Monthly Archives: אוגוסט 2003

הפשע המושלם

 

אם תראו לי בנאדם אחד – אחד! – שכשעברה מולו משאית ברינקס עמוסה בכסף לא עבר במוחו הרעיון לשדוד אותה, אני אתן לכם מָש'תֶם רוצים. תראו לי בנאדם אחד – אחד! – שתגובתו הראשונה לשוד משאית הברינקס בשבוע שעבר לא הייתה תגובת שימחה אמיתית, ילדותית, ותקבלו מָש'תֶם רוצים. אבל מָש'תֶם רוצים! תראו לי בנאדם אחד – אחד! – שעל דל שפתיו לא עלה המשפט "שיחק אותה", ותקבלו מָש'תֶם רוצים. לכמה ימים היינו כולנו מאוחדים בשאיפה אחת: ברח אילן, ברח! קח את הכסף וברח!
וזה לא בגלל שכולנו פושעים וגנבים, אלמנטים שליליים בחברה. ההפך הוא הנכון, אנחנו אזרחים טובים, חייכניים ושומרי חוק, מעודנו לא גנבנו ולא בזוקה, וגם לא נגנוב. ועדיין – השוד של משאית הברינקס הצית את החושים. למה? טוב שאתם שואלים.
אחלק את תשובתי בעניין שוד משאית הברינקס לשלושה חלקים: השוד, המשאית, הברינקס. (וכאן צריכה לבוא אזהרה: המדור לא ממליץ על שוד משאיות, או על כל שוד אחר. שודים זה לשודדים, לא לאנשים נחמדים כמוכם).
1. השוד.

אח, להיות שודד! אם תשאלו אותי, אין כמו להיות שודד. פנטזיית השודד, אם תשאלו אותי, היא אחת הפנטזיות המכוננות. הראו לי אדם שלא חלם להיות שודד, ואראה לכם אדם שלא חלם כלל. ואוו, להיות שודד… אני עצמי חלמתי להיות שודד מסוג רובין הוד, אבל גם את בילי הנער – כמו שאומרים ב"שיער" – לא הייתי זורק מהמיטה שלי. זה כל כך רומנטי, כל כך גברי. אני כותב את השורות האלה, ובראשי מזדמזם לו להיט האייטיז "גנב הלבבות" (סטול מיי הארט פרום מי!).
אנחנו פוסעים ברחובות, נכנסים אל הבנק והילד שבתוכנו לא יכול שלא לשלוף ולזעוק: "תרימו את הידיים, זה שוד!". השודד הוא בתוכנו, להתכחש אליו זה להתכחש לעצמנו.
במאמר מוסגר: אני הייתי מפרק את כל הפסיכולוגיה ומרכיב אותה מחדש. הכוחות האמיתיים הפועלים בתוכנו הם לא האגו, הסופר-אגו, וכל הקקה הזה. הכוחות האמיתיים הם: השודד, המאהב, הכדורגלן וגיבור העל. אלה החומרים האמיתיים מהם אנו מורכבים: תמיד אנחנו מצילים את העולם ומתנים אהבים ומבקיעים גול מכריע ונמלטים על חיינו.
המשפט הקודם, אגב, יכול להציל את חייכם.

2. המשאית. 

שוב אגלה לכם סוד שכבר גיליתי כמיליון פעמים: לפעמים אני מתייחס אל עצמי כאל משאית של אהבה. אני משאית האהבה הדוהרת בכבישים המהירים של החיים, סוחב בעליות, מאט בירידות, הצופר שלי משמיע קול גדול, את הסיבובים אני לוקח בביטחון, ולפעמים אני יורד אל השוליים, לנוח, כי רחוקה היא הדרך. המסע של משאית האהבה אף פעם לא נגמר, וכל הזמן היא נפרקת ונטענת.
הבחירה היחידה שלך בחיים (וכאן אני מוסיף על המאמר המוסגר בסוף סעיף 1) היא איזה כלי רכב אתה בכבישים המהירים של החיים (אגב, המינוח "כלי רכב" חל גם על מטוסים, חלליות, אוניות, צוללות וכו'. כמו כן, מדובר גם על הכבישים הצדדיים והסמטאות החשוכות של החיים), וכמובן – מה אתה מוביל. אני ממליץ גם לכם להתייחס אל עצמכם כאל משאיות האהבה, ולו רק בשביל הניסוי.
המשאית – או יותר נכון: האידיאה של המשאית – היא ביטחון עצמי בטוח בעצמו. ואין מקום שנראה כמו חניון של משאיות. לא נכתבו מספיק שירים על מקומות מהסוג הזה, וחבל, כי חניון של משאיות תמיד מזכיר לי את ליסבון הפורחת באביב, את טוקיו המושלגת בחורף, ואת זו שבלילה אחד עלתה על משאית האהבה ואמרה לי: סע, ג'ינג'י!

3. הברינקס.

כסף. כסף אמיתי. שטרות, מטבעות, מרשרשים, מצלצלים, מבהיקים בשמש בשלל צבעים: הסגול של החמישים, האדום של המאתיים, הירוק של הדולר, הכסוף של השקל והמוזהב של העשר-שקל, וכל האנשים האלה, החשובים והמתים, מחייכים אליך מתוך השטרות; קח אותי, הם אומרים לך, קח אותי ופזר אותי.
כסף. כסף אמיתי. מסודר בשקים גדולים וחתומים. המון כסף. אמיתי. לא ספחים של כרטיסי אשראי, לא המחאות, לא העברות בנקאיות. כסף. מאסט בי פאני! לשדוד ברינקס זה כמו לשחק במערבון (כזה המכיל שוד רכבות נועז). זו לא הונאת מחשב מתוחכמת, או מעילה פחדנית בכספי לקוחות. וזה גם לא כמו לשדוד כסף מעובר אורח או בעל חנות קטנה. לשדוד ברינקס זה השוד אמיתי. אתה מגיח רכוב על סוסך האציל, משתלט על הקטר ונמלט עם המון שקים. מאוחר יותר, בחדר שבמלון, אתה מפזר שטרות בכל החדר, מתכסה בהם, מתגלגל בהם, מניף אותם לאוויר, והם יורדים לאט, כמו נוצות של פוך. ואתה מאושר, כי יש לך המון כסף, ולמרות שכסף זה חרא, בואו נודה באמת: אין כמו קֶש מאני.

לסיכום: שוד משאית הברינקס הצית את הדמיון, ועל כך תודתי. כי לכמה ימים היינו מאוחדים, היה לנו גיבור לרגע. והגיבור שלנו לא היה השודד עצמו (עזבו אותי מהשודד, בכלל לא אכפת לי ממנו), הגיבור שלנו היה אנחנו – השודד האמיתי, יפה התואר וטוב הלב, שלא לומר שרירי וקר רוח. הגיבור שלנו היה אנחנו – השודד האמיתי, זה שאף פעם לא נתפס, שבכיסו תמיד מזומן ולצדו תמיד בחורה. הגיבור האמיתי היה אנחנו. תמיד זה ככה בסוף, לא?

 

פרשת השבוע – שופטים

 

1.
פרשת שופטים היא פרשת הבר-מצווה שלי. עשרים שנה מאז טיפסתי – ואני קטן – אל הבימה בבית הכנסת "היכל מאיר" שבפתח תקווה וקראתי את פרשת שופטים. עשרים שנה, לעזאזל.
2.
אף אחד לא ציפה ממני לשום דבר. הייתי זייפן ברמות לא חוקיות כמעט. אני זוכר שהלכנו אבא שלי ואני לפינקלשטיין, הבעל-קורא שלימד את שלושת רבעי פתח תקווה לבר-מצווה. פינקלשטיין בחן אותי בתרגילי סולמות קצרים, ואמר לאבא שלי באידיש שאין סיכוי. אני זוכר, זה היה די משפיל. אני גם זוכר שקצת התבאסתי שאין מילים גסות אצלי בפרשה. להרבה חברים היו פרשות מלאות במילים כמו "זונות" ו"שדיים", ואצלי כלום.
3.
פינקלשטיין, הייתה לו שיטה: בהתחלה היה זורק רימון, אחר כך יורה צרור, אחר כך נח. סתם. השיטה שלו הייתה להקליט את עצמו ולתת לך ללמוד את הפרשה בעל פה, כמו תוכי. חודשים התנגנה הקלטת הזו בבית משפחת פויר. האחים שלי, הקטנים, כבר ידעו אותה בעל פה, ורק אני זייפתי כמו משוגע.
4.
הייתי הולך אליו פעם בשבוע, שר לפניו את הפרשה, והוא היה כועס עלי. אני זוכר את הבית הזה שלו, ואני זוכר את התוגה האינסופית שהיתה נופלת עלי בדרך חזרה הביתה: תוגתו של זה שאינו יודע לשיר. תוגתו של העורב שגדל במשפחה של זמירים. נאחזתי בסיפור החסידי הידוע על הילד שנכנס לבית הכנסת עם חליל (או אולי היתה זו משרוקית).
5.
על כל פנים, בסוף זיינתי אותם. את כולם. אני זוכר, המברך הראשון, סבא שלי אם אינני טועה, סיים את הברכה שלו, ופתאום התחלתי אני. הופתעתי לשמוע את עצמי; קולי נישא, רם וברור ובטוח, ואני מסלסל בקולי את הפרשה, מרגיש את המבטים, את האוזניים הכרויות, המחפשות למצוא טעות. ואני שר: "צדק צדק תרדוף", ואני שר: "כי האדם עץ השדה". הייתי שם לגמרי, וחזרתי כדי לספר לכם את האמת: אין דבר כזה, להיות זייפן.
6.
זרקו עלי סוכריות והרימו אותי על הכתפיים. כמה כיף זה, שמרימים אותך על הכתפיים. אני כל כך רוצה עוד פעם, אבל הזמן עובר, וככל שהוא עובר קטנים הסיכויים להיות מונף על כתפיים.
7.
בפרשת שופטים אנו עוסקים בממסד: הרשות המחוקקת, הרשות האוכפת והרשות המבצעת – הן כולן כאן. הפרשה מכילה כמה מהיסודות החשובים ביותר של כל הממסדים. מהרבה בחינות היא מזכירה קצת את "הנסיך" של מקיאוולי: היא כולה (או רובה) חוק וסדר.
מה היה לנו: הפרדת רשויות, האיסור על לקיחת שוחד, האיסור על חריצת דין על פי עד אחד, החיוב על שני עדים לפחות, ההבדל בין מזיד ושגגה, ההגבלות החלות על המלך, חובותיו של המלך, ההגבלות החלות על הנביא – והכי חשוב: איך יודעים מיהו נביא (נתעכב על כך בהמשך), גאולת דם, מה עושים עם מת שנמצא בשדה, איך כובשים עיר, ועוד.
8.
אני מבקש להתחיל דווקא בפסוקים הראשונים בפרק כ, המכילים הנחיות לפני יציאה למלחמה. אני חושב שיש לקח חשוב מאין כמוהו שניתן ללמוד מהפסוקים האלה, לקח שהסתירו ממני כל השנים. ככה זה כשאתה תוצר של מערכת החינוך הדתית-לאומית שכולה פוליטיקה וסגידה כמעט עיוורת למיליטריזם.
משונה, כי הפסוקים הבאים אומרים משהו הפוך לגמרי.
הפרק נפתח בשיחת מוטיבציה: "וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל-הָעָם. וְאָמַר אֲלֵהֶם: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם; אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם, אַל-תִּירְאוּ וְאַל-תַּחְפְּזוּ וְאַל-תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם. כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם-אֹיְבֵיכֶם, לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם".
שום דבר שלא שמענו קודם, ומוכרחים להודות ששייקספיר כתב נאומי מוטיבציה טובים בהרבה (הנרי החמישי, אם אינני טועה, מכיל את נאום היציאה לקרב היפה מכולם).
ואז אנחנו מגיעים אל הקטע המעניין:
"וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר: מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ – יֵלֵך וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ: פֶּן-יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ.
וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ – יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ.
וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ – יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה, וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה".
9.
שיעור חשוב מלמדים אותנו הפסוקים האלה. הם אומרים לנו: לא כל העם צבא. הם אומרים לנו: יש דברים חשובים יותר, החיים חשובים יותר. זוהי אמירה רבת עוצמה.
10.
ואז בא פסוק נוסף: "וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל-הָעָם וְאָמְרוּ: מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב – יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ".
11.
מיהו אותו "האיש הירא ורך הלבב"? האם הוא אלמנט שלילי בחברה? אני בכלל לא בטוח. החברה אותה מתארים הפסוקים היא חברה המורכבת מבני אדם: בני אדם שמתחתנים, בונים בתים, נוטעים כרמים, ומפחדים למות. מה יותר טבעי מזה, אחיות ואחים? מה יותר חיובי וטבעי מלרצות לחיות ולפחד למות באיזו מלחמה מזוינת?
12.
ולמרות זאת, הפסוקים האלה גם קצת מעצבנים אותי: לו אני אלוהים (ומהרבה בחינות, אכן כזה אני), אני מצווה להשאיר את האנשים היראים ורכי הלבב בצבא. כן, שימיסו את לבב אחיהם! כן, שיטעו בלב כולם את הפחד מלמות! כן, לא לרצות למות זה דבר טוב! האיש הירא ורך הלבב הוא החייל הטוב מכולם, כי הוא
רק רוצה לחזור הביתה.
13.
נעבור לסוגיית הנביא. סוגיה שאני אוהב במיוחד. בבסיס הנבואה – או יותר נכון, בקבלת הנביא – עומדת שאלה אחת חשובה: איך תדע אם האיש העומד לפניך ומתנבא הוא נביא אמת או שקר? התשובה שנותנת הפרשה היא פשוטה מדי, פשטנית מדי: "אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם יְהוָה, וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא – הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ יְהוָה". מבחן התוצאה, ז'תומרת.
14.
אני דוחה את מבחן התוצאה. עבורי, להיות נביא זה דבר אחר לגמרי, דבר שאין לו כלום עם תוצאה. הרי תוצאה זה עניין של פיפטי-פיפטי. הנביא אומר: יהיה רע. יכול להיות שיהיה טוב, ואז הוא טועה, או שיהיה רע ואז הוא צודק. האם מבחן התוצאה נשמע לכם כמו מבחן אמיתי? נכון שלא? זה סתם מבחן אדיוטי.
15.
אני מציע דרך אחרת להבדיל בין נביא אמת ונביא שקר. אני עושה זאת על ידי שאני הופך את כל רעיון הנבואה על פניו: במקום מבחן התוצאה, אני מציע את מבחן הסיבה. במקום להפנות את השאלה אל האדם (מקבל הנבואה), אני מפנה אותה אל הנביא.
16.
לאדם אני אומר, בחן את עצמך: מה הסיבה לכך שאתה פנוי לקשר עם נביא? לנביא אני אומר, בחן את עצמך: מה הסיבה בגללה אתה מתנבא?
יש נביא מהסיבות הלא נכונות. אם רע לך ומצאת נביא, זה לא הנביא הנכון. הנביא הנכון צריך לבוא אליך כשטוב לך. אם היה לך רע ופתאום נחה עליך הרוח, דע לך: אתה נביא שקר, כי הנבואה לא באה לענות על חוסר.
16.1
הרד"פ מתייחס בספרו "מצעדי גָבֶר" לרעיון הנבואה. אני מצטט: "כל הנביאים נביאי אמת הם וכל הנביאים נביאי שקר הם, כי הנבואה אין לה ולא כלום עם רעיונות האמת והשקר. האמת והשקר לא מצויים בנבואה עצמה, וגם לא בתוצאותיה".
משפט מעט סתום. אבל בספר אחר ("מכתבים לחבר מוסלמי"), הרד"פ שופך אור על כוונתו: "דע לך, אחי היקר, כי עבורי נביא אמת הוא נביאכם מוחמד, ונביא אמת הוא גם ישוע של הנוצרים. מקבל אני את ריבוי פניה של האמת. דע, אחי: אינני מאמין בנביאך, וגם לא בנביאם של הנוצרים, ועדיין – נביאי אמת הם, כשם שנביאי שקר הם. כי האמת והשקר, כפי שכתבתי בספרי "מצעדי גָבֶר", לא מצויים בנבואה עצמה, וגם לא בתוצאותיה. הנביא אין לו דבר וחצי דבר עם האמת והשקר. הוא, את נפשו הוא משורר, ואת פחדיו הוא מפזר אל הרוח; זורע בדמעה, אך ברינה לא יקצור".
17.
אני מפנה אתכם לעמוס ברדע, שכתב גם הוא על פרשת שופטים.
18.
אחיות, אחים – שבת שלום.

בעקבות צפיה במאדים

מִן הַכְּפָר שֶׁלִי אֲנִי רוֹאֶה אֵת הַאֲדָמָה כְּכָל שְׁאֶפְשָׁר לִרְאותָה מִן הַיְקוּם…
שְׁעַל כֵּן גָּדוֹל כַּפְרִי כּכָל מָקוֹם אַחֵר עָלֵי אֲדָמָה.
מִשּׁוּם שְׁאֲנִי בְּגּוֹדֵל שֶׁל מַה שְׁאֲנִי רוֹאֶה
וְלַאו דַוְקָא בַּגּוֹדֵל שֶׁל גְּבַהּ-קומָתִי…
בֶּעֲרִים הֶחַיִּים קְטַנִּים יוֹתֵר
מֵאָשֵׁר כָּאן בְּבֵיתִי שְׁעַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה.

בֶּעָרִים נִנְעָלִים הַבָּתִּים הַגְּדולִים עַל מַנְעוּל וּבְרִיח.
הֵם חוסְמִים אֶת האֹפֶק, מַפְרִיעִים לְעֵינֵינוּ לִתְפּוס אֶת הַשָּמַיִם,
הֵם מְגַמְּדִים אותָנוּ בְּקַחְתָּם אֶּת מַה שֶּעֵינֵינו יכולות לָתֵת לָנוּ
וּמְדַלְדְּלִים אותָנוּ, כִּי הָרְאִיָּה הִיא עָשְרֵנוּ הַיָּחִיד.

 

                                                                                   אלברטו קאיירו, מתוך "שומר העדרים" (1911-1912)

 

בוא יא מניאק, בוא!

 

1.
אנחנו, שהיינו שם, יודעים.
אנחנו, שהיינו שם, עדיין עולה לנו חיוך קטן כשאנחנו נזכרים.
אנחנו, שהיינו שם, חזקים יותר עכשיו. יש לנו את הרגע ויש לנו את החיוך שלנו וקשה מאוד יהיה לנצח אותנו, את אלה שהיינו שם.
1.1.
לא לדאוג: החיוך הזה והרגע הזה לא מתכלים. אפשר להשתמש כמה שרוצים, וזה לא נגמר!
1.2
הזמזום והפיזום מעלים את החיוך ברגע.
2.
לעיתים רחוקות אנחנו מביטים במראה כשאנחנו מאושרים. המראה לא מכילה את האני המאושר. איך אני יודע איך אני נראה כשאני מאושר: אני רואה את האושר אצל האחרים, ומשתקף בו.
3.
אנחנו, שהיינו שם, יודעים איך נראה האושר. השתקפנו בו, נרקיסים לרגע אינסופי, ועכשיו אנחנו יודעים איך אנחנו נראים כשאנחנו מאושרים.
לוּקינג גוּד, בייבי!
4.
אנחנו, שהיינו שם, יש לנו את הרגע כמו שלפופאי יש את התרד. הוא מוכן לשימוש, משומר, הוא יעשה אותנו חזקים, לפחות מבפנים.
5.
כמה יפים היינו, וכמה יפים אנחנו עכשיו, כשהשבוע מתחיל. אנחנו מוכנים אליו. בוא יא מניאק, בוא!
6.
אנחנו, שהיינו שם, יודעים: שרירי האושר עוד לא התנוונו לגמרי, הם תמיד מוכנים לעוד זינוק אחד.
6.1.
כשאני אומר "אנחנו שהיינו שם" אני מתכוון לכל בני האדם שהיו שם, לאו דווקא ב"שם" הספציפי (אתם יודעים למה אני מתכוון). היית שם? אתה חלק מהאנחנו הגדול.
7.
חווינו את מה שאני מכנה "האגו-טריפ הנדיב". 
8.
"האגו-טריפ הנדיב" מאפשר לנו לארגן טיול קבוצתי אל העננים, מאפשר לנו להשתקף האחד בשני, להכפיל האחד את השני, לא לבוא האחד על חשבון השני, באמת לשמוח בשמחתו של מישהו. "האגו-טריפ הנדיב" הוא סוכנות הנסיעות של הנפש.
9.
עוד שבוע. בוא יא מניאק, בוא!

 

פרשת השבוע – ראה

 

1.
אחרי שבפרשת עקב קיבלנו את עיקרי החוזה – אם נישאר עם אלוהים יהיה מעולה, אם לא, הלך עלינו לגמרי – מגיעה הפרשה שלנו, פרשת ראה, ומפרטת קצת יותר למה מתכוון האלוהים הזה שלנו, ומה בדיוק הוא רוצה מאתנו.
2.
פרשה נהדרת, פרשה ראה. קחו, תקראו אותה, היא מתחילה בפסוק כ"ו של פרק י"א בספר דברים. אנא, קיראו אותה. המון דברים אנחנו למדים ממנה על האלוהים הזה שלנו.
3.
מילים חזקות, בטוחות מעצמן, פותחות את הפרשה: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. אֶת-הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם.  וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם".
4.
אכן, מילים יפות. ברכה מול קללה, הר גריזים מול הר עיבל, מי יכול לעמוד בפיתוי. אלוהים – אני יכול לשמוע את העם – הוצאת אותנו ממצרים, יצאת אתנו גבר, מה אנחנו יכולים לעשות בשבילך?
5.
תגיד, ואנחנו עושים. אנחנו אתך, יהוה, על סף הכניסה לארץ, רגע לפני שהמנהיג נעלם, אנחנו רוצים לשמוע מה יש לך לומר, אלוהים, מה הדבר הראשון שתגיד עכשיו, אנחנו עושים כמו כלום.
6.
וראו, אחיות ואחים יקרים, את המצווה הראשונה שאנו מקבלים בפרשה הזו. זה קורה ממש מיד, בפרק י"ב, פסוק ב': "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם.  עַל-הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן. וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן; וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא. לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם".
6.1.

מה יש לנו כאן? שלילה. הדבר הראשון: שלילה.
7.
שלילה. אני שונא את השלילה. אני שולל את השלילה, ומחייב את החיוב. אם הייתה לי פילוסופיה, זו הייתה הפילוסופיה שלי: חיוב החיוב, שלילת השלילה.
8.
שלילה, אחיות ואחים, ולמה? מה בוער כל כך לאלוהים לשלול את האלוהים האחרים?
9.
רגע, אלוהים אחרים?
10.
שניה, אלוהים אחרים?
11.
אלוהים אחרים, בייבי! יש כאלה, והאלוהים של פרשת ראה קצת פוחד מהם. ואוו, אלוהים אחרים – רעיון רב עוצמה הוא זה!
11.1
ברגעים כאלה אני אוהב לצטט את פרננדו פסואה, שכתב (ואני מצטט מהזיכרון): "… ברגעים כאלה אני מרגיש פגאניסט-אתאיסט – אני מכחיש את קיומם של הרבה אלים".
12.
איך בכלל יכול להיות אלוהים אחרים, לעזאזל? מה, אלוהים לא קורא שפינוזה? חייב להיות אלוהים, וחייב להיות רק אלוהים אחד. אם יש יותר מאלוהים אחד, אחיות ואחים, אין אלוהים! תבינו את זה, זה או אחד או כלום. וכשאני אומר "אחד", אני לא מתכוון לאחד כמו "סוס אחד" או "נעל אחת", אני מתכוון לאחד הגדול, ליש האינסופי. לא יכול להיות, ככה אני מבין את שפינוזה (שהופך לי את הראש כמו שמזמן כבר לא הפכו לי את הראש), שיש יותר מאינסופי אחד, כי האינסוף, אתה לא יכול לחלק אותו בשניים או להכפיל אותו בשש. אינסוף זה אינסוף, ויכול להיות רק אינסוף/אלוהים אחד.
13.
כשפינוזיסט בהתהוות, אני מבקש מכם להתמודד עם רעיון חזק. ארסי כמעט: אני מנסה לומר לכם שבפרשת ראה אלוהים מכחיש את קיומו שלו עצמו.
14.
אם אלוהים אומר שהוא לא לבד, זה כמו שהוא אומר שהוא לא אלוהים. אם אלוהים לא לבד ז'תומרת שאלוהים אחר יכול לכסח אותו במכות. כשהיינו קטנים היינו שואלים את עצמנו מי יותר חזק, טרזן או סופרמן. השאלות האלה לא יכולות לחול על אלוהים, כי אם יש מישהו יותר חזק מאלוהים, אלוהים הוא כבר לא אלוהים.
15.
ומכאן אני יוצא לעוד טענה: המונותיאיזם כולו מכחיש את עצמו. המונותיאיזם הוא הפרדוקס של כל הפרדוקסים, כי אין דבר כזה "אחד".
16.
אין, ולא היה, אחד.
17.
אבל אל תראו בדברים האלה דברי כפירה, אחיות ואחים יקרים. זה שאלוהים מוכיח שאלוהים לא קיים, רק מוכיח שאלוהים קיים, כי אף אחד לא יכול להכחיש את קיומו של אלוהים חוץ מאלוהים. ואף אחד גם לא יכול לאשר את קיומו של אלוהים מלבד אלוהים.
18.
מי שיכול לאשר או להכחיש את קיומו של אלוהים, ומאחר וזה כל מה שאנחנו עושים כל היום, סימן שיש אלוהים ואלוהים אחרים. וסימן שאנחנו אותו אלוהים ואותם אלוהים אחרים, כי אלוהים לא אחד ואנחנו לא אחד ואם עוד פעם מישהו יגיד "אחד", אני שובר לו כיסא על הראש.
18.1.
בצחוק, כמובן.
18.2.
וכאן אני מבקש מכם להתמודד עם עוד רעיון רב עוצמה: נבראנו בצלם אלוהים. מאחר ויש אלוהים אחרים, נבראנו גם בצלמם, כי הבורא יכול לברוא רק מתוך עצמו, והוא מכיל את האחרים.
נבראנו יותר מאחד, חברים. אנחנו כמה, אנחנו אחרים. אנחנו "האחרים".
19.
וכך, מתוך הכפירה בעיקר הגדול מכולם, צומחת האמונה החזקה מכולן: יש אלוהים! נכון, יש גם אחרים, אבל מה זה משנה בעצם?
20.
וכאן נסגור מעגל שנפתח בסעיף 7: השלילה, נגדה יצאתי בחריפות כה גדולה, היא בעצם חיוב. על ידי שלילת האלוהים האחרים אני מחייב את קיומם, וכך אני מחייב את קיומו של האלוהים שלי, כלומר אותי. אני מחייב אותי.
20.1
זין על הדיאלקטיקה הפרוסית, היוצאת מן השלילה ואל השלילה משאת נפשה. הבו לנו את הדיאלקטיקה של החיוב.
20.2
הבו לנו את הדיאלקטיקה של החיוך!
20.2.1
כי עייפנו מן השלילה, לשום מקום היא לא הביאה אותנו. "על כל מה שאי אפשר לדבר, עליו יש לשתוק", אמר וויטגנשטיין (מהזיכרון). ובכן: חרא עליך, לודוויג, כי על כל מה שאי אפשר לדבר – עליו חייבים לדבר, מאדרפאקר.
20.2.2.
הדיאלקטיקה של החיוב היא המסלול הלא יחיד אל האושר, כי אל האושר אפשר להגיע מכל המסלולים שבעולם.
20.2.3.
הדיאלקטיקה של החיוב, הדיאלקטיקה של החיוך. אנחנו נערות במצוקה, קשורות לפסי רכבת; אם לא נאמין בסופרמן, במי נאמין?
20.2.3.1.
או במילים אחרות, מדויקות יותר: אנחנו נערות במצוקה, קשורות לפסי רכבת. מכאן עולה שיש סופרמן.
21.
בקצרה: על מנת שיהיה אלוהים, על מנת להתקיים, על מנת להפוך לבחירה, להיות אופציה, חייב להיות יותר מאלוהים אחד.
22.
על מנת להיות אופציה אמיתית, חייב אלוהים להגן על עצמו, פרק י"ג כולו מוקדש להרג הכופרים, ולא משנה אם זה נביא, חבר, קרוב משפחה, שכן, איש מאותו עיר וכך הלאה. הפקודה ברורה: "וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" (י"ג, י"ב).
23.
כאילו שאפשר לבער את הלב. הרע שוכן שם עם הטוב, האחד שוכן עם האחר, הברכה שוכנת עם הקללה. הכל מחובר, הכל אחד, הכל שואף אל הטוב, אל האינסוף.
24.
יש עוד הרבה דברים יפים בפרשה. נשמור משהו לשנה הבאה.
25.
את פרשת השבוע הזו אני מבקש להקדיש לסבא שלי, סבא יעקב, שנתיים למותו. אתם לא תפגשו בנאדם טוב יותר מסבא שלי, סבא יעקב, בחיוך שלו היית יכול לצלול שבועות. אני הכי מתגעגע אליו, ואי אפשר היה להקשיב יותר ממה שהוא היה מקשיב לך כשהיית מדבר.
25.1.
אני מקווה שהוא היה נהנה מהסיפור הבא, שקראתי בספר "בעקבות משמעות החיים" מאת יובל לוריא.
מסופר בו על חייל אוסטרי, שבשלה
מלחמת העולם הראשונה היה מוצב באיזה חור בגליציה. בחור הזה הייתה רק חנות ספרים אחת, בה רכש החייל את "סיפורי הברית החדשה" מסופרים על ידי טולסטוי. החייל הושפע עמוקות מקריאת הספר והחליט לנטוש את תחום הנדסת המכונות ולהתמסר לפילוסופיה.
החייל היה היה לודוויג וויטגנשטיין, מסעיף 20.2.1, סבא שלי מגיע מאותו הכפר, טרנוב. אני לא מאמין שהם נפגשו, אבל בטח אבי סבי עבר ברחוב היחיד של העיירה ונעץ מבט אחד בחייל הצעיר, מבט שאמר לו: זו לא הפעם האחרונה שבן למשפחת פויר מביט לך בעיניים ולא משפיל מבט.
26.
אחיות, אחים, שתהיה לכולנו שבת שלום.

 

הבקרים של ההנגאובר העצבני

 

חלק מהקוראים אולי זוכר שלפני מספר שבועות, שבינתיים נמתחו לחודשים, עסקנו פה בבקרים של ההנגאובר הידידותי; אותה תחושה נהדרת, שלא לומר נאצלת, של המפגש המחודש עם האדם שהיית אתמול, או לפחות עם מה שנשאר מאותו אדם שהיית אתמול. שיבחנו פה את ההנגאובר הידידותי, הצד השני של ליל שתייה מתון, שגורם לאדם להרגיש קצת כמו רוק-סטאר. נחמדה היא תחושת ההנגאובר הידידותי; נחמד לקום אל תוך סוג של ערפל קל בגוונים של לילך שמלווה אותך לכמה שעות, נחמד לראות את המחשבות מתמתחות, בוחנות מחדש את העולם כמו ילד שנכנס בפעם הראשונה לקניון. ההנגאובר הידידותי הוא חבר, או יותר נכון: הוא מפגש עם חבר.
אבל היום נדבר על ההנגאובר העצבני, שהוא לא חבר של אף אחד. ההנגאובר העצבני, אחיות ואחים, אולי נתקלתם בו גם אתם, הוא מסתובב בעיר – הוא הצד השני של כל הארק הזה שאתם שותים, הוא הצד האפל של ה"ג'יימסון עם שני קרח" (ארבע מילים שחזרתם עליהם כל כך הרבה פעמים אתמול, כמו תפילה), של הבירות, היין, הייגרמייסטר (מה עוד היה שם, אלוהים? אני לא מצליח להיזכר. יכול להיות ששתיתי וודקה? אני בכלל לא אוהב וודקה). ההנגאובר העצבני מסתובב בעיר, מחפש קורבנות תמימים. והשבוע הוא תפס את אחיכם.
הרבה זמן עבר מאז פגשתי את ההנגאובר העצבני. כבר הספקתי לשכוח את מאפייניו: את תחושת אתר הבניה שהוקם בין האוזניים שלך (האם אנחנו באמת צריכים עוד מרכז מסחרי?), את המשקל של ארבעים אנשים שיושבים לך על העפעפיים (יושבים, מנדנדים את הרגליים ותוך כדי כך מעבירים ציפורניים על לוח), את פחד הגבהים שתוקף אותך בכל פעם שאתה מציץ לכיוון אצבעות הרגליים שלך (אלוהים, מתי הם הספיקו להתרחק כל כך?), שלא לדבר על הטעם המשונה שנשאר בפה (יכול להיות שלעסתי סוליות של עובדים זרים?), ועל ההבנה הפתאומית שהפכת למאפרה ענקית שלא רוקנו אותה ארבעה חודשים, שלא לדבר על חוסר ההתחשבות של כל האנשים האלה שמשחקים מטקות בתוך ארובות העיניים שלי. לא יפה מצדם. ההנגאובר העצבני הוא קצת כמו להיות גרגור סמסא של קפקא, שהפך לג'וק ענקי, אבל בהבדל אחד – אתה ג'וק ענקי שדרכו עליו. אתה בעצמך דרכת על הג'וק הענקי שהוא אתה.
אני לא ממש בטוח מה קרה, אז אני מרים טלפון לחבר שהיה אתי אמש, לברר מה שלומו. כן, גם הוא מרגיש כמו תאונת עבודה של מהנדסי גנטיקה. תגיד, הוא שואל אותי, יכול להיות שבשתיים בלילה אכלנו רביולי, שתינו בקבוק יין וצרחנו אחד על השני עקב חילוקי דעות פילוסופיים? אני לא זוכר שום דבר כזה, לפחות לא בבירור, אז אני מרים טלפון לחבר אחר, שגם הוא היה בחברתי אמש. כן, גם הוא מרגיש כאילו יד ענקית ירדה מהשמיים וקימטה לו את הצורה. תגיד, הוא שואל אותי, יכול להיות שבשלוש בלילה הזמנת אותי לשנאפס אפרסק? אני לא זוכר שום דבר כזה, לפחות לא בבירור. אני מציץ בארנק: הוא ריק כמו קורות חיים של פג. אני מביט במראה: הגבר שמביט בי נראה כמו צל של צל.
בצער רב, אנחנו מגיעים למסקנה שאנחנו לא הולכים ונעשים צעירים יותר, וההנגאובר העצבני – הוא רק הולך ונעשה עצבני יותר. פעם, כשהיינו ילדים, ההנגאובר היה החבר הכי טוב שלנו. היום הוא מלאך המוות. ההנגאוברים הולכים ונהיים קשים יותר, ארוכים יותר. הזמן, אחיות ואחים, דופק אותנו טוב טוב. הוא עדיין בעדנו, אבל אין לו בעיה לצחוק על חשבוננו. פעם היינו מתנערים ממנו תוך שעה שעתיים, היום זה לוקח חצי יום במקרה הטוב, שלא לדבר על שלושה ימים של טראומה. תוך כדי שאנחנו מדברים, אנחנו שמים לב שבשיחה שלנו עולים מושגים כמו "צרבת", ותנו לי לומר לכם דבר אחד שלמדתי על המין האנושי: שיחה שמופיעה בה המילה "צרבת" יותר מפעמיים, היא שיחה שכדאי לסיים אותה כמה שיותר מהר. אני שונא את המילה "צרבת". אם הייתי בדרן, הייתי אומר שהיא עושה לי צרבת.
ההנגאובר העצבני, אני חייב למצוא דבר אחד טוב לומר עליו, כי אין דבר שאי אפשר לומר עליו לפחות דבר אחד טוב. אז ככה: גם זה עובר. לאט לאט, תוך כדי שאני כותב את השורות האלה, אני מרגיש אותו מתפוגג. אני מרגיש את העננים מתפזרים, פתאום אני זוכר איך קוראים לי, אני נזכר איך חזרתי הביתה, איפה הייתי ומה עשיתי (אולי חוץ מעניין השנאפס אפרסק). אני מעריך שתוך שעתיים אוכל גם לומר מלים של יותר מהברה אחת. אני לא בטוח אם "גם זה עובר" נחשב לדבר טוב, אבל זה הדבר הכי טוב שאני מסוגל לחשוב עליו כרגע. גם זה עובר, ותוך כמה שעות הכל יהפוך לזיכרון מתוק. תוך כמה שעות יישכח הסבל, ואת מקומו תתפוס תחושה אחרת. אני כבר לא יכול לחכות.
ההנגאובר העצבני – אין בו פואטיקה, כי אין פואטיקה בלהיות פירה.

הבקרים של ההנגאובר הידידותי

 

יש בקרים שאני מאוד אוהב. אני קורא להם בקרי ההנגאובר הידידותי. אני חש בו מיד כשאני קם בבוקר, בהנגאובר הידידותי, ואני מחבק אותו כמו שרעיה נאמנה מחבקת את הקאובוי שלה שזה הרגע חזר ממסע העברת בקר של שלושה חודשים דרך מדבריות לוהטים וערבות אינסופיות, ובראשה חושבת: טוב שהוא פה, אבל למה הוא כל כך מסריח.
אני חש בו מיד כשאני קם בבוקר, בהנגאובר הידידותי, ואני איכשהו שמח שהוא פה. ההנגאובר הידידותי הוא כמו חבר מהצבא לאלה שיש להם חברים מהצבא, הוא עוגית מדלן שזורקת אותך אל מקום אחר, והמקום האחר הזה הוא מה שאני מכנה: האני האתמולי.
זה ההסבר שלי לכאב הראש המאפיין את ההנגאובר הידידותי: קרה לכם פעם שנכנסתם לדירה שכורה לפני שהדייר הקודם מצא דירה אחרת? אותו דבר ההנגאובר הידידותי. האני של אתמול, האני האתמולי, שתה קצת אתמול בלילה, אז הוא ילך עוד מעט, ובינתיים קצת צפוף. ההנגאובר הידידותי הוא דיאלוג בלתי אפשרי, ועם זאת אינסופי, בין שתי הישויות האלה ששתיהן אתה ולא אתה, כי יש עוד.
וכשצפוף, הפעולות היומיומיות ביותר הופכות קשות יותר. קצת מסובך יותר להתמצא במרחב, בהנחה שהנפש היא מרחב (דמיינו לכם שדה שיפון ענק מלא ילדים מתרוצצים, אבל בלי תפסן). צריך להיזהר עם הזכרונות, כי ההנגאובר הידידותי הוא פלשבק שיצא משליטה, הוא דז'ה-וו שהשתגע, לך אתו, אל תפחד, הוא לא יעשה לך שום דבר, הכל בראש שלך.
זה לא דבר קטן להיות יחד באותו מקום עם האני האתמולי. זה קצת כמו נסיעה בזמן, ובגלל זה הסחרחורת הקלה שמאפיינת את ההנגאובר הידידותי; ככה זה כשנוסעים בזמן. ההנגאובר הידידותי, אם תרצו, הוא פלשבק שיצא משליטה, פלשבק שחושב ג'ון טרוולטה. אח, האתמול! נשתה לחייו של האני של האתמול! נשתה לחייו של הראש המסתובב! נשתה לחיי האנטי-געגוע, כי מה שהיה, אחיות ואחים, היה; אתם יכולים לקרוא לזה אתמול ואתם יכולים לקרוא לזה אבטיח בלי גרעינים, זה לא ישנה את המצב: איטס נוט קאמינג באק, בייבי!
אח, האתמול! אח, האני האתמולי! איזה בנאדם, איזו אישיות כובשת, נרים כוסית לחייו של זה שנפטר מכל העכבות כמו כלב שיוצא מהים! נרים עוד כוסית לחייו של זה שידע לדבר את הדיבור, שלא לדבר על ללכת את ההילוך! אח, האני האתמולי, אתה חבר! חבל שאתה רואה אותי ככה, כשאני מעוך, פשוט אתמול, אתה יודע, יצאנו, עשינו סיבוב, שתיתי משהו, אתה מכיר את זה, לא? גם לך זה קורה לא פעם. שב, שתה קפה, שתה מיץ תפוזים (ויטמין סי הוא כמו נפט על מדורת ההנגאובר הידידותי: הוא מניף אותו לגבהים חדשים, אבל מקדים את דעיכתו), דבר, ספר, מה היה? בוא'נה, אתה כריש, אתה תותח, אני לא מאמין, באמת עשית את כל הדברים האלה או שאתה רק ממציא אותם עכשיו?
נחמד לבלות שעה קלה של שיחה נעימה, מתובלת בסיפורים משעשעים מכל הסוגים, נחמד שהראש קצת כבד. נחמד להיות מעוך מדי פעם, האין זאת? נחמד להתאושש לאט, לבנות את היום מחדש, ביסודיות, בסבלנות, לבחור דיסק מתאים, לשחזר את מה שצריך לשחזר, להתמודד בשיקול דעת עם הגילוי – המרעיש – שלמרות כל ה"מה שהיה, היה" וכל הדיבורים על האנטי-געגוע ("כל הדיבורים" עלק, הרגע המצאתי את זה), גם אתה מסרב לפעמים להרפות מהאתמול, או יותר נכון: האתמול מסרב להרפות ממך, כוחות משטרה גוררים אותו החוצה, אבל הוא נאחז בציפורניים, נאבק (משם קול הניסור שלא עוזב אותך מהבוקר). בוא'נה, אתה אומר לעצמך, איך הכל מתחבר ביחד: הסיבה, התוצאה.
לצערי הרב, לא מצאתי הרבה תיאורים ספרותיים טובים להנגאובר הידידותי. רובם מתרכזים בהנגאובר הקיצוני, שלא נדון בו היום, ומזניחים את ההנגאובר המינורי, את הגבהים והמעמקים המיוחדים רק לו, את צידו היפה, שאותו תיארנו, ועוד נתאר, וגם את צידו היפה פחות, כמו לחוות באופן די מדויק את הרגע שאחרי סוף העולם. מכירים את הרגע הזה? הוא מגיע בערך שעה וחצי אחרי הקימה, והוא מתאפיין בתחושה שאלוהים לקח את השלט-רחוק של העולם הזה ולחץ על Mute. זה רגע לא נעים, המכיל בתוכו תחושות אובדן, חורבן וריקנות אין קץ. גם הוא עובר. הכל עובר. זהו שחר של עידן חדש שיימשך יממה, ועדיין קצת קשה להבחין בין תכלת ללבן, תן לצללים להתפזר, בנאדם, לט דה סאנשיין אין.
ההנגאובר הידידותי – וזו אולי תכונתו הטובה ביותר – גורם לך להרגיש קצת כמו רוק-סטאר (ולא שאתה לא רוק סטאר תמיד). הייתה לך הופעה טובה אתמול, שלהבת המונים, שלחת בהם אש, הצתת את האש בעיניים של אלפי אנשים שיודעים את כל המילים בעל פה, או לפחות את הפזמון, חטיבת הקצב שלך תפקדה נהדר אתמול – המתופף היה פצצה, היה לך טוב להרגיש את הכוח, לגעת לרגע במקום הכי גבוה, כמו ילד שבפעם הראשונה מצליח להגיע בקפיצה לתקרה של החדר בו גדל. אלוהים, איזה רגע מתוק! הראו לי רגע מתוק מזה, נראה אתכם! הראו לי דימוי נקי מזה, נראה אתכם! הו, קיסר, קח ממני הכל, אבל השאר לי את רגעי הריחוף!

בבנק

היום הייתי בבנק. על הכיסא לפני ישבה אמא צעירה עם שני ילדים קטנים; ילדה כבת ארבע, ילד כבן שש. הילד עשה רעש, האמא אמרה לו, בטון כזה של אמהות – חצי לוחש חצי צועק, חצי שואל חצי מבטיח, חצי ענוג חצי קשוח: אתה רוצה לחכות לי בחוץ עד שאני אסיים או שאתה רוצה לשבת פה בשקט?
הילד השתתק, שלח יד לתיק שהיה אתו, שלף משם אקדח צעצוע קטן, הצמיד את הקנה לרקה של אמא שלו, ולחץ על ההדק.

ראו הוזמנתם

 

אם במקרה פספסתם, ראו הזמנה

 

ואם אני כבר כאן, אני מצרף עוד קטע קטן על קריוקי:

 

"… וכל ערב, צדוק היה עולה על הבמה ומגלה שהוא לא לבד. וכל ערב, צדוק היה נעמד במרכז היקום, ומכריז על הלא-חוקים שהוא ואת/ה קבעתם יחד.

גבירותיי ורבותיי, ברוכים הבאים לעצמכם.

הלא-חוק הראשון של הקריוקי הוא – את/ה לא מפסיק לדבר על הקריוקי
הלא-חוק השני של הקריוקי הוא – את/ה לא מפסיק לדבר על הקריוקי
הלא-חוק השלישי של הקריוקי: מישהו אוחז מיקרופון, מישהו מביע רצון – השיר שלו מתחיל
הלא-חוק הרביעי: לכל אדם יש שיר
הלא-חוק החמישי: לכל זמן יש שיר
הלא-חוק השישי: בלי זיכרונות רעים, בלי תסביכי ילדות, בלי "מה יגידו"
הלא-חוק השביעי: שיר נמשך את כל הזמן שבעולם
והלא-חוק השמיני והאחרון: אם זה הערב הראשון שלך במועדון הקריוקי – את/ה חייב/ת לשיר."
                                               

                          ("מכתבים לטיילר",  מתוך "הטסטר של צדוק – פרוזה למתקדמים")

 

פרשת השבוע – עקב

1.
אני מבקש להקדיש את פרשת השבוע הזו ליאיר, שנפטר השבוע לפני שש שנים. אני אוהב אותך יאיר ובחיים אני לא אשכח אותך.
2.
יאיר פויר, דוד שלי, היה אחד מהאנשים שהשפיעו עלי הכי הרבה. אם לא היה הוא, לא היה אני, או שהיה אני, אבל אחרת. אני מתגעגע אליו. השבוע, על הקבר שלו, בכיתי דמעה. תודה לאל על משקפי השמש.
3.
אני לא מאמין שלאלוהים היה חלק במוות של יאיר, ולכן אני לא כועס עליו, אבל עדיין – זה מרתיח אותי שהבנאדם הזה מת צעיר כל כך.
4.
פרשת עֶקֶב (דברים ז', י"ב). לא פרשה ארוכה, ואם תשאלו אותי, גם לא פרשה מעניינת במיוחד. ז'תומרת, מעניינת, בטח מעניינת, אבל לא במיוחד. אין הרבה דברים חדשים שאני למד ממנה. משה ממשיך לנאום לפני בני ישראל לפני מותו, מגיש להם את קיצור תולדותיהם, למי שפספס (והרבה פספסו, שהרי רוב יוצאי מצרים מתו במדבר, וקהל המאזינים צעיר ברובו).
5.
הדבר היחיד שאני למד מפרשת עקב הוא מצב הרוח הרע בו שרוי משה רבנו. משה, שבפרשה הקודמת התחנן בפני אלוהים להיכנס לארץ ישראל ונתקל בסירוב עיקש, מכניס קצת לאלוהים בחזרה, ומתאר אותו באור לא מי יודע מה מחמיא, כמו "כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ, אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא" (ז' כא), או "יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא-הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה" (ט, ג).
6.
משה עצבני ונרגן. נמאס לו לגמרי. הוא מרשה לעצמו להקניט את אלוהים. הוא אומר לבני ישראל: ראו, אם אותי – אותי! החבר הכי טוב שלו! – הוא העניש בעונש כל כך חמור על חטא כל כך קל, רק תדמיינו מה הוא יעשה לכם. לאלוהים, אומר משה לעם, אין אלוהים. דיר באלאק!
7.
ושוב חוזר הפרדוקס: אלוהים מצווה על עם ישראל – באותו משפט – לאהוב אותו ולפחד ממנו. אני לא מצליח להבין את הציווי הזה, בחיי שאני לא מצליח. אהבה ופחד באותו משפט. כל הפרשה הזו היא מטוטלת רגשית: אם תעשו טוב תקבלו פרס, תעשו רע – אני מכסח לכם את הצורה.
8.
לעזאזל, זו לא דרך טובה לבנות מערכת יחסים חדשה! בכל זאת, העם עומד על סף עידן חדש, אני לא בטוח שזה הזמן לאיים עליו.
9.
לא יודע, אחיות ואחים, אני לא אוהב את אלוהים היום. לא שזה יום רע, להפך, אבל אני פשוט לא מרגיש קרוב אליו. פרשת עקב מנכרת אותי מאלוהים, גורמת לי לראות בו זר. אלוהים של פרשת עקב הוא הזר המוחלט, האדיש. הוא מזכיר לי קצת את ביבי – מבטיח הבטחות שהוא לא יכול לקיים, מאיים איומים שהוא לא יכול לממש. מין אלוהים קר כזה, מעצבן. האלוהים של פרשת עקב הוא לא אלוהים חם, וזה בעיקר בגלל שמשה לא חש כלפיו חום. למעשה, אלוהים בכלל לא נמצא בפרשה הזו, הוא לא מדבר מילה. היא כולה מונולוג ארוך וכואב של משה.
10.
השבוע, באזכרה ליאיר, דיברתי עם הדוד שלי אברם אריה – איש גדול – על משה. הסכמנו שמשה הוא לא מנהיג. משה לא מתעניין בעם ישראל, לא אכפת לו מהאנשים. הוא רק אוהב לדבר עם אלוהים, לכתוב חוקים, לתקן תקנות, לא אכפת לו מהאיש הקטן. דוד שלי אברם אריה פירש יפה את המפגש הראשון בין משה לאלוהים, מול הסנה הבוער:
11.
אלוהים אומר למשה ללכת לעם, ומשה אומר: הם לא יקשיבו לי, בגלל קוצר הרוח והעבודה הקשה. תמיד חינכו אותנו לחשוב שמשה דיבר על העם הנאנק תחת עולו של המצרי. אבל לא, אומר לי דוד שלי אברם אריה, משה דיבר על עצמו – על העבודה הקשה שלו, על קוצר הרוח שלו. משה, בקצרה, היה עצלן ופחדן.
12.
ועדיין אלוהים בחר בו. למה? האם בגלל שגם אלוהים הוא עצלן וקצר רוח? אני לא חושב. אני עדיין חושב שאלוהים ומשה זה אחד מסיפורי האהבה הגדולים ביותר בהיסטוריה. עם ישראל הוא רק סטטיסט ברומן הגדול הזה. למשה אף פעם לא היה ממש אכפת מבני ישראל, למרות שבפרשה הזו הוא מציג את עצמו כמי שדאג להם. במציאות, הוא אף פעם לא ממש היה שם. ראו את תולדות עם ישראל במדבר: משה תמיד נעדר בקטעים הקשים.
13.
ולמרות הכל, משה עומד למות, ואלוהים גם הוא מתחיל להרגיש את הבדידות. אולי הוא מתחרט על העונש שהטיל על משה? אולי גם אלוהים לא רוצה להישאר לבד?
14.
אם יצא לכם להיות אי פעם בסופו של רומן, אתם מכירים את הסיטואציה. זו לא סיטואציה נעימה; המון עקיצות הדדיות, המון מרירות, המון כעס.
15.
ניתן לראות איך משה משכתב את ההיסטוריה, מציג את עצמו טוב יותר בפני אלוהים והעם. אלוהים, כמו כל גבר שמכבד את עצמו, לא עונה בפרשה הזו. פרשת עקב מוצאת את אלוהים דומם. שותק.
16.
האם הוא מתעלם? האם הוא ברוגז? האם הוא רק מחכה שמשה יסיים את דבריו? כן, כן, כן.
17.
ויחד עם זאת, יש גם המון רוך וגעגוע. תקראו את הפרשה, בין השורות ניתן לחוש את האובדן ההדדי הזה.
18.
משה ואלוהים כבר לא.
19.

וגם דוד שלי יאיר כבר לא, ואני מתגעגע אליו. יאיר, אני מדליק סיגריה לזכרך. זוכר איך היינו מעשנים ביחד את הטיים המסריחות שלך? או אולי זה היה קנט, אני כבר לא זוכר. מה שבטוח, אלה היו סיגריות עם פילטר לבן.