א.
מפולת, האטה, מיתון או משבר, תקראו איך שתקראו למה שעובר על הכלכלה העולמית – דבר אחד בטוח: ההתמודדות של העיתונות הכלכלית עם האירועים, משמעותם ותוצאותיהם היא בושה וחרפה.
אני לא מדבר רק על המובן מאליו, שבא לידי ביטוי בנטייה של עיתוני הכלכלה לזעוק איך זה שאף אחד לא ראה ואיך אף אחד לא התריע ואיפה הייתה התקשורת. הלו, אתם התקשורת! אתם הייתם צריכים לראות ולהתריע. ההתנהגות הזו מזכירה את התנהגות התקשורת הכללית במלחמת לבנון השנייה – מדובר בסוג מעניין מאוד של מנגנונים נפשיים מתוחכמים: זה לא שכולם חכמים בדיעבד, זו חוכמה קטנה מאוד – פה כולם חכמים כל הזמן, מעדכנים את החוכמה שלהם אונליין.
אבל לא, לא על סוג ההתמודדות הזה אני מדבר.
אתן לכם דוגמה מובהקת לצורה בה מתמודדת העיתונות הכלכלית עם האירועים: בשבוע האחרון קראתי באחד העיתונים כתבה מזעזעת. רואיינו בה יועצי אשראי והשקעות שמאוד, אבל מאוד, באמת מאוד קשה להם עם זה שאנשים הפסידו כסף.
אחרי שניגבתי את הדמעות ומשכתי את עצמי בשערות מתהומות העצב הצלחתי למצוא את תעצומות הנפש הרזרביות על מנת לקבל את הקריזה המתבקשת. "אנשים הפסידו כסף", אתם מבינים עד כמה אפשר לכבס את המציאות ולעוות אותה? הרי הם אלה שהפסידו את הכסף של האנשים, הם עם המרדף שלהם אחרי הרווח המהיר. אבל עם זה לא קשה להם כלל וכלל. מה שקשה להם זה הטלפונים של כל הנודניקים האלה שהפסידו את התחתונים ולא יודעים מה לעשות עכשיו.
בכתבות האלה תמיד יהיה איזה יועץ השקעות חכם, שלא לומר מואר, שיאמר משהו כמו: "אין מה לעשות, בסופו של יום זה רק כסף וצריך לדעת לעשות את ההפרדה". את הסוג הזה של יאפי-ניו אייג'-דרעק אני מתעב במיוחד. כסף של אחרים הוא תמיד "רק" כסף, עם כסף של אחרים אין בעיה "לעשות את ההפרדה". אני די משוכנע שכמה מהמשקיעים שאת כספם הוא "רק" זרק אל הרוח ישמחו לעשות לו הפרדה של הגפיים מהגוף.
את צורת החשיבה ההפוכה הזו אפשר למצוא במדורי ועיתוני הכלכלה בכל יום: כל מה שקורה קורה רק לבנקאים, לברוקרים, מנהלי ההשקעות והשחקנים הכבדים. לא תמצאו במדורי הכלכלה את סיפורו של א', אזרח כמוכם וכמוני, שהפנסיה שלו נמצאת בסכנה בגלל כל הברוקרים האלה שהפסידו את הכסף שלו בשל חשיפה לשוק המשכנתאות בארה"ב ולהלוואות ממונפות.
למדורי ועיתוני הכלכלה אין ראש ואין זמן לכסף קטן. הם חושבים בגדול. זה הרבה יותר כיף.
ב.
אתן עוד דוגמה: לפני כמה ימים קראתי בעיתונים כותרת שהקפיצה אותי לתקרה. לא זוכר אותה בעל פה, אבל נאמר בה משהו כמו: "היזמים בפרוייקט בניה מול הים נתקלים בקשיים". הם נתקלים בקשיים, אתם מבינים? האם הקשיים האלה קשורים איכשהו בעובדה שחופי הים נגזלים מכלל תושבי המדינה ונמסרים לעשירים? לא, מה פתאום. בדיוק להפך: הקשיים של היזמים הם לא האזרחים הטובים של המדינה שמעזים להתקומם. הקשיים שלהם קשורים בריבוי בעלי אינטרסים או משהו בסגנון. אנחנו זה לא קושי בשבילם.
בכלל, הקשיים של העשירים הם תמיד כותרות נהדרות: תשובה ודנקנר נתקלים בקשיים בווגאס, וויסמן נתקל בקשיים מול החרדים, עופר נתקל בקשיים בניו יורק – כל כך הרבה קשיים ומכשולים ומהמורות, אני שואל את עצמי איך נשאר לאנשים האלה זמן ואנרגיה להמשיך ולעשות את כל המיליארדים האלה? כל הכבוד להם, באמת, אולי ניתן להם להדליק משואה ביום העצמאות. וכל הכבוד לעיתונות הכלכלית שיודעת לפרגן למי שצריך באמת, ולא לסתם אנשים עובדים שאין להם מטוסים פרטיים. כל הכבוד לעיתונות הכלכלית שיודעת להושיט יד למי שצריך אותה באמת.
עוד דוגמה: המיליארדר הישראלי אייל עופר ניאות להיחשף לעיתונות הכלכלית הישראלית. מה הדבר השני שהמראיין שאל אותו: מה אני צריך לעשות על מנת להיות כמוך? מזל שהייתה עלי שקית הקאה.
ג.
עוד דוגמה: למפולת, להאטה או למשבר, תקראו איך שתקראו למה שעובר על הכלכלה העולמית, מצאו בעיתונים הכלכליים – ואני מדבר על כולם, גם על גלובס שיש לי העונג לכתוב בו – רק אשם אחד: תאוות הבצע.
כמה נעים להיות צדיק. כאילו תאוות הבצע הזו הייתה מין פולחן שנעשה בסתר או טריק של אנשי הכסף מאחורי הקלעים ורק עכשיו נחשף לאור השמש על ידי העיתונאים האמיצים ולא מודל לחיקוי שהוצב בפנינו על ידי אותה עיתונות כלכלית ממש, שנהנית עד מאוד להשוות בין שכר הבכירים, בין רכושם של המיליארדרים, מפרטת מי קנה איזה בית ואיפה ובכמה כסף, מרכינה ראש בהכנעה אל מול ההון ומקדשת את העשיר, את זה שהצליח.
המדורים והעיתונים הכלכליים לא המציאו את תאוות הבצע. מדובר, אחרי הכל, באחד מהחטאים העתיקים והבסיסיים של בני האדם, אבל דומה שמעולם לא הייתה תאוות הבצע כה סקסית, כה אידילית. אנשים תמיד רצו יותר, אבל בזמן האחרון הם גם רוצים שכולם יראו שיש להם יותר.
קחו כל מדור או עיתון כלכלי, קמטו אותו וסחטו אותו – בכל יום נתון תוכלו להפיק כרבע ליטר של ריר טהור שהזילו העורכים והכתבים (במצוות המו"לים שלהם, כמובן) על בעלי ההון והשכירים הבכירים שלהם.
ד.
וככל שיש יותר עיתונים כלכליים במדינה, כך המצב נעשה גרוע יותר והסגידה להון הולכת ונעשית בוטה יותר. כל יום איזה אוליגרך או מיליארדר מככב על איזה שער, מחווה דעתו על המצב והאם הגענו לתחתית או שעוד לא.
העיתונים הכלכליים מדירים אותנו, האזרחים הרגילים, מהסיפור של הכלכלה. לכאורה אין מה להתפלא על כך, במה הם שונים מהנטייה של עיתוני הספורט לא להקדיש את השערים שלהם לזקנים שעושים ג'וגינג בפארק או משחקים מטקות בים ומעדיפים להתמקד בספורטאים המקצוענים?
אז זהו, שיש הבדל די מהותי – משכורתו של הכדורגלן היקר בעולם לא באה על חשבון הילד שמשחק כדורגל בשכונה, בעוד שכל המיליארדים של כל המיליארדרים באים מהכיס שלנו בצורה כזו או אחרת. אנחנו, ואם לא אנחנו הרי שנציגינו הנבחרים, הם אלה שהפכו את 19 המשפחות העשירות בישראל למה שהן.
ה.
ויש עוד כל כך הרבה דוגמאות לשיח ההפוך הזה, מספיק לפתוח כל עיתון בכל יום נתון. הנה, השבוע הופיעה במדורי הכלכלה ידיעה: כימיקלים לישראל שבשליטת האחים עופר רשמה ב-2007 עליה של 43% ברווח הנקי שהסתכם בטיפה יותר מ-535 מיליון דולר. ואוו! איזה יופי! כל הכבוד! זו הייתה הכותרת הראשית. למטה, בצד, בקטן, שלא נשים לב, מסופר שהחברה קיבלה קנס זעום – מה זה זעום? מדובר במתנה – על שורת עבירות שגרמו לזיהום אוויר לאורך שנים. 1.2 מיליון שקל, זה הקנס – פחות מעשירית האחוז מרווחי החברה בשנה האחרונה, וגם את זה חילקו להם לעשרה תשלומים. שלא יהיה קשה מדי.
במדינה מתוקנת – ואני שונא את צמד המילים הזה – כל הסיקור היה צריך להיות בדיוק הפוך: לא להעלות על נס את הרווח הגבוה אלא לזעום על הקנס הנמוך.
ואגב, אם לחזור לסעיף הקודם ולמשל הספורט, הרי שכאן ברור לגמרי מי משלם את הקנס האמיתי על זיהום האוויר של האחים עופר (מה אני צריך לעשות על מנת להיות כמוהם): אנחנו, שנושמים את האוויר שהם מזהמים לנו. הקנס הנמוך הוא על חשבוננו.
הידיעה הזו היא תמצית ההיפוך של הסיקור הכלכלי. אנחנו, שנדפקים, נושמים אוויר מזוהם, נדבקים במחלות ומתים אפילו לא מוזכרים בבוקסה הקטנה מצד ימין למטה. אבל הם, שדופקים, ומזהמים ומרוויחים בגדול ומחלקים דיבידנדים ועושים חיים משוגעים, מקבלים את הכותרת הראשית.
העיתונות הכלכלית, ככלל, בוגדת בנו ובאינטרסים שלנו. וזה, אם לחזור למשפט הראשון בעמוד שאתם קוראים, בושה וחרפה.
החיים בהיר 