Monthly Archives: פברואר 2006

למה החלטתי להצביע חד"ש

 

החלטתי להצביע חד"ש בבחירות הקרובות, וזאת ממספר טעמים שיפורטו להלן בסדר א-היררכי.

 

  • סביבה, או: צדק סביבתי.  חד"ש היא הרשימה הירוקה ביותר. שניים מתוך שלושת המקומות הראשונים הם ירוקים לעילא ולעילא: ד"ר חנא סווייד במקום השני, הוא פעיל סביבתי עם רקורד לא קטן. הוא יו"ר המרכז לתכנון אלטרנטיבי ולשעבר ראש מועצת עילבון. וכמובן: דב חנין (עו"ד ד"ר) במקום השלישי. חנין הוא ראש התוכנית לצדק סביבתי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב ויו"ר ארגון הגג של ארגוני הסביבה בישראל, ולעניות דעתי הלא מקצועית הוא הדובר הרהוט ביותר והפעיל הרציני ביותר בחזית הצדק הסביבתי. גם מוחמד ברכה, במקום הראשון, היה חבר השדולה החברתית. קצת יותר למטה, במקום השישי (ריאלי? הלוואי), נמצאת מנאל שלבי ממרכז "השל". ראו גם דני רבינוביץ בהארץ ואיתמר ענברי ב-nrg.

  • סוציאליזם, או: חברה צודקת. שמאל כלכלי אמיתי. שירים את הדגל אל מול אי צדק, אל מול המעסיק העושק את הפועל. לא יוסי ביילין הסוציאל-דמוקרט או שאיך שקוראים לזה, וגם לא אבישי ברוורמן (ראו חיים ברעם בנושא). אני רוצה סוציאליסט, אדום אמיתי, ולו בשביל שיהיה מישהו שייתן קונטרה, שיצעק. אני גם מעריך את העובדה שהם שמו את סרבן המצפון יונתן בן ארצי במקום המאה.

  • שיתוף פעולה יהודי-ערבי. אולי הסיבה הכי חשובה להצביע חד"ש, המפלגה היחידה שהיא ערבית ויהודית לגמרי, באמת, לא עם ערבי בשביל הקישוט. היחס לערביי ישראל, אני מתאר לעצמי ששמעתם משהו על זה, הוא נוראי. זה לא הומאני, זה לא יהודי. למדינה אסור להתייחס ככה לאזרחיה. אנחנו לא יכולים לעמוד מנגד ולא לעשות שום דבר בשעה שזה קורה, וזה קורה כבר המון המון שעות. המדינה דפקה את הציבור הערבי באופן יסודי, והיא ממשיכה לעשות את זה. הדבר המוסרי לעשות הוא לעמוד לצדו של המיעוט המדוכא. לעזור לו. חד"ש, מן הסתם, עומדת בראש המאבק הזה, והמאבק הזה הוא לא מאבק נגדנו – הוא המאבק שלנו.

חשבתי להצביע לפרץ. אני אוהב את פרץ, ומכבד אותו, והוא ראוי בעיני להיות ראש ממשלה, בטח הרבה יותר ראוי מאהוד אולמרט. ממש הייתי בטוח שאני הולך עם פרץ, אבל עבר לי. קשה לי להצביע למפלגת העבודה. אולי זה משהו בגנים, אולי זה סתם מקרה של יותר מדי פואד, יותר מדי סנה, יותר מדי עמי איילון. אני לא רוצה מפלגה שיש בה יותר קצינים בכירים מאזרחים טובים. אני לא רוצה ראשי שב"כ על הפתק שלי. אני מאחל למפלגת העבודה הצלחה רבה, אבל בלעדי. ממש הייתי קרוב, אבל אני הולך להצביע חד"ש. כמו שהמדינה הזאת נראית, צריך יותר אנשים בצד שמאל, וכמה שיותר שמאל – יותר טוב.

מר"צ-יחד? אפילו לא עלה על דעתי. אני מאחל להם כל טוב. הם אנשים טובים וישרים, אנחנו באותו מחנה ואני מאחל גם להם בהצלחה רבה. אבל אני הולך להצביע חד"ש.

 

ברחוב שלנו היה קסם מיוחד. או: שושנה דמארי ואני

 

זה כבר כמה ימים שהרחוב שלנו קצת עצוב, ולא סתם. שכנתנו היקרה, שושנה דמארי, הלכה לעולמה.

לעיתים רחוקות ראיתי אותה יורדת לרחוב; המונית כבר חיכתה למטה. לשושנה דמארי תמיד חיכתה מונית למטה. כשאני חושב על זה, מעולם לא ראיתי אותה בצד השני של הרחוב. אבל עשרות פעמים עליתי למוניות וכשאמרתי את שם הרחוב הלא מוכר בו אני מתגורר, אמר הנהג: "אה, הרחוב של שושנה דמארי".

כן – הייתי נוהג לענות בגאווה – היא שכנה שלי.

 

כשירדה, היה הרחוב משתתק לרגע ועשרים בניינים היו נושמים עמוק. אישה מפוארת חייתה ברחובנו הצר, ומתה.

 

הרבה דברים היו לי במשותף עם שושנה דמארי כשאני חושב על זה. חלקנו את אותה הדוורית, את אותו הגנן, את אותו מנקה רחובות, את אותם חתולים, את אותה מאכילת חתולים, את אותם פקחים ואותן פנים מוכרות חלקנו. את אותן האזעקות סבלנו בלילות.

אבל חלקנו גם את אותם בקרים שמשיים של שבתות עצלות, כשרחובנו ריק ממכוניות והשמש עומדת מעל אסותא ומושיטה יד מלטפת.

וחלקנו גם את אותה התחושה המשותפת לכל דרי הרחוב: הרגע בו אתה פונה שמאלה בסוף ויוצא מהרחוב כמו ספן מנמל הבית.

ועוד רגע יקר חלקנו: הרגע בו אתה פונה שמאלה ונכנס אל הרחוב (כן, זה אחד מהרחובות האלה) כמו שריף לבית מרזח.

 

שכנים היינו, שושנה דמארי ואנוכי.

 

יותר מפעם אחת, אני מוכרח להתוודות, חדרה הכלבה שלי אל חצר ביתה של כלת פרס ישראל לעשות אתם יודעים מה. אני מצטער על כך, אבל יכול להבטיחכם נאמנה: שושנה דמארי מעולם לא דרכה על שום דבר שהכלבה שלי עשתה.

 

ואם אתם לא מאמינים לי, ראו מה מצאתי ב-nrgתמונה של שושנה דמארי עומדת במרפסת ביתה. צילם: רובי קסטרו (תאריך לא ידוע. חפשו בתמונות, מס' 5). אני יודע שאין לי שום זכויות יוצרים על התמונה הזו ושהיא קניינו הרוחני של קסטרו ואולי גם של "מעריב". מצד שני, אני לא עושה בה שימוש מסחרי, ואם יבקשו ממני אוריד מיד. כל הזכויות שמורות לו.

 

 

שושנה דמארי במרפסת ביתה. צילם: רובי קסטרו (מעריב). לקוח מכאן: http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/049/264.html

 

 

הבניין במרכז התמונה, משמאל לשושנה דמארי? שם אנחנו גרים. הכניסה הזו, זו הכניסה שלנו. הדירה שלנו בקומה ג', מוסתרת על ידי שיערה של שושנה דמארי, ממש בקו העיניים שלה נמצא החלון של המטבח.

 

תבינו: בין שושנה דמארי לביני יכול היה להיווצר קשר עין, ממרפסת אל מרפסת, וכמו שכל עירוני יודע, מבטים בין מרפסת למרפסת בדרך כלל נושאים עימם חיוך. למרבה הצער, דבר כזה לא קרה.

אבל עצם העובדה שיכול היה לקרות, עצם העובדה ששושנה דמארי ואנוכי היינו שתי נקודות על קו אווירי אחד תמיד מילאה אותי גאווה ואושר.

 

נוחי בשלום על משכבך, שכנתי היקרה. ממרפסת המטבח שלנו אני עדיין מותח בינינו קו אווירי, אבל הפעם זה קו מאונך. מהמרפסת שלי אל השמיים של שנינו. שבת מיד נכנסת, שכנה יקרה, והרחוב שקט.

 

שכנים היינו, שכנים תמיד נהיה.

 

הכלבים לא נובחים, השיירה עדיין עוברת

א.

פרשת נוטרה נאגטס פרצה כששהיתי בחוץ לארץ לצורך עסקים. כשחזרתי, נתבשרתי על מותו של ק', כלבו של חברי היקר א', שחי חיים טובים עד שבא השליח עם חבילה של נוטרה נאגטס שכללה רעלן בשם אפלטוקסין (Aflatoxin) שנוצר עקב עובש פטרייתי מסוג Fungus Aspergillus Flavus שמקורו בצמח תירס שגדל אי שם בדרום קרוליינה שבארצות הברית ושנעשה בו שימוש להכנת האוכל בשק הירוק (18 ק"ג) של נוטרה נאגטס.

האפלטוקסין והפונגוס אספרגילוס לא אחראים למותו של ק' ושל עוד קצת יותר מעשרים כלבים (כל עיתון כותב אחרת. אחד כותב עשרה, אחד כותב עשרים. למי אכפת, כולה כלבים). מי שאחראי זו חברת כצט הישראלית, היבואנית של מוצרי חברת דיאמונד האמריקנית, שלמשך עשרה ימים ידעה על כל המילים הלועזיות הארוכות האלה, אבל לא עשתה כלום.

היה קשה לא לחבב את ק', הוא היה כל כך טוב לב, מטומטם וגרגרן שפשוט לא עמדה בפניך שום ברירה. הכלבה שלי, שאוכלת משהו אחר, אהבה אותו הרבה. אם היא תחוש בחסרונו ואם לא, לעולם לא נדע. הטור הזה, אם כן, מוקדש לזכרו של ק', שאם יש דבר כזה כמו גן עדן לכלבים, הרי שהוא ודאי הפך לגיהינום עם בואו של ק' חסר המנוחה.

 

ב.

נכנסתי לאתר האינטרנט של חברת כצט – http://www.cts.co.il/CTS – ומצאתי שם הודעה: "בעקבות בלבול שנוצר בקרב הציבור, בשל הנחיית משרד החקלאות לאסוף אצווה נוספת של נוטרה נאגטס… החלטנו מתוך אחריות ומחויבות לקבל חזרה … את כל מוצרי נוטרה נאגטס". כן, יש בלבול בקרב הציבור. הציבור הזה, אוף איתו, הוא נורא מבולבל – כמה כלבים מתים והוא לא רוצה יותר לשמוע את השם נוטרה נאגטס. ו"האחריות" ו"המחויבות" של כצט ממש נוגעים ללב, לא? שמישהו ייתן להם משואה להדליק.

המשכתי פנימה. בוא'נה, הכצט האלה מייבאים ומייצרים מלא מוצרים!

אני בטוח לגמרי ולחלוטין וללא שום ספק שכצט מגלה את אותה האחריות ואת אותה מחויבות שהפגינה בפרשת נוטרה נאגטס גם מול כל המוצרים האחרים שלה; ויש שם המון תרופות מכל הסוגים, גם לתינוקות, מוצרי הגיינה, חקלאות. מה יש לומר – כצט זו חותמת של איכות. מעכשיו אני מחפש את התווית של כצט.

 

ג.

אז רשמתי לפני את מוצרי כצט, ומאחר ולא אזכור את כולם, רשמתי לעצמי גם לחפש אותם על הקופסה, ואם אני רואה אותם – להשאיר אותם על המדף. אני מקווה שלא אהיה היחיד, אבל אני לא בונה על זה. חרם צרכנים הוא מושג שלא קיים עבור הצרכן הישראלי, שאוהב, כמאמר הקלישאה, להכריז שהוא לא פראייר אבל בפועל הוא הכי פראייר בעולם. אנחנו צרכנים גרועים וחסרי מודעות.

בעצם, זה לא מדויק. הצרכן הישראלי מודע בכל מאודו למבצעים, כרטיסי מועדון וסיילים מיוחדים – הוא מודע לרצונו לצרוך אבל הוא לא מודע ליכולתו להשפיע על מה שהוא צורך ועל הגופים שמספקים לו את הסחורה הזו. אם כצט – וכצט היא רק הדוגמא של ההווה הקרוב – לא תרגיש את הנוטרה נאגטס טוב טוב במאזן הרווחים הבא שלה, הרי שלא קרה כלום. המסר שיועבר, גם לכצט וגם לכל החברות האחרות, יהיה ברור וחד משמעי: אפשר להמשיך לא לשים לב. זה בסדר, זה שום דבר. או בפרפרזה על דברי המפרי בוגארט הגדול: שום דבר שקמפיין טלוויזיה לא יכול לפתור. פעם השתינו עלינו ואמרנו שיורד גשם, היום משתינים עלינו ואנחנו אומרים שזה צונאמי.

הזרם רק הולך ומתגבר, חברות וחברים.

 

ד.

אני יכול לנחש מה שאתם אומרים לעצמכם, אם כי אני מאוד מקווה שהמחשבה לא עלתה על דעתכם: אולי לא דין נוטרה נאגטס כדין טיפטיפות מוקוליט (תכשיר של כצט לטיפול במחלות של דרכי הנשימה אצל פעוטות) או כדין קספו (תרופת מרשם נגד כאבים עם לוגו כצט עליה)? אולי על בני אדם מקפידים יותר?

צריך להיות יותר מדי תמימים בשביל להאמין לזה, כפי שהוכיחו פרשיות עבר כמו רמדיה, הסיליקון בחלב, הקוליפורמים למיניהם והבשר המקולקל של טיב טעם. הם דופקים אותנו איפה שרק אפשר, ואנחנו רק מבקשים עוד.

מפרשה לפרשה אנחנו רק מוכיחים להם שאין בעיה, שהכול עובר, שהכול נשכח. חלק מהכלבים כבר לא ינבחו יותר, אם לנקוט בעוד פרפרזה, אבל השיירה עוברת בכל מקרה.

 

ה.

אבל אני עדיין מתקשה להשתחרר מהתחושה שיש לי – שמישהו, לא יודע באיזה שלב של הפרשה, אמר 'נו, כולה כמה כלבים, אף אחד לא ישים לב'. התחושה הזו נמצאת אצלי כמעט במעמד של ודאות. זה פשוט לא יכול להיות אחרת: במקום בו ערך האדם הולך ויורד ורמת האלימות רק הולכת ועולה, במקום בו אנשים בקושי שווים יריקה – מה שוות החיות?

אמרתי לעצמי, ואני די משוכנע שההיגיון הבא ודאי מוכר לכם: במקום בו אנשים נקטלים בכביש, למי יש זמן לכמה כלבים שהורעלו?

וזה בדיוק ההיגיון המעוות שנוצר בקרב חברה מקולקלת, חסרת חמלה. אתה לא צריך להיות זקנה תמהונית שמאכילה חתולים ברחוב באוכל שאספה בסופר בשביל לחוש אמפטיה לחיות ארצנו, יצורים חסרי זכויות שאף אחד כבר לא רואה אותם.

מרוב שאנחנו לא רואים את החיות, אנחנו כבר לא רואים שאנחנו לא רואים אותם. טוב, קשה להאשים: יש כל כך הרבה דברים שאנחנו מתאמצים לא לראות – את מהגר העבודה, את האתיופי, את הבדואי, את הערבי, את הזקן, את החולה, את כל מי שלא כמונו – יש כל כך הרבה בני אדם שאנחנו לא רואים, אבל אפילו אלה מצליחים להסתיר לנו את החיות.

 

ו.

תסלחו לי, אני פשוט מושפע – מאוד מושפע – מספר שזה עתה סיימתי לקרוא ושהשתלב יופי בפרשיית נוטרה נאגטס: "כל יום הוא טרבלינקה" מאת צ'רלס פאטרסון (הוצאת פרדס). זה ספר קיצוני ואני ממליץ לכם עליו. שמו ניתן לו מתוך ציטוט של יצחק בשביס זינגר שאמר "ביחס לבעלי החיים, כל בני האדם הם נאצים וכל יום הוא טרבלינקה".

הספר הקשה הזה משווה ומראה את הקשר בין ניצולם השיטתי של בעלי חיים לבין דיכוי בני אדם, בין מערכת ההשמדה הנאצית לבין תעשיית הבשר האמריקאית ובין תרבות שלמה של דיבור ודפוסי מחשבה שמוחקים את סבלו של האחר, אדם או חיה. המסלול על פי פאטרסון מתחיל בניצול והרג של חיות – והתיאורים ממש מזוויעים – עובר די מהר לדה-האנשה של האויב והאחר והורדתו לדרגה של חיה. משם הדרך להשמדה קצרה וסלולה.

אפילו הטכניקות זהות. באחד מהפרקים של הספר מראים לך איך הנאצים הסבו את טכניקת בית המטבחיים האמריקאי, על הפס הנע שלו והיעילות הנהדרת, למפעל ההשמדה של היהודים, שבכל מקרה נחשבו לחיות – קופים, חזירים, עכברושים; אלה רק מקצת הכינויים שזכינו להם. אז והיום.

זה לא קל לקרוא ספר שעוסק בשואה מהזווית של הבשר, של הטכניקה. זה לא קל לקרוא את ההשוואה הזו, שנעשתה על ידי שלל אינטלקטואלים, כמו תיאודור אדורנו: "אושוויץ נולד מחדש בכל מקום שבו מתבונן מישהו בבית מטבחיים וחושב: אלה רק חיות". ויש הרבה.

זו לא הפעם הראשונה שאני נתקל בספרים מהסוג הזה, אבל הפעם משהו פקע בי. בארוחת הצהריים הזמנתי מנה צמחונית. אני מקווה שזה יחזיק יותר זמן מהפסקת העישון האחרונה. אבל בעישון אני מתעלל רק בעצמי, באכילת בשר אני מתעלל – או נותן יד – להתעללות במישהו אחר.

 

ז.

שתי מילים אסור לומר לישראלי: נאצי ופראייר. זו אולי הסיבה ששתי המילים הנ"ל מובילות את השיח הציבורי. אני לא אומר שמישהו בפרשה הזו נאצי, אבל אין ספק מי פה הפראייר: זה ששותק לכצט.

הדלאי למה ואני כמעט עושים את זה בירושלים

 

היום הייתי במסיבת העיתונאים לכבוד בואו של הוד קדושתו הדלאי למה לישראל. באופן עקרוני, אני די לא אוהב את צירוף המילים הזה, הוד קדושתו. הוד זו לא מילה שאפשר להגיד על בנאדם. הבנאדם קטן מדי, עלוב מדי, זמני וחסר משמעות מדי בשביל שאפשר יהיה לומר עליו, או לייחס לו, הוד. הוד זה לא דבר אנושי.

על ההימלאיה אתה יכול לומר הוד, על ורנאסי אתה יכול לומר הוד, גם על מפלי וויקטוריה. על נשר דואה, שמש שוקעת, זריחה במדבר או מנטה ריי בגודל ארבעה מטרים שמרחפת לה במימי האוקיינוס ההודי עשרים סנטימטר ממך – על כל הדברים האלה חל מושג ההוד. הוא לא חל על בני אדם. כשפונים לבנאדם כ"הוד מָשֶהוּתוֹ" מחללים את המילה ואת הרעיון של ההוד. זה תמיד קצת מעצבן אותי.

(הקדוש הוא האחר. כשאדם אומר על אדם אחר שהוא קדוש, בעצם הוא אומר: אני טמא. בעצם אין דבר כזה, אדם קדוש. אדם, אם הוא לא טמא, הוא לא בנאדם. להגיד "אדם קדוש" זה כמו להגיד "חצי בנאדם".)

 

שכחתי להביא מצלמה, אבל היה לי את הסלולרי.

 

אבל כל זה לא תופס ביחס לדלאי למה. אותו אני אוהב ולו אין לי בעיה לקרוא הוד קדושתו. במקרה שלו זה סוג של כינוי חיבה. עד היום לא נפגשנו, הוד קדושתו ואני. לא יצא, כמו שאומרים הצעירים. ענייני סקג'ואל, 'תם יודעים. כך שקפצתי על ההזדמנות לנסוע לירושלים. שלג לא היה, אבל גשם ועוד איך. וקר שם! באנו מוקדם, תפסנו מקום טוב: שורה שלישית באמצע.

מה אומר לכם? אחלה איש הוא הדלאי למה שלנו. חיוכו רחב, עיניו טובות, צחוקו מדבק וכולו חום ואהבה ושמחת חיים. מסריו של האיש פשוטים: העניין הטיבטי, כמובן, אבל בעיקר אי אלימות, כבוד הדדי והרמוניה בין בני האדם לבין עצמם ובינם לבין הטבע והחיות. דה בייסיקס.

היה ממש כיף. עשה לי טוב הבנאדם. כמעט ויתרתי מטעמי הנגאובר, אבל אני שמח שנסעתי.

מבחינה עיתונאית, לעומת זאת, אני חושב שהיה די כישלון. נשאלו השאלות הצפויות, השטוחות – מה אתה חושב על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, על הטרור, על סין, כאלה – כולן נענו באריכות ובנדיבות וחלקן הוצאו מהקשרן (בדרך חזרה שמענו ברדיו ש"הדלאי למה אמר שישמח להיפגש עם החמאס").

ורק אני, שהרמתי את היד כמה פעמים, זכיתי להתעלמות. חבל, כי הייתה לי אחלה שאלה לשאול את הוד קדושתו. שאלה שהייתה מקפיצה את כל המסיבת עיתונאים הזאת בשתי כיתות לפחות.

 

חרא איכות לתמונה, אבל יותר טוב מכלום. הייתי צריך להביא מצלמה. מפגר אני.

 

וזו השאלה שלא הצלחתי לשאול את הדלאי למה:

"הוד קדושתו, אנחנו יודעים שתפיסת המוות הבודהיסטית שונה מאוד מתפיסת המוות היהודית. כנזיר בודהיסטי ומנהיג רוחני חשוב, איך אתה יכול לעודד את עם ישראל, שחרד לחיי מנהיגו ששוכב בימים אלה על ערש דווי? נחם אותנו, הוד קדושתו, תן לנו זווית חדשה שנוכל להביט ממנה אל המוות.

ואם אפשר, הוד קדושתו, עוד שאלה קטנה: מה יש לך בתיק? אתם הנזירים הבודהיסטים תמיד הולכים עם תיק הבד האדום הזה מתחת לגלימה, ואני מת לדעת מה יש בפנים. מפתחות? ספר? סלולרי? הודעת דואר רשום? משקפי שמש?".

שאלות טובות, לא? חבל שלא נתנו לי רשות דיבור.

 

תומס פרידמן, אוסמה בן לאדן ואני

 

א.

קראתי בשקיקה, כמעט בנשימה אחת, את "העולם הוא שטוח", ספרו של העיתונאי תומס ל. פרידמן, פובליציסט בכיר בניו יורק טיימס וזוכה שלוש פעמים בפרס פוליצר. זה אחד מספרי העיון הטובים שקראתי בזמן האחרון, ואני ממליץ עליו בחום.

זה ספר על הגלובליזציה החדשה, זו שעברה כמה שלבים ומצליחה להתבגר אל מול עינינו; גלובליזציה שעברה את הפיגועים במגדלי התאומים, את עליית בועת הדוט קום, את התרסקותה, ויצאה מחוזקת. בעולם השטוח של פרידמן חברות ענק בינלאומיות מחזיקות רשתות אספקה חובקות עולם, רופאים הודים מנתחים צילומי רנטגן של חולים בארצות הברית ומנהלי חשבונות סינים מכינים להם את דוחות המס. עולם אחד שכולו ברודבאנד ואאוטסורסינג.

העולם אליבא דפרידמן הוא עולם טוב יותר, בו ליחיד יש הרבה יותר כוח ממה שהיה לו לפני כמה שנים, והכול בזכות האינטרנט הכלכלה. כן, יש עניים בעולם של פרידמן, ויש מדוכאים, אבל זה רק בגלל שהם – או הממשלות שלהם – עוד לא השכילו לעלות על העגלה. בעולם של פרידמן, תאגידים לוקחים אחריות וממלאים את מקום הממשלות. בעולם של פרידמן לכל אחד יש סיכוי, בלי קשר לצבע עורו ולמקום בו נולד. קצת תמים, ומאוד אמריקאי, אבל סוחף ומשכנע.

קצרה היריעה ואני קטונתי מלספר בשבחיו של הספר, אבל שמחתי במיוחד מהפרקים בהם מותח פרידמן ביקורת קשה על ארצות הברית, מנהיגיה ותושביה כאחד. הראשונים שחצנים ואטומים, האחרונים שמנים ואדישים. לא בלי צער משרטט פרידמן את המסלול הכמעט בלתי נמנע שעושה אמריקה אל עבר איבוד הבכורה שלה. מזכיר קצת ספר מבריק לא פחות, "אחרי האימפריה" של האינטלקטואל הצרפתי עמנואל טוד, שגם הוא מנתח את סוף דרכה של אמריקה באכזריות מבריקה.

פרידמן משרטט שני אירועים שהשפיעו על העולם, אחד טוב ואחד רע – ה-9.11 וה-11.9. בראשון, תשיעי בנובמבר 1989 נפלה חומת ברלין והוציאה מיליוני אנשים לחופשי. בשני, אחת עשר בספטמבר 2001 נפלו מגדלי התאומים ושיגרו את העולם לתקופה של טרור ופחד. "האירוע הראשון", כותב פרידמן, "מוטט חומות ופתח חלונות אל העולם. האירוע השני הקים בין תושבי העולם חומות חדשות ובלתי נראות".

 

ב.

הטרור, על פי פרידמן (וזו לא תגלית מרעישה, אני יודע), הוא הצד האפל של הגלובליזציה כי הכלים שהיא נותנת לאנשים ניתן בקלות  לנצל לרעה.

את ספרו של פרידמן קראתי במהלך נסיעה לחו"ל, והוא המחיש לי בצורה די משכנעת את ההשפעה שהייתה לפיגוע התאומים לא רק על העולם הגדול של כולנו, אלא גם על העולם הקטן וחסר המשמעות של אחיכם (כלומר אני). במהלך הנסיעה הזו הבנתי את ההשפעה שהייתה לאוסאמה בן לאדן לא רק על הקריירה של ג'ורג' דבליו בוש, אלא גם על החיים היומיומיים שלי. מהרבה בחינות, הטרור האווירי של בן לאדן שינה מן הקצה אל הקצה את חווית הטיסה שלי, ואני לא מדבר על ההכרח להוריד נעליים או להשאיר את מספרי הציפורניים וסכין הגילוח בתיק הגדול.

 

ג.

העניין הוא כדלקמן. במשך שנים, הרבה מאוד שנים, לא יכולתי לעלות או לרדת ממטוס מבלי שיעצרו אותי, יעכבו אותי, יחקרו אותי ויטרידו אותי לא מעט. חיי כנוסע היו סוג של פארסה מתמשכת. הביטו של הפרצוף שבראש העמוד הזה, פרצופי שלי – האם זה נראה לכם כמו פרצוף של מישהו שיכול לחרוש רע כלפי מישהו או משהו? האם זה נראה לכם כמו פרצופו של טרוריסט בינלאומי או סוחר סמים ברמה עולמית? נכון שלא? ובכל זאת.

קצת על קצה המזלג מסבלותיו של נוסע שאיתרע גורלו והגנים שלו חננו אותו בשיער מקורזל, והטעם שלו באופנה גרם לו להאריך תלתלים ולהעדיף שיער פנים. תחזיקו חזק, זה הולך להיות אוסף סיפורים די מזעזע:

בשדה התעופה אורלי בפריז פירקו לי את התיק, פיזרו לי את כל הדברים, סחטו של שפופרת משחת השיניים שלי ושפכו לי את השמפו, והכל בשחצנות והתנשאות צרפתית, ואחר כך עוד השאירו אותי לבד עם כל הדברים וגרמו לי לפספס את הטיסה. בג'יי.אף.קיי הקיפו אותי פתאום שלושה אנשים שנראו כאילו לא התקבלו באודישן ל"גברים בשחור", הוליכו אותי לחדר צדדי וחקרוני ארוכות, בשדה התעופה של ניו דלהי רחרחו אותי כלבים שהובאו במיוחד, בשדה התעופה של מיאמי ניג'סו לי, באמסטרדם עיכבו אותי, בברלין הפשיטו אותי, בקוסטה ריקה לא הסכימו להאמין לי שאני חוגג את ירח הדבש שלי ובאדיס אבבה הייתי צריך להוכיח שאני לא סוכן מוסד. אפילו בנתב"ג – שדה התעופה הביתי שלי, נמל הבית – אפילו שם, או יותר נכון במיוחד שם, הטרידו אותי יותר מכל.

עד לפני כמה שנים לא הייתה לי נחיתה אחת בנתב"ג שעברה בשקט. תמיד ניגשו אלי כל מני מאבטחים עם פרצוף קשוח, או קצינות ביטחון עם פחות מדי ביטחון עצמי, וניסו לשכנע אותי שאני מבריח סמים. אני? מבריח סמים? הרי זו הבדיחה הטובה ביותר בעולם. ממתי מבריחי סמים נראים כמו מבריחי סמים? משלח היד האחרון שאני יכול לדמיין עבורי הוא הברחת סמים, מהטעמים שפורטו לעיל. וחוץ מזה, אני גם שקרן די גרוע. אפילו סוקרים טלפוניים עולים על השקרים שלי כשאני אומר להם שאני אישה חרדית עם תואר שני. בקיצור, אני האחרון שיעשה דברים מהסוג הזה.

בנתב"ג גם קרה לי המוזר מכל. פעם אחת עצרו אותי בכלל בלי שנסעתי ובלי שחזרתי! המקרה היה כדלקמן: נסעתי לאסוף את האישה שאני אוהב משדה התעופה. בכניסה עיכבו אותי לכמה שאלות (למה באת, את מי אתה אוסף, כאלה דברים), אבל זה לא הטריד אותי כהוא זה. היא נחתה, היא יצאה, נפגשנו, התחבקנו, התנשקנו, ופנינו לצאת מהנמל ולנסוע הביתה. בשנייה שיצאנו גיליתי שאין עלי ולא שקל אחד על מנת לשלם בחניון. השארתי אותה לרגע בחוץ, עם התרמיל, וחזרתי פנימה לכספומט. בשנייה שנכנסתי עצרו אותי שוב, הפעם ליותר זמן. תבין, אמרה לי קצינת הביטחון, יש לנו מודיעין על מישהו שנראה בדיוק כמוך. משהו שקשור בעסקת סמים גדולה. אבל הרגע הייתי פה, ניסיתי, רק נכנסתי להוציא כסף, מחכים לי בחוץ. כלום לא עזר. הוחזקתי שם כחצי שעה. כשיצאתי פגשתי אישה שהייתה כבר די עצבנית. היא כמובן תיארה לעצמה מה קרה – בכל זאת נסענו יחד כבר כמה פעמים – אבל הפעם זה באמת היה השיא.

כך היו חיי כנוסע לחו"ל – החשוד המיידי, המעוכב הנצחי, הנחקר התמידי. אתם אולי יכולים לחשוב שלמדתי ליהנות מזה, אבל זו תהיה טעות. כן, יש משהו רומנטי בלהיחשב לאיש הרע, אבל אחרי כמה פעמים זה ממש נמאס.

 

ד.

כך עברו עלי החיים, עד שבשלוש-ארבע השנים האחרונות שמתי לב שמשהו השתנה. פתאום עוצרים אותי פחות. פתאום אני נכנס למדינה זרה והשוטרים בכניסה מחייכים אלי. כמות העיכובים ירדה פלאים, כמות החקירות הפכה אפסית, וכבר המון זמן שלא סחטו לי את שפופרת משחת השיניים.

בתחילה אני מודה שהתאכזבתי מרה. מה קרה, חשבתי לעצמי. יכול להיות שהזדקנתי, שהתברגנתי? איך יכול להיות שאני כבר לא נראה כמו סכנה לציבור? הרי רוב תהילתי בעיני עצמי הייתה על העובדה שאני לא יכול להיכנס למדינה בלי שראשי שירות המודיעין שלה יאשרו את זה אישית. ופתאום כלום. זה לא היה קל.

אבל אז – וספרו של פרידמן עזר לאסימון הקטן הזה לרדת – הבנתי מה בדיוק העניין. זה לא אני שהשתניתי! זה העולם! אני נשארתי אותו דבר: מסוכן לציבור. זה רק העולם שהשתנה. מה שפעם היה רע (תלתלים, שפם, מבט בוהה) כבר לא רע. היום מחפשים רע אחר. דמות הטרוריסט הבינלאומי השתנתה, ואני כבר לא באופנה. אני מרגיש קצת כמו שחקן שקרנו ירדה ועוד לא סיפרו לו.

מהרבה בחינות אפשר לומר שבן לאדן הוריד ממני קצת את העומס. קשה לי להודות לו, בכל זאת מדובר ברוצח. חלק קטנטן בי בכל זאת יודע להעריך את השקט החדש, אבל חלק אחר, קצת פחות קטן, מתגעגע לאקשן, לתשומת הלב. לפני שבוע חזרתי מחו"ל, ולאף קצין ביטחון לא היה אכפת. בואו הנה!, רציתי לצעוק, אתם לא רואים שמסתובב פה טרוריסט מסוכן?!

אבל כלום. לאף אחד כבר לא אכפת מבחור מתולתל ומשופם. איזה עולם אכזר.