אילן שלגי ואני

א.
מתוך ויינט, בעקבות הסקר הגדול שזעזע את המדינה: "יו"ר ועדת החינוך של הכנסת, חבר הכנסת אילן שלגי משינוי, אמר שתוצאות הסקר מעידות על כישלון מערכת החינוך, החברה הישראלית וההנהגה בעשור האחרון. "הרצון של הנוער לעזוב את ישראל איננו תוצאה של מצב כלכלי או ביטחוני אלא של אובדן חינוך ערכי", אמר ח"כ שלגי. "הפכנו לחברה חומרנית שמקדשת את תרבות הנהנתנות. יש להגביר את החינוך לערכי ציונות ויהדות"."
ב.
מילים כדורבנות אני שומע מחבר הכנסת אילן שלגי. אילן שלגי מבין מה קורה, אילן שלגי יודע מי אשם, אילן שלגי יודע מה צריך לעשות.
ג.
ואז אני שואל את עצמי: מי זה בכלל אילן שלגי?

חבר הכנסת אילן שלגי

 

ד.
אילן שלגי, ח"כ מטעם שינוי, נולד עשרים וחמש שנה לפני, כשהייתי בן שנה הוא סיים את לימודי המשפטים, כשהייתי בן שש הוא הוסמך למשפטים, הוא היה סגן אלוף, הוא דובר אנגלית, צרפתית, גרמנית, הוא יו"ד ועדת החינוך של הכנסת, הוא חבר בועדה לקידום מעמד האישה, הוא חבר בועדה לזכויות הילד, הוא היה יו"ר הדירקטוריון של חנ"ל, חברת הנפט הלאומית, הוא נשוי, יש לו שלושה ילדים והוא גר בהרצליה.
ה.
אני ניגש לגוגל. "אילן שלגי" מביא 784 תוצאות.
ה.1.
אני ניגש שוב. "דרור פויר" מביא 1,070 תוצאות.
ה.2.
286 לטובתי.
ה.3.
ושוב אני שואל את עצמי, הפעם יותר בקול: מי זה בכלל אילן שלגי? 784 תוצאות. מה, אתה עושה צחוק?
ה.4
אבל נכון שזה גם עושה קצת עצוב? עצוב לי על שלגי, על ה-784 התוצאות העלובות שהוא מביא הביתה. ממה הוא מתפרנס? איך הוא מאכיל את אשתו ושלושת ילדיו? תאמינו לי, אני עם ה-1,070 שלי בקושי מסתדר.
ה.5.
די, לא יפה לצחוק על אילן שלגי. עוד יאשימו אותי בהעלבת עובד ציבור בעת מילוי תפקידו.
ו.
אבל אם נהיה רציניים לרגע, הרי שמאחר ואני פופולרי יותר מאילן שלגי, אני אומר לכם: אל תקשיבו לו, הוא מדבר סתם, פולט משפטי זעזוע כמו מחולל משפטים אוטומטי.
ז.
אני, כמוביל חברתי, או לפחות יותר מוביל חברתי מחבר הכנסת אילן שלגי, מאוד מעודד מתוצאות הסקר, ולא פחות מכך אני מעודד מהעובדה שבני הנוער הצליחו לקרוא את השאלות. כמו כן, אני מעודד מעצם העובדה שנערך סקר. אני חושב שבתקופה שלנו, עם כל הסקרים הרדודים האלה, על מוצרי צריכה וחברות כבלים, סקרים ששואלים אותך רק על צורתך החיצונית והרגלי ההיגיינה שלך, טוב שיש מדי פעם גם סקר אחר, סקר רציני, סקר שלא מעליב את הנסקרים, סקר שמכבד את השואל ואת הנשאל כאחד, סקר שמצליח לומר משהו על החיים שלנו כאן ועכשיו, בישראל של 2004.
ז.1.
אם להתייחס לתוצאות, אז אני חושב שתוצאות הסקר מעידות בעיקר על העובדה שאנו עומדים בפני תקופה מרתקת של ייבוא חיילים זרים. אפילו הספקתי להכין סטיקר: היום שב"ח – מחר חפ"ש.
ח.
לסיכום: צאו וראו את איוולתם של כותבי ועורכי ויינט, שפנו אל האיש האלמונימי הזה, אילן שלגי, עם ה-784 תוצאות שלו ודיעותיו הצפויות, המשעממות, ולא פנו אלי, שעומד כמו גבר עם 1,070 תוצאות, ומשקיף על המציאות כמו רועה על עדרו.

פרשת השבוע – במדבר

 

א.
פרשת במדבר, הפותחת את ספר במדבר, היא כולה מפקד של בני ישראל. למעשה, מדובר בשני מפקדים. פעם ראשונה למטרות צבאיות – אני מדבר אתכם על צבא על שש מאות אלף שלושת אלפים חמש מאות וחמישים איש. ואז עוד מפקד של בני לוי – עוד שניים ועשרים אלף.
ב.
יש פה חידוש מסוים; עד עכשיו, דובר על "בני ישראל", על המכלול. נכון, בני לוי נספרו בנפרד, אבל שאר העם היה "העם". אבל מעכשיו אין עם, יש 12 שבטים, כל אחד צבא, לכל אחד נחלה, ודגל, ומנהיג. הפילוג מתחיל פה, במדבר. 
ג.
הפרשנים מקשים: למה מבקש אלוהים לספור את בני ישראל? מה, הוא לא יודע כמה הם? הרי הוא ברא את העולם, הוציא את בני ישראל ממצרים, הוא גדול, הוא חזק, הוא תותח, הוא כל-יודע, למה הוא צריך לספור?
ואז הם משיבים. שתי תשובות יש להם, לפרשנים. 1. הוא רצה ללמד את בני ישראל לקח: מעכשיו אין יותר נסים, מעכשיו אתם נלחמים על החיים שלכם. 2. הוא רצה להשאיר לדורות הבאים סוג של הוכחה מספרית: כך היינו אז, כך אנו היום.
ג.1.
הרד"פ, כדרכו, נותן פירוש אחר (אני מצטט מתוך "מצעדי גָבֶר"): "וחולק אנוכי על (הפרשנים) האחרים, שבעיניי מצווה האלוהים על משה לספור כל זכר דווקא משום הטעם הפשוט, שאלוהינו לא יודע לספור הוא. אומר אני "לא יודע", ומשתמש בלשון בני אדם, שהרי האלוהים, דבר מבינתו לא נסתר. ועדיין, מוצא אני בכתובים שאלוהינו יודע לספור את המספר הקטן – זוגות-זוגות בתיבת נוח, עשר הדיברות, שבעת ימי השבוע וכיו"ב – אולם ב(מספר ה)גדול מתקשה אלוהינו. הגדול הוא תמיד "כחול אשר על שפת הים" או "ככוכבים ברקיע". לא ספר אלוהינו את שש מאות אלף שלושת אלפים חמש מאות וחמישים הגברים בעצמו, אלא פקד על משה לעשות זאת מהטעם הפשוט: לא יודע לספור הוא אלוהינו".
ג.2.
כן, פירוש רב עוצמה נותן לנו הרד"פ. האלוהים של הרד"פ – וזו אחת הסיבות העיקריות לאהבה שלי אליו (לרד"פ, אבל גם לאלוהים) – הוא לא מושלם. העובדה שאלוהים ברא את העולם לא נותנת לו הנחות אצל הרד"פ.
אלוהים של הרד"פ, על פי המדרש הזה, הוא קצת ילד; ילד שלומד להכיר את העולם שברא, ילד שיודע לספור עד חמישים פלוס-מינוס, וכל מה שמעבר הוא "המון". אלוהים, על פי הרד"פ, ברא את הכוכבים שבשמיים ואת החול אשר על שפת הים ואת התנינים הגדולים ובני האדם. הוא ברא אותם בבודדים או בזוגות, אבל עכשיו, כשהם המון, הוא לא יכול לספור אותם. היכולת לספור עד מיליון היא יכולת אנושית, לא אלוהית.
אם לנסות ולהמשיך את קו המחשבה של הרד"פ, הרי שאנו מוצאים כאן את התשובה לשאלה מדוע אלוהים בוחר תמיד לדבר אל היחיד, לתקשר דרך היחיד, הנבחר. התשובה פשוטה: הוא פשוט לא מסתדר עם הרבה אנשים.
ד.
אחרי שסופרים את כל העם, סופרים את הלוויים. אלוהים, כידוע, אוהב את הלוויים במיוחד, ואת הבכורים של הלוויים הוא אוהב במיוחד-במיוחד. כבכור ובן לשבט לוי, מפריעה לי תאוות הבכורים הזו, וכבר התעכבתי על הנושא הזה לא פעם. כך כתבתי בפרשת במדבר של השנה שעברה, וגם כאן, וגם כאן.
ד.1.
ובכל זאת, אתעסק בזה עוד פעם. אני מצטט, פרק ג', פסוק י"ג: "כִּי לִי כָּל בְּכוֹר – בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ, אֲנִי יְהוָה". זה הטעם שנותן אלוהים לתאוות הבכורים שלו.
שימו לב, אחיות ואחים – ואתם אתם בכורים, מה טוב. בעיני האלוהים, הבנים הבכורים הם תזכורת תמידית לפשע המלחמה שהוא ביצע במצרים. נכון, זו היתה עידנא דריתחא; נכון, הוא היה אז עדיין אלוהים צעיר וחסר נסיון; נכון, הוא רק רצה להוכיח את עוצמתו ברבים.
הכל נכון, אבל אלוהים עדיין כואב את הפשע ההוא. בגלל זה הוא מקדש כל בכור, בשביל להזכיר לעצמו עד כמה רע הוא יכול להיות.
ה.
בפרק ג' מוזכרת פרשה אחרת, כואבת. פרשת נדב ואביהוא. נדב ואביהוא, תאומים, בני אהרון, נשרפו באש בגלל שעבדו עבודה זרה, לכאורה. חטאם מוזכר פעם ראשונה בפרשת שמיני, ויקרא, פרק י': "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת, וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָה".
מאמר מפורט ומעניין ביותר על חטאם של נדב ואביהוא אפשר – וכדאי – לקרוא פה.
בקצרה, למרות שכתוב בפירוש שחטאם היה שהקריבו "אש זרה", הפרשנים חלוקים בעניין חטאם של האחים. אלה אומרים שחטאו בהקרבת קרבן שלא התבקשו, אלה אומרים שחטאו כשנכנסו לקודש הקודשים, אלה אומרים שחטאם היה "שלא נטלו עצה זה מזה", ואלה אומרים שהם פשוט היו שיכורים מהתחת.
אם תשאלו אותי, חטאם של נדב ואביהוא היה פשוט הרבה יותר: הם, אם להשתמש בסלנג הצבאי, פשוט הגדילו ראש. זה חטאם: שהיו צדיקים יותר ממה שנדרש.
מכאן אני למד (ועכשיו הולכות לבוא מילים קשות) מהי העבודה הזרה האמיתית. העבודה הזרה האמיתית, עליה נשרפים באש, היא לאהוב את אלוהים יותר ממה שנדרש, לעבוד אותו יותר ממה שהוא ביקש. העבודה הזרה האמיתית היא לחשוב שאתה יודע מה אלוהים רוצה, מה אלוהים צריך, מה אלוהים אוהב. זו העבודה הזרה האמיתית. על זה נשרפו נדב ואביהו
א; על התלהבות ייתר.
ה.1
אני מביט סביבי, אני רואה חדשות, אני רואה את כל המתנחלים האלה, המשוגעים. אלה הם הנדב והאביהוא של העכשיו: הם חושבים שהם מצ'פרים את אלוהים, הם חושבים שהם יודעים מה הוא רוצה, מה הוא צריך, הם חושבים שהם, ורק הם, יודעים את האמת. הם עובדי עבודה זרה. (עוד על עבודה זרה כתבתי, מאוד יפה אם יורשה לי, פה).
ה.2.
כשאני אומר "מתנחלים", אני מבקש להבהיר שאני לא מתכוון למשפחה שלי, ששלוחותיה מאיישות מספר התנחלויות. אני גם לא מתכוון לתושבי אריאל ואלקנה, אני מתכוון לכל הפסיכים על הגבעות, שבגללם אנחנו מתים פה. גם להם יש דם על הידיים.
ו.
ואני רוצה לומר משהו בזכותו של אלוהים, אפרופו נדב ואביהוא ועבודה זרה. אלוהים קלט מייד את בני האדם, את נטייתם להתלהבות ייתר ולעבודה זרה, ולכן הוא מדגיש פעם אחר פעם את העניין הזה. אפילו בפרשה שלנו, אלוהים מציב תנאים מאוד ברורים איך, מתי, כמה ולמה לעבוד אותו. הוא אומר לך בדיוק מה לעשות, והוא מזהיר את הנדבים והאביהואים של הדורות הבאים: מי שיעבוד אותי יותר ממה שאני מבקש, יומת.
זה שיעור שחשוב ללמוד. חבל רק שהמתנחלים לא לומדים אותו, חבל שהם מתרכזים רק בפסוקים המקובלים עליהם.
ולא רק המתנחלים: זה שיעור שכולנו צריכים ללמוד: לא להתלהב יותר מדי, להיות קולים גם כשמדובר באלוהים.
ז.
שבת שלום.

 

עניינים

 

א.

הקונספירציה; גילוי ראשון. מחלקת ההסברה של משרד החוץ, מנהלת הדמוגרפיה במשרד הפנים, ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל, השב"כ וההתאחדות לכדורגל, תכננו את הכל מראש: נטחן את רפיח מצד אחד, ונסדר גביע לבני סכנין מצד שני.

מדובר במצע סיבובי רחב היקף, שלא לומר גאוני. שימו לב. מצד אחד, נצחון הסברתי; אין ספק: מחזיקת גביע מהמגזר הערבי זה דבר ששולח מסרים חיוביים של דו קיום, ספורטיביות. הנה, מי אמר שאנחנו לא אוהבים ערבים? זה לא התחביב שלנו להרוס בתים של ערבים, מה פתאום, אנחנו חולים עליהם, הנה, הם אפילו לוקחים את הגביע! הנה, אנחנו אפילו כותבים להם "מברוכּ" בעיתונים שלנו. מצד שני, וכאן הטוויסט, הגביע, אם הוא בא יחד עם המלחמה (סליחה, המיזם ההומניטרי הנעלה) ברפיח, זה מסכסך בין הערבים לבין עצמם, מכניס אותם לסרטים. לשמוח? לא לשמוח? מה עושים? לא נעים. אחלה קונספירציה.

ב.

הכתבה הראשונה שלי בגלובס. אפשר לראות שאני קצת חלוד. בכל זאת, לא כתבתי כתבה אמיתית כבר מלא זמן.

ג.

לפני שבוע בערך הבאתי חתולה קטנה הביתה, לא יודע למה. כמה ימים חיפשנו שם לחתולה, אבל כשלקחתי אותה לווטרינר, הוא אמר שהחתולה היא בכלל חתול. אז עכשיו יש לנו חתול שקוראים לו חתולה (דגש ב-תוּ). חמוד דווקא, רק שורט כמו מניאק כל הזמן. הוא והכלבה מסתדרים טוב, אבל אנחנו מרגישים כמו עובדים בגן חיות. יותר מדי בעלי חיים יש בבית. זה נחמד, אבל לא תמיד. יותר מדי עיניים, יותר מדי תנועה, יותר מדי עיסוק בצואה של יצורים נחותים מבחינה אינטלקטואלית.

 

פרשת השבוע – בהר-בחוקותיי

 

א.
שתי פרשות התחברו לנו השבוע, פרשת בהר סיני ופרשת בחוקותיי, שגם נועלת את ספר ויקרא.
פרשת בהר, יש בה משהו, אני מודה. קשה שלא לאהוב אותה, או לפחות את ההתחלה שלה: שנת שמיטה, החיוב לתת גם לקרקע לנוח קצת. פעם בשבע שנים, אומר אלוהים, אתם לא עובדים את האדמה, פעם בשבע שנים אתם נותנים לה לנוח. הוא אף מגדיל לעשות, אלוהים, ואומר: אל תדאגו, בשנה השישית אני אתן לכם יבולים טובים.
ב.
על פניו, זה יפה שאלוהים חושב קצת גם על האדמה. שהרי בדרך כלל לא יכול היה להיות אכפת לו פחות, לאלוהים, מהאדמה. בדרך כלל הוא אדיש אליה לחלוטין. אפילו כתוב ש"הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַיהוָה; וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם" (תהילים, קט"ו, ט"ז). גדלנו על זה, על הידיעה שהארץ – שלנו היא, לא של אלוהים. אז מה הוא מתערב פתאום, ומה הוא אומר לנו בפרשה: "כִּי לִי הָאָרֶץ. כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא, כ"ה, כ"ג)?
לא לך הארץ, אלוהים, לנו הארץ, ואתה תתעסק בעניינים שלך. לך תקרע איזה ים, עזוב אותנו, מספיק צרות יש לנו גם ככה.
ב.1
במאמר מוסגר: אני חושב שאלוהים קרע את הים רק פעם אחת פשוט כי אין לו כוח ליותר מזה. רק פעם אחת יכל אלוהים לקרוע את הים. עובדה. מי שחושב שאלוהים יכול לקרוע את הים עוד פעם, שיוכיח.
כן, אחיות ואחים, העובדות מדברות בעד עצמן: אלוהים הולך ונחלש.
ג.
שואל הרד"פ (מתוך: "מצעדי גבר", פרק כ"ג): "מה לזה שאילו לו גוף ואין לו דמות הגוף עם האדמה? הרי אלוהינו מעולם לא זרע, מעולם לא קצר, רגליו היחפות מעולם לא פסעו בין רגבים טריים, אפו מעולם לא הריח את הפרחים, ולשונו מעולם לא טעמה את הענבים. מה לו ולשמיטה? מה לבורא העולם ולעולם? לא לו הארץ, לנו הארץ! לנו – ילודי אישה".
ג.1
עוד קצת מהרד"פ. בתיבת עץ גדולה שנתגלתה במקרה בשנת 1935 בעליית גג בעיר ליסבון שבפורטוגל נמצאו עשרות מכתבים שכתב הרד"פ, רבים מהם ממוענים לארוסתו דאז. במכתבים האלה מתעסק הרד"פ לא בכתבי הקודש אלא בעניינים של יומיום, אולם ניתן ללמוד מהם הרבה על גישתו לחיים.
באחד מהם – ממנו ניתן ללמוד הרבה גם על הפרשה שלנו – הוא כותב: "לא לי אהבתנו, וגם לא לך היא, כמו שלא להורי גופי, לא להורייך גופך, ולא לאלוהים הארץ. שמעי, אהובה: בריאה אינה קניין. אהבתי לך, אותה בראתי מתוכי – בראשית, מתוך תוהו ובוהו, כאלוהים של עולם חדש – אהבתי זו אינה קנייני הפרטי, כמו שהרוח אינה הקניין של צמרות העצים או של גלי הטז'ו".
ד.
הפרשה הזו, בהר, היא המקור לשאלה המפורסמת "מה עניין שמיטה להר סיני?"
אני רוצה להציע לכם את הפרשנות שלי לשאלה הזו, ולעניין השמיטה בכלל.
בהמשך לסעיף ב.1. אני חושב – והייתי שמח לחשוב אחרת – שלאלוהים נגמר הכוח לנסים הגדולים; את הים הוא כבר לא יקרע, את האדמה הוא כבר לא יפער, לברוא עוד עולם הוא כבר לא יכול.
אז מה נשאר לו? נשאר לו היומיום, נשארו לו החיים, נשארה לו האדמה. נשאר לו רק מה שיש, לברוא הוא כבר לא יברא יותר.
ולכן, דווקא מאחר ואלוהים נשאר רק עם מה שיש, הוא חייב להרחיב את הגדרת ה"נס" והציווי האלוהי, אל היש, אל היומיומי. בגלל זה כל המצוות, בגלל זה כל האיסורים, בגלל זה כל האִיומים הָאיוּמים בפרשת בחוקותיי – זה הכל דרכו של אלוהים להסוות את העובדה שנגמרו לו הנסים, שנגמר לו הכוח.
נשארה לו רק השליטה, והוא אפילו אומר את זה בפירוש: "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים. עֲבָדַי הֵם" (כ"ה, נ"ה).
ובכן, אלוהים, אנחנו לא עבדים של אף אחד, גם לא שלך. ואם בראת את האדם בצלם אלוהים, הרי שאתה עבד בעצמך; עבד של מישהו אחר.
ד.1
קחו את סעיף ד' אל הרבנים שלכם, נראה מה הם אומרים.
ד.2.
ההימור שלי הוא שהם יגידו לכם בדיוק את הדבר שנגדו אנו יוצאים כאן. הם יגידו לכם שהכל הוא נס, שהכל הוא "בזכות" אלוהים. אבל התשובה הזו לא יכולה להיות מקובלת עלינו, כי אנחנו הרי יודעים ששום דבר הוא לא נס. אין נסים.
ד.3.
ובגלל זה הם כל הזמן חוזרים ואומרים לנו שחובה על כל אחד מאתנו לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, כאילו הוא – אתם ואני, כולנו – היינו נוכחים במעמד הר סיני.
זה כי הם רוצים לשכנע אותנו שכולנו ראינו נס, שכולנו ראינו את אלוהים בשיאו. הם מנסים לתחזק את הפחד שחשו בני ישראל במעמד הר סיני, בקריעת ים סוף. הם אומרים לי: גם אתה, פויר, היית שם, וגם אתה צריך לחוש את אותו הפחד, את אותה היראה.
ובכן, לא. אני לא חש את אותו הפחד, אני לא חש את אותה היראה. תקראו לי כופר אם תרצו, אבל אני לא כופר – אני אולי המאמין האמיתי היחיד, כי אני רואה את אלוהים כמו שהוא.
ה.
אם כן, זו השמיטה. ואחרי שבע שנות שמיטה, באה שנת החמישים, שהיא שנת היובל – שנה קדושה, שנה שבא לכולנו יקראו דרור. ככה כתוב: "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ" (ויקרא, כ"ה, י').
כשהייתי קטן יותר אהבתי את הפסוק הזה לאללה, תמיד הייתי אומר: בשנת היובל לכל יושבי הארץ יקראו דרור.
היום אני גדול יותר, היום אני קורא את הפסוק אחרת, היום אני קורא אותו כמו הייתי הבודהא. אני קורא: "… דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ". ואם אני ממש מתרכז אני יכול לקרוא את הפסוק הזה כמו קריאה אישית אלי, קריאה להארה. לפעמים אני יכול לקרוא את הפסוק הזה כמו מצווה אישית שהוטלה עלי, מצווה אישית דו-כיוונית, כי
מצד אחד אני כאילו מצווה לעבור בארץ, לתת את הדרור הזה, שהוא אני, לכל יושביה. ומצד שני, אני צריך לגלות את הדרור הזה, שהוא אני, בתוך כל אחד מיושבי הארץ. 
ו.
פרשת בחוקותיי. ראו איזה יופי, פרשת בחוקותיי הייתה הפרשה הראשונה שכתבתי עליה. הנה, פה. אתם מוזמנים.
ו.1
לפעמים אני משתעשע ברעיון להוציא את כל הפרשנויות שלי בספר. כמובן, עוד אין לי את כולן, וכמובן שגם מה שיש לא טוב מספיק, אבל אז מה? לאט לאט, לא בוער.
ו.2
כשאני רואה משהו שכתבתי לפני שנה אני לא יכול שלא לשאול את עצמי מה עבר עלי  בשנה הזו. אני לא יכול שלא לשאול, אבל אני לא יכול לענות. מה עבר עלי? מה, לעזאזל, עבר עלי? זו היתה שנה טובה מאוד בסך הכל, אני חושב. פתחתי אתר באינטרנט, הייתי באפריקה, פעמיים, החלפתי שתי עבודות (טיים אאוט, 42 מעלות, ועכשיו אני מתחיל לעבוד בגלובס)
ז.
המון איומים נוראיים יש בפרשת בחוקותיי, אבל הפעם אני לא מפחד כלל. שיאיים כמה שהוא רוצה, עלי הוא לא יכול, כי אני חזק ממנו, וגם אתם.
ח.
הזמן, כמו שאמר מיק ג'אגר, לצדי. ואם הוא לצדי, הרי שהוא גם לצדכם.
ט.
תם ספר ויקרא. חזק חזק ונתחזק!
י.
שבת שלום.

פרשת השבוע – אֱמֹר

 

א.
פרשת אֱמֹר – פרשה חשובה, מעניינת – נפתחת עם הכהנים. ככהן, אני מגלה בה עניין מיוחד. בכל זאת, גם אני חלק מהשבט, גם אני נצר לזרעו של אהרון הכהן.
א.1.
אהרון הכהן: אני לא מי יודע מה גאה להיות מזרעו של האיש הזה. האיש שהגה את רעיון עגל הזהב, ניהל את עבודות האיסוף, ההתכה, הבנייה והפולחן, ובכך גרם למותם של שלושת אלפים איש מבני ישראל. זה האיש שכתוב עליו כך: "וירא משה את העם כי פרוע הוא, כי פרעו אהרון לשמצה" (שמות, ל"ב, כ"ה).
אהל אהרון יצא חלק ונקי ואף התמנה להיות הכהן הגדול הראשון. הקטע המשונה של לקדם את מי שגרם למותם של חפים מפשע (ומעולם לא הביע חרטה!) מלווה את עמנו עד היום.
א.2.
אהרון הכהן הוא אח-של קלאסי. בן בכור, כמוני. ובגלל זה אנסה להצדיק, או להסביר, את אהרון. אם תשאלו אותי, הרי שאהרון מעולם לא התגבר על המראה של אחיו ואלוהיו רוצחים בסבבה את בכורי מצרים (על מכת בכורות כבר כתבתי – ונורא יפה, אם יורשה לי – פה).
מכת מכורות היא הפצע של אהרון, וחטא העגל הוא המוגלה של הפצע הזה.
א.3.
אנחנו, הכהנים, נושאים בקרבנו את פצעו וחטאו של הכהן הראשון כמו שסיגורני וויבר נושאת בקרבה את זרע המפלצת.
כוהנים אנחנו, וחטא העגל רובץ עלינו, ובתוכנו, כמו שרק זיכרון קולקטיבי יכול לרבוץ.
א.4.
אני לא מבקש שתסלחו לאהרון, אבל אני כן מבקש שתבינו אותו. זו היתה רוח התקופה, כמו שכתב דאגלס אדאמס. אז, עגלים מזהב היו דבר שבשגרה. אני בטוח שכשאהרון ראה את הקטל הוא הזדעזע עד עמקי נשמתו. אני בטוח שהוא לא רצה שזה יקרה.
ב.
אנחנו, הכוהנים, לא כמוכם, לוויים או ישראלים, פשוטי העם. אתם רוחצים לנו את הידיים לפני שאנחנו עולים לבמה לברך אתכם. אנחנו מדברים על אלוהים, אנחנו קדושים לאדוני ואתם לא. אתם לכו תתחתנו עם זונות, אבל אנחנו לא. אישה גרושה? לא מספיק טוב בשבילנו. בשבילנו רק בתולות.
בפרפרזה על דויד אבידן, אני יכול לומר: "אוסקוט יא חרא משבט אפריים / לך תביא לי קילו כרעיים".
ג.
אלוהים אוהב אותנו, ואלוהים רוצה אותנו לידו. אותנו אלוהים רוצה לראות.
אבל לא את כולנו. גם עבור אלוהים, לא כל הכוהנים שווים.
ניתן לכתוב לדבר בעד עצמו: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם – לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו. כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם, לֹא יִקְרָב: אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ, אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ. אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד. אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק, אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ, אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת, אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ.
כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת-אִשֵּׁי יְהוָה. מוּם בּוֹ – אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים.  אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא, וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ – כִּי מוּם בּוֹ; וְלֹא יְחַלֵּל אֶת-מִקְדָּשַׁי". (ויקרא, כ"א, י"ז-כ"ג).
ד.
הבנתם? אלוהים לא רוצה בקרבתו את העיוורים, הנכים, החולים, הפגומים, מרוחי האשכים. כל הדברים האלה, אלוהים לא רוצה לראות אותם במקדשו. הוא לא רוצה סוג ב', האלוהים שלנו הטוב. בשבילו, רק הטוב ביותר.
ה.
הייתי רוצה לראות את הפסוקים האלה חרוטים על קיר ענקי איפ'שהו. הייתי רוצה שאנשים ידעו שאלוהים לא רוצה לידו את הגיבן.
ו.
אני אומר את כל זה רק כדי שלא יבואו אלי אחר כך אנשים ויאמרו שאלוהים אוהב את כולם באותה מידה. אלוהים לא אוהב את כולם באותה מידה.
ו. 1.
בנימה אישית יותר: לפעמים, כשאני מוצא את עצמי אוהב את כולם באותה מידה, אני מגלה שלא נבראתי בצלם אלוהים.
ו. 2.
בנימה אישית עוד יותר: ככהן שהוא בעל מום אני מוצא את עצמי פסול מלשמש את אלוהים. בפסוקים האלה אני קורא שאלוהים חושב שאני – אני! – מחלל את מקדשיו. אלוהים לא אוהב אותי כמו שהוא אוהב את האחרים.
"ואהבת את יהוה אלוהיך"? נוט מי, בייבי! את האלוהים הזה, חברות וחברים, אני לא יכול לאהוב.
קודם שיאהב אותי, אחר כך נדבר.
ז.
בואו ניקח הפסקה. ננשום עמוק. זה אף פעם לא קל להודות בפני עצמך שאתה לא יכול לאהוב את אלוהים. שאתה ואלוהים לא אוהבים אחד את השני. זה מתיש ומרגש בו זמנית ובאותה מידה. זה קצת כמו להעפיל אל פסגתו של הר או ללכת ערום בבית ולראות את השכנה רואה אותך.
ז.1
בהתחשב במידע החדש שפרשתי בפניכם, מה יכול לומר לנו משפט כמו "אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ"? פתאום אנחנו מבינים את הכל בצורה אחרת: הנטייה שיש לנו, להתרחק מבעל המום, היא לא נטייה אנושית – היא נטייה אלוהית. נגד האלוהים הזה אנחנו צריכים להתקומם. באלוהים הזה אנחנו צריכים לכפור.
ח.
בואו נחזור לפרשת השבוע. פרשת אֱמֹר מציגה בפנינו שני מושגי יסוד ביהדות, ואולי בחיים בכלל: קידוש השם וחילול השם: "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים. אֲנִי יְהוָה" (ויקרא כ"ב, ל"ב). הרמב"ם בספר המצוות (מצוות עשה ט') מפרשן: "וזאת היא מצוות קידוש השם המצווים בה בני ישראל בכללם. רוצה לומ
ר מסירת נפשנו למות ביד האונס על אהבתו יתברך ואמונת יחודו".
ט.
אני כופר ב"קידוש השם", אבל אני מסכים עם הבסיס של מה שנאמר. פרשת אֱמֹר אומרת לנו שיש דברים חשובים יותר מהחיים. אני מכבד את העמדה הזו. גם אני חושב שיש דברים חשובים יותר מהחיים. אני רוצה להאמין שהייתי מעדיף למות מאשר לבצע שפיכות דמים או גילוי עריות. אבל זה לא קידוש השם בעיני, זה קידוש החיים. בקשר לעבודה זרה, אין מצב. לא הייתי מת בשביל אלוהים, כמו שאלוהים לא היה מת בשבילי. תמיד היה לי קשה עם אנשים שמוכנים למות על קידוש השם. אנשים שמעדיפים את הלא קיים על הקיים יכולים להיות מסוכנים.
י.
זה בעניין קידוש השם. בעניין "חילול השם", אני מנסה לנסח משוואה דתית חדשה. אני מנסה לומר משהו כמו: חילול השם הגדול מכולם הוא קידוש השם.
יא.
אחר כך הפרשה מתחיל קצת לשעמם: פסח, ספירת העומר, שבועות, יום כיפור, סוכות, שבת. מלא מצוות, מלא איסורים. אבל לקראת הסוף, שוב אקשן: איש – בן אישה עברית ואיש מצרי – רב עם מישהו אחר וקילל בשם השם (על פי מה שאני מבין הוא לא קילל את השם, רק בשמו).
הביאו את האיש למשה, משה שאל את אלוהים, אלוהים אמר: "וְנֹקֵב שֵׁם יְהוָה מוֹת יוּמָת, רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה. כַּגֵּר, כָּאֶזְרָח – בְּנָקְבוֹ שֵׁם, יוּמָת". כולם רוגמים את האיש באבנים. הורגים אותו. כך מסתיימת הפרשה, ברצח. וכך מוכיח סוף הפרשה את מה שכתבתי בסוף הסעיף הקודם: קידוש השם הוא חילול השם הגדול מכולם.
יב.
כן, אני שוב פה. נסעתי, חזרתי, בואו לא נעשה מזה עניין גדול. היה טוב, טוב מאוד. כמו שאני תמיד אומר, בפרפרזה על השיר האהוב: "מה טוב לנדוד, אך טוב יותר – לנדוד יותר".