החיים בהיר
נאג' חמאדי הם (מימין לשמאל): דן ויצמן, גיטרה מובילה. טל לזר, תופים. ארא"ל סגל, בס. דרור גלוברמן, קלידים וגיטרה. דרור פויר, שזה אני, שירה.
תבואו, תביאו אנשים, תפיצו את ההזמנה, יהיה כיף. נעשה מלא להיטים מכל הזמנים, כולל "ליידיז", "גווייה יפיפייה", "הזעם", "חשיש", החיים יפים", ואיך לא – "אני שיכור".
רוקנרול!
א.
כשהיינו ילדים אהבנו, החבר שלי הכי טוב דאז אריק ואני, לזרוק שקיות מים על עוברים ושבים תמימים. תחביב לא מזיק ומצחיק עד מאוד אם אתה בצד הזורק ועלבון גדול אם אתה בצד הנפגע: אתה שומע את הצחוק עוד לפני שפגעה בך השקית, ועד שהרמת את הראש כבר אין מה לראות; התריסים מוגפים, אין קול ואין עונה, ואת המשך הדרך אתה עושה רטוב ועצבני, מתכנן נקמות איומות ונוראות במי שייפול לידיך.
במיוחד אהבנו להטיל את פצצות המים האימתניות שלנו על חבורת הילדים היריבה מהבניין ממול. יריבות חריפה שררה בין שתי החבורות, ומי שחייו היו יקרים לו ידע שעדיף לו לא לעבור לבד בכיכר הגדולה ברחוב סולומון בשעות של אחרי הלימודים. זה תמיד נגמר במכות ובבכי, האמינו לי, למרות שהדמעות נשמרו תמיד לסוף, כשהמכים כבר הסתלקו ואתה נשארת לבד בכיכר הריקה והחשופה, אוסף את רכושך שפוזר, תוחב אותו חזרה אל הילקוט ומשתרך לאטך ברחוב התשעים ושלוש המוצל והקריר. מחר, אתה אומר לעצמך, מחר אני אקרא לאריק ויגאל ודודו וגבי, נכסח להם את הצורה ונראה להם מה זה אחת ולתמיד. אני עדיין מחכה למחר הזה, שיגיע כבר.
זו הייתה פתח תקווה של אמצע שנות השבעים – אם היית ילד דתי וממושקף היו לך רק שתי ברירות: 1. לקבל קצת מכות. 2. לקבל הרבה מכות.
כי זאת עליכם לדעת, קוראות וקוראים נכבדים, פתח תקווה היא מיניאטורה של המזרח התיכון כולו, חוץ מהחלק של הים (אבל כמו שלמזרח התיכון יש את אירופה, כך לפתח תקווה יש את תל אביב).
ב.
תקרית אחת זכורה לי במיוחד. אחר צהריים פתח תקוואי לוהט, אריק ואני אצלו בבית, ומהחלון אנחנו רואים את החבורה היריבה משחקת כדורגל בחצר. מיד ידענו מה עלינו לעשות; הבאנו את שקיות המים – תחמושת כפולה הפעם, כי היה הרבה על מה לנקום – והחילונו למלא אותן.
בעיצומו של תהליך ההתחמשות נכנס לחדר אחיו הגדול של אריק. מה אתם עושים, שאל. סיפרנו לו והוא הציע רעיון מנצח: למה שלא תשתינו בתוך השקיות? כך, הניצחון יהיה כפול. עד היום אני זוכר את הרגע הזה, הרגע בו נבטה בי ההכרה שכל סכסוך נדון להסלמה, אבל אז לא הייתי מודע לכל זה. מה שאני זוכר מאותו הרגע הוא את הלב שלי, שנצבט: אוף, למה לי אין אח גדול עם רעיונות גאוניים כאלה?
בקיצור, שלפנו את מה ששלפנו, עשינו את מה שעשינו, קשרנו את השקיות, וברגע הנכון טיווחנו את האויב. זו הייתה הצלחה מסחררת – שתיים מתוך ארבע השקיות פגעו פגיעה ישירה במטרות, ושתי השקיות הנוספות התפוצצו בנקודות אסטרטגיות תוך שהן גורמות לא מעט נזק לאויב.
מרוב שמחה אפילו לא טרחנו להסתתר, ומהחלון צעקנו וצחקנו באקסטזה של ניצחון. יריבינו התפדחו לאללה, כמובן, שהרי את התבוסה הזו קשה היה להסתיר. כדרכם של ילדים – הנה אני מגיע לפאנץ' – ניסו יריבינו להפוך את ההפסד לניצחון, ולנגד עינינו הנדהמות מרחו על עצמם, על כל הגוף – ממש כך – את תוכן השקיות כשהם קוראים בשמחה: הו, איזה כיף! תודה על המקלחת! היה לנו נורא חם! אפשר עוד?!
ג.
את הנמשל אין טעם להסביר ולפרט, כל אחד יכול להבין מה שהוא רוצה מהסיפור הזה. זה מה שיפה בו. החבורה היריבה יכולה להיות החיזבאללה, כמובן, שמציג את עצמו כמנצח למרות שאנחנו טוחנים לו את הצורה (כאן אולי המקום להבהיר: למרות שאני מתנגד למלחמה ורוצה שהיא תיפסק ברור לי באיזה צד אני. אני בצד שלנו, בצד של הצודקים. יש לי הרבה דברים נגד הרמטכ"ל ונגד הממשלה, אבל נגד החיילים אין לי דבר וחצי דבר. הם המשפחה שלי והחברים שלי, לעזאזל, ואני מאחל להם רק טוב ורוצה שיחזרו הביתה בשלום).
אבל החבורה ההיא, המבריקה משתן לא שלה שעלה לה לראש, יכולה להיות גם המנהיגים הלא דגולים שלנו, קברניטי המלחמה, שגם הם מציגים כמעט כל דבר שקורה כניצחון סוחף שלנו. הם רצו שייתנו להם להלחם עוד, אבל ברגע שכפו עליהם הפסקת אש (שהדיבור עליה החזיק כשעה) הם טענו שזה מה שהם תמיד רצו.
לא סתם אמרתי שלגדול בפתח תקווה עוזר לך להבין את המזרח התיכון – כאן הדיבורים קובעים יותר מהמעשים. כאן כל המראות עקומות וכל אחד רואה ומראה מה שהוא רוצה. כולם טוענים לניצחון, אבל אף אחד לא באמת מנצח. אנחנו מנצחים יותר, זה ברור, אבל אף אחד משלישיית המנהיגים שלנו לא מודה באמת האמיתית: זה רק הסיבוב הראשון.
ד.
אנחנו ננצח את המלחמה הזו, זה די ברור, גם כי אין לנו ברירה וגם כי אנחנו יותר חזקים וצודקים. אבל כמו שזה נראה לי עכשיו, בסופה נישאר עם צחנה קלה של שתן שמרוח עלינו. כי בגרסה אחרת של הנמשל, מנהיגינו האמיצים הם שזורקים עלינו את שקית השתן. אנחנו חושבים שהם מצ'פרים אותנו במקלחת נעימה ביום חם, והם לא מוכנים לגלות לנו את האמת בדיוק מאותה הסיבה שהחבר שלי אריק ואני לא גילינו (עד היום) את האמת לחבורה היריבה – הם היו קורעים לנו את הצורה.
אנחנו ננצח את המלחמה הזו, אבל הזיכרון החזק ביותר שיישאר ממנה הוא זיכרון המראה העקומה שהציבו מולנו המנהיגים שלנו והתקשורת שלנו. האחרונה לא הראתה לנו את התמונות האמיתיות של מה שקורה, כאן ובצד השני של הגבול, והראשונים דאגו להציג כל דבר בצורה מעוותת לחלוטין.
ה.
ניקח לדוגמה את ההתבטאות של אולמרט שקשר בין המלחמה וההתכנסות. רבים טענו שמדובר בהתבטאות אומללה, אבל זו לא האמת. יותר משזו התבטאות אומללה, זו מראה שהייתה מיועדת למישהו אחר ורק טעות (טעות של טירון, כמובן) הציבה אותה מולנו. אולמרט חשב להציג את התזה הזו רק כלפי חוץ, אבל לא הלך לו, ועכשיו רק אלוהים יודע איך הוא יצליח לבצע את ההתכנסות הזו, שאני אגב לא תומך בה בכלל, כי בעיניי אין מראה מסוכנת ומעוקמת יותר מהמראה שהוא, רה"מ, מציב מולנו – מראת החד-צדדיות. כאילו שיכול להיות משהו חד צדדי במרחב הזה שלנו. תאמינו לי, אני מפתח תקווה ואני יודע: אין סיכוי לשום דבר חד צדדי. האם יש סיכוי למשהו דו-צדדי? וואללה, אין לי מושג.
ו.
בחנויות הבגדים, וזה לא סוד, המראות מעוקמות בצורה כזו שתמיד תיראה גבוה יותר ורזה יותר ממה שאתה באמת. במלחמות, המראות מעוקמות בצורה כזו שתמיד תיראה מנצח יותר וחכם יותר וצודק יותר ממה שאתה באמת.
אלא שאף אחד לא יכול לשהות בחנות בגדים – או במלחמה – ליותר מדי זמן. בסוף אנחנו יוצאים החוצה, אל הרחוב, אל המרחב. בסוף אנחנו חוזרים הביתה ונעמדים מול מראה אמיתית, נכונה, ורק אז אנחנו רואים את האמת כמו שהיא: אנחנו לא כל כך רזים וגבוהים, אנחנו לא כל כך חכמים וצודקים. ההבדל היחיד הוא שחלק מחנויות הבגדים יסכימו להחזיר לך את הכסף או לפחות לתת לך זיכוי. במציאות שלנו במזרח התיכון אין לך שום סיכוי לקבל שום זיכוי.
אתמול בלילה קראתי את המאמר הזה של אמיר אורן והזדעזעתי לגלות שחסן נסראללה ואני נולדנו באותו היום – 31 באוגוסט. ביום הזה נולד גם קליגולה, הקיסר האכזר והקפריזי, אבל גם ואן מוריסון, ריצ'רד גיר ויצחק פרלמן.
לא שאני מייחס לעובדה הזו איזושהי חשיבות, ובכל זאת…
א.
אנחנו, הישראלים, שרוטים לגמרי. אחת מהשריטות העמוקות שלנו – עליה אנחנו משלמים עכשיו ועוד נשלם רבות – היא האובדן המוחלט של היכולת לחוש אמפטיה לכל מי שהוא לא משלנו. אני לא מדבר על אהדה או רחמים או על השאלה מי צודק ומי אשם, אני מדבר על האמפטיה הפשוטה, הבסיסית, לכל מי שהוא בנאדם, לכל מי שהוא לא אנחנו. המלחמה הזו חשפה את השריטה הזו בכל תפארתה.
רוב האנשים במדינת ישראל של קיץ 2006 חושבים שאמפטיה היא כמו עוגה, שכל חתיכה שחותכים ממנה משאירה ממנה פחות, וצריך לשמור שלא ייגמר. כאילו שאמפטיה לילד מבירות שביתו נהרס או לסבתא מצור שהפכה פליטה באה על חשבון או גורעת מהאמפטיה לחקלאי מהגליל שהאפרסקים שלו נרקבים על העצים באין קוטף או לילדה מעכו שטיל פגע פגיעה ישירה בחדר שלה, ולהפך – כאילו שהצער על נפגעים בצד שלנו חייב להתאזן על ידי שמחה כשנפגעים בצד השני.
בשלב הזה הייתי אמור להצטדק, כמו שמצטדקים הרבה כותבים, ולהצהיר מיד על אהדתי לצה"ל, חיבתי למלחמה, ועל זה שגם אני רוצה להיכנס בהם ושאין ברירה אלא להפציץ וכל זה. אבל לא אעשה את זה, כי זה רק יוכיח את הדבר שאני יוצא נגדו ויקבע את מעמד האמפטיה לאנשים שהם לא אנחנו כרגש לא טבעי שיש להתנצל עליו ולהסביר אותו; הייתי גם אמור להצהיר בקול גדול שאני מעדיף את המתים רק בצד שלהם; הייתי אמור גם לשיר את הלהיט הגדול והדוחה של הימים האלה, "שמאלני הייתי אבל התפכחתי". אבל לא. לא אעשה את זה. זה ברור מאליו מי אני ולאיזה צד אני שייך, אבל העובדה הזו לא באה על חשבון הכאב והצער על מותם של אנשים אחרים.
כשאנשים בישראל של קיץ 2006 עוצמים את עיניהם ואוטמים את ליבם אל מול 900 אלף פליטים ומאות ילדים הרוגים הם אוטמים את ליבם ועוצמים את עיניהם אל כל מה שהוא אנושי ומוסרי.
האנשים שחושבים שלהצטער על מתים בצד השני של הגבול זו חולשה, שלא לומר בגידה, הם אנשים מסוכנים.
אמפטיה היא לא עוגה. היא לא נגמרת אם משתמשים בה יותר, ההפך הגמור הוא הנכון – היא נגמרת הרבה יותר מהר אם משתמשים בה מעט ובסלקטיביות. האנשים שאין להם אמפטיה בסיסית כלפי אזרחים בצד השני של הגבול יאבדו מהר מאוד את האמפטיה כלפי אנשים בצד הזה של הגבול.
ב.
האנומליה של האמפטיה בחיים הציבוריים בישראל מגיעה לשיאים של קיטש וגועל נפש. נתחיל באנומליה הקטנה יחסית, זו האומרת שאם אתה מרגיש אמפטיה אתה מצדיק את הצד השני ושיש לך פוסטר של נסראללה מעל המיטה. זו הטענה הקבועה של הימין הקולני, הטוקבקי. זו טענה שגויה, שלא לומר מטומטמת לחלוטין.
לאנומליה של האמפטיה בישראל עוד תופעה: לאמפטיה שלא הופנתה אל הנפגעים בצד השני אין לאן ללכת, אז היא חוזרת אלינו, מתחלקת באופן לא טבעי ומציפה, ואז מטביעה, אותנו. אנו טובעים בדביקות נוראה, ובאמת שנאמר כבר הכול על הבנקים, רשתות השיווק, חברות התקשורת ומי שאתם לא רוצים והניצול הציני שלהם את המצב. כולם מחבקים פה את כולם. אם היינו מפסיקים רגע להתחבק יכול להיות שאולי היינו רואים את התמונה הגדולה, אבל כרגע אין סיכוי, ומי יודע אם אי פעם יהיה.
ג.
ולמרות הכל, כמו שאומרים, יש לנו יום יום חג – שלושה ימי הולדת אנחנו חוגגים בשבוע-שבועיים הקרובים, שלושתם עגומים למדי – שנה להתנתקות, 100 ימי ממשלת אולמרט-פרץ, ואוטוטו אנחנו כבר מציינים חודש ראשון למלחמה.
שנה להתנתקות, הא? איך הזמן רץ גם כשלא נהנים. איזה כישלון מפואר! דברנו על חוסר האמפטיה בסעיף הקודם, וההתנתקות – בעיקר ביחס למפונים – היא הדוגמה המובהקת. גם אני חטאתי בה, מודה, אבל השתניתי. וחוץ מזה, אני קטן והממשלה גדולה.
ומה עם כוחות הביטחון, המנצחים הגדולים של ההתנתקות, שבצעו את המהלך בכזו רגישות ובנחישות נחושה לא פחות – איפה הם שנה אחרי? עושה רושם שאת השיא של ההתנתקות קשה להם לשחזר, ואיך אפשר להאשים אותם? כמה קל היה להתעמת עם בני נוער דומעים שרק רוצים להתחבק ומתפנים כמו ילדים טובים. איפה הנוער ההוא ואיפה האויב של העכשיו.
אני לא יכול שלא להפנות את תשומת לבכם לנקודה מעניינת: האם רק אני מרגיש שהצבא תפקד הרבה יותר טוב לפני שנה, כשהעם היה חצוי, שלא לומר קרוע, מאשר הדרך בה הוא מתפקד עכשיו, כשהקונצנזוס מלא כמעט לחלוטין וכשכולם מעודדים אותו? איך מסבירים את זה?
אחד התחביבים הגדולים של הימין הוא להגיד "אמרנו לכם". גם לי יש "אמרנו לכם" קטן משלי. במהלך ההתנתקות כתבתי שהדבר היחיד שיוכל לאחד שוב את העם הזה זה להיכנס בערבים, לטחון להם את הצורה טוב טוב, ולהירגע. צדקתי. האם אני שמח? לא.
ד.
100 ימי החסד של ממשלת אולמרט-פרץ גם הם עומדים להסתיים ממש אוטוטו. הרבה חסד לא היה לנו במאה הימים האלה. למעשה, מי יכול לזכור מה היה פה לפני המלחמה?
ובכל זאת, משהו עולה לי, זיכרון ישן על סדר יום חברתי חדש, פרצוף של מנהיג חברתי שעלה לגדולה, מערכת בחירות שנסובה כולה על הקלף החברתי, גמלאים, ועוד גמלאים, ועוד גמלאים. הכל היה נורא חברתי פה, כולל שלי יחימוביץ'. ואחר כך, בכלל היתה שמחה גדולה: סוף עידן הגנרלים, סדר יום אזרחי, אל תשאלו.
אין צורך לומר איפה הקלף החברתי נמצא עכשיו. הוא נזנח ונשכח כמו בכל פעם. גם כאן הדינמיקה היא כל כך קבועה שאין שום חוכמה להמשיך ולהגיד "אמרנו לכם": כשהשד החברתי מרים ראש, ישראל יוצאת למלחמה ומחזירה אותו לארון. וכן, אתם יכולים להשוות את המשפט האחרון לסוף הסעיף הקודם – הדבר היחיד שתמיד מרגיע אותנו, לא חשוב מה קרה, זה להיכנס בערבים.
עצוב גם לחשוב על סדר היום האזרחי, כששני האזרחים הטריים בראשות הממשלה רק רוצים לשחק בחיילים, לירות, להרוג, לכתוש, למעוך. אין סדר יום אזרחי פה, אף פעם לא היה ליותר מכמה שבועות.
רגע לפני תום מאה ימי החסד של הממשלה, כבר ברור שכל מערכת הבחירות הייתה כמעט לשווא. קדימה לא תחזיק מעמד, הגמלאים נעלמו, ומפלגת העבודה היא בדיחה גרועה. קצת עצוב, אבל לא יותר מדי.
ה.
ורק המלחמה מתקרבת לסיום החודש הראשון שלה בצעדים בוטחים, וכמו שזה נראה עכשיו היא תחזיק יותר זמן מהממשלה והלוואי שאני טועה. על מאפייניה הבולטים כבר כתבנו ועוד נכתוב. ובכל זאת, הרושם שמתקבל אצלי הוא שככל שהמלחמה מתקדמת, כך היא מתקרבת; מכרים, חברים ובני משפחה נקראים פתאום למילואים והדיכאון הולך ונעשה כבד מיום ליום.
 | Nina Rimon Davis על עובר דירה לנקודת לגראנג' … |
 | גלי על עובר דירה לנקודת לגראנג' … |
 | דרור פויר על עובר דירה לנקודת לגראנג' … |
| דרור פויר על עובר דירה לנקודת לגראנג' … |
 | ורד על עובר דירה לנקודת לגראנג' … |
החיים בהיר 