Monthly Archives: מאי 2011

יום הנכבה שלי

יום ראשון, עשר וחצי בבוקר בקלנדיה. האירוע: יום הנכבה. עדיין שקט כשאנחנו עוברים את המחסום ונכנסים פנימה דרך שרוול 6. באוויר כבר עומדת הבטחה לבלגן. אנחנו תופסים את מקומותינו. העליבות ברחוב הראשי מדגישה שאני לבוש הרבה יותר מדי יפה לנכבה.

מרחוק כבר מתקרבת תהלוכה של כמה מאות צעירים. קריאות, דגלים, רוגטקות. הצבא, שגם הוא בעצם כמה מאות צעירים, נעמד בעמדות. גם צוותי הצילום. מהר מאוד נזרקת אבן, מהר מאוד נורה גז מדמיע. המפגינים נסוגים אחורה, החיילים מתפזרים בסמטאות. אני רץ קדימה, תופס מחסה מאחורי גדר בטון. עכשיו אני בין הצבא למפגינים, ששוב מתקרבים. בוא חייל, הם צועקים, בוא אני אזיין את האמא שלך. הם זורקים גם בקבוקים, הצבא יורה גז. אמבולנס מפנה פצועים. עוד רימון גז נוחת לא רחוק ממני. ריח חריף, בלתי אפשרי, אני צורב, דומע. אבן מתרסקת על הקיר לידי וריקושט פוגע לי בכתף כמו מכת אגרוף חזקה.

אני מתחבא בכניסה לחניה עם עיתונאית יפה מסוכנות ידיעות פורטוגזית. היא מוציאה מהתיק שלה חתיכת בצל ונותנת לי. זה טוב נגד גז. אני מנסה לפלרטט איתה קצת. עוד מטח גז מרחיק מעט את המפגינים ושולח אחורה כמה צלמים בוכים ומשתעלים ששאפו ממנו יותר מדי. עכשיו כבר די צפוף במחבוא שלי. נוחתים גם רימוני הלם. האדרנלין גבוה ואנחנו קשוחים.

מעברו השני של הקיר נמצאים שני רעולי פנים שמיידים אבנים. ברגע של שיפור עמדות הם עוברים לצד השני של הקיר. לצד שלנו. זוז, אומר לי אחד מהם. מסתבר שאני עומד על סטוק של אבנים שהוכן מראש והוטמן מאחורי לוח עץ. אני מנסה לראיין אותם אבל הם לא מוכנים לדבר באנגלית. רק ערבית, אומר אחד מהם בין אבן לאבן. הם מרוקנים את המחסן ונעלמים בסמטאות. בלוקים עפים באוויר, מתפוצצים על הכביש.

רימון גז מדמיע ניתז מאחד הקירות ונוחת בול איפה שאנחנו. עכשיו קצת קשה יותר להיראות קשוח כשכולך מקיא, דומע, עיוור. זה גם קצת מפחיד, האמת, להיות שם בתוך כל זה. עוד רימון הלם. אם מקודם לא ראיתי כלום, עכשיו אני גם לא מצליח לשמוע. טוווווו ארוך מכסה על הכול. רגעים של דממה כפויה, נדמה שהכול מגיע אלי ממרחקים. לאט לאט השמיעה שבה אלי. חכה חייל, אני שומע אותם צועקים לא רחוק ממני, עוד נגיע לתל אביב.

חובש פלסטיני מגיע פתאום עם תיק עזרה ראשונה. בחור צעיר, ג'ל בשיערו וכולו אומר שלווה למרות שעל הווסט שלו יש קצת דם. הוא עובר בין המשתעלים והמקיאים, נותן לנו גאזות טבולות באלכוהול וחתיכות בצל. אנחנו עומדים אצלו בתור, מפגינים ועיתונאים. קוראים לו בשאר אבל אין לו הרבה זמן להישאר ולפטפט.

מטר של אבנים נוחת סביבנו. על הכביש, על הגגות. אני כורע מאחורי ג'יפ עם צלם של סוכנות ידיעות גרמנית. אני מחכה למטר גז של הצבא ואחריו להפוגה הקצרה עד שהמפגינים ישובו ורץ אחורה, אל מעבר לקווי החיילים.

כל האקשן מתרכז בצד אחד של הכביש. בצד השני נוסעות מכוניות כאילו כלום. אני נכנס למכולת של אבו אשרף. הוא יושב שם בשלווה, קורא ישראל היום. אני לוקח קולה קרה. אבו אשרף, מסתבר, הוא בכלל היפי. למה שלא נחייה כולנו כמו אחים, הוא שואל, למה שלא נאהב אחד את השני. מעליו דולקת טלוויזיה ואל ג'זירה מדווחת בדיוק מהמקום בו אנחנו נמצאים. ראית מה הולך בטלוויזיה, אני שואל אותו. זה שטויות, אומר אבו אשרף בן ה-55, בלגן של ילדים, צריך לעשות שלום אמיתי.

אני שב אל שדה הקרב. עכשיו יש כבר צמיגים בוערים ועשן שחור, סמיך ומסריח מיתמר לו בשמי קלנדיה. מאחוריו נזרקות אבנים. ליד הצמיגים מתפוצץ רימון גז, מעלה עשן לבן. דממה מוזרה של סוף העולם יורדת על הרחוב המעושן. אין צעקות ואין דיבורים, פה ושם נזרק רימון, פה ושם נוחתת אבן אבל נדמה שאף אחד לא מדבר ברדיוס של קילומטר.

ופתאום רגע של קסם. הפלסטינים יורים לכיווננו זיקוקין דינור שחותכים דרך השחור של הצמיג והלבן של הרימון ומתפזרים בשלל צבעים שמחים על הכביש זרוע האבנים. זה כמו בסרט של קוסטריצה או פליני. מבלי משים כולם מחייכים.

זה נגמר בעוד מטח של אבנים ואז בעוד ירי גז. לא יודע למה, אבל אני רץ קדימה, מנסה לחזור לנקודה הקדמית שהייתי בה. אני מתקדם בצד הרחוב, אבל איך שאני מגיע ושואף שאיפה עמוקה של אוויר נוחת לידי רימון גז שאחד הפלסטינים זרק בחזרה לכיוון החיילים. הפעם זה ממש הרבה יותר מדי קרוב. במקום אוויר אני שואף מלוא ריאותיי תערובת של כלורובנזן אלדהיד ומאלוניטריל 2. אני מרגיש כאילו מטביעים אותי בבריכה מלאה טבסקו ותוקעים לי נעצים מתחת לעפעפיים. זה נורא. ושוב דומע, ושוב מקיא, ושוב כושל אחורה – לא שוכח גם בשעה קשה כמו זו שאני קול לפחות כמו סטיבן סיגל. מישהו נותן לי עוד חתיכת בצל. חלק אני לועס וחלק אני מורח מתחת לאף, מתיישב על הרצפה ומחכה שזה יעבור. לידי קורס גם זקן פלסטיני – מאיפה הוא הגיע, לעזאזל – וצוותי צילום מסתערים עליו. יש הרבה פצועים, אומר לי מישהו.

ילד פלסטיני שואל אותי מאיפה הבצל. לא יודע למה, אבל אני מושיט לו את שלי באופן אוטומטי. שוקראן, הוא אומר ורץ אל החברים שלו. אני מקווה שזה לא נחשב לבגידה או משהו. רימון הלם מתפוצץ וכשאני רץ משם, כושל, נתפסות לי פתאום האצבעות של הרגליים, כמו בבריכה.

עכשיו הרוח שינתה כיוון וכל הגז עלינו. אין לאן לברוח. אני עולה לגג של בית שחיילים הקימו בו עמדה. הנוף יפה יותר מלמעלה והגז מורגש פחות. יש פה גם כמה עיתונאים. החיילים חביבים וסבלניים. אחד מהם אפילו קורא את הטור הזה. לאיפה שלחו אותך השבוע, הוא צוחק, פה אין קוקטיילים.

מתחילים להגיע דיווחים מהצפון ואחרי כמה דקות מגיע קצין ומסלק אותנו משם. בחזרה ברחוב. הפלסטינים מתקרבים והצבא נותן להם. הם שורפים עוד צמיגים וזורקים עוד אבנים. הם מיידים גם בעיתונאים. הכתבת של אל ג'זירה מקבלת אחת, ואז עוד אחד. צלם נפגע ביד. ואז גם אני מקבל אחת לירך שמאל, לעזאזל, זה כואב. אני זקן מדי בשביל החרא הזה.

מטר האבנים לא נפסק. הם מתקרבים ומתקרבים עוד והצבא לא עושה כלום. עומד בסבלנות. אני מתחבא מתחת גגון ומאחורי גריל והאבנים ממשיכות והצבא ממשיך לא לעשות כלום. הם בטח מתכננים משהו.

זה נמשך די הרבה זמן וההם כבר ממש קרובים. ואז זה קורה. הצבא מסתער פתאום, יורה ים של גז, שני רכבים משוריינים דוהרים לכיוון הקהל. מוצפים באדרנלין אנחנו רצים אחרי החיילים. הכול קורה נורא מהר: מהצד של הפלסטינים יש פתאום כמה ערימות של חבר'ה על האספלט, ממש לידי. הולכים מכות. חלקם מדממים. אני מבין פתאום שאלה מסתערבים. הם שולפים פתאום אקדחים, מכסים את הפנים במסכות ולוקחים ארבעה או חמישה מפגינים ומובילים אותם החוצה עם אקדחים לרקות. עניין של שניות ואחד מהדברים היותר מרשימים שראיתי. הצבא חוזר אחורה במהירות, יורה עוד המון גז והפלסטינים ההמומים שנסוגו משיבים אבנים. עכשיו אנחנו רצים באמוק לכיוון השני. בגבנו אבנים לפנינו רימונים. נמלטים, לא מבינים מה בדיוק קרה. לא יודעים בדיוק לאן. רצים.

תוך כדי ריצה אני קולט שנפלה לי המחברת. בלי המחברת הזאת אני כלום. אני מסתובב ורץ חזרה, מפלס את דרכי בין ההמון המסתער מולי, שפוף, משתעל, כמו אידיוט. אני רואה אותה מוטלת על הכביש ואנשים דורכים עליה. אני ממש יכול לראות את עצמי מבחוץ מתקרב אל המחברת, בדרך נס לא מקבל אבן בראש, מרים אותה ונסחף חזרה בזרם השועט. העט נשאר שם.

זה בהחלט שיא היום שלי. זקן מוכר קפה בעגלה. שני שקל. אני נח, צופה בריטואל חוזר על עצמו שוב ושוב. אבנים. גז. צמיגים. הלם. נסיגה. התבצרות. התקדמות. אני יושב על הגדר. מסביב כולם מדברים על המצב, פלסטינים ועיתונאים. יש גם שתיים ממחסום ווטש. אני לא לומד שום דבר חדש. אחרי כמה זמן אנחנו יוצאים משם, משתעלים כל הדרך הביתה.