Monthly Archives: מרץ 2010

הרגעים האחרונים שלי

  

א.

מהעובדה שאני כותב את העמוד הזה השבוע אפשר להסיק דבר אחד בוודאות: אני בחיים. ולא דבר קטן הוא זה, חברות וחברים, לא דבר קטן בכלל.

כי השבוע כמעט ומתתי, אני וכל משפחתי הגרעינית. זה היה קרוב, כל כך קרוב שיכולתי לחוש את הבל נשימתו הקפוא של המוות על עורפי. טוב, אולי אני קצת מגזים; לא חשתי שום הבל נשימה קפוא על עורפי אבל ראיתי אותו, את המוות, מתקרב במהירות דרך המראה האחורית.

 

ב.

שבת, 20 במרץ 2010, 17:43, כביש החוף, בין חדרה לנתניה. אני נוהג בניסן שכורה, במהירות החוקית, מצפון לדרום, בנתיב השמאלי, בדרך הביתה. הילדים ישנים מאחורה, קשורים בכיסאות שלהם, גלית מסתכלת מבעד לחלון, אולי דיברנו על משהו, אולי שתקנו מעט ביחד. אתם יודעים איך זה כשיש ילדים קטנים: כל דקה של שקט שווה זהב.

לפנינו מתחיל להיווצר אחד מאותם פקקים אהובים של שבת אחה"צ. האוטו שלפני מאט עד לעצירה ואני עושה אותו הדבר, שומר על מרחק בטוח ומרים מבט אל המראה האחורית.

ואז אני רואה את המוות שלי, באוטו אפור, מתקרב אלי במהירות גבוהה. גבוהה הרבה יותר מדי, והוא לא מאט. אני יושב לי בקופסת הפח השכורה, מביט ימינה, מביט שמאלה, וקולט שאין לי לאן לברוח. והוא מתקרב. ומתקרב עוד. ולא מאט. אני כבר יכול לראות שמדובר במאזדה, מספר הרישוי שלה מתחיל ב-86, או אולי ב-68. אני כבר יכול לראות שבאוטו יושבים ארבעה או חמישה צעירים, אני כבר יכול לראות את הפנים של זה שעומד לרצוח אותי. אם לא היו לו משקפי שמש הייתי יכול לראות לו את הלבן שבעיניים.

והוא מתקרב. ומתקרב עוד. ולא מאט. ואני יכול לראות את זה שיושב ליד הנהג מסמן לחבר שלו, צועק עליו. וההוא מחייך, הכלב, הערס המטונף, ואני יכול לראות את אלה שיושבים במושב האחורי מנופפים בידיים. והוא מתקרב. ומתקרב עוד.

ואני קולט שאנחנו הולכים למות ארבעתנו, בניסן שכורה, בשבת, 20 במרץ 2010, על כביש החוף, בין נתניה לחדרה. השעון בדיוק מתחלף ל-17:44. כבר קבעתי את שעת המוות. השדרן ברדיו עובר לפרסומות ואנחנו עוד רגע עוברים לעולם שכולו מי יודע.

הניסן הזו הרי יכול להתקמט רק אם מסתכלים עליה. אני קולט שהילדים ילכו קודם, עשירית שנייה לפנינו. ואז אנחנו.

אני שקט. לא מוציא מילה מהפה, אבל בראש עוברות לי מילותיי האחרונות. אני לא טרומפלדור. אף פעם לא הייתי. רוצים לדעת מה היו המילים האחרונות שלי?

שיט. פאק.

 

ג.

לא ראיתי את החיים שלי עוברים לנגד עיני. לא שמעתי חלילים. גם לא כינורות. לא הרגשתי כלום חוץ מוודאות מוחלטת שזהו, שכאן זה נגמר. שזה הסוף המחורבן. הסתכלתי על גלית. אני אוהב אותה. על הילדים. אני אוהב אותם. אבל המילים היחידות שעברו לי בראש היו שיט ופאק.

לא, אני בהחלט לא טרומפלדור. אף פעם לא הייתי.

אני זוכר שחשבתי: ככה? ככה זה הולך להיגמר? זה הרי כל כך אידיוטי. זה הרי כל כך לא תלוי בי.

והוא ממשיך להתקרב. וברדיו פרסומת. ועל המכנסיים שלי כתם טחינה. אני זוכר שחשבתי על הכתם הזה. הוא באמת מאוד הטריד אותי כי אני אוהב את המכנסיים האלה. הייתי צריך להשתמש במפית, אני יודע.

 

ד.

מזה שאני פה, כותב לכם את המילים האלה וחי מחדש את השניות האלה, אתם יכולים להבין שהבנזונה הצליח לעצור את הרכב של אבא שלו במרחק של עשרה סנטימטרים מאיתנו. אני רואה שהוא לובש חולצת טריקו ירוקה שעל הגוף היא טיפה הדוקה. אני רואה את החברים שלו צועקים עליו, אני יכול לקרוא את השפתיים שלהם: מה אתה, דפוק? אני רואה שהוא מחייך, שהחיוך שלו היסטרי, קפוא.

אני רוצה לצאת מהאוטו, למשוך את הרוצח שלי בשערות דרך החלון של הנהג ולהטיח את ראשו באספלט עד שהוא ימות, כי מגיע לו, לזבל. אבל אני לא מצליח לזוז. אחר כך אני אומר לעצמי שאולי טוב שכך כי בטח חמשת הנבלות האלה היו דוקרים אותי והייתי מת בכל מקרה, אבל באותו הרגע פשוט לא הצלחתי לזוז ולא הצלחתי לחשוב. בקושי הצלחתי לנשום. הלב שלי דפק כמו פסיכי והזעתי בכפות הידיים.

כשהאוטו לפני התחיל לנסוע עברתי לנתיב הימני וראיתי את הרוצח שלי עוקף אותי. מאיץ בדרכו לעוד לקוח מרוצה.

 

ה.

זהו, זה מה שקרה. הכול נמשך לא יותר מעשר, אולי חמש עשרה שניות.

 

ו.

אם באמת הייתי מת, הרי שהיום האחרון שלי על פני האדמה הזו היה יום מצוין. לא שזו נחמה גדולה מי יודע מה, ובכל זאת. היינו בפיקניק איפשהו ברמות מנשה, במרכז רכס הכרמל, בין הר כרמל להר אמיר, בחורשת אלונים קטנה ומקסימה. לחבר היה יומולדת ארבעים. מזל טוב, שרון.

זה היה יום יפה, הכול היה ירוק ומלא חיים, ממש טוסקנה, או פרובנס, לא שבאמת יש לי מושג, לא הייתי לא שם ולא שם. המון חרציות וסביונים וחברים טובים ואוכל טוב ושמש נעימה. הילדים שיחקו מאוד יפה, ילדים עירוניים שכל יציאה לטבע עבורם היא גילוי של עולם חדש ומופלא. הלל בנה מגדל מאבנים, נגה אספה בלוטים ועשתה מהם בבושקות כאלה. אני צילמתי תמונות יפות, סיפרתי לכולם איך היה בפינלנד (ראו עמוד כך וכך) והתענגתי על ההבדל בין הלבן של שם לירוק של פה, בין הקור המצליף של שם לשמש המלטפת של פה. בדרך ניסיתי ללמד את הילדים את שירו של יהורם גאון "שלום לך ארץ נהדרת", אבל הם רצו שאשיר "אוניה". הם מתים על השיר הזה.

אם באמת הייתי מת, הייתי מת מאושר. לא שזו נחמה גדולה מי יודע מה, ובכל זאת. אם הייתי מת, דעו לכם שעד שבת ה-20 במרץ בשעה 17:44 חייתי. ולא רע בכלל, אם יורשה לי.

מה שכן, אני עדיין תקוע עם כתם של טחינה על המכנסיים שאני הכי אוהב. בטח השבוע אכבס אותם, אבל עד אז כתם הטחינה הזה הוא עבורי תזכורת לחיים שהיו יכולים לא להיות לי. אנדרטה מאה אחוז שומשום טהור.

 

ז.

לא נולדתי מחדש. לא ראיתי את האור. לא קיבלתי את החיים שלי במתנה. לא הסקתי מסקנות להמשך. אני לא מודה לאלוהים כי אין אלוהים. האמת הייתי גאה בעצמי שאפילו בשניות האחרונות לפני מותי לא חזרתי בתשובה. לא ביקשתי מאלוהים שיציל אותי, לא ניסיתי לסגור דיל. שיט ופאק ותחושה עזה של גורל וחוסר מזל ולא הרבה יותר מזה.

בערב הלכתי לשתות בירה, כדרכם של אנשים חיים. שני חברים ישבו על הבר ודברו על פרנסה. דעו לכם, אמרתי להם, שכסף זה הדבר הכי חשוב בחיים. בעצם לא, זה הדבר היחיד שחשוב בחיים. הם הסתכלו עלי במבט מוזר וזה עשה לי טוב: לפחות יש להם על מה להסתכל. אתה באמת חושב ככה, שאל אותי אחד מהם. לא, עניתי, אני סתם נהנה לשמוע את עצמי לדבר.

 

ח.

בדרך הביתה מהפאב חשבתי שאפילו לכמעט מוות שלי יש היבטים מעמדיים. אם הייתי עשיר לא הייתי נוהג בניסן שכורה שרק מלהסתכל עליה היא מתקמטת. אם הייתי עשיר אולי הייתי נוהג בג'יפ גדול ואם כמה מניאקים במאזדה היו מתנגשים בי מקסימום הייתי חש מכה קטנה בבגאז' והם היו מתים. עשירים הרי אף פעם לא מתים בתאונות דרכים, מקסימום בתאונות מטוסים. אלה תמיד הלא עשירים שנמעכים למוות במכוניות הזולות שלהם.

מצד שני, אם הייתי עשיר לא הייתי אני.

 

ט.

זה היה השבוע שלי. מקווה שגם עליכם עבר שבוע טוב. חג שמח לכולם.

פחד ותיעוב בפושקין

 

יום שני בערב השבוע היה יום האישה הבינלאומי ואם הייתי מדפיס את כל ההזמנות שקיבלתי לאירועי נשים מכל הסוגים לא היה נשאר עץ אחד בכל העולם הזה. אבל בסוף הרי הייתי צריך לבחור אחד, וזה מה שעשיתי: הלכתי על מה שנראה לי הכי נוצץ. מגזין לייף סטייל בשם MTL שיוצא ברוסית על דפי כרומו ומחולק בטיסות עסקים לרוסיה, אוקראינה, קזחסטן וכאלה הזמין אותי, ואני מצטט, ל"אירוע סגור ויוקרתי לאוליגרכים בלבד" במסעדת פושקין בתל אביב. נשמע טוב. במבט לאחור, יכול להיות שעשיתי טעות. שנים לא השתעממתי ככה. בכל מקרה, שוב למדתי שלא כל הנוצץ וגו'.

לימוזינה לבנה ארוכה עד גיחוך חוסמת את רחוב מונטיפיורי. אף אחד לא יוצא ממנה, אף אחד לא נכנס. זה ברור שהיא עומדת שם בשביל הדאווין. אני מקיף אותה, חולף על פני שרשרת האבטחה, מדלג מעל הדיילת המצודדת שמחלקת פרחים, עוקף את הבחורה החטובה שמציעה שוקולדים, מתעכב לרגע קצרצר אצל אחת מפוסלת שהציעה שוט של וודקה גריי גוס עם כפית של קוויאר שחור – נזדרוביה, בייבי! – מהנהן אל דוגמנית מהממת שפותחת לי את הדלת ונכנס אל המסעדה. אני כבר אוהב את יום האישה הזה.

בפנים אין עדיין אף אוליגרך מוכר (תנו לי להרוס לכם את ההפתעה: גם לא יגיע אחד כזה), אבל יש מלא רוסים שנראים מאוד עשירים. רוסי ממש עשיר זה כמו אהבה: מילים אף פעם לא יתארו אותו בדיוק, אבל ברגע שתראה אחד כזה תזהה אותו מיד. יש גם הרבה אנשים סתם. וכשאני אומר סתם אני לא מתכוון להטיל ספק באינדיבידואליות שלהם ובעולמם הפנימי העשיר, רק לומר שהם לא נראים לי מאוד עשירים.

אצל הרוסים, ואתה לא יכול שלא להעריך את זה, אירוע זה אירוע. כולם דופקים הופעות, במיוחד הנשים, שמתוקתקות לעילא ולעילא. אף אחת פה לא זרקה על עצמה משהו ויצאה מהבית. מדובר במלאכת מחשבת. איפור, מניקור, פדיקור, גבות, פן. הכול פיקס.

מלצריות עוברות עם מגשים גדולים עמוסים באויסטרים עם טעם גן עדן, יש שיפודי שרימפס וסושי. אנשים אוכלים יפה ושותים טוב. אחרי הכול, לא כל יום הוא יום האישה. האלכוהול חופשי ואיכותי, אבל אני בהחלט לא במצב רוח לשתות. אולי כוס יין לבן, בשביל לא לעמוד בידיים ריקות. למרות שטרחתי והתלבשתי הרי שאני, וכמוני הלא רוסים האחרים שבחדר, נראים הרבה פחות מטופחים והרבה יותר מגושמים. למרות זאת, אף אחד לא עושה לי פרצוף או מסתכל עלי בעין עקומה. למעשה אף אחד בכלל לא הסתכל בכיוון שלי.

המוזיקה, כמו ברוב המוחלט של האירועים של רוסים שהייתי בהם, פשוט זוועתית. מין טראש-פופ צפצפני, נבוב ומיושן. זה חורך לי את עור התוף. אני עושה סיבוב בין השולחנות השמורים, אלה שיש עליהם פתקים עם שמות, ומחפש אוליגרך מוכר. לא מוצא, אבל על שולחן אחד יש שלט עם שמו של שר התיירות מיסז'ניקוב ושולחן אחר שמור לנמרודי ואמנון ברזילי.

נציגת מכירות של חברת סיגרים קובנים מציעה לי סיגר שנראה משובח למדי, כולל הרצאה קצרה. טעים הסיגר הזה. כשאני אוחז אותו באצבעותיי, מגלגל אותו ככה ושואף את העשן העשיר והריחני ונושף אותו לחלל החדר, אני מתמלא כמעט בעל כורחי בתחושה של עוצמה. תחושה כוזבת, ובכל זאת. ואני לא לבד. מהר מאוד מתמלא חלל הפושקין בעשן סיגרים סמיך ובגברים עם תחושת עוצמה כוזבת. יודעים מה אני לא אוהב בגברים כאלה? לרבים מהם יש את הנטייה לחבוק עם היד שמחזיקה את הסיגר את צוואר הבחורה שאיתם במין תנועת חניקה. ככה, בזכות העשן בעיניים, פחות אכפת לה שהיא לא יכולה לנשום.

אני פוגש את זאזא מסנגיסר, מנכ"ל המגזין ההדור, והוא מספר לי שעוד מעט תהיה תצוגת אופנה של הלבשה תחתונה. ואני כמעט שכחתי לגמרי שיום האישה.

אני עומד, נשען על הבאר ומביט סביב. אולי זה רק אני, אבל אין אנרגיות ואין שמחה באוויר. המסיבה הזו נולדה מתה. הזמן עובר לאט ומעצבן כמו ציפורניים על לוח. אנשים שותים. אני מתפתה לשוט של וודקה גריי גוס ואומר לעצמי שאני עושה את זה בשביל הכפית של הקוויאר השחור. זה אירוע בלי מסה, בלי מרכז כובד, לפחות לא אחד כזה שיכולתי להרגיש. נדמה שהכול קורה במקרה. פתאום שלוש כנרות עולות לבמה, מנגנות משהו של אלביס, וזה נורא כמו שזה נשמע, הן יורדות, עולה זמר, הוא שר, ואז המוזיקה חוזרת, ואז נעלמת, ומישהו נואם ברוסית ומברך את כולם שבאו.

נהיה לי צפוף. אני יוצא החוצה עם הסיגר שלי לשאוף קצת אוויר צח של אלנבי. הלימוזינה הגדולה עדיין חוסמת את הרחוב, אבל עכשיו היא לא לבד. כמה ב.מ.וו סדרה שבע עומדות על המדרכה.

כשאני חוזר מתחילה בדיוק תצוגת האופנה של הלבשה תחתונה, מותג דה בסט, דוגמניות טופ. הן הולכות להן שמה, בין השולחנות העמוסים, בחזייה ותחתונים. חוצות את המסעדה, נעמדות, עושות את הסיבוב הזה של הדוגמניות, יוצאות וחוזרות חזרה בסט סקסי אחר. למרות שלא הייתי מתנגד להיות זבוב על הקיר בחדר ההלבשה שלהן, הרי שכל זה מדכדך אותי עד למאוד. תצוגות אופנה, ודאי של הלבשה תחתונה, תמיד משפיעות עלי רע. כל הגברים שלוטשים עיניים תוך כדי שהם מגלגלים את הסיגרים שלהם ושואפים מהם זה כזה עלוב, זה ממש הורס לי את המצב רוח, וזה לא שהבאתי אתי הרבה. יש עוד סשן קצרצר של ברכות, ביניהם נאום נרגש של עורכת מדור הקוסמטיקה והיופי של המגזין. היא היחידה שדיברה בעברית ואני רשמתי את דבריה במחברת. אין לי מושג למה עשיתי את זה, לעזאזל. למה שאעשה דבר כמו לכתוב במחברת שלי משהו שאומרת עורכת מדור הקוסמטיקה והיופי במגזין של רוסים עשירים שמחולק חינם בטיסות לקזחסטן במסיבה ליום האישה שבמרכזה תצוגת הלבשה תחתונה? ובכל זאת, עשיתי את זה.

כשכתבתי משהו במחברת פינו לי את כוס היין. כשביקשתי חדשה מהברמנית היא אמרה שמעכשיו המשקאות בכסף. אם כך, אמרתי, אשב לי על הבאר ואשתה משהו קטן. מקום על הבאר, אמר הברמן השני, בא עם מינימום הזמנה של אלף שקל. שישים אלף שקל?!, צעק פתאום מישהו (ישראלי) לידי בטלפון, השיפוץ באמבטיה עלה לי פחות! אבל גם הוא מתקפל יפה ובשקט כשהוא שומע על מינימום ההזמנה. למעשה, אף אחד לא ישב על הבאר בזמן שהייתי שם. אין מה לומר, צנועים האוליגרכים האלה, לא רוצים לנקר עיניים.

 

נאג' חמאדי בלבונטין 7

 

אורח מיוחד: אמן הבוזוקי החשמלי דודי כהן. לא שמעתם דברים כאלה

ערוץ נאג' ביוטיוב

עמוד האירוע בפייסבוק

פעם ראשונה שלנו בלבונטין. תבואו