הרחק מכל הסחי המקומי נבחרו בליסבון, בתאריך העגול והיפה של השביעי לשביעי אלפיים ושבע, שבעת פלאי העולם החדשים, והרי הם: החומה הסינית, פטרה בירדן, מאצ'ו פיצ'ו בפרו, פסל ישו הגואל בריו, הקולוסיאום ברומא, פירמידת צ'יצ'ן איצ'ה במקסיקו והטאג' מהאל בהודו.
את רשימת שבעת פלאי העולם העתיק – שמהם נשארה עומדת על תילה רק הפירמידה בגיזה – הרכיבו חכמי יוון לפני למעלה מאלפיים שנה, את הרשימה החדשה בחרו כמאה מיליון אנשים מכל העולם שהצביעו באתר האינטרנט של הפרויקט. הא לכם עוד אחד מסימני הזמן.
כפי שניתן לראות מיד, מדובר ברשימה של אתרי תיירות. הרבה בניינים ופסלים, שירי הלל לארכיטקטורה, לפולחן, לרוח האדם ולמועדוני הנוסע המתמיד. הכל נורא מונומנטלי וגרנדיוזי. מלבד זאת, זו רשימה של אתרים שדי נוח להגיע אליהם ולשהות בהם, מקומות בלי הרבה מלחמות. זה עונה על השאלה למה ירושלים, או אתרים היסטוריים בעיראק, לא נכנסו לרשימה.
רשימות מהסוג הזה מיד מביאות אותי לגבש את הרשימה הפרטית שלי. אז הנה רשימה לא סופית של שבעת פלאי העולם המודרני על פי, בלי אף אתר תיירות. רק דברים, חלקם קטנים, שנמצאים בעולם ומעוררים בי פליאה. הסדר, כמובן, לא היררכי בשום צורה.
כשאני בוחן את הרשימה, אני מגלה שהיא שיר הלל לעצלות האנושית ולמגרעותיו של האדם. נו, מילא.
1. מדרגות נעות, מסועים, דלתות חשמליות ומעליות חכמות.
אינטרנט שמינטרנט, אין כמו הפלא של מדרגות נעות ומסועים. אני מוצא פואטיקה רבה בעובדה שאני עומד וזז בו בזמן, אני מוצא שמחה שאין כמותה ברגע בו הקומה שלמעלה מתחילה להתגלות בפניי ואני מוצא עצב שלא יתואר במדרגה שנעלמת בסוף הדרך, כמו נהר שלא נשפך לשום ים. לפני כמה ימים חשבתי פתאום לעצמי מחשבת זן: הרי אלה לא רק המדרגות שנעות – זה גם המעקה.
אין מאושר ממני ברגע שדלתות מנחשת אותי ונפתחות לי מעצמן. ולאחרונה, בכל פעם שאני מזדמן לאחד מבנייני המשרדים החדשים אני פוגש מעליות מסוג חדש. אתה אומר לאיזו קומה אתה מעוניין להגיע ומסך אלגנטי מפנה אותך למעלית המתאימה. יש פה היבט מהפכני: במקום שאתה קורא למעלית, המעלית קוראת לך. זה לא פחות ממסעיר. אני מאמין שאת ההשלכות המנטליות של המהפך הזה נרגיש תוך כמה שנים.
2. איקאה.
השבוע הייתי שם בפעם הראשונה בחיי. זה משהו, המקום הזה. בית מקדש של דת חדשה, שהציווי המרכזי שלה הוא "הֶיה אותו דבר!"; המאמינים נוהגים בעגלות ענק דרך מסלול שסומן עבורם מראש, ממלמלים מנטרות עתיקות מתוך קטלוגים מהודרים ומעמיסים דברים שהם לא ממש צריכים.
הכוהנים הגדולים לא נמצאים במקום, הם בשבדיה, אבל צלמי קרטון גדולים בדמותם מוצבים בפתח כל מחלקה ופוקדים: כך צריך להיראות סלון. כך נראה חדר ילדים. כך בדיוק נראית אמבטיה. בסוף המסלול הם מגיעים אל המחסן, שם הם ימלאו אחרי הציווי השני בחשיבותו: "הרכב לבד!". ביציאה מחכה להם נקניקיה בחמישה שקלים. הטקס תם.
3. הג'י.פי.אס.
אני מאבד את כל עשתונותיי כשאני בקרבת מערכת המיקום הגלובלית. היש פלא גדול מזה? הוא יודע איפה אתה, לאן אתה צריך להגיע, איך להגיע לשם ומה יש בדרך. איפה אבותינו ואיפה אנחנו? הם הגיעו לאמריקה במקום להודו, טעו במדבר 40 שנה, איחרו לכל כך הרבה חתונות ופספסו כל כך הרבה פניות. לנו זה כבר לא יקרה.
עולם בו אף אחד לא הולך לאיבוד אף פעם קצת מפחיד אותי, אני מודה, אבל אתם יודעים מה באמת מפחיד אותי? בכל פעם שהנהג מתעלם מהוראות המערכת וממשיך, לדוגמה, ישר במקום לפנות ימינה, אני מרגיש שעוד רגע ישלח אלינו הלוויין אש מהשמיים וישרוף אותנו כי לא עשינו מה שהוא אמר.
4. כרטיס מועדון.
אני עומד נפעם וחסר מילים בכל פעם שאני חוסך 3.48 ₪ על קניה של 280 ₪. כמה טוב להיות שייך! כמה כיף להרוויח! חוץ מזה, תמיד מצטברות המון נקודות. בפעם הבאה אוכל לקנות לעצמי קופסת טונה.
5.השלט הרחוק.
נבחר בכל פעם מחדש להמצאה שהאנשים הכי אוהבים והכי מתחברים אליה רגשית, הרבה יותר מאשר, לדוגמה, למעליות נעות (ראו פלא מס' 1), ואין זה פלא. האנשים מתחברים לשלט של הטלוויזיה הרבה יותר מאשר לטלוויזיה עצמה, ומתיישבים לשעות של זיפזופ. למה? האין השלט הרחוק הד נפשי לימים רחוקים בהם האלים עשו נסים והנביאים הבעירו אש? האין הוא ביטוי לשאיפה אל המאגי, אל הקסום?
שימו לב: השלט הרחוק הוא הארכה שלנו, אבל מצד שני, יש בנו – בכל אחד מאתנו – מין שנאה, או חוסר אמונה, בשלט הרחוק (כלומר בנו עצמנו). את הדברים החשובים באמת אסור, או אי אפשר, לעשות בשלט רחוק. האמינו לי שלכפתור האדום שמשגר את פצצת האטום אין שום שלט רחוק. הרי אנחנו יודעים עם מי יש לנו עסק: אם לפצצת האטום היה שלט רחוק, כל העולם היה נמחק כבר מזמן, פעמיים.
6. דעת הקהל.
לפעמים מתייחסים אליה כאל "הציבור". ישות פלאית, הפכפכה ורבת סתירות ממש כמו אלה הינדית קדמונית: יום היא רושפת אש, מלאת זעם ותאוות דם, ויום היא מפויסת כגורה וכולה רק חיבוקי נישוקי ושיחות שלום. יום היא שונאת ויום אוהבת, יום היא למעלה ויום היא למטה. תמיד משתנה, נסחפת ומתעופפת כמו שקית ניילון ריקה ברוח התקופה והאירועים. תמיד יש לה דעות, אבל רק לעיתים רחוקות יש לה מחשבות. ותמיד היא נבחנת בזמן אמת. תמיד משקיפים עליה כמו על חולה במיון: מודדים לה הרייטינג, מנתחים אותה בסקרים טלפוניים ובוחנים אותה במשאלים מקוונים. היא שקופה לחלוטין ולמרות זאת פה ושם היא מצליחה להפתיע.
אחד מהדברים היפים בדעת הקהל זה שהיא שטחית מטבעה ויכולה לעסוק רק בנושא אחד בכל פעם, מה שמשכיח לחלוטין את הנושא הקודם. היא כמו זרקור או שבר ענן; מגיחה לרגע ונעלמת. זה או מלחמה עם סוריה או פערים חברתיים או גלעד שליט או משה קצב או נבחרת ישראל בכדורגל. נושא אחד, ואחד בלבד, בכל פעם. אין מה לומר, פלא.
7. פקק תנועה.
יש פקקים אמיתיים, פקקים שאפשר להבין. אם חצי מיליון רכבים מנסים באותו הזמן להיכנס לעיר, יש פקק. הפקקים האלה אין בהם שום פלא, רק מועקה ועצבים. יש פקקים שנוצרים מעצמם, מכלום, לרגע זרמה התנועה ופתאום, בלי שום סיבה, היא נעצרת. גם בפקקים האלה אין שום פלא, רק ייאוש וחוסר אונים. למעשה, אין שום פלא בשום סוג של פקק. הם כולם קללה.
אבל לכל פקק יש את הרגע הזה הוא משתחרר פתאום. הרגע הזה הוא פלא עולם ועוד איך. עד עכשיו עמדנו כלואים, ולפתע אנחנו בועות שמפניה נהדרות, פורצות החוצה מצוואר הבקבוק הצפוף וממריאות לחופשי, מתפזרות באוויר הנעים של הקיץ הישראלי. פתאום הכביש פנוי לחלוטין ואפשר להרביץ קצת על הגז. זה גם הרגע בו אתה לא יכול שלא לתהות לאן נעלמו כולם, הרגע הייתם דבוקים זה לזה על הכביש המהיר ופתאום אתה פה לבדך. אולי כל הפקק הזה היה רק חלום?
החיים בהיר 