Monthly Archives: ינואר 2006

ימים כלילות

גלית הסבה את תשומת לבי לעובדה שעמרי שרון, בנאומו לאומה הערב הודה לאנשי הצוות הרפואי בהדסה על "שעשו ועושים ימים כלילות". הנה, הוידאו פה (ynet)

המשפט הנכון הוא, כמובן, בדיוק להפך – "לילות כימים", ולא "ימים כלילות". ימים כלילות זה כשישנים כל היום, לילות כימים זה כשנשארים ערים כל הלילה. לא צריך להיות רוביק רוזנטל בשביל לדעת את זה, אבל כנראה שלא מספיק להיות עמרי שרון.

אז נכון שלא תופסים אדם בשעת צערו, אבל מצד שני – האיש הקריא נאום מהדף, וכמו שאני מכיר את משפחת שרון האלה, הם לא מוציאים מילה מהפה בלי שכמה יועצים עוברים עליה ומוציאים סקרים לבדוק איך תתקבל. משונה שאף אחד לא שם לב לזה, וגם לא אף אחד מהטוקבקיסטים הנמרצים בויינט. גם אני לא שמתי לב לזה, גלית שמה לב, ובגלל זה אני אוהב אותה. גם בגלל זה, ז'תומרת, לא רק. יש עוד סיבות.

מי שעוד שם לב, כנראה, הם העורכים של ויינט, שבגרסה הכתובה של הידיעה דווקא טרחו לשכתב את מר שרון, שהרי לא תופסים אדם בשעת צערו וכל זה.

קשת בשמי תל אביב

 

קשת יפה עמדה היום בשמיים, שלמה לגמרי ומלאה צבעים. מעליה עמדה עוד קשת, קטנה ודהויה יותר. זה עשה אותי מאוד שמח

 

צולם היום בערך בשעה שלוש וחצי במצלמה סלולרית, מה שמסביר את האיכות

סגרי את הטלוויזיה ובואי נלך לישון

 

א.

מחלון חדר עבודתי נשקף נוף הקדומים הנשגב של הבניין השכן. שלוש קומות בלי מעלית של הוד והדר תל אביבי. אמת, פגעי הזמן ניכרים בו היטב; בצד הפונה אלי הטיח כבר מתקלף, המרזבים חלודים, שני סדקים עמוקים יורדים לכל אורכו כמו צלקת קרב ישנה ויונים כבר מקננות בהם. בניין. בניינים מסוגו פזורים ברחבי העיר אבל זה היחיד הפזור מול חלון חדר עבודתי. זה הנוף שלי בעת כתיבת שורות אלו, ורוב השורות האחרות. אני נהנה להסתכל בו.

חיים מתנהלים להם בבניין השכן בדיוק כמו שהם התנהלו ומתנהלים בכל בניין מולו גרתי. בלילה, כשאני  מתיישב על המחשב, איני יכול שלא להביט מחלוני: בכל הבתים דולקת טלוויזיה, ולא פעם השכנים ישנים מולה כמו תינוקות.

שלווה היא שנת הטלוויזיה של שכניי. מחלוני אני צופה בהם מתכרבלים מול המכשיר, ונזכר בתנומות הטלוויזיה הטובות שלי.

אבל לי אין טלוויזיה, ולי אין תנומות טלוויזיה. אני קם מהמחשב והולך למיטה. לילה טוב שכנים. לילה טוב טלוויזיה.

 

ב.

סוף שנה. גם אני, ברשותכם, אסכם את השנה היוצאת. עבורי, 2005 הייתה שנה מאוד מיוחדת – זו הייתה שנה בלי טלוויזיה. אי שם בתחילת ינואר התקלקל המכשיר בביתנו, כפי שכתבתי כאן אי שם בפברואר, ומאז אנחנו נטולים. מה שהתחיל כמו ניסיון לשבוע, הפך לחודש, לרבעון, מפה לשם הופ הופ טרללה, עברה שנה, ובבית עדיין אין טלוויזיה.

שנה בלי טלוויזיה זה לא צחוק, אני נוטה להחשיב את זה כהישג של ממש. בתור מי שאהב מאוד לשבת מול הטלוויזיה קצת התקשיתי לדמיין סיטואציה כזו. בכל זאת עשינו זאת.

למרות מה שיכול אולי להשתמע, זה בכלל לא היה קשה. קלי קלות. הלוואי שמכל ההתמכרויות היה קל להיגמל כמו מהטלוויזיה. בהתחלה זה טיפה חסר, אחרי חודש אתה מרגיש קצת כמו מי שקיבל אפגרייד מאקונומי לביזנס (יש יותר מקום, יותר שקט, פחות אנשים צועקים אחד על השני ויורים אחד בשני מול הפרצוף שלך), אחרי שלושה חודשים זה כבר לא חסר לך, אחרי חצי שנה אתה כבר בקושי זוכר מה עושים עם זה בדיוק.

שנה עברה, וכל מה שאני זוכר משנים של טלוויזיה זה את הרביצה הזו של הלילה, את אשמורות העיניים נעצמות, ואת ההתכרבלות הזאת באור הכחול והמנחם שמסמן לך שהגיע הלילה ואפשר להרפות, להפסיק להתרכז. וגם אני זוכר את ההתעוררות הזאת, תמיד חצי בהולה, והשעה כבר ארבע והטלוויזיה עוד דולקת, ואתה מזדחל למיטה כמו גנב. אני זוכר תנומות, לא תוכניות.

השינוי הגדול שחל במהלך שנה בלי טלוויזיה הוא קודם כל בהרגלי השינה. יותר הולך לישון, פחות נרדם. עדיף ככה.

כן, אני יודע שיש אנשים שלא נרדמים מול הטלוויזיה, אלא מכבים אותה כשנמאס להם, קמים מהספה בכוחות עצמם והולכים לישון. ברור לי שיש כאלה, ויש הרבה המעידים על עצמם שהם כאלה, אלא שמעודי לא פגשתי אדם כזה, וגם לא פגשתי אדם שפגש אדם כזה. כולם נרדמים מול הטלוויזיה. הדרך היחידה לא להירדם מול הטלוויזיה היא להיפטר מהטלוויזיה.

אלה שעות הטלוויזיה הכי מזיקות: שעות הטלוויזיה שאתה לא רואה, אלא משודרות היישר אל התת מודע שלך בזמן שאתה ישן ומכתימות לך את החלומות בפרסומות. כן, כך אני מאמין.

 

 

באה בלילה להכתים לך את החלומות. יפית ג'

 

ג.

אני אולי ישן יותר טוב, אבל שעות העירות לא הפכו קלות יותר. זה לא תמיד קל כשאין טלוויזיה. בתרבות מבוססת טלוויזיה, מדורת השבט וכל זה, לפעמים נדמה לך שאתה פשוט לא יודע על מה מדברים, כי כולם רוב הזמן מדברים על מה שהם ראו בטלוויזיה.

לפעמים מישהו אומר משהו וכולם צוחקים חוץ ממך ואתה לא מבין מה מצחיק, ולרגע אתה מרגיש קצת כמו תייר בחו"ל, עם התחושה הזו שאנשים מדברים עליך בשפה שאתה לא מבין, אבל אחרי רגע אתה נרגע ומבין: הם בסך הכול צוחקים ממשהו שהיה אתמול בטלוויזיה. זה לא אתה, זה מישהו מארץ נהדרת או משחק מכור או רקדן נולד או מה שזה לא יהיה.

הגיבורים של הרגע הם לא הגיבורים שלך. אתה אפילו לא יודע מי הם, הם אנשים שמופיעים בטלוויזיה שלך אין. הגיבור הטלוויזיוני האחרון שאתה זוכר זה הראל מויאל.

(זה מזכיר לי איך לפני כשבועיים עמדתי באיזה תור ועמדה שם גם בחורה. פטפטנו מעט. היא הייתה יפה, קצת משונה. אחרי זה הסתבר לי שמדובר באחד מהקולות הבולטים של דורנו: לא סתם אחת, היא מגישה פינת סקס באקזיט או משהו כזה.)

 

ד.

מדי פעם, כשאחד המשתתפים בשיחה קולט את מבטי המבולבל, התוהה, הוא מפטיר לעברי: אה, אתה אין לך בכלל טלוויזיה.

עוד אחד מהדברים היפים בכל העניין זה שכשאין לך טלוויזיה ואי אפשר לדבר איתך על טלוויזיה, רוב האנשים לא ינברו עמוק מדי על מנת למצוא נושאים אחרים לשיחה. נושא השיחה הוא (בלמעלה משבעים אחוז מהמקרים עם אנשים שהם לא חברים קרובים) טלוויזיה. ואם אין לך, תמיד אפשר לדבר איתך על כמה זה רע שיש טלוויזיה וכמה זבל יש בטלוויזיה. יש כאלה המעלים על נס את עצמם הצפייה בחומרים נחותים (מדוע, לעולם לא הבנתי), ויש גם כאלה המגנים עליה בתוקף (יש תוכניות איכותיות, כך הם אומרים), אבל העיקר לדבר על הטלוויזיה. שלא תעבור שעה בלי לדבר על טלוויזיה.

טיפ קטן: אפשר להעביר חיים שלמים בלי שאף אחד ישים לב שאין לך טלוויזיה. כל מה שצריך זה לעבור על ביקורות טלוויזיה, ואתה מסודר לגמרי. רוב האנשים אפילו לא יעלו על דעתם שאין לך טלוויזיה, בדיוק כמו שאני לא מעלה על דעתי אנשים שאין להם אינטרנט.

 

ה.

אני לא מתנשא, חלילה, על אנשים שיש להם טלוויזיה. בכל פעם שאני מזדמן לבית שיש בו טלוויזיה, אני משתלט על השלט ומתחיל לעבור בין הערוצים כאחוז תזזית. אחרי שנה בלי טלוויזיה, ושנים רבות יותר בלי כבלים/לוויין, אני פשוט לא יכול להפסיק להתלהב – יש כל כך הרבה דברים בטלוויזיה! סרטים, ספורט, חדשות, וזה באמת נורא כיף לראות טלוויזיה ולהעביר ערוצים, אבל בשלב הזה של חיי אני מתקשה לדמיין את עצמי עושה את זה בעצמי, עם עצמי.

זה בא לידי ביטוי מדויק בתקופת ההתנתקות, שעברה על רוב האנשים בבהייה בת שעות על גבי שעות, בשידורים שנמתחו עד אין קץ וניסו לשווא לספק דרמה בלתי פוסקת. יש לי חברים שהעבירו ככה חודש היום זה נראה לי כמו משימה בלתי אפשרית, לשבת שעות מול המרקע. פעם הייתי אלוף העולם בזה, היום זה נראה לי בזבוז זמן משווע. עדיף לא לעשות כלום. כשאתה לא עושה כלום, הראש לפחות נח קצת.

 

ו.

2005, אם כך, הייתה השנה הראשונה שלי בלי טלוויזיה. כמו שזה נראה כרגע, אני הולך אל עבר שנה שנייה בביטחון, ואולי אפילו, מי יודע, לכיוון של חיים שלמים בלי. כי האמת העגומה והאמיתית היא שלמרות כל תוכניות האיכות וסרטי המופת, רוב מה שיש לטלוויזיה להציע זה זבל טהור. שנה בלי זבל, ואני יכול להבטיח לכם שמצבכם ישתפר פלאים.