Monthly Archives: נובמבר 2005

שלשום בקו חמש

 

א.

אני שונא – יותר נכון מתעב – את המסכים האלה שהותקנו במוניות השרות ומקרינים פרסומות וחדשות. עד שיש לך זמן שהוא שלך ורק שלך לבהות או לקרוא ספר, תקעו לך מסך מול העיניים, ואין מה לעשות – כשיש מסך העיניים נמשכות אליו מאליהן, כמו זבובים לחרא.

אני נאבק בזה, מתעקש להביט מהחלון, לקרוא את הספר שאני קורא עכשיו – "אישה כלב ים" מאת קתרין הריסון. ספר בסדר, לא יותר, אבל אני כועס על אריאנה מלמד ומנחם בן שבלי בושה הרשו לעצמם לגלות את הסוף בביקורות שלהם. איזה מין דבר זה, תגידו לי; אין קוד אתי של מבקרי ספרים או משהו כזה?

 

ב.

באחד מבקרים האלה של קו חמש ראיתי את האהבה הראשונה שלי פוסעת ברוטשילד. זו הייתה חוויה משונה, אבל כשחושבים על זה – כל החוויות משונות.

 

ג.

ושלשום הייתה חוויה משונה אף יותר. מכירים את זה שפתאום משתרר שקט במקום רועש ומשפט אחד נשמע ברור? אז זה מה שקרה; ישבנו עשרה אנשים זרים במונית, שברי שיחות סלולריות נישאו באוויר, ופתאום השתרר שקט – זה היה בדיוק כשהמונית עשתה את הסיבוב של הבימה והחלה לעלות בשדרות רוטשילד.

ואז גברת אחת שישבה במושב הבודד השני בטור הימני אמרה פתאום בטלפון שלה: אבא שלי מת הבוקר. והתחילה להתייפח בקול, לבכות בכי שאין שום סיכוי לעצור. אבא שלה מת, והיא במונית שרות. 

שקט של אמפתיה אפף את מונית השירות והכביד על האוויר בעוד האישה ממשיכה לבכות לתוך הטלפון שלה. מת, היא אמרה, הוא מת, ואף אחד לא ידע מה לעשות עם עצמו, חוץ מלשתוק ולנסות לשדר סוג של השתתפות בצער.

 

ד.

מכאן זה רק המשיך להתדרדר. האישה שאבא שלה מת באותו בוקר הייתה צריכה לעשות המון טלפונים, להזמין אנשים ללוויה, להודיע מתי ואיפה, דברים כאלה – סידורים של פוסט מוות. אחת מהשיחות הייתה עם הבן שלה. סבא מת, היא אמרה לו, ההלוויה היום בצהרים. כנראה  שלחרא הקטן היו דברים יותר חשובים לעשות. סבא שלך מת, צעקה-לחשה האישה בקול חנוק מדמעות, ואתה לא יכול לקחת חצי יום חופש מהעבודה?!

 

ה.

וככה היא המשיכה לעשות טלפונים עד התחנה המרכזית החדשה, וכולנו המשכנו לשתוק, ואז ירדנו, ואני לא אמרתי לה כלום, למרות שרציתי. 

 

ו.

הלוואי שלא תדעי עוד צער, גברת. הלוואי שהמקום ינחם אותך עם שאר אבלי ציון וירושלים.

 

יומולדת שמח, ברוך

 

א.

בדיוק היום לפני 373 שנה יצא לאוויר העולם אחד מהאנשים שאני הכי אוהב ושהכי השפיעו עלי – ברוך בנדיקטוס שפינוזה, הפילוסוף של הפילוסופים ואחד היהודים הגדולים שאי פעם דרכו על אדמת הכוכב הקטן, היפה והמזוהם הזה. גם אם זה יישמע יומרני מעט, הרי שאני מוכן להצהיר שאני חייב לו לא מעט, לברוך. כל כך הרבה דברים הוא לימד אותי.

את העמוד שלי אבקש להקדיש השבוע לאיש הזה, שאולי חוגג הרבה יותר מדי אביבים לאיש אחד, אבל מצליח להישאר צעיר גם היום. ארים כוסית לחיי שפינוזה ואם תצטרפו אלי, מה טוב.

לפעמים, כשאין לי מצב רוח – כן, זה קורה גם לי – אני פשוט מביט בדיוקן של שפינוזה הנעוץ על לוח השחם ליד המחשב שלי, ומתעודד. יש משהו במבט שלו, בעיניים התמימות והטובות האלה ובתלתלים המסודרים היורדים על כתפיו, שמרים את רוחי וכאילו מדבר אלי: דרור, הוא אומר לי, יהיה בסדר. ואם גם זה לא עוזר, אני לוקח את הכלבה ואנחנו יורדים לטייל ברחוב שפינוזה בתל אביב, שלמזלי נמצא במרחק של שבע דקות הליכה איטית מהבית שלי. אפילו הרחוב הנושא את שמו מתברך באיזה מין שקט מוצל ורגוע. יש איזה סוג מסוים מאוד של שלוות נפש היורדת עלי כשאני מהלך ברחוב הקרוי על שמו ומהרהר בתורתו, או בדברים אחרים. אני אוהב לחשוב ברחוב שפינוזה. ואם אתם בסביבה של גן העיר, קחו לעצמכם עשר דקות, רדו בשדרות בן גוריון וקחו שמאלה ברחוב השני אחרי שלמה המלך. עד שתגיעו לפרישמן תרגישו הרבה יותר טוב. באחריות.

 

ב.

למה אני אוהב את שפינוזה? אני אוהב אותו כי בפילוסופיה שלו, כמו בביוגרפיה שלו, אני מוצא שילוב מושלם בין רוגע ולהט, בין מרדף אחר השלמות לבין הכרה שאין דבר כזה "שלמות", לפחות לא בחיים האלה. אני מוצא אצלו אומץ ועוז רוח. אני מוצא אצלו אהבת אדם (גם את האדם שקשה לך לאהוב) ואהבת דעת. אני מוצא אצלו את הפילוסופיה המושלמת, הפילוסופיה כפי שהיא צריכה להיות: אמיצה, מקורית, שמחה, מעשית, אסתטית ומקיפת-כל. כשאני קורא אותו אני ממש רואה אותו מנסה לסדר את הבלגן הגדול שיש לו בראש – את כל הרעיונות המהפכניים האלה שמפוזרים אצלו בראש כמו הדיסקים והספרים אצלי בחדר – בתוך תבנית מתמטית מסודרת. עצם הניסיון הזה למצוא את הסדר המוחלט נוגע ללבי ומצחיק אותי. כשאני קורא את האתיקה, על כל האקסיומות, המשפטים, הסעיפים ותתי הסעיפים, אני צוחק צחוק טוב: הו, שפינוזה, אתה כזה מתוק!

אני לא אומר שהיא מושלמת, הפילוסופיה של שפינוזה, כלל וכלל לא. אפילו אני, ההדיוט, יכול למצוא בה פגמים לא מעטים, אבל גם הפגמים האלה מחמיאים לה בעיניי – כי אין דבר כזה, פילוסופיה מושלמת. לא יכולה להיות.

אני אוהב את שפינוזה כי בבסיס הפילוסופיה שלו, בבסיס ראיית העולם שלו כפי שאני מבין אותה, בכל זאת ניצבת איזו שלמות פנימית, איזו שלווה (בדיוק אותה שלווה הנוחתת עלי ברחוב שפינוזה). ומהשלמות והשלווה האלו נובעת פילוסופיה שמחה ואופטימית: הכל כאן, הכל תלוי בנו, אנחנו יכולים – כן, אנחנו יכולים! – להיות מאושרים. האושר הוא בהישג יד. הגאולה תבוא מתוכנו (וזה בכלל לא ניו-אייג'י או שרי אריסוני כמו שזה יכול אולי להישמע). "ברכת האושר", כותב שפינוזה ("האתיקה", פרק ה', משפט 42), "איננה פרס על מעלה טובה, אלה היא עצמה מעלה טובה".

כן, שפינוזה – שלא כמו פילוסופים אחרים – חיפש אחר האושר. וכל מי שמחפש אחר האושר ישר מרוויח אצלי לא מעט נקודות זכות. עצם החיפוש אחר האושר מעיד כאלף עדים על אופטימיות בסיסית ואופטימיות, אם תשאלו אותי, היא תכונה חיונית לפילוסוף. משפינוזה למדתי לא לחפש אחר האושר, אלא פשוט לנסות ולחיות חיים מאושרים, כי האושר לא נמצא בחוץ, הוא נמצא בפנים. ממה שאני מבין, זה עבד בשבילו. ואם זה עבד בשבילו – זה יכול לעבוד גם בשבילי.

 

 

ג.

אני אוהב גם את הדרך בה הוא לקח מוסכמות, וניפץ אותן. הוא ניפץ את המוסכמות – שתפסו חזק בזמנו ותופסות חזק גם היום – על הבפנים והבחוץ, על ההפרדה בין הגוף והנפש, הרוח והחומר, האלוהים והטבע. הכל, על פי שפינוזה, זה אחד גדול ואינסופי. העולם הזה, זה מה יש. אין עולם הבא, אין עולם אחר. יש את אלוהים/הטבע שבא לידי ביטוי בכל מה שיש. העולם – כולל אותנו ואת המחשבות שלנו – מהווה ביטוי של אלוהים, אבל לא האלוהים הדתי, הקפריזי, המצווה, המעניש. אלוהים אחר, אלוהים "טבעי". בשביל ילד שגדל תחת מערכת החינוך הדתי, לקרוא אותו זו עדיין חוויה לא קלה. את המוסכמות שהוא הצליח לנפץ, אני מתקשה לנפץ עד היום. כמה אומץ היה לו, לאיש הזה. אומץ שלי אף פעם לא יהיה. על הכתפיים הרחבות של תורתו אפשר לרקוד שעות, וזה עוד לפני שדברנו על העובדה שהאיש ייסד את ביקורת המקרא. טענתו – שהיום היא המובן מאליו – שלא משה כתב את התנ"ך ("ברור כשמש בצהרים", כתב, "שחמשת חומשי התורה לא נכתבו בידי משה, אלא בידי אדם שחי שנים רבות אחריו". אותי זה הרס, ולא רק אותי), הביאה עליו את זעמן של כל הדתות. לא רק היהודים החרימו אותו – כולם החרימו אותו, אבל לו לא היה אכפת. הוא פשוט המשיך בשלו, עם העיניים התמימות האלה והחיוך הטהור, שלא באו על חשבון ביצים מפלדה ויושר אינטלקטואלי שכבר אין למצוא. איזה איש.

 

ד.

זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון, שפינוזה ואני. ההשכלה הפילוסופית שלי מפוזרת, מבוזרת, לא כרונולוגית, לא אקדמית ובמובנים רבים כמעט לא אחראית. ועדיין, קראתי את כל כתביו של האיש שבשלב מסוים כונה "בנדיקטוס מלדיקטוס" (ברוך הארור) וגם לא מעט מהפרשנויות שנכתבו אודותיו. ובכל זאת, באתי אליו אחרי ניטשה, וכבר השלמתי עם העובדה שאלוהים מת, וכבר הספקתי להתאהב ולהיסחף בפאתוס הניטשיאני. המפגש הראשון עם שפינוזה הותיר אותי מעט אדיש, במיוחד התרגום הראשון ל"אתיקה", מאת קלצ'קין, שהיה כל כך מייבש שבמקום אקליפטוסים אפשר היה לזרוק כמה עותקים לביצת החולה ולסגור עניין. אבל לא ויתרתי, ואני שמח שכך (מה גם שהתרגום החדש של פרופ' ירמיהו יובל, שיצא לפני כמה שנים, הוא פשוט תענוג אינסופי). המשכתי להיאבק בו, בשפינוזה, לחצוב בחיבורים שלו, עד שגיליתי את היופי הגדול במשנתו. היום אני כבר לא יכול לראות את עצמי בלעדיו. הוא חלק בלתי נפרד ממני, ומכולנו. אין שום דרך לתאר את המחשבה המערבית בלי האיש הזה. אם הפילוסופיה המערבית החדשה היא בניין, שפינוזה הוא יצרן הבלוקים שלה.

 

ה.

המלים האחרונות של חיבורו הגדול, ה"אתיקה", מבטאות הכי טוב לדעתי, את אופיו ואת משנתו. וכך כתב האיש (כשהוא מתייחס לפילוסופיה של עצמו): "כל דבר מעולה הוא קשה, כשם שהנו נדיר". יש הרבה יותר מדרך אחת להבין את הדברים, כמובן, אבל אני חושב שהאיש התכוון לומר לנו פשוט שלא צריך לקבל שום דבר ככה בקלות, גם אם אנשים גדולים אמרו את זה. אני חושב שמה שהאיש רצה לומר לנו זה שאנחנו צריכים לחשוב לבד, שזה הדבר היחיד שמשתלם.

יומולדת שמח, ברוך.

 

רבותיי, האימפריה חוזרת!

 

א.

הו, כמה מתוק הניצחון על בית"ר ירושלים! על שלל מאמניה האירופאים המחויטים ואוהדיה הגזענים המטונפים! ועוד בטדי! אחד אפס קטן, אבל ניצחון שני ברציפות, והנה אנחנו כבר במקום השמיני בטבלה, מקום אחד מעל ליריבה העירונית מכבי, שאותה טחנו טוב טוב שבוע שעבר בדרבי.

 

האימפריה הכחולה חוזרת, מסתערת על הליגה כמו נמר על במבי, כמו שיפוצניק על מנה שווארמה.

 

אירופה, הנה אנו באים!

 

נכון, אמרתי שאני עוזב את הפועל ומתחיל לאהוד את מכבי, אבל זה היה אז, כשהאידיוטים האלה הביאו את גברי לוי, אבל עכשיו, אחרי שנפטרו ממנו והחזירו את ניר לוין – הו, ניר לוין! – אני חוזר הביתה, אני והבללייקה!

 

וחוץ מזה, אפשר לאהוד שתי קבוצות במקביל. הנה, 'סתכלו עלי: אני אוהב גם את הפועל וגם את מכבי פתח תקווה, אבל רק כשהן לא משחקות אחת נגד השניה. וזה אולי המקום להתוודות על החלום החדש/ישן שלי: בעוד כמה שנים, כשאצבור הון משמעותי, אאחד את שתי הקבוצות לקבוצה אחת "עירוני פתח תקווה", כשאני הנשיא, היו"ר, המאמן, המנג'ר וחלוץ המטרה. עירוני פויר פתח תקווה.

 

ולחשוב שרק הבוקר נסענו לפתח תקווה לאכול אצל ההורים. בכניסה לעיר, כשבאים מתל אביב, הקימו סוכנות חדשה של פורשה. גלית צחקה, מה לפתח תקווה ולסוכנות של פורשה. אישה, אמרתי לה, אני לא יכול לחשוב על מכונית אחרת שתתאים יותר לעיר שלי, פתח תקווה שלי, המקונדו שלי, העיר בה הגבר גבר והצאן עצבני.

 

בשבוע הבא אנחנו מארחים באורווה את הפועל תל אביב. אני מציע לחבורת הקוקסינלים באדום להישאר בבית. עדיף להם הפסד טכני על פני ההשפלה שמצפה להם. נפרק אותם ככה שהאמא שלהם לא תזהה אותם אחר כך.

 

ב.

הערב היינו בהפגנה, אם אפשר לקרוא לזה הפגנה, נגד סגירת 88FM. היו לא מעט אנשים, חשבתי שיהיו פחות, והיה בסדר גמור. שני אנשים שאלו אם אני דרור פויר. אמרתי שכן. הם אמרו שיש לי אחלה טור. אמרתי תודה. אחרי זה גלית צחקה עלי, אמרה לי שאני סלבריטי. אישה, אמרתי לה, אני לא סלבריטי, סלבריטי זה כל מני אידיוטים שמשתתפים בתוכניות ריאליטי או מדגמנים משקפי שמש ואחר כך כותבים עליהם בטורי רכילות, נותנים להם תוכניות בערוץ הבידור ומזמינים אותם לבראנץ' לזכר רבין אצל רני רהב. אני, אם תתפסו אותי אצל רני רהב, פשוט תירו בי בעורף כמו בסוס חולה. סלבריטי? נוט אין א מיליון יִירז!

 

ג.

אתם אולי שואלים את עצמכם מה פשר האנרגיות הגבוהות. ובכן, זה כי הייתי חולה, והבראתי. שפעת אחולמניוק תקפה את אחיכם, עם חום ושיעול ונזלת מפה ועד הונולולו וכאבי אוזניים וכאבי עיניים ומה שתרצו, אבל היא עברה, או שאני עברתי אותה, ועכשיו אני שוב כאן, מוכן לאקשן.

 

(ג.1

בכלל, למרות המחלה, היה זה שבוע טוב, ולא מעט בזכות עמיר פרץ, אחי לשפם ולאידיאולוגיה. אוהב אותך אח שלי. לא בטוח שאצביע עבורך – סך הכל אתה לא לבד, בנאדם, ואיך תצפה ממני להצביע למפלגה שיושבים בה מתן וילנאי, דליה איציק, פואד בן אליעזר ואפרים סנה – אבל עדיין, שמת אותנו, המשופמים, על המפה הפוליטית ומחית, ולו במעט את מה שאנחנו, המשופמים, מכנים "בושת אפללו". אפשר לומר, עמיר, שאתה סולל לי את הדרך ושוכב לי על הגדר. תודה, גבר.)

 

ד.

יאללה, חברות וחברים, שיהיה לכם שבוע טוב ומבורך, ואל תשכחו: גם כשהכל נראה אבוד – תמיד אפשר להביא את ניר לוין, והכל ישתפר פלאים.

 

על הקשר בין מחיר הברזל והזיכרון הקולקטיווי

 

א.

באחד מימי השבוע שעבר עברתי ביפו וראיתי איש אחד מפרק גדר של בית ספר שעובר שיפוץ ומעמיס אותה על טנדר שכבר היה עמוס לגמרי בפסולת ברזל מכל הסוגים: אופניים חלודים, מכונת כביסה שכבר לא תסחט שום דבר, משהו שפעם אולי היה מקרר ולא מעט צינורות.

זה היה מחזה מוזר; האיש עבד באמצע הרחוב, בשלווה ובריכוז, מפרק את גדר הברזל, ואף אחד לא אמר כלום. קשה היה לחשוד בו שהוא משתייך לצוות המשפצים שעבדו לא רחוק ממנו, ועדיין – אף אחד לא חשב להפריע לאיש. חוק? נו, באמת. אנחנו הרי מדברים פה על יפו. בעצם, למה ללכלך על יפו: אנחנו מדברים פה על מדינת ישראל, מקום בו החוק הוא אפילו לא המלצה; הוא בדיחת קרש.

זו הייתה הפעם הראשונה שלי שחוויתי מיד ראשונה את מה שמכונה, "בועת הברזל", השוטפת את המדינה. האמת שזו לא הייתה בדיוק הפעם הראשונה, כבר יצא לי לחלוף פה ושם על פני שלטי תנועה חסרים, רמזורים תלושים, ולקרוא בעיתונים על גנבים שמפרקים אנדרטאות בבתי ספר ומעמיסים נגמ"שים חלודים ממלחמת העצמאות. אבל עד אותו אחר צהריים יפואי לא ראיתי את זה קורה מול עיני.

השלווה בה הדבר התבצע – גניבה לאור היום – עמדה בניגוד חריף לכל מה שהתרחש מסביב. זה היה די מצחיק כשחושבים על זה; האנשים העובדים, הנהגים, הסוחרים והקונים, כולם עסקו בפעילות חוקית ויומיומית ונראו טרודים, עצבניים וממהרים ביותר, לוחמים את מלחמת הקיום, ואילו האיש היחיד שעסק בפעילות לא חוקית נראה שליו יותר מבודהא במדיטציית הבוקר שלו, הוא לא נלחם שום מלחמה; הוא היה נראה כמו צייר באטליה שלו.

אתם יודעים מה, אולי זה לא היה רק מצחיק, אולי היה בזה גם משהו עצוב. אתם מכירים אותי, אני לא מאלה שאוהבים להגיד על דברים שהם מסמלים את מצב המדינה, אבל במקרה הנ"ל אין ממש ברירה אחרת: העבריין נהנה משקט נפשי בעוד האזרח נאנק תחת העול.

קחו אותי לדוגמה, אזרח שומר חוק וסדר: כמה שבועות לפני שהתרחש המעשה הנ"ל ירדתי לעשות את סיבוב הבוקר עם הכלבה. מתחת לבית שלי עמד פקח של הסיירת הירוקה ורשם לי דו"ח על סך 430 שקלים בגין העבירה החמורה והבלתי נסלחת של ללכת עם כלבה בלי רצועה מתחת לבית. לא עזרו המחאות, הבקשות, ההסברים והוויכוחים – הדו"ח נרשם, והפקח יכל לפרגן לעצמו הפסקת קפה. כתבתי מכתב לעירייה, בו התרעמתי התרעמות גדולה, אבל ברור לי שזה לא יעזור שום דבר ובסוף אני אשלם את הדו"ח. ברור, אני הרי אזרח פראייר.

נזכרתי בדו"ח הזה ובפקח הזה כשעברתי ביפו וראיתי את האיש מפרק לעצמו גדר של בית ספר. פקח? לא ברדיוס של קילומטר. וגם אם היה פקח, אני מוכן לשים חמש עשרה שקל שהוא לא היה עושה כלום, וגם אם הוא היה רושם דו"ח, אני מוכן להגדיל את סכום ההתערבות – הדו"ח לא היה משולם לעולם ואף אחד לא היה עושה שום דבר. ככה זה, חברות וחברים, וכמו שזה נראה אין שום סיכוי שזה יהיה אחרת, ולא יעזור אם יקדימו את הבחירות למחר בבוקר.

 

ב.

בועת הברזל, או כפי שמכנים אותה אחרים "הבהלה לברזל", איננה דבר חדש, כמובן. היא איתנו כבר שלוש שנים כמעט, אבל בשנה האחרונה נהנים האנשים להאשים בזה את סין, שמארחת את אולימפיאדת בייג'ין בשנת 2008 ובינתיים קונה המון, אבל המון, ברזל, מגבירה את הביקושים ומעלה את המחירים. ככה עובדת שרשרת המזון של הברזל: בסין בונים אצטדיון, וביפו יש בית ספר בלי חתיכת גדר.

מילא הגדר של בית הספר, מה עם כל לוחות ההנצחה האלה שנגנבים מכל מקום אפשרי? רק לפני כמה חודשים התבשרנו שמחפשי הברזל – הקאובויים של ההווה, רק בלי הקסם – לקחו את שלט ההנצחה להרוגי אסון הבונים. אני לא מאלה שמזדעזעים בקלות, אבל הפעם אפילו אני הנדתי בראשי: איזה חולירות!

גנבי הברזל האלה עושים שמות בזיכרון, או בניסיונות הנואשים לשמר את הזיכרון במדינה. לא עובר שבוע בלי שבעיתונים אפשר לקרוא על עוד לוח זיכרון שנגנב, על עוד פסי רכבת היסטוריים שנלקחו. אם לא היינו יודעים שכל זה קשור בעלייה העולמית במחירי הברזל (הידעתם? טונה פח עולה כ-8,600 דולר. זה נראה לי לא מעט, ואפילו גורם לי קצת להבין את האדון השליו ביפו) היינו יכולים לחשוב שמישהו מנסה להתנכל לזיכרון הקולקטיווי.

 

ג.

הזיכרון הקולקטיבי הפומבי של המדינה מתנהל גם, או בעיקר, על הכביש. הבנאדם הרי לא יכול לנהוג עשרים דקות רצוף בלי לעבור על פני ארבעה חמישה אתרי זיכרון מינימום – תאונות דרכים, פיגועים, מלחמות, יו ניים איט. הבהלה לברזל והאולימפיאדה בסין הופכים את הנהיגה בכבישי הארץ לחוויה עם קצת פחות זיכרון.

קיראו לי פוסט ציוני, אבל אני מודה שלא הרגשתי כלום כשקראתי שלקחו משוריינים חלודים ממלחמת העצמאות. אף פעם לא אהבתי את כל הגלעדים האלה בצדי הדרכים. תמיד הם עשו לי תחושה של להסתכל בנגטיב של שלטי החוצות; שני הצדדים של החיים במדינה המוזרה הזו שלנו – פולחן המוות ופולחן החיים, ושניהם מתאפיינים בסוג של חוסר טעם ובחוסר כבוד כלפי האדם שבאמצע, זה שלא מת ולא קונה, זה שרק מנסה להמשיך ולחיות את החיים הרגילים והמשעממים שלו.

מה שדי מקאברי בכל הסיפור הזה הוא שגנבי הברזל לא לוקחים רק גלעדים ואנדרטאות, הם לוקחים גם שלטים ורמזורים ובכך דואגים – יפה מצידם – להמשך האספקה השוטפת של קרבנות הקטל בדרכים. בקצב הזה תמיד יצטרכו עוד גלעדים, ועוד תמרורים. בקצב הזה לעולם לא יחסר להם ברזל.

 

ד.

מה עושים? האמת שאין לי מושג מה עושים. בדרך כלל מדברים על אכיפה, אבל איזה אכיפה ואיזה נעליים? אי אפשר לשים שוטר על כל תמרור, פקח על כל גלעד ומתנדב על כל גדר. זו מלחמה חסרת סיכוי.

אפשר כמובן לחכות לסופה של בועת הברזל, אבל גם היא לא עושה קולות של היעלמות קרובה. האולימפיאדה היא הסיבה של ההווה. כשהיא תעבור, יגיע משהו אחר. מחירי המחצבים והמשאבים הטבעיים רק הולכים ועולים. תקראו עיתונים: מהנחושת עד הנפט – זה כאילו שלטבע נמאס לגמרי להמשיך ולספק את כל המשוגות שלנו, בני האדם.

מה עם הנצחה מפלסטיק? קצת קשה לחשוב על זה ברצינות, לא? כל כך התרגלנו לחשוב על הזיכרון הפומבי כדבר שעשוי ברזל ואבן עד שזיכרון מפלסטיק נראה כמו משהו לא מכובד. פלסטיק הוא החומר של החיים, של החולף, ברזל ואבן הם החומרים של המוות, של הקבוע. בחיים שלנו אנחנו נותנים לפלסטיק לכבוש עוד ועוד שטחים; רק את המוות אנחנו משאירים מחוץ לתחום בשבילו.

 

ה.

כשתגיע המשלחת הישראלית לטקס הפתיחה של אולימפיאדת בייג'ין 2008, לא יהיה זה מופרך לחלוטין אם תיגש לאחת הפינות באצטדיון הענק ותניח פרחים: סיכוי סביר מאוד שכמה מהיסודות של המבנים שנבנו במיוחד לאולימפיאדה מכילים בתוכם משהו מהגדר של בית הספר ביפו, מכל השלטים, התמרורים והאנדרטאות לזכר כל הנופלים שלנו, בתאונות ובמלחמות. גם זה סוג של זיכרון, לא? ובכל מקרה, קל יותר להתנחם באמונה הזו מאשר לחשוב שכל האנדרטאות האלה, לזכר כל הנופלים שלנו, גמרו את הקריירה בתור צילינדרים בדלתות של שירותים ציבוריים.

 

הצנטריפוגה ואני (או: עיון בסוגיית המכונית ככלי דיכוי)

 

א.

מכל הדימויים כולם, או לפחות מרובם, חביב עלי הדימוי של הצנטריפוגה – אותו מתקן פלאי להפרדת חומרים בעלי מסה שונה על ידי סיבוב מהיר. אתם ודאי מכירים את הצנטריפוגה, שחוץ מכל מעלותיה היא גם אחת מהמילים שהכי כיף להקליד.

אני חושב על הצנטריפוגה בכל פעם שאני מייבש עלי חסה טריים, מביט נפעם בעלה החסה הנשאר במרכז המתקן, בעוד המים ניתזים לצדדים ומשאירים אותו יבש, מוכן להיחתך לסלט של ארוחת הבוקר.

החיים, חברות וחברים יקרים, הם הצנטריפוגה הגדולה מכולן. אני לא יודע איך אתם מעדיפים את הדימוי שלכם; האם אתם מדמים את עצמכם במרכז הצנטריפוגה הגדולה של החיים, כמו עלה לח של חסה טרייה המשיר מעליו טיפות מים בדרכו לצלחת, או אולי אתם דווקא מאלה המעדיפים לדמות את עצמם בתור הטבח שמפעיל את הצנטריפוגה. זה לא ממש משנה – מה שחשוב לזכור זה שתנועה סיבובית מהירה מפרידה בין החומרים השונים. חלקם נדחקים לשוליים, חלקם נשארים במרכז. ואתם, כלומר אנחנו, כלומר אני, גם העלה וגם טיפות המים וגם הטבח, כי החיים מקיפים את – וחלים על – הדימוי של הצנטריפוגה מכל הצדדים שלו.

אני, אם אתם מעוניינים לדעת, רואה את עצמי בו זמנית בכל התפקידים – אני עלה החסה, טיפת המים, הטבח, הסועד, ויותר מהכל אני הצנטריפוגה עצמה, כולה; אני התנועה הסיבובית המהירה של החיים שלי והתנועה הסיבובית המהירה של החיים שלי זה אני.

 

ב.

וכל ההקדמה הארוכה הזו באה רק על מנת לספר שהחיים שלי לקחו אותי לעוד סיבוב משמעותי – יש לי עבודה חדשה (זו לא פרידה, חלילה. הטור הזה ב-G יישאר, לשמחתי הרבה). הצנטריפוגה הגדולה של החיים לקחה אותי לעוד סיבוב, ושוב היא מפרידה בין החומרים השונים שמרכיבים אותי. איזה כיף!

הרבה יותר מדי מוקדם לשוחח על העבודה החדשה עצמה; מקום עבודה חדש הוא תמיד סוג של טראומה חיובית שלוקח זמן להתגבר עליה ולהבין מה בדיוק קרה לך. מקום עבודה חדש זה לא צחוק, זו חתיכת סחרחורת מנטלית לא פשוטה בכלל.

אבל למרות כל הבלגן, הרי שאל שינוי אחד מהותי אני לא יכול שלא לשים לב – חזרתי לעבוד בעיר שלי. כלומר, וזה והכי חשוב: אני כבר לא נוסע לעבודה במכונית. בדרך כלל אני רוכב על אופניים ואם מזג האוויר לא מאפשר אני משתמש בתחבורה הציבורית. ותנו לי לומר לכם; זה חתיכת שינוי מטורף.

 

ג.

קשה, באמת קשה, להסביר או לכמת את ההקלה והאושר שאני חש במלאות שבועיים שלמים בלי נהיגה לעבודה וחזרה. זה כמו להיות במשל המפורסם על הרב והעזים: הוציאו את הנהיגה לעבודה וחזרה מהחיים שלי, ופתאום נהיה לי הרבה יותר מרווח בנפש. האמינו לי: הנהיגה לעבודה וחזרה – או מה שמכונה אורח חיים של commuter, מילה שעוד אין לה תרגום מדויק לעברית – זו חתיכת עז.

לא פעם כתבתי פה על חוויית הכביש שלי, שעכשיו אני נזכר בה כמו בסיוט רחוק; אנשים נרגנים שקמו מוקדם מדי כלואים בקופסאות עם גלגלים שבתוכן מושמעות תוכניות אקטואליה אינסופיות שרק מעלות את מפלס הקריזה, וכל מה שהם רוצים זה רק להרוג אחד את השני, לעקוף, לחסום, לחתוך, לצפור, להאט, להאיץ, לשלוח מבטים ארסיים ואף פעם לא לצאת פראייר: ככה מתחיל היום של ה-commuter. עשרים וחמש דקות של מלחמת עולם, במקרה שלי, ואני עוד הייתי בר מזל. היא הייתה כל כך טבועה בי, המלחמה, שבשלב מסוים כבר לא שמתי לב לזה – זה היה עוד בוקר סטנדרטי.

ופתאום שקט. אני יוצא מהבית, עולה על האופניים ואין רזי ברקאי, ואין מיזוג אויר, ואין פקקים, וכל חוויית הבוקר – שאיך שלא תסתכלו על זה הוא החלק החשוב של היום – משתנה לחלוטין. אני רוכב, אני כבר לא יושב פסיבי באוטו, רגל ימין על הגז, יד ימין על ההילוכים, והעולם משתקף, אלים ועצבני, דרך זגוגיות לא נקיות מספיק ומראות צד. אני פעיל, מדווש – בעליות אני מתנשף ובירידות אני עוזב ידיים, והרוח עוברת עלי ודרכי, ואם חם אין לי מיזוג להדליק, ואם קר על האופניים אין חימום, והשבוע תפס אותי גשם באמצע הדרך, ומה אומר לכם? בירכתי את גורלי על היעדר הווישרים. וכשאני מגיע לעבודה (שעליה, כאמור, עוד מוקדם לדבר) – בין אם רכבתי ובין אם הלכתי – אני מרגיש הרבה יותר טוב כי כבר נשמתי, כבר הפעלתי את הגוף, שהוא מכונת הנפש. שאפתי, נשפתי, הזזתי גפיים: לרבע שעה (זה בערך הזמן שלוקח לי) הייתי בתנועה אמיתית, לא מדומה. שבועיים, כאמור, עברו, ואני כבר בקושי מצליח להיזכר איך היה בנתיבי איילון. כמה מהר אנחנו מתרגלים לכל דבר, טוב או רע, מה? במעורפל אני זוכר שבנתיבי איילון לא חשבתי; שרדתי.

 

ד.

אני רוכב, אם כך, או הולך, בעיר שלי בדרכי לעבודה, וכבר אני מנהל יחסים עם אנשים כמוני, שהולכים או רוכבים לעבודה שלהם באותן שעות כמו שלי; הבחורה הבלונדינית שיורדת בשדרה בכל בוקר כשאני עולה, ולפי נקודת המפגש בינינו אני יודע אם אני מאחר או מקדים, הגבר עם הכלב הלבן שקורא את העיתון שלו על הספסל, נהגי המוניות מחוץ לתחנה שמחכים לנוסע. וזה בכלל לא אותו דבר כמו לראות אותם – או להיראות על ידם – מבעד לזגוגיות (הלא נקיות מספיק, אני יודע) של המכונית. עכשיו אנחנו ממש חולקים את אותו אוויר, נהנים – פחות או יותר, תלוי בתנאים – מאותו מזג אוויר. 

השבוע זה עשה לי להיזכר ב"זן ואמנות אחזקת האופנוע", ספר שאותו לא קראתי מזמן – על ההבדל בין להיות חלק מהנוף לבין להיות מחוצה לו. תאמינו לי, חברות וחברים יקרים, לפעמים אני קולט השתקפות של עצמי על חלון ראווה רוכב על האופניים, ואושר גדול ממלא אותי לרגע: אני חלק מכל זה.

 

ה. 

וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על הכסף שזה עולה, כל הדלק הזה ותחזוקת המכונית. אחרי כמה חודשים של נהיגה, נדהמתי לגלות כמה כסף עלה בעשן, זיהם את הסביבה והרחיב את החור באוזון (עוד יש דבר כזה בכלל, אוזון?). פה רדיאטור, שם קרבורטור, רצועת טיימינג, ראש מנוע, שמן מנוע, גז למזגן, ביטוח, טסט, וטנק מלא, ועוד פעם טנק מלא, ותבדוק לי גם שמן-מים, ופה שריטה ושם דפיקה ואלוהים יודע מה עוד. יצא שעבדתי בעיקר בשביל להרשות לעצמי להגיע לעבודה. היש אבסורד גדול מזה? כי אם יש אני לא מצליח לחשוב עליו.

אולי תחשבו לעצמכם: איזה פראייר זה, אין לו אוטו מהעבודה. אז נכון, אין לי אוטו מהעבודה, ואין לי סטיקר של מקום העבודה על האוטו של מקום העבודה. אבל מצד שני, בכל השנים האלה על הכביש לא התרשמתי שאלה שיש להם מדבקה עם הלוגו של מקום העבודה על האוטו נראים מאושרים או נינוחים יותר. לא ראיתי אף אחד מהם חוגג את האלפיים שקל האלה בנטו כשהוא תקוע בפקק.

 

ו.

הצנטריפוגה הגדולה של החיים, כאמור, לקחה אותי לעוד סיבוב, ואני כמו עלה החסה ההוא, משיר מעלי את טיפות המים, לומד להסתגל למציאות חדשה, משיר מעלי את מלחמת הקיום של הבוקר. אני לא צופר ולא צופרים לי, אני לא חותך ולא חותכים אותי, אני בקושי נוהג, וכמה שפחות יותר טוב. ובדרך חזרה הביתה יש לי ירידה יפה, ואני נוסע בלי ידיים ומחייך לעצמי: תוגת ה-commuter חלפה לה. נכון לעכשיו, אני שמח.