל הוא עולם משעמם.

 

ה.

ההתלהמות היא רעה חולה. היא רעה חולה כי היא משטחת את המציאות. ההתלהמות היא עצלנות. כשאנחנו מתלהמים אנחנו עושים עבודה קלה, לא רק לעצמנו, גם לצד השני. אתה פשיסט רוצח נאצי אטום, אתה בוגד אוהב חמאס שונא יהודים יפה נפש. אפשר לראות בזה סוג של סולידריות לרעה. כל אחד רק מרים לשני להנחתה ומחכה לתורו שיגיע: אתה תיתן לי לגמור משפט, לא – אתה תיתן לי לגמור משפט. אבל האמת העגומה היא שאין שום משפט של הצד השני, ולא משנה באיזה צד אתה, שאתה לא יכול לגמור בעצמך. יותר מזה, והרבה יותר עגום: אין שום משפט שבאמת חשוב לגמור אותו. בוא תגיד לי שוב שאני רוצח ואני אגיד לך שאתה בוגד, או להפך, ונסגור עניין.

 

ו.

אז אם אני לא מעוניין לעשות את העבודה של היריב האידיאולוגי שלי לקלה יותר, הדבר הראשון שעלי לעשות הוא להפסיק להתלהם. להתחיל להקשיב קודם כל למה שאני אומר, לא לגלוש לדיבור על אוטומט. להיות עדין וחד. בשלב הבא אפשר אולי להקשיב לו. זה כבר יפתיע אותו לאללה. מי יודע מה יהיה אחר כך.

ההתלהמות רוצחת את השיח הציבורי, אם אפשר לקרוא ככה למה שקורה סביב. חייבים להפסיק להתלהם כל הזמן. אני מוכן להיות הראשון. לבדוק איך זה הולך ולחזור לספר.

 

מוות לכל המיצים!

 

ד"ר מייקל כהן, חבר של גלית, צילם את התמונה הזו בהפגנה אנטי-ישראלית בלונדון לפני כמה ימים ושלח לי במייל:

 

 

על כיסוי נגד גשם ואהבת אדם

א.

אהבת האדם שלי, ויחד איתה האמונה שלי כי כולנו בסופו של דבר טובים מבפנים, ספגה השבוע עוד בומבה ישר לתוך הסרעפת. זו לא המהלומה הראשונה שסופגת אהבת האדם שלי, כמו גם האמונה שכולנו בסופו של דבר טובים, הו לא, אבל ממכה למכה זה רק הופך יותר כואב.

 

מעשה שהיה כך היה: באחד מהימים הגשומים של השבוע שעבר לקחתי את הילדים בבוקר לגן. הרחוב צהל לקראתנו, כמו כל בוקר, טומן בחובו שלל הפתעות (הנה חתול! הנה שלולית!) וצופן שלל הבטחות. לכל אחד היה ביד את הביסקוויט שלו ומצב הרוח היה מרומם, כמעט הייתי אומר אופורי. שמתי אותם בגן ולפני שיצאתי החניתי את עגלת התאומים החבוטה שלנו בחניון העגלות הצפוף תמיד, כמו כל בוקר, וציפיתי אותה בכיסוי הניילון השקוף נגד גשם. הידקתי טוב טוב את התופסנים, שאף טיפה לא תחדור, והתפניתי לעסקיי חובקי העולם.

כשחזרתי אחר הצהרים לאסוף את פירות אהבתנו ולהתחיל את המשמרת השניה של היום, כיסוי הניילון לא היה שם. מישהו לקח אותו. לא סתם לקח, התאמץ לקחת: צריך לעבוד קצת כדי לשחרר אותו.

מכירים את זה שאתה קולט שנדפקת, אבל מסרב להאמין שזה באמת קורה? בהתחלה לא קלטתי שמשהו חסר, לקח לי דקה להבין שזה לא שם. מאחר ואני כאמור טיפוס תמים ואוהב אדם חשבתי לעצמי שאולי מישהו לקח בטעות, מטפלת או סבתא, אבל יום חלף, ועוד אחד עבר בסך, וגם הפתק הבולט שהדבקתי לדלת הגן (שנוסח: מי שלקח בטעות וגו') לא החזיר את הכיסוי. ימי הגשם חלפו, והכיסוי לא חזר.

 

ב.

עכשיו תגידו לי אתם: מי המניאק, מי הכלב, מי התולעת, מי זה שגונב כיסוי גשם מעגלה של תאומים, ועוד בתוך גן ילדים? זה הרי חייב להיות הורה כמוני וכמוכם, אולי גם לו יש תאומים, אולי לא, אולי אנחנו מהנהנים אחד לשני בוקר טוב בשעת ההגעה ולהתראות בשעת האיסוף, אולי בהדלקת הנרות בחנוכה ישבנו אחד ליד השני. איך אפשר לעשות דבר כזה? נכון, זו לא הזוועה הגדולה ביותר בתולדות האנושות, זה דבר קטן ובנאלי, ובכל זאת. בתוך הגן, ביום גשום, כיסוי ניילון, עגלת תאומים – איך הורה אחד יכול לעשות דבר כזה להורה אחר? כמעט שבוע עבר, ובכל פעם שאני חושב על זה אני מקבל מחדש את אותה הבומבה לתוך הסרעפת ומתמלא עלבון וזעם.

כתבתי פה לא מזמן על האחווה ההורית שאני חש אל השותפים שלי לגורל הנהדר של תאומים, על החיוך הקטן שאנחנו מחליפים כשאנו חולפים האחד מול השני ברחוב, דוחפים עגלה רחבה מדי דרך רחוב צר מדי, מנווטים כווסקו דה גמא בין טוסטוסים, מכוניות, צואת כלבים ורוכבי אופניים. איפה כל זה? לאן זה נעלם?

מי החרא שיכול לעשות דבר כזה? החידה הזו לא נותנת לי מנוח.

 

ג.

אני חושב על האדם הזה. מהיכרותי רבת השנים עם המין האנושי אני יודע שאין כמעט אף אחד שבבוקר, כשהוא שוטף פנים ומצחצח שיניים מול המראה, מביט בבואתו הנשקפת אליו ואומר לעצמו: אני זבל של בנאדם, היום אעשה משהו רע. האור בו אנו רואים את עצמנו תמיד מחמיא.

אני די בטוח שלא מדובר באדם שיש לו עסק למכירה וקניה של כיסויי גשם גנובים מעגלות תאומים. אני גם די בטוח שלא מדובר במשהו אישי, אין לי אויבים בגן, גם לא לילדיי. הרבה יותר סביר להניח שמישהו אחר גנב לגנב שלי את הכיסוי שלו, והוא – שרק דאגה לילדיו מניעה אותו, כמובן – גילח את שלנו, נתן את הדחיפה הקטנה שלו לגלגל הגדול של הרוע. כאילו שהרוע היה צריך את זה.

אני גם ממש, אבל ממש משוכנע, שהגנב שלי חש את אותן התחושות שלי כלפי הגנב שלו. ובכל זאת, הוא לא היה חייב לעשות את זה. הוא בחר ברוע. אולי בהתקף רגעי, אבל הוא בחר. הוא זכר את העלבון והזעם שהוא חש כשגנבו את שלו ובחר להעביר את זה הלאה.

הבחירה שלי, מיותר לומר, תהיה לצאת פראייר. ללכת ולרכוש כיסוי. אני לא אגנוב כיסוי של מישהו אחר. הרוע הספציפי הזה, הקטן, הבנאלי וחסר החשיבות, ייעצר אצלי.

ועדיין, זה כל כך מעצבן!

 

ד.

אני מתעקש לשמור על אהבת האדם שלי, כמו גם על האמונה שכולנו בסופו של דבר טובים מבפנים. זה הרבה יותר גדול וחשוב מכדי לזנוח את זה רק בגלל עוד חרא קטן, גנב עלוב. זה לא קל, האמינו לי, אני לא יכול שלא להביט בהורים האחרים בגן ולחשוב מי זה יכול היה להיות, למרות שברור שזה מי שהכי פחות אאמין עליו. זה קשה, אבל אני מתעקש לא לחשוד בכולם ולא להכליל. אני ממשיך לחייך לכולם בבוקר.

כן, בדיוק, פראייר.

 

ה.

ומהקטן לגדול. אומרים שבימי מלחמה אנשים נהיים טובים יותר, שהעם מתאחד. אני עוד לא מצאתי לזה שום סימוכין במציאות של הימים האחרונים, ימי המלחמה בעזה. ההפך הוא הנכון. נראה שרוב האנשים מתעקשים דווקא להקצין, להתנהג באלימות ייתר. אני רואה את זה בכל מקום אליו אני הולך, והדבר כואב לי עד מאוד.

האלימות הזו באה ממקום אפל במיוחד. חוסר חמלה, חוסר סולידריות, חוסר כבוד למי שלא חושב בדיוק כמוך, וכמובן: חוסר חמור בהבנה שגם בצד השני יש בני אדם. והצד השני הוא כל צד שהוא לא הצד שלך. הכל כל כך שחור ולבן, בעיקר שחור. כל אחד מתבצר במשבצת שלו ושונא את כל המשבצות האחרות.

 

ו.

אבל אני מסרב להיכנס למשבצת. הראייה האינפנטילית של חלק גדול מהתומכים במלחמה כאילו חמלה כלפי ילדים שנהרגים בעזה באה על חשבון ילדים שנפגעים בדרום הארץ היא פשוט מקוממת. חמלה אף פעם לא באה על חשבון, זה בדיוק מה שהופך אותה לכזו. אדם, בטח הורה, שליבו לא מתכווץ ועיניו לא דומעות כשמשפחה עזתית שלמה, על ילדיה הקטנים, מתה בהפצצות – אני לא מאמין לחמלה שהוא חש כלפי תושבי שדרות, אשדוד או אשקלון. חמלה השמורה רק לצד אחד היא חמלה מזויפת, ומאחר ואין אנושי יותר מהחמלה הרי שגם האנושיות שלו מזויפת. הוא אדם מזויף. זיוף של אדם. בידיעה שפורסמה ב-ynet על מות המשפחה הגיבה אחת המגיבות, דורית שמה, ב:"יופי!". דורית – את לא בנאדם. את ושכמותך איבדתם צלם אנוש.

אתה לא צריך לחוש בדיוק את אותן התחושות כלפי הישראלי והעזתי, אתה יכול לבחור צד, אתה יכול להצדיק את המלחמה, אתה יכול לחשוב שהאשם האמיתי במותם הוא בכלל החמאס, אבל ברגע שאיבדת את הרגש הכי בסיסי, את העצב והחמלה כלפי האחר, כלפי החלש, ברגע שאתה מצדיק מוות מיותר, שלא לומר שמח עליו, איבדת את עצמך.

האמינו לי, אני עם אחי ואחיותיי תושבי הדרום, אני עם כל חייל וכל חיילת וכל אמא ואבא וילד וילדה, אני אוהב את הישראלים – הם בני עמי. אנחנו מחוברים. זו אינה מליצה. אבל כואב לי גם על החפים מפשע שנהרגים בצד השני. זוהי לא עמדה פוליטית, אני בכלל לא בעד החמאס ואין לי רצון מיוחד לחלק את ירושלים. לא. אני בסך הכל בנאדם. כמוך, כמוהם. זה המינימום הכי מינימלי.

 

ז.

ומהגדול בחזרה לקטן, שהרי הדרך הזו היא תמיד דו כיוונית: שורש כל הרע בעולם נמצא ברגע בו הפסקת לראות את האחר כאדם בדיוק כמוך. כשאתה מתעלם ממני, לוקח ממני את כיסוי העגלה ומשאיר את הילדים שלי להירטב בגשם, כשאתה לא יכול לראות את הסבל של האויב שלך, אתה עובר לצד של הרעים. והרשע, בניגוד לפסוק המפורסם, לא טוב לו. כי גם הרוע הוא תמיד דו כיווני.

 

המתאגרף

א.

אז החבר שלי הזה, אלוהים יודע מה נכנס בו, התחיל להתאגרף. פעם או פעמיים בשבוע הוא הולך לאיזה מכון אגרוף בדרום העיר ונותן לכל מני מפלצות של 150 קילו על 190 ס"מ לחבוט בו כהוגן.

בחיים לא ראיתי אותו כל כך מאושר.

לעזאזל, אמרתי לו בעודנו יושבים על הבר ולוגמים, גם אני רוצה להיות מאושר. הוא שתק. גם בגלל שמתאגרפים הם לא גברים של הרבה מילים, וגם בגלל סנוקרת שקיבל באותו בוקר ונטלה ממנו את יכולת הדיבור באופן זמני, כמו גם את היכולת להתמודד עם אוכל מוצק או משפטים מורכבים. הוא היה נפוח כמו סופגניה ומפונצ'ר כמו כדורגל, כאב לו בצד ושרף לו מבפנים, כשהוא ניסה לנשום דרך האף יצאו משם מין שריקות בתדרים שהקפיצו את כל הכלבים בשכונה, אבל בעיניו רקדה מין שמחה שמעולם לא רקדה בעיניי. הזמנתי לנו עוד משקה.

איך זה לחטוף אחת בלקקן, שאלתי אותו. הוא לקח פתק ורשם עליו משהו. היה קשה לפענח את הכתב – נסו אתם לכתוב בלי תחושה באצבעות – אבל מאחר ואני נשוי לרופאה פיתחתי את היכולת להתמודד עם כל כתב יד. "יש איזה שקט שמשתרר בנפש כשאתה מבין שהאגרוף הזה בדרך לפצפץ לך את הלסת", היה כתוב שם. אם זו לא שירה, מהי שירה.

ותגיד, הוספתי לחקור, איך זה לתת למישהו אחר פצצה לסרעפת. על פרצופו עלתה מין הבעה של מי שבלע ליטר אקונומיקה בריח לימון. זה כנראה היה חיוך. במאמץ עילאי הוא שלח יד ושרבט עוד משהו.

"פנטסטי", היה רשום על הפתק.

 

ב.

אני לא יכול לזכור את הפעם האחרונה שהלכתי מכות. בתור ילד זה קורה הרבה. כשאתה מבוגר, הרבה פחות. אנחנו נהיים פחדנים יותר, יש לנו יותר מה להפסיד, אנחנו משתדלים להתרחק כמה שיותר ממגע לא רצוי. נשיקה על הלחי, חיבוק מנומס – זה המקסימום. איפה הימים שהיינו מתפלשים על האדמה, ששים אלי קרב ברגע שניתן התירוץ העלוב ביותר (היה אאוט! לא היה אאוט!), ומתרוממים אחרי כמה דקות חבולים, שרוטים ודואבים, תוססים מרוב חיים, מתפוצצים מרוב טסטוסטרון. היינו יותר גברים כשהיינו ילדים. אני מביט בעצמי במראה: מתי הייתה הפעם האחרונה שהסנטר האצילי הזה שלי ספג בומבה אדירה? מתי בפעם האחרונה נתתי למישהו טעימה מהאגרוף הזה שלי? הרבה זמן עבר. הרבה יותר מדי.

מעניין אם ללכת מכות זה כמו לרכב על אופניים. אני הרי, אתם יודעים, גדלתי בפתח תקווה. על רמת השרון אומרים שהיא עיר של טניס, חיפה היא עיר של כדורגל ורעננה עיר של כדורסל. הספורט בפתח תקווה של ילדותי היה פשוט בהרבה: הגדול היה מרביץ לקטן. הילדות עברה עלינו בלהימלט מהגדולים, אבל לא תמיד זה הצליח. מי שהיה מספיק טיפש לעבור מול קולנוע הדר אחרי סרט של ברוס לי היה מוצא את עצמו משחק בתפקיד שלא רצה בו: זה שברוס לי מכסח לו את הצורה. אומרים שמה שלא הורג מחשל. זו רק חצי אמת. מה שלא הורג בעיקר כואב לאללה.

אלה היו ימים. לא שאני מתגעגע או משהו, ובכל זאת. לפעמים בא לי לחטוף מכות. הרבה יותר משבא לי להרביץ למישהו. גם זה קורה, כמובן, אבל פחות. אני לא אדם אלים, אני אדם שמעוניין לבחון את הגבולות שלו. לפעמים בא לי לעמוד כמו במבי מול פנסים של משאית, רק שבמקום משאית תעמוד שם הגרסה היפואית לדולף לונדגרן מרוקי 4. מישהו שבמקום מוח יש לו פירה ואגרופיו עשויים בטון מזוין. בא לי שגם בנפש שלי ישתרר איזה שקט שלפני הפצצה.

לפעמים הייתי רוצה להשתטח על רצפת הזירה, לשמוע במעומעם את השופט מתחיל את הספירה, לנסות לקום בארבע וליפול אפיים, לנסות שוב בשש, לשלוח בשבע יד אל החבלים ובתשע למשוך את עצמי למעלה בכוח על אנושי. הכל, רק לא להיכנע. הכל, רק להמשיך לזוז.

 

ג.

אולי אצטרף לחבר הזה שלי בפעם הבאה שהוא הולך למכון האגרוף. אני הוגה באפשרות הזו ברצינות. יכול להיות טוב להיות מישהו אחר. כמה אני כבר יכול להיות אני ומה כבר יצא לי מזה. מה הכי גרוע שיכול לקרות? הכי גרוע אפרוש בשפל. אבל מצד שני, מה הכי טוב שיכול לקרות? הו, כאן השמיים הם הגבול. אני כבר יכול לשמוע באוזני רוחי את הנעימה של רוקי, לראות את עצמי רץ במעלה המדרגות בכיכר רבין, מניף זרועות אל השמיים. אם תהיו בשקט, תוכלו גם אתם לשמוע את הנעימה הזו, היא מתנגנת בלבו וצוהלת בוורידיו של כל גבר: טה נה נה! טה נה נה! טה נה נה! טה נה נה!

אני רוצה לשים את המגן שיניים המגוחך הזה, שייעשה לי פרצוף אכזרי, אני רוצה שיהיה לי כינוי זירה מגניב, משהו כמו "השמאלני הקטלני", למרות שזה לא נשמע הכי מפחיד. אני רוצה שיהיה לי מאמן כמו מיקי, שאמר לרוקי: "אתה הולך לאכול ברקים ולחרבן רעמים", אני רוצה לשבת מובס ומדמם בפינת הזירה, כמו רוקי, ולומר לפולי: "אני רואה שלושה כמוהו". אני רוצה שפולי יענה לי: "אז תרביץ לזה שבאמצע". אני רוצה לירוק דם לתוך דלי ואז לקום ולעשות ליריב תנועה של 'בוא, בוא הנה'.

אבל אני יודע שאין סיכוי שאעשה את זה. אני פחדן, אני חנון, אני רזה מדי, כואב לי רק מלחשוב על זה. עזבו אותי, תנו לי להישאר בפילאטיס. אבל אולי, רק אולי, פעם אחת, רק פעם אחת לרחף כמו פרפר ולעקוץ כמו דבורה.

כמו רבים כמוני, הלכתי גם אני על האיך קוראים לזה, נו, כן – סובלימציה. מה שנקרא עידון: "החלפת תשוקות לא מקובלות מבחינה חברתית בכאלה שמקובלות". אז אין לי כפפות, אבל יש לי מקלדת. השאלה היא מה זה באמת שווה. העיתונות, כך קראתי בעיתונים, גוססת, אבל מתאגרפים תמיד יכולים לעשות הסבה לאבטחת קניונים.

 

ד.

באינטרנט נתקלתי בענף ספורט נחמד במיוחד. אגרוף-שח (chessboxing). פשוט וגאוני. מתאגרפים סיבוב של שלוש דקות, מורידים את הכפפות, משחקים שח שלוש דקות וחוזרים להרביץ. מנצח זה שנתן ראשון מט או נוק-אאוט. בפברואר 2009 תיערך אליפות העולם. השילוב בין הצרחה לסנוקרת מרתק אותי והאפשרות להיות גם חכם וגם חזק פשוט מוציאה אותי משיווי משקל.

לצערי, גם זו הופכת להיות עוד קריירה מפוספסת: ההשתתפות מותרת עד גיל 35. עוד חגורת אליפות שלא אניף, עוד תהילת עולם שחמקה ממני. הו, הטעם המוכר, מריר-חמוץ, של כל מה שיכול היה לקרות ולא קרה.

ואפרופו הטעם של מה שיכול היה לקרות ולא קרה – המתאגרף אוונדר הוליפילד יכול היה לקבוע השבוע שיא עולמי ולהפוך לאלוף העולם המבוגר ביותר במשקל כבד. בן 46, התייצב הוליפילד מול ניקולאי ואלוייב, נפיל מטיל אימה בגודל של 2.18 מטרים ו-128 ק"ג ועמד מולו במשך 20 סיבובים, נתן פייט הרואי ולא נפל. הוא הפסיד בנקודות אבל יצא מלך. לחייך, אוונדר הגיבור!

 

ה.

מתבקש, ממש מתבקש, למצוא פה את ההקבלה לחיים. האגרוף כמשל, החיים כקרב וכל זה. אבל זוהי שוב אותה סובלימציה יד שנייה. אני לא רואה את החיים כקרב, מצטער, או לפחות לא רק כקרב, והאגרוף הוא לא משל, עם כל הכבוד. לא ניחנתי בראיית עולם פסימית שכזו. להפך, היופי שאני מוצא בתשוקתי החדשה אל מה שלעולם לא יקרה לי הוא דווקא בניתוק ממה שנקרא "החיים". כי מהם החיים? וואללה, אם רק היה לי מושג. שלושים ושמונה שנים וחצי ועוד לא הבנתי כלום.

 

ו.

בעצם, תיקון. יש דבר אחד שהבנתי, גם אם הוא סותר את המשפט הקודם: כל דבר הוא משל לחיים, כי החיים זה הכל. אז אם לחזור לאפוס הגדול של רוקי: בסרט האחרון בסדרה אומר רוקי לבנו: "לא אתה, לא אני ולא אף אחד יודעים להכות חזק כמו החיים. אבל לא משנה כמה חזק אתה מכה, משנה רק כמה מכות אתה מסוגל לספוג. לספוג, ולהמשיך להתקדם קדימה".

 

טוב למות – ארצנו בעד!

 

גרפיטי גאוני שראיתי אתמול על הקיר של השירותים בפאב

 

 

 

יום שני בחזית

 

יום שני בבוקר. אשקלון גשומה ושקטה. לפני כמה דקות נפל פה טיל שהרג את האני אל מהדי, בן 27 מערוער. אנחנו מחפשים את מקום הנפילה. הביפר מצפצף כמו משוגע, מכריז על עוד שיגור. שיירת אמבולנסים נוסעת במהירות בכיוון הנגדי. פרסה במקום אסור, ואנחנו אחריהם. הביפר מודיע על נפילה בשטח פתוח. האמבולנסים עוצרים בצד.

באתר הבניה בו נפל הטיל המון צוותי צילום, רובם זרים. זה קרוב מאוד, קרוב מדי, לבית החולים ברזילי. ענת, דוברת העירייה, בחורה נמרצת, ממליצה לנו ללכת לים, לראות את הגולשים. היא מספרת שהעירייה ליקטה 70 דוברי שפות זרות, גייסה אותם למערך ההסברה ותדרכה אותם בקפידה. המסר: דברו אישי.

אנחנו מטפסים אל מקום הנפילה בעקבות בני וקנין, ראש העירייה, שמקפיד לטפס דרך הנתיב הכי פחות נוח. הטיל עשה חור קטן בתקרה. שתי שכבות דקות של בטון, ביניהן קלקר. הנה רסיס. מרחוק נשמעת עוד נפילה. הקבלן תופס פיקוד ומחליט שכולם צריכים לצאת החוצה.

 

נוסעים לשדרות. בכניסה לעיר שלט פרסומת גדול מודיע על מבצע הנחות למזגן מותאם לממ"ד. 139 שקלים, 15 תשלומים. אני מתקשר למרכז לנפגעי חרדה. אפשר לבוא לבקר? חבל שלא באת לפני עשר דקות, אומרת לי בחורה מצדו השני של הקו, וואי וואי מה היה פה. 

קר ואפור. אנחנו חונים במרכז המסחרי מול המכולת של ששון, כוך חשוך ומצחין. ששון זה הוא גיבור תקשורתי וזו סיבה מספיק טובה לא לדבר אתו.

עוד לא הספקנו לעשות ארבעה צעדים בדרך לאכול חביתה בבאגט ואני חווה את הקסאם הראשון שלי. פתאום כולם צועקים, מתחילים לרוץ למיגונית, מישהו תופס אותי ביד וגורר אותי. אין לנו הרבה זמן. קודם נשים וילדים, צועק מישהו. אנחנו נדחסים הרבה יותר מדי אנשים במבנה הבטון הקטן, מועכים האחד את השני, ואז נשמע הבום. חזק וברור. זה נפל ממש קרוב, כמה מטרים מאתנו. אני רואה רסיסים מתפזרים על הכביש. החלון האחורי מזדה שחורה שחונה צמוד למיגונית התפוצץ לגמרי. איזה פחד. הגוף נשטף בגלים של צמרמורת קפואה ורותח מאדרנלין. הלב הולם.

מוציאים את הראש, רואים ענן עשן שחור מיתמר מהבניין שצמוד למיגונית. פגיעה ישירה. רצים לשם. ריח סמיך של גז באוויר. כולם צועקים הוראות סותרות. יש אישה מבוגרת בפנים, זועק מישהו.

 

זה בניין שיכון כעור ומוזנח שנראה כאילו זה לא הקסאם הראשון שלו. חבלן מכבה את כל בלוני הגז, צינורות מים מפוצצים משפריצים על תריסי פלסטיק מפוצצים, רוב החלונות מרוסקים לגמרי. מישהו צועק צבע אדום ואנחנו נדחסים לבית כנסת לא ממוגן שנמצא ממול. הכל קורה מהר מדי בשבילי. מישהו מוציא אותנו. אנחנו מביטים בבור שפער הקסאם מחוץ לבניין. ראש העיר כבר פה, מתראיין. תגיד לשר הביטחון שיפסיק עם הכירורגיה, צועק לו תושב, זה הזמן לעבור לכתישה! שדרותים צעירים מתאספים, מחליפים סיפורי קרב בעברית עילגת. כולם מעשנים. טרקטור צבאי מגיע לפנות את השרידים, הופך את הבור הקטן למכתש של ממש. חיילים מפנים אישה שלקתה בחרדה והצלמים עטים עליה. שאלוהים יפיל שיתוק על הערבים, אומר מישהו.

 

הטרקטור נסע. אני חייב שווארמה. במסעדה של קיו יושבים בעיקר עיתונאים. הישראלים שותים קולה, הזרים בירה. כולם בוהים בטלוויזיה. חיים, בעל הבית, מאשים את התקשורת בהכל. אני מנסה לפתח אתו שיחה אבל הוא מפנה אותי לכתבה גדולה שעשו עליו במעריב. השווארמה, אגב, סבירה.

פתאום נשמע רעש עצום, מחריש אוזניים, קרוב מדי. כולם מזנקים ונשכבים דחוסים מאחורי דוכן הסלטים. כמה עשיריות שניה של אימה. אני לא רוצה למות מתחת לסלט הכרוב, אבל איכשהו הפחד מהמוות מתערבב עם הפחד להכתים את המכנסיים החדשים שאני לובש. אני מסתכל באנשים ששוכבים לצדי: עיניים קרועות לרווחה. האם גם הם חושבים על המכנסיים שלהם?

זה היה מטוס שלנו. אנחנו יוצאים, רועדים, מתיישבים על הגדר ממול, מעשנים סיגריה. אני עוד לא שעה פה, איך אפשר לחיות ככה שמונה שנים? מרחוק נשמעים עוד בומים. הפעם זה אנחנו שדופקים בהם. האם זה גורם לי להרגיש טוב יותר?

 

אני חוזר לחפש את המרכז לטיפול בנפגעי החרדה, מגיע בטעות לחדר המצב הממוגן של משרד החוץ. חמים פה ונעים. יש עוגיות וקפה וכמה לפטופים. עיתונאי יפני מקליד את חוויותיו. החרדה זה בצד השני, אומרים לי, ליד מכבי האש.

אני רק עובר בדלת של המרכז לנפגעי חרדה, ועוד צבע אדום נשמע. כולם רצים למרחב המוגן: חדר קטן עם שמונה מיטות, שש מהן מאוישות על ידי נשים מבוגרות שעדיין חוות את ההתקף מהאזעקה הקודמת. החדר מלא בכי חנוק וברעידות לא רצוניות, האוויר דחוס מרוב בהלה. ליד כל אישה מתנדב או מתנדבת שעוטף אותה בשמיכה, מלטף אותה ומנסה להרגיע. אחת מהן אומרת שוב ושוב שהיא באמצע הקניות, שהיא חייבת ללכת.

נפילה עמומה נשמעת. אנחנו יוצאים מהחדר המוגן. אני מנסה לדבר עם האנשים הטובים שעובדים פה, אבל כמובן שאין עם מי לדבר. בן של אחת מהנשים מתחיל להאשים את התקשורת. איפה הייתם שמונה שנים? מתעורר ויכוח: האם לצלם פה. אחת אומרת שהעולם צריך לראות מה קורה, אחר אומר שאסור להראות שאנחנו חלשים.

זוג חובשים מריץ פנימה עוד נפגעת חרדה על אלונקה, ומיד אחריה עוד אחת. הם רק עברו בדלת, ועוד צבע אדום נשמע. חוזרים למרחב המוגן. הבכי החנוק פינה את מקומו לזעקות. צריך ממש לרסן שתיים מהנשים. אני עומד בפינה, מנסה להעלים את עצמי. אלה עשרים הדקות הארוכות בחיי. כשמתירים לנו לצאת סוף כל סוף אני טס החוצה, שק של עשר טון שוכב לי על הלב. אז ככה נראה התקף חרדה.

 

עוזבים את שדרות, נוסעים לניזמיט, איפה שמתרכזים הכוחות הקרקעיים. אבל הכביש נסגר בצומת נביה מרעי בתוקף צו אלוף. הרבה צוותים זרים כבר ממוקמים פה, עושים את הסטנד-אפ שלהם. איטלקים, רוסים, צרפתים, צוות של ה-BBC. האיטלקי נשמע כמעט רומנטי, מהבריטי אני למד שהלחימה נמשכת. כלים כבדים יוצאים ונכנסים, אוטובוס מלא חיילי גבעתי עושה את דרכו פנימה. בשמיים מסוקים, מטוסים, מדי פעם נשמע בום, אבל לא רואים עשן מהמקום בו אנחנו נמצאים. אני הולך לומר שלום לאור הלר מערוץ 10 ועובר בתוך הפריים של ה-BBC. בכל העולם יראו אותי. אני אהיה מפורסם.

אין מה לעשות פה. באלונית שבכניסה לכפר עזה יושבים חיילים, אוכלים. אחד שמרלינג, בעל "שמרלינג בר בשר" אומר שהעסקים בסך הכל בסדר. אין אזרחים, אבל הרבה כתבים וחיילים. הוא אומר שהפעם הכל מתוקתק ונפרד מאתנו ב'עם ישראל חי'. אני צוחק. מה אתה צוחק, אומר שמרלינג, התרגלתם לראות אותנו מפסידים, הא? חלילה, אני עונה.

 

נוסעים לנתיבות. המרכז המסחרי שומם. הנה עוד צלמים, צוהלים לכבודנו שני בחורי ישיבה. נכנסים לפיצוציה של שלום, אני שותה בירה ואוכל בוטנים. על הבאר בוהה שיכור אחד בטלוויזיה, לוגם רד בול וודקה, ואיש אחד שותה קפה. שני בחורי הישיבה נכנסים גם הם. איפה הייתה הנפילה, שואל שלום. הבחורים אומרים שבמתנ"ס, האיש אומר שבמגרש כדורגל, השיכור אומר שבשטח פתוח. אין תנועה, אומר שלום, יבש פה. ביום רגיל, הוא אומר, מפוצץ פה. ממול, בכניסה לעיריית נתיבות, עומד אלוף פיקוד הדרום.

מול הפיצוציה של שלום אני פוגש את משה עמר ממושב שרשרת. יש לו שדות ובית אריזה, 150 עובדים. התאילנדים לא הסכימו לצאת לשדות, הוא אומר, ובגלל הלחות הירקות נפגעו מכימשון וחייבים לרסס אבל אף אחד לא מוכן לצאת. המצב לא טוב אבל נראה מה יהיה, אומר עמר. גם בלבנון התחיל טוב בימים הראשונים ואחר כך השתבש. הוא מביע אמון בצבא בדיוק כשחיילים על מדי בית נכנסים לאכול שווארמה. עכשיו לא יהיה לנו מקום לשבת, אומר עמר לעוזרו.

 

חוזרים לאשקלון. בדרך עוד אזעקה, עוד שני טילים בדרך לשדרות. גשם שוטף מקבל את פנינו. אני יורד לחמ"ל של העירייה. נחמד פה ונעים, אווירה של חמ"ל: קפה בכוסות נייר, לחם אחיד פרוס, ממרחים, חיילות צעירות וגברים מבוגרים, טלפונים מצלצלים, צילומי לווין, על הדלתות ראשי תיבות: רמ"ט ועדת מל"ח, ועדת פס"ח, יקל"ר. על לוח גדול נרשמות הנפילות, גם כאן בוהים בטלוויזיה. אני עושה לי תה בחלב ויושב במרכז העצבים. האמת, די רגוע פה. לא הייתה נפילה מאז 11:49 והשעה כבר כמעט ארבע.

יוצא לעשות סיבוב בקניון של אשקלון, מול העירייה. הקניון ריק לגמרי, רוב החנויות סגורות ומסוגרות, רק אנשי ביטחון שותים קפה בארומה. זה לא כל כך נעים לראות קניון נטוש. יוצאים החוצה, נוסעים בעיר הריקה. אשקלון בדיכאון.

 

הטלוויזיה מגזימה. השידורים החיים הלא נגמרים והגלים הפתוחים מעצימים את הדרמה ומעלים את סף הריגוש, חוזרים שוב ושוב על אותו עדכון בנוגע לנפילה מהבוקר, אבל את הריגוש האמיתי, זה של אזעקה וזינוק למרחב מוגן, את רעם הטיל המתקרב ורעש הנפילה, את הצעקות, את התקפי החרדה של האישה המבוגרת ואת העיניים האדומות והאדרנלין – את זה שום שידור חי לא יעביר. גם לא את האינסטינקט הנרכש תוך שעה, לחפש כל הזמן את המרחב המוגן הקרוב. אני חוזר למרכז, משאיר מאחורי את האנשים הטובים של הדרום במרחבים המוגנים שלהם. האם אני מבין אותם טוב יותר אחרי היום הזה? בכלל לא בטוח.