א.
שוב הפסקתי לעשן, אבל הפעם – אינשאללה – לתמיד. לילה אחד חזרתי הביתה מעוד רביצה בפאב השכונתי, ובחדר המדרגות עמד ריח משונה של עשן וריקבון. לא ייחסתי לזה יותר מדי חשיבות, אבל כשנכנסתי הביתה גיליתי שגם שם עומד אותו הריח. עשיתי אחד ועוד אחד ועוד אחד – לא דבר קל במיוחד אחרי כמה דרינקים – ומייד הבנתי שהריח הזה, המסריח, בא ממני. אני המעושן, אני הרקוב.
את הבגדים השלכתי לסל הכביסה, את עצמי השלכתי לאמבטיה, ותוך כדי קרצוף גמלה בי ההחלטה: די, חלאס. בבוקר קפצתי לבית המרקחת ורכשתי לעצמי חפיסת מסטיקים בטעם ניקוטין, ומאז – עוד לא מספיק זמן בשביל להיחשב "תקופה", אבל מספיק זמן בשביל להתחיל להרגיש נקי – לא באה סיגריה בין אצבעותיי ואל פי.
כל מי שהפסיק לעשן פעם או פעמיים מכיר היטב את תחושת העוצמה של ימי ההפסקה הראשונים. הנה, אומר לעצמו הבנאדם, תראו איזה חזק אני! איזה גיבור אני! איך אני מתגבר על הקשיים ומישיר מבט אל האתגרים! זה בדיוק השלב שאני נמצא בו: שלב הסופרמן. הנה, אני אומר לעצמי, תראו אותי מתגבר על הרגל של כמעט עשרים שנה וכלום לא קורה לי. קטן עלי! אני כריש, אני תותח, אני נושאת מטוסים, אני ספינת חלל.
הו, ההיבריס! הו, הביטחון העצמי המופרז! הרי בסרט הזה כבר הייתי, ואת האמת אני יודע טוב מאוד: עוד כמה חודשים של הפסקה, נגיד חמישה-שישה (השיא האישי שלי), אשב לי בחברותא ובניחותא בין אנשים שאני אוהב, אשתה משקאות שאני אוהב, ואז אומר לעצמי בשלווה: כבר הפסקתי לעשן, מה יכולה לעשות לי סיגריה אחת? כלום.
ואז אקח לי סיגריה, אצית אותה בתנועה מיומנת-לשעבר, אגעל ממנה עד למאוד ואכבה אותה במאפרה. כמה ימים אחר כך (מפחיד לראות את העתיד את עצמך) אומר לעצמי שוב את אותו הדבר, אבל הפעם אגעל פחות, הרבה פחות, ייקח עוד כמה ימים עד שאתחיל לשנורר מחברים, משם קצרה הדרך לקניית סיגריות בשקל, ומשם רק פונים ימינה – והופ, חזרתי לעשן.
האור הזה שאתם ואני רואים בקצה המנהרה? זו רק מצית.
כן, מפחיד לראות את העתיד של עצמך. גם את הסטטיסטיקות אנחנו מכירים: הרבה יותר קל להיגמל מהרואין מאשר מסיגריות, כך שמעתי. בסוף (כמעט) כולם חוזרים. בסוף השביל הזה – שאת הפסיעה הראשונה בו עשית ואתה ילד שמפריח עשן בשביל לעשות רושם על הבנות – יש רק דבר אחד: מאפרה.
ב.
לא! לא הפעם! מה שונה הפעם? ובכן, אני רוצה להאמין שהפעם איננה כמו שאר הפעמים. הפעם הפסקתי לעשן לא רק על בסיס סירחון או בריאות. הפעם, ואתם תצטרכו להאמין לי, הפסקתי לעשן גם על רקע אידיאולוגי.
אשאל אתכם שאלה אחת: מישהו שמע פעם על חברת סיגריות קטנה? לא, נכון? אין דבר כזה חברת סיגריות קטנה, משפחתית. חפשו, אבל גם לא תמצאו סיגריות בוטיק או סיגריות למעצבים. חברות סיגריות הן תמיד ענקיות, דורסניות, כלל-עולמיות ואם יותר לי: אפלות. כן, אפלות. לפעמים אני תופס את עצמי יושב בחברת אנשים שמפריחים עשן סיגריות ומתווכחים בלהט אם מיקרוסופט היא השטן הגדול או שמא חברת גוגל היא היא השטן האמיתי. הו, שוטים שבעולם! את ביל גייטס אנחנו מכירים, אותו קל לשנוא, גם מסרגיי ברין ולארי פייג' מגוגל די נעים לפחד בזמן האחרון, אבל מי בכלל מכיר את האיש שמלעיט את העולם במרלבורו? מי יוכל לזהות ברחוב את פרצופו של זה שהביא לנו את הקאמל? את הווינסטון? את הטיים? מי יאמר לי איך נראה זה שבגללו מתים כ-12,000 איש בשנה רק בישראל?!
לא. אנחנו לא מכירים אותם. אבל הם כוחות השחור האמיתיים, הם האימפריה האפלה, הם התאגיד המרושע האמיתי. גייטס משתלט לנו על הדסקטופ ופייג' פוגע לנו בפרטיות, אבל אלה מהסיגריות הורגים אותנו.
ג.
כן, חברות וחברים, הפסקתי לעשן על רקע אידיאולוגי. אני יודע בדיוק איפה אני חי. אני חי בעולם מוצף תאגידים. לאן שלא אלך, תאגידי ענק רודפים אחרי, דופקים אותי ומנצלים אותי. אין מנוס מזה, ואני לא מוכן ללכת ולגור על עץ באמצע יער. אני חי בעיר, את העיר אני אוהב, והתאגידים הם הרע שאני נלחם מולו. ואם לא נלחם, אז לפחות עומד.
אבל יש רע ויש רע וכשהבנתי – באותו לילה שסיפרתי עליו בהתחלה – שהעישון הוא הכניעה הגמורה והמוחלטת לכוחות השחור התאגידיים לא הייתה לי ברירה אלא להפסיק לעשן – אינשאללה לתמיד. כשקלטתי את גודל המניפולציה שעשו ועושים עלי לא נותרה לי שום ברירה. כשהבנתי שאוטוטו עוברות עלי עשרים שנה של שעבוד לסוג המצחין והמרושע ביותר של התאגיד הקפיטליסטי הדורסני לא נותר לי דבר לעשות אלא להיפטר מהסיגריות.
ד.
השבוע מסתיימת עוד עונה של ליגת העל בכדורגל. אני יודע מה אתם שואלים את עצמכם, כי אני שואל את עצמי את אותה השאלה בדיוק: אז מה? למי אכפת?
העונה שמסתיימת השבוע התנהלה מתחילתה באווירת סוף עונה. היא הייתה בדיחה עצובה מתחילתה ועד סופה: הגלקטיקוס, קאנן, גאידמק, הרציקוביץ', סכנין ועד לפרישתו של איל ברקוביץ'. מי אלופה? חיפה, אבל שוב – למי אכפת. אפילו לאוהדי חיפה כבר לא אכפת.
את העונה הזו, אם יורשה לי, אף אחד לא יזכור ואם יזכור הרי שלא יזכור לטובה. הכדורגל הישראלי מתנהל כמו שני האנשים שהכי מסמלים את העונה שעברה: גאידמק והרציקוביץ'. הראשון מגלומן היסטרי, השני כשלון טוטאלי. כך נראה הכדורגל שלנו, ואם עד השנה עוד הבעתי בו מינימום עניין, הרי שמעתה ואילך אני חדל. די, נמאס. צאו לפגרה שלכם ועזבו אותנו בשלווה.
החלק היחיד הטוב בעונה הקודמת היה עונת המלפפונים. השנה, אפילו זה לא מעניין אף אחד.
ה.
אתמול לפני חמש שנים, ב-11 במאי 2001, הלך לעולמו הסופר והפילוסוף דאגלס אדאמס, מחברם של סדרת דירק ג'נטלי, סדרת "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" ועוד, והוא בן 49 שנים בלבד.
מהפעם הראשונה בה נתקלתי באדאמס ועד היום, הוא אחד מהסופרים האהובים עלי, אם לא האהוב שבהם. ספריו תמיד מלאו אותי צחוק ומחשבה, והאיש עצמו היה פצצה מהלכת של שמחת חיים ואהבת אדם. כעיתונאי פעיל מלווה אותי משפטו הידוע כעין מוטו: "אני אוהב דד ליינים", אמר פעם אדאמס, "אני אוהב את צליל ה-ווושששש שהם עושים כשהם חולפים מעלי".
כרגע אני קורא, שוב, את "הזדמנות אחרונה לראות" – ספרו של אדאמס בו הוא מטייל בעולם בעקבות חיות נכחדות. אוטוטו שבוע הספר, קנו אותו לעצמכם. אני לא מכיר את כל הקוראים שלי באופן אישי, אבל האמינו לי שמעודי לא פגשתי אדם שדאגלס אדאמס לא עשה לו רק טוב.
החיים בהיר 