Monthly Archives: אפריל 2008

על העיתונות הכלכלית, שהיא בושה וחרפה

א.

מפולת, האטה, מיתון או משבר, תקראו איך שתקראו למה שעובר על הכלכלה העולמית – דבר אחד בטוח: ההתמודדות של העיתונות הכלכלית עם האירועים, משמעותם ותוצאותיהם היא בושה וחרפה.

אני לא מדבר רק על המובן מאליו, שבא לידי ביטוי בנטייה של עיתוני הכלכלה לזעוק איך זה שאף אחד לא ראה ואיך אף אחד לא התריע ואיפה הייתה התקשורת. הלו, אתם התקשורת! אתם הייתם צריכים לראות ולהתריע. ההתנהגות הזו מזכירה את התנהגות התקשורת הכללית במלחמת לבנון השנייה – מדובר בסוג מעניין מאוד של מנגנונים נפשיים מתוחכמים: זה לא שכולם חכמים בדיעבד, זו חוכמה קטנה מאוד – פה כולם חכמים כל הזמן, מעדכנים את החוכמה שלהם אונליין.

אבל לא, לא על סוג ההתמודדות הזה אני מדבר.

אתן לכם דוגמה מובהקת לצורה בה מתמודדת העיתונות הכלכלית עם האירועים: בשבוע האחרון קראתי באחד העיתונים כתבה מזעזעת. רואיינו בה יועצי אשראי והשקעות שמאוד, אבל מאוד, באמת מאוד קשה להם עם זה שאנשים הפסידו כסף.

אחרי שניגבתי את הדמעות ומשכתי את עצמי בשערות מתהומות העצב הצלחתי למצוא את תעצומות הנפש הרזרביות על מנת לקבל את הקריזה המתבקשת. "אנשים הפסידו כסף", אתם מבינים עד כמה אפשר לכבס את המציאות ולעוות אותה? הרי הם אלה שהפסידו את הכסף של האנשים, הם עם המרדף שלהם אחרי הרווח המהיר. אבל עם זה לא קשה להם כלל וכלל. מה שקשה להם זה הטלפונים של כל הנודניקים האלה שהפסידו את התחתונים ולא יודעים מה לעשות עכשיו.

בכתבות האלה תמיד יהיה איזה יועץ השקעות חכם, שלא לומר מואר, שיאמר משהו כמו: "אין מה לעשות, בסופו של יום זה רק כסף וצריך לדעת לעשות את ההפרדה". את הסוג הזה של יאפי-ניו אייג'-דרעק אני מתעב במיוחד. כסף של אחרים הוא תמיד "רק" כסף, עם כסף של אחרים אין בעיה "לעשות את ההפרדה". אני די משוכנע שכמה מהמשקיעים שאת כספם הוא "רק" זרק אל הרוח ישמחו לעשות לו הפרדה של הגפיים מהגוף.

את צורת החשיבה ההפוכה הזו אפשר למצוא במדורי ועיתוני הכלכלה בכל יום: כל מה שקורה קורה רק לבנקאים, לברוקרים, מנהלי ההשקעות והשחקנים הכבדים. לא תמצאו במדורי הכלכלה את סיפורו של א', אזרח כמוכם וכמוני, שהפנסיה שלו נמצאת בסכנה בגלל כל הברוקרים האלה שהפסידו את הכסף שלו בשל חשיפה לשוק המשכנתאות בארה"ב ולהלוואות ממונפות.

למדורי ועיתוני הכלכלה אין ראש ואין זמן לכסף קטן. הם חושבים בגדול. זה הרבה יותר כיף.

 

ב.

אתן עוד דוגמה: לפני כמה ימים קראתי בעיתונים כותרת שהקפיצה אותי לתקרה. לא זוכר אותה בעל פה, אבל נאמר בה משהו כמו: "היזמים בפרוייקט בניה מול הים נתקלים בקשיים". הם נתקלים בקשיים, אתם מבינים? האם הקשיים האלה קשורים איכשהו בעובדה שחופי הים נגזלים מכלל תושבי המדינה ונמסרים לעשירים? לא, מה פתאום. בדיוק להפך: הקשיים של היזמים הם לא האזרחים הטובים של המדינה שמעזים להתקומם. הקשיים שלהם קשורים בריבוי בעלי אינטרסים או משהו בסגנון. אנחנו זה לא קושי בשבילם.

בכלל, הקשיים של העשירים הם תמיד כותרות נהדרות: תשובה ודנקנר נתקלים בקשיים בווגאס, וויסמן נתקל בקשיים מול החרדים, עופר נתקל בקשיים בניו יורק – כל כך הרבה קשיים ומכשולים ומהמורות, אני שואל את עצמי איך נשאר לאנשים האלה זמן ואנרגיה להמשיך ולעשות את כל המיליארדים האלה? כל הכבוד להם, באמת, אולי ניתן להם להדליק משואה ביום העצמאות. וכל הכבוד לעיתונות הכלכלית שיודעת לפרגן למי שצריך באמת, ולא לסתם אנשים עובדים שאין להם מטוסים פרטיים. כל הכבוד לעיתונות הכלכלית שיודעת להושיט יד למי שצריך אותה באמת.

עוד דוגמה: המיליארדר הישראלי אייל עופר ניאות להיחשף לעיתונות הכלכלית הישראלית. מה הדבר השני שהמראיין שאל אותו: מה אני צריך לעשות על מנת להיות כמוך? מזל שהייתה עלי שקית הקאה.

 

ג.

עוד דוגמה: למפולת, להאטה או למשבר, תקראו איך שתקראו למה שעובר על הכלכלה העולמית, מצאו בעיתונים הכלכליים – ואני מדבר על כולם, גם על גלובס שיש לי העונג לכתוב בו – רק אשם אחד: תאוות הבצע.

כמה נעים להיות צדיק. כאילו תאוות הבצע הזו הייתה מין פולחן שנעשה בסתר או טריק של אנשי הכסף מאחורי הקלעים ורק עכשיו נחשף לאור השמש על ידי העיתונאים האמיצים ולא מודל לחיקוי שהוצב בפנינו על ידי אותה עיתונות כלכלית ממש, שנהנית עד מאוד להשוות בין שכר הבכירים, בין רכושם של המיליארדרים, מפרטת מי קנה איזה בית ואיפה ובכמה כסף, מרכינה ראש בהכנעה אל מול ההון ומקדשת את העשיר, את זה שהצליח.

המדורים והעיתונים הכלכליים לא המציאו את תאוות הבצע. מדובר, אחרי הכל, באחד מהחטאים העתיקים והבסיסיים של בני האדם, אבל דומה שמעולם לא הייתה תאוות הבצע כה סקסית, כה אידילית. אנשים תמיד רצו יותר, אבל בזמן האחרון הם גם רוצים שכולם יראו שיש להם יותר.

קחו כל מדור או עיתון כלכלי, קמטו אותו וסחטו אותו – בכל יום נתון תוכלו להפיק כרבע ליטר של ריר טהור שהזילו העורכים והכתבים (במצוות המו"לים שלהם, כמובן) על בעלי ההון והשכירים הבכירים שלהם.

 

ד.

וככל שיש יותר עיתונים כלכליים במדינה, כך המצב נעשה גרוע יותר והסגידה להון הולכת ונעשית בוטה יותר. כל יום איזה אוליגרך או מיליארדר מככב על איזה שער, מחווה דעתו על המצב והאם הגענו לתחתית או שעוד לא.

העיתונים הכלכליים מדירים אותנו, האזרחים הרגילים, מהסיפור של הכלכלה. לכאורה אין מה להתפלא על כך, במה הם שונים מהנטייה של עיתוני הספורט לא להקדיש את השערים שלהם לזקנים שעושים ג'וגינג בפארק או משחקים מטקות בים ומעדיפים להתמקד בספורטאים המקצוענים?

אז זהו, שיש הבדל די מהותי – משכורתו של הכדורגלן היקר בעולם לא באה על חשבון הילד שמשחק כדורגל בשכונה, בעוד שכל המיליארדים של כל המיליארדרים באים מהכיס שלנו בצורה כזו או אחרת. אנחנו, ואם לא אנחנו הרי שנציגינו הנבחרים, הם אלה שהפכו את 19 המשפחות העשירות בישראל למה שהן.

 

ה.
ויש עוד כל כך הרבה דוגמאות לשיח ההפוך הזה, מספיק לפתוח כל עיתון בכל יום נתון. הנה, השבוע הופיעה במדורי הכלכלה ידיעה: כימיקלים לישראל שבשליטת האחים עופר רשמה ב-2007 עליה של 43% ברווח הנקי שהסתכם בטיפה יותר מ-535 מיליון דולר. ואוו! איזה יופי! כל הכבוד! זו הייתה הכותרת הראשית. למטה, בצד, בקטן, שלא נשים לב, מסופר שהחברה קיבלה קנס זעום – מה זה זעום? מדובר במתנה – על שורת עבירות שגרמו לזיהום אוויר לאורך שנים. 1.2 מיליון שקל, זה הקנס – פחות מעשירית האחוז מרווחי החברה בשנה האחרונה, וגם את זה חילקו להם לעשרה תשלומים. שלא יהיה קשה מדי.

במדינה מתוקנת – ואני שונא את צמד המילים הזה – כל הסיקור היה צריך להיות בדיוק הפוך: לא להעלות על נס את הרווח הגבוה אלא לזעום על הקנס הנמוך.

ואגב, אם לחזור לסעיף הקודם ולמשל הספורט, הרי שכאן ברור לגמרי מי משלם את הקנס האמיתי על זיהום האוויר של האחים עופר (מה אני צריך לעשות על מנת להיות כמוהם): אנחנו, שנושמים את האוויר שהם מזהמים לנו. הקנס הנמוך הוא על חשבוננו.

הידיעה הזו היא תמצית ההיפוך של הסיקור הכלכלי. אנחנו, שנדפקים, נושמים אוויר מזוהם, נדבקים במחלות ומתים אפילו לא מוזכרים בבוקסה הקטנה מצד ימין למטה. אבל הם, שדופקים, ומזהמים ומרוויחים בגדול ומחלקים דיבידנדים ועושים חיים משוגעים, מקבלים את הכותרת הראשית.

העיתונות הכלכלית, ככלל, בוגדת בנו ובאינטרסים שלנו. וזה, אם לחזור למשפט הראשון בעמוד שאתם קוראים, בושה וחרפה.

 

זכרונות מגמר תחרות רובינשטיין והיתקלות עם היחידה לאבטחת אישים

 

גמר תחרות הפסנתר על שם ארתור רובינשטיין בהיכל התרבות. אני מגיע קצת באיחור ועד שאני תופס את מקומי על המרפסת של המכובדים מאחורי התזמורת, עם הפנים לקהל (כיף כאן), צבי סלטון כבר מברך את הקהל ומזמין את המתמודדת הראשונה, קטיה בוניאטישווילי מגיאורגיה, שתנגן משהו של ברהמס. אני לא מבין הרבה בברהמס, אבל אפשר לראות שיש לה סטייל, לגיאורגית, ויש לה גם אופי וחן לא מבוטל, אבל מה שאין לה זה קלומטראז', ואת זה אפשר לראות גם בלי להבין כלום במוסיקה קלאסית. מאיפה שאני יושב רואים אותה מצוין, את השתקפות הידיים שלה בפסנתר השחור, את גווה הדק והזקוף, אבל הכי כיף זה שאפשר לראות את הפנים של המנצח אורי סגל ואת הסימונים שלו לתזמורת. חבל שלא יוצא לי לראות ככה מאסטר גדול באמת.

כשההתרגשות מהמיקום מעט גוועת אני מביט סביבי בעיניים פקוחות: לא כל הנוצץ זהב, ואכן – לא רק שמהמקום הזה לא שומעים הכי טוב, גם יושבים על ספסלים מאוד לא נוחים, מאוד מתנדנדים ומאוד צפופים. מספיק שמישהו בשורה מעלי או מתחתי נשען אחורה או רוכן קדימה והכל זע ונע. אם זה לא מספיק, יש גם נזילת מים מהתקרה וגשם דק של מי מזגן מטפטף עלינו. את כל זה לא רואים מהאולם ורק המחשבה שכולם מקנאים בי מנחמת מעט. עוד דבר מאכזב שרואים מכאן הוא שעל גב הכנף של פסנתר הסטיינוויי המפואר שהובא במיוחד לתחרות מגרמניה מודבק ברישול בריסטול שחור. אפשר לראות גם את צלם הטלוויזיה של ערוץ 1 מנמנם, מתעורר מדי פעם לשלוח סמס.

אין לי כלים לשפוט את היצירה, את הביצוע או את הניצוח, אבל זה לא נשמע לי משהו. אני לא חש את משב הרוח של אמנות גדולה. בוניאטישווילי קמה בחיוך נבוך של אחת שיודעת שלא הלך לה, אבל יושבי השורות הראשונות צועקים לה בראבו. אנחנו ביציע המרפסת מנצלים את הזמן הזה להתמרמר על התנאים. דב לאוטמן יושב בשורה ראשונה, לוחשת לי גברת אחת.

מזמינים את המתמודד השני, הישראלי רומן רבינוביץ', שינגן משהו של פרוקופייב. לרבינוביץ' סטייל שונה לגמרי משל בוניאטישווילי. אם נגינתה אצילית ומאופקת, הסגנון שלו מטורף; יש לו מראה של אנרכיסט, והוא כפוף על הקלידים, דופק באצבעות גרומות, מהירות ושקדניות. רבינוביץ' לא סומך על הקסם – הוא חוצב את היצירה מתוך הסלע. וכל הזמן הוא זז, מנגב ידיים במכנסיים, מיטיב את המשקפיים על האף, מנגב את הזיעה במטפחת, מחזיק את הפסנתר בחוזקה, שר, רוקד, עושה פרצופים. הוא חי את זה. אני בעדו לגמרי.

רבינוביץ' מסיים את הקטע שלו. הוא היה מעולה, אכל את הגיאורגית בלי מלח. הקהל גם הוא מגיב טוב, עם מחיאות כפים סוערות מאוד. אני רואה שאנשים נעמדים על הרגליים, אבל מהר מאוד אני מבין שזה בגלל שיוצאים להפסקה. אחרי ההפסקה תעלה צ'ינג-יון הו הטאיוואנית.

 

בהפסקה נערך קוקטייל למוזמנים בלבד. נכנסתי, נעמדתי בצד וכתבתי במחברת את מה שאני רואה. כמו תמיד. הנה סטנלי פישר בעניבה ורודה, הנה אהוד ברק עובר לידי, מוקף מאבטחים. תוך שנייה ניגש אלי בחור מהיחידה לאבטחת אישים. אפשר לזהות אותם בקלות לפי הז'קט הלא מחמיא והאוזניה המשומשת. המאבטח, רועי שמו, ביקש ממני לבוא איתו מחוץ למתחם. הסברתי לו שאני עיתונאי, אבל זה לא הרשים אותו. לא הייתה לי תעודת לע"מ, גם לא ת"ז, אבל הצגתי רישיון נהיגה, תעודת תושב, כרטיס ביקור ועוד תעודות שמזהות אותי וביקשתי ממנו לחזור לעבודתי.

הוא מצדו הודיע לי שאני מעוכב וקרא למאבטח מס' 2, אבנר. הסיפור חזר על עצמו. ביקשתי לדעת למה אני מעוכב ומה עשיתי. הם אמרו לי שאני לא מזדהה, למרות שהזדהיתי, ושאני כותב במחברת. אמרתי שלא צריך להיות עיתונאי בשביל לכתוב במחברת, גם לנהג אוטובוס מותר. אלגם איים עלי שהוא יאשים אותי בהפרעה לשוטר במילוי תפקידו. עידו אמר לי שאני עובר עבירה פלילית, להסתובב בלי תעודת זהות. אמרתי לו שהוא עושה צחוק מהעבודה. חשדת בי? בסדר. עכשיו תן ללכת.

מאבטחת נוספת בשם טלי (לא הזדהתה בשם מלא ולא הראתה לי תעודה למרות שביקשתי) הצטרפה אלינו. אבנר ביקש לראות את כרטיס הכניסה שלי לאולם. כשהראיתי לו אמר שהיום זה לא שלב הגמר. אמרתי לו שזה שלב הגמר ועוד איך ושכדאי שהוא יידע איפה הוא נמצא, וחוץ מזה – אתה מאבטחת אישים, לא כרטיסן. טלי ביקשה, שוב, את רישיון הנהיגה שלי וטענה שהוא לא בתוקף למרות שהוא עד 2017. חוץ מזה, אמרתי לה, את מהיחידה לאבטחת אישים, לא משטרת התנועה. עכשיו תנו ללכת.

הם הקיפו אותי שלושתם ולא נתנו לי לזוז. זה היה די מביך מול מאות האנשים שהיו שם והסתכלו עלי. הם לקחו את התעודות שלי ואת המחברת והלכו להסתודד, משאירים את רועי לשמור עלי. אמרתי להם כמה פעמים שמדובר בטעות, שהכל רק משחקי כבוד ושיעזבו אותי. הם איימו עלי במעצר.

אבנר חזר וחקר אותי חקירת שתי וערב: איך קוראים להורים שלי, לאחים, בני כמה הם, איפה אני גר. כששאלתי אותו למטרת החקירה הוא אמר שיש הבדל ביני לבינו ויש דברים שהוא יודע ושאני לא יודע. אמרתי לו שהדבר היחיד שהוא יודע ואני לא זה איך להשתמש לרעה בכוח שלו.

ביקשתי לראות את המפקד שלהם. הגיע רונן שהגדיר את עצמו "מפקד האירוע". הסברתי לו, שוב, את המצב. הוא לקח את המחברת שלי וטען שכתבתי דברים מסווגים על סידורי האבטחה במקום, שטות מוחלטת, ושסירבתי להזדהות, שקר גס.

במהלך האירוע ניגשו חמישה צלמי עיתונות וטלוויזיה, כולם זיהו אותי בפני המאבטחים, חלקם הציגו תעודות לע"מ. אל כולם דיברו המאבטחים בגסות, תוך כדי שהם דוחפים אותי הצידה, לפינה, הרחק מהצלמים, ומסרבים להסביר מה העילה למעצר הזה. דוברת התחרות ניבה נבון הגיעה גם היא, זיהתה אותי כעיתונאי וכאורח שלה, גם אליה דברו המאבטחים בגסות.

כבר קראו להיכנס לחלק השני של הערב, אבל לי לא נתנו לזוז. הדלתות כבר ננעלו ואהוד ברק מזמן הלך, אבל אני וארבעת טובי בנינו עדיין עומדים באכסדרה. אחרי כארבעים דקות של הצקות בא רונן, החזיר לי את המחברת אחרי שקרע משם דף המכיל את המידע "הסודי" כדבריו. אמרתי לו שדבר כזה הוא לחלוטין לא מקובל, שהוא לא הצנזור הראשי, רק מאבטח, אבל הוא סרב להחזיר לי את העמוד והציג אותו כ"ראיה".

לאורך כל האירוע, כשביקשתי מהם מספרים אישיים הם אמרו שאין בעיה, שהם ייתנו לי אותם יותר מאוחר. כשהסתיים האירוע הם נעלמו מיד, בלי לתת שום פרט. זה נגמר כשרונן לקח אותי לשיחת מוטיבציה טיפשית, במהלכה הסביר לי מה עשיתי לא בסדר (להסתובב בלי ת"ז. ממש אויב העם) ואיך שהם רק עושים את עבודתם. אמרתי לו שהם עצרו אותי סתם, בגלל איך שאני נראה, שזו בושה וחרפה ושאם מישהו היה רוצה לפגוע בברק עבודתו הייתה הרבה יותר קלה בגלל שהם עשו את עבודתם בלעכב עיתונאי שעושה את עבודתו למרות ששיתף פעולה, הזדהה וזוהה על ידי אחרים.

 

אמרו לי שג'יימס לארסן, שגריר אוסטרליה בישראל היה, אבל לא ראיתי, גם לא את עו"ד גד נשיץ, גם לא את לאוניד נבזלין. פספסתי את החלק של צ'ינג-יון הו. עליתי אל מאחורי הקלעים, שם הסתודדו השופטים. ראיתי את מולי שפירא מגל"צ, שתמיד נראה כאילו הוא הבוס של המקום, את חנוך רון, מבקר המוזיקה הקלאסית של ידיעות אחרונות שכולו חשיבות עצמית, את משה ורדי לשעבר עורך ידיעות. ראיתי גם את רומן רבינוביץ' וניגשתי להחמיא לו.

הגיע זמן לחזור לאולם. סלטון מזמין את ששת המתמודדים הסופיים ואת 12 השופטים, 11 גברים ואישה, וחלוקת הפרסים מתחילה. זה היה משעמם מאוד ואתם כבר יודעים את הסוף: לא ניתן פרס ראשון. מה שכן, כשבוניאטישווילי עלתה לקבל את הפרסים שלה והתכופפה ללחוץ את ידי השופטים יכולתי, הודות למקומי במרפסת, לראות לה קצת אל תוך המחשוף. סוג של נחמה.

הקהל יוצא מהאולם עצבני, אפילו לא מחכה שהשופטים והמתמודדים ירדו מהבמה. כולם מקטרים ומקללים: מה זה ככה לא נותנים פרס ואיזו צורה יש לנו ורק בישראל ומה זה פה ואיך עושים דבר כזה וכו'.