Monthly Archives: דצמבר 2005

רגע, מה עשיתם עם א'?

 

 

א' עלה לשמיים, תיכף ישוב

החברתי הוא סביבתי, הסביבתי הוא חברתי

 

א.

מצחיק אותי – כלומר, לא מצחיק אותי כלל וכלל – הדיבור על איך בבחירות האלה עובר מרכז הכובד מהביטחוני אל החברתי. אמירות ריקות, נבובות, שהכלום שבתוכן ומאחוריהן מתגלה בכל פעם שקורה משהו ביטחוני, ותמיד קורה משהו ביטחוני. חברתי? ספרו את זה למישהו אחר. החלום של כל מתמודד לראש הממשלה היה, ובעתיד הנראה לעין גם יהיה, לרדת מאיזה מסוק כשהוא עטוף במעיל צבאי ולהצטלם כשהוא צופה במשקפת אל האויב, סביבו גנרלים מכריסים והוא נחוש ורציני, פולט משפטים מוכנים מראש על חוזקנו וצדקת דרכנו. בולשיט אחד גדול, בקיצור.

אבל מה שבאמת מעצבן אותי בכל העניין ה"חברתי" זו התפישה הצרה, הפשטנית והילדותית של מה הוא "חברתי". כשפוליטיקאי ישראלי אומר "חברתי", למה הוא מתכוון? הוא מתכוון לחלוקה שונה, ולא מהותית, של משאבים וקצבאות. חברתי הוא מי שיעלה את שכר המינימום, חברתי הוא מי שיחלק יותר קצבאות לזקנים ולמשפחות מרובות ילדים, חברתי הוא מי שידאג למובטלים. חברתי הוא מי שמודאג מפערים.

בעיניי זו תפיסה צרה, פופוליסטית, קצרת רואי ודי טיפשית באופן כללי. תפישה חברתית אמיתית, בעיני, חייבת לבוא יחד עם תפישה סביבתית. החברה היא הסביבה – ומי שמפריד ביניהן הוא רק עוד פוליטיקאי קטן, בטווח הארוך.

 

ב.

כי הדורות הבאים, ואלה שאחריהם, מה הם יזכרו לנו יותר מכל? על מה הם הכי ינטרו לנו טינה מוצדקת? לא על הכיבוש, לדעתי. הכיבוש יישכח. קשה להאמין, אבל הוא יישכח. הם גם לא יזכרו לנו לרעה, אני חושב, תנודות קטנות בשכר המינימום, בקצבאות הילדים ובדמי האבטלה.

אבל הם הולכים לקלל אותנו נמרצות על מה שאנחנו עושים לסביבה. הבנאדם, היום הוא כאן מחר הוא מת. אבל הים נשאר, והאוויר נשאר, ועל מה שאנחנו עושים לכל אלה, ולכדור הארץ בכלל – ההתחממות הגלובלית, ההתעללות במשאבים בטבעיים, הזיהום, הזלזול – על כל אלה הם הולכים לקלל אותנו קללות שאנחנו אפילו לא יכולים לדמיין.

ומילא הקללות, קללות הן רק מילים. הם הולכים לסבול באמת, בגלל דברים שאנחנו עשינו, ויותר מזה – בגלל דברים שלא עשינו.

תפישה חברתית חייבת להיות גם תפישה סביבתית, כי האדם לא חי רק בתוך המספרים המופיעים ביתרת חשבון הבנק שלו. הבנאדם חי בסביבה, בעולם, ואת הסביבה הזו הוא הולך להוריש הלאה.

 

ג.

תפישה חברתית חייבת להיות תפישה סביבתית לא רק במבט קדימה, אל העתיד, אלא גם במבט אל ההווה בו אנחנו חיים. ישראל של סוף 2005 תחילת 2006.

בתחילת השבוע התפרסם "דו"ח העוני הסביבתי לשנת 2005" של אגודת "אדם טבע ודין", והוא מהווה המשך והשלמה לדוח העוני שעליו כבר אין מה לומר. הנה הדו"ח המלא. אזהרה: הוא מדכא.

דו"ח העוני הסביבתי נכתב בדיוק בתפישה שהוצגה כאן, והוא מוכיח את צידה השני של המשוואה החברתית-סביבתית. אני אמרתי שהחברתי הוא סביבתי, הדו"ח אומר: הסביבתי הוא חברתי.

הדוח הוכיח את הידוע והברור, את הדבר שהכי נוח להתעלם ממנו. אני מצטט: "הפערים החברתיים ההולכים וגוברים במדינת ישראל אינם פוסחים על תחום איכות הסביבה. כמו בשאר תחומי החיים, מי שמשלם את המחיר העיקרי על השחתת משאבי הטבע, זיהום מקורות מי השתייה והאוויר הן האוכלוסיות המוחלשות שאין בכוחן לצאת למאבק כנגד מפעלים מזהמים, חברות הסלולר ובנייה בלתי חוקית".

מה שהיה צריך להוכיח, הוכח: החברתי והסביבתי, חד הם. ומי שנדפק זה תמיד החלשים, העניים, הזקנים. את הדפיקה הזו לא יתקן שכר מינימום של אלף דולר ולא תתקן שום קצבה, אבל לאלה שמצהירים שהם חברתיים זה לא אכפת. הם נושאים ברמה את "כבוד האדם", אבל למעשה מזלזלים בו, בי, בכם: הם רואים אותנו כיצורים כלכליים, לא טבעיים. הם אומרים לבנאדם, קח עוד כמה שקלים ותחשוב שמצבך הוטב, בעוד שמצבו רק הולך מדחי אל דחי.

 

ד.

הדוגמה הבולטת היא המים שאנו שותים. זה לא סוד שמה שיוצא לנו מהברזים זה בכלל לא מים, זו פסולת. הם לא עומדים בתקנים הבינלאומיים והם לא ראויים לשתיה. התקן הישראלי מקל בנושא של עכירות מי השתייה פי 3 ביחס למדינות מערביות, למרות שלעכירות עלולות להיות השלכות בריאותית קשות. בסעיף הזה מתפנה הדו"ח לרגע כמעט קומי, ומראה הוכחות מצולמות איך שבנציבות המים ובמשרד הבריאות שותים מים מסוננים. ואלה האנשים שאמורים לדאוג לנו.

המדינה לא עושה שום דבר בנושא המים. כלום. מה שהיא עושה, בעצם, זה להכריח אותנו לקנות מים מינרלים, להוציא המון כסף על דבר שצריך להינתן לנו בחינם, להזרים את מיטב כספנו לכיסם של בעלי ההון. תמורת מה? מים.

כותב הדוח: "משפחה ממוצעת צורכת כ-3,000 ליטרים מי שתייה בשנה. מחיר כמות המים הזו, למי שיכול להשיגה כמים מינרלים מגיע ל3,000-5,000 ש"ח בשנה. מחיר אותה כמות מים מהברז הוא רק 20 ש"ח". כלומר: אנחנו נאלצים לשלם עד פי 250 בעבור מי השתייה. הם פשוט לא רואים אותנו ממטר. ומילא אנחנו, אלה שקוראים וכותבים ב"גלובס" ויכולים להוציא 124 שקלים בחודש על מים מינרלים (הממוצע בישראל), אבל מה עם אלה שלא יכולים – העניים, הזקנים, החולים, המובטלים, אלה שכולם נורא דואגים להם? אה, שטויות, שישתו מי ברז וימותו. רק שלפני שהם מתים, שלא ישכחו לבוא ולהצביע.

ומה עם אלה שאנחנו מצביעים עבורם, מה הם עושים בשבילנו? נאדה. רק חמישה אחוזים מכל הצעות החוק שהועלו בכנסת בשנה האחרונה עסקו בסוגיות סביבתיות.

 

ה.

רוצים עוד? יש עוד. בואו נדבר קצת על התאגידים הגדולים. המרושעים. תמיד כשאני כותב שהתאגידים הגדולים הם מרושעים אומרים לי: אתה פופוליסט ודמגוג. אז בסדר, אני פופוליסט ודמגוג, אבל לפחות אני לא עובר על אחד מהצווים המוסריים הבסיסיים, המהותיים, של להיות בנאדם: אני לא מתעלל בזקנים.

חברות הסלולר אוהבות במיוחד, על פי הדוח, להציב אנטנות על גגות של בתי אבות. כמה מקסים. כותב הדוח: "החברות משתפות פעולה, תוך ניצול ציני של חולשת הדיירים הקשישים. מפעילי בתי האבות מצאו דרך מקורית להגדיל את הכנסותיהם תוך חשיפת דייריו לקרינה שאיש אינו יכול לאמוד את השלכותיה. מכיוון שהקשישים במקום אינם בעלי הבית אלא 'חוסים' בלבד אין להם כל דרך להתנגד להצבת האנטנות בקרבתם". עשרות בתי אבות ברחבי המדינה, על פי הדוח, הפכו לאתרי שידור של חברות הסלולר.

זה הרבה מעבר לגועל נפש – זה רוע לב טהור. אני זוכר שלפני כמה חודשים באו לגלובס קברניטי הסלולר, כהן וגלברד ועוד מישהו מסלקום, ובכו לנו על איך עושים להם לינץ'. חבורת חצופים חסרי בושה.

 

ו.

זה לא רק חברות הסלולר. החברות הגדולות והחזקות במשק מזהמות לנו את הסביבה ומטנפות לנו את החיים והמדינה לא עושה להם כלום. בואו ניקח את חברות המזון: תנובה, שטראוס-עלית, קוקה קולה, אסם, טמפו ויפאורה. הנזק הסביבתי הנגרם רק מצי המשאיות שלהם – וזה מבלי לדבר על זיהומים אחרים, מוכחים וגרועים לא פחות – הוא כמעט מיליון וחצי שקל לשנה. תנובה גורמת הכי הרבה נזק. צי המשאיות שלה, מעל 500, גורם לנזק של 550 אלף שקל בשנה. עלית-שטראוס במקום השני, עם נזק של 300 אלף שקל, אסם במקום השלישי עם 250 אלף. במקום הרביעי קוקה קולה, 200 אלף שקל נזק בשנה. ואחר כך הם מוכרות לנו יוגורט שהורג מחלות. 

חברות ענק אחרות מקבלות הטבות מהמדינה למרות שהן מזהמות. בולטת לרעה כימיקלים לישראל (כי"ל) שבחמש השנים האחרונות זכתה להטבות של למעלה מ-160 אלף דולר, למרות שורה ארוכה של מפעלים מזהמים שברשותה. וכמו שאתם מדמיינים – אף אחד מהם לא קיבל קנסות.

 

ז.

אז עוד מעט בחירות וכולם נורא חברתיים. איזה שקר. זו המדינה שאנחנו חיים בה, והאות של הסעיף הזה זה בדיוק מה שהיא והתאגידים שמים עלינו.

 

נטשה אטלס

האמת היא שנהניתי מאוד אתמול לתת לינקים למוזיקה טובה, אז החלטתי להמשיך עם זה עוד קצת ולפנק אתכם בשני שירים – אחלה שירים – של נטשה אטלס, שאותה אני מחבב מאוד. אני לא בטוח שזה הכי מעודכן מצידי, נטשה אטלס זה מאוד 2002, אבל בסדר, שיהיה.

הראשון, Seregneti, שהוקלט (אי שם ב-96) יחד עם טראנס-גלובל אנדרגראונד שאטלס הייתה חברה בו, אבל אף פעם לא יצא בדיסק רשמי. בשיר היפה הזה אטלס שרה בעברית (!).

השני, גרסת כיסוי מעולה ל"Man's world" של ג'יימס בראון (לא חייבים להירשם אם לא רוצים).

בהחלט יש סיכוי שאני אמשיך עם העניין הזה של לשים שירים. זה כיף. גם לחפש, גם למצוא, גם לשים.

געגועים לדלישס, ונעבור לכמה צלילים

א.

זה כבר היום השני שדלישס למטה. בבלוג שלהם הם אומרים משהו על הפסקת חשמל.

איזו באסה! זה כבר כמה זמן שאני משתמש בהם הרבה מאוד, הרבה יותר מהבוקמרקס הישן (והטוב, כנראה), ועכשיו – כשאני צריך אותם מאוד כי יש כמה לינקים ששמתי שם ואני צריך עכשיו – הוא איננו. חסר לי הדלישס שלי.

בבלוג הם מרגיעים: שום מידע לא אבד. זה קצת מרגיע, אבל בינתיים אני בלעדיהם, וזה חסר לי.

כמה קל להתמכר. כמה קל לאבד.

ב.

אבל בינתיים, בשביל להרגיע את הבאסה, קחו שני לינקים מעולים למוסיקה שתעשה לכם נעים. הראשון זה הופעה של בחורה של קייט ארל (Kate Earl), אחת מאלסקה. אני כבר לא זוכר איך הגעתי לבלוג של הבחור ששם את זה. אני חושב שהוא הגיב פה, אבל אני לא בטוח במאה אחוז. אז אם אתה קורא את זה, בחור שקוראים לך גיל: תבורך. אחלה בלוג יש לך. תענוג.

קייט ארל. חמודה

תלחצו על הלינק הזה, זו הופעה שלה, 42 דקות של גרוב נעים ויפה מאוד. זה חלק מתוכנית רדיו או משהו כזה, ויש גם הרבה ראיונות ודיבורים איתה, אבל המוסיקה היא פשוט תענוג חורפי שכזה.

ג.

ועוד לינק, שגם אותו אני לא זוכר מאיפה הגיע אלי (גם זה בדלישס מין הסתם) – דיסק שלם של להקה שקוראים לה "התפילות והתקוות של ארתור דיגבי סלרס". הם מציעים של להורדה בחינם את הדיסק הראשון שלהם שקוראים לו psalterie, והוא פשוט אחלה דבר. תיהנו.

איים לאבינג איט!

 

א.

זה היה באחד מהימים היפים של השבוע שעבר. השמש עוד זרחה זריחה נעימה של דצמבר והשפיעה לטובה על מצב הרוח של האנשים ברחוב. גם אני, שהייתי אחד מאותם האנשים באותו הרחוב, לא הצלחתי שלא לחוש כמה רגעים של קורת רוח ואפילו לא היה אכפת לי מרונית תירוש וצחי הנגבי שעברו ל"קדימה". ולמה שיהיה אכפת לי בעצם? ההשפעה של תירוש והנגבי על חיי הייתה הרבה פחות מאפסית, ושום מעבר שהם יעשו לא ישנה את זה (אלא אם כן הם יעברו לגור אצלי בבניין, דבר שכסגן יו"ר ועד הבית לענייני זיפות אעשה ככל יכולתי על מנת למנוע). אותו כנ"ל, כמו שאומרים, חל גם על חיים רמון. האנשים האלה הם כמו אוויר תל אביבי בשבילי, הביל ומזוהם, אבל אני ממשיך לנשום.

על כל פנים, פסעתי בחברת ידיד ורצינו לאכול משהו. אני המלצתי על פלאפל או שווארמה, אבל הידיד אמר שיש לו קרייב למקדונלדס. הוא השתמש בדיוק במילה הזו, קרייב (crave), כלומר: השתוקקות. אני לא השומר הרשמי של השפה העברית, איף יו נואו וואט איי מין, אבל בכל זאת פניתי לידיד ושאלתי אותו למה הוא לא אומר שהוא משתוקק למקדונלדס, אבל כמו שיצאה לי השאלה מהפה, השתתקתי. מילה מגעילה כמו מקדונלדס, אמרתי לעצמי, לא הולכת עם מילה מרהיבה כמו השתוקקות.

 

ב.

אבל הידיד התעקש. לא עזר שהיללתי באוזניו את השווארמה שעמדה מולנו ואת הפלאפל שנמצא בהמשך הרחוב, הוא רצה מקדונלדס. אבל מקדולנדס זה רע, אמרתי לו, אין בזה שום דבר. לא עזר. זה משמין, טענתי. לא עבד. זה יקר, ניסיתי. לא הועיל. הוא יש לו קרייב למקדונדלס.

חשבתי על זה רגע, ואמרתי לעצמי בזו הלשון: נכון שאתה (כלומר אני) מאוד לא אוהב מקדונלדס, ונכון שהדרת את רגליך מהרשת הזו לאורך תקופה ארוכה של כחמש שנים, אבל מה אתה עושה עניין כזה גדול? לך עם הידיד למקדונלדס, מה יכול לקרות? מה אתה לוקח את עצמך כל כך ברצינות? – לך למקדונלדס!

אבל החלטתי שלא, ניסיתי להיאבק בעצמי, יש לי עקרונות. עקרונות שמקרונות, עניתי לעצמי, אל תהיה כבד; אם צחי הנגבי יכול להרשות לעצמו לוותר על עקרונות – גם אתה יכול. אתה יודע מה, המשכתי, עזוב הנגבי – שמעון פרס! אם הוא, חתן פרס נובל לשלום, יכול לעשות ההפך ממה שהוא אומר, גם אתה יכול.

במאמר מוסגר, אבקש להבהיר שכל ההתלבטות הנ"ל התחוללה בי עוד לפני ששר הביטחון שלנו – שהוא לא רק שר ביטחון, הוא גם טיפוס רגיש (שלא לומר מתבכיין בטלוויזיה), הומני וכמובן חברתי ממדרגה ראשונה! – הציב בפניי דוגמה אישית לאיך אמור להתנהג בנאדם עם עקרונות ברזל, אופי מבטון וביצים מטיטניום. באותם הימים של טרום מעבר מופז עוד לא היה לי את המודל הזה. הייתי כספן בלב ים ללא מצפן. לא היה לי את מופז שאול.

פלא שנשברתי?

 

ג.

בסדר, אמרתי לידיד, אלך אתך למקדונלדס, אבל בתנאי אחד: שאתה לא מגלה לאף אחד, אף פעם, לעולם, גם לא תחת עינויים, שהדבר הזה אירע. החבר הבטיח. זה לא הספיק לי; תישבע אמרתי. הוא נשבע. לא באתי על סיפוקי; תחתום לי פה, פה ופה, דרשתי. הוא חתם. לייתר ביטחון גם כרתנו ברית דם, ואז שמנו פעמינו אל סניף המקדונלדס הקרוב, ונכנסנו בשעריו.

מה שיפה במקדונלדס זה שאם היית באחד – היית בכולם. אין מוסיקת רקע, אבל נורא רועש, השולחנות דביקים ומלאים ילדים בולסים צ'יפס והורים עם מבט אומלל בעיניים, כאילו לא נותר להם דבר בחיים מלבד לנשנש לילד מהצ'יפס. הורים במקדונלדס זה מראה שעושה לי רע על הלב. רבים מחבריי הטובים לוקחים לשם את הילדים שלהם, ולי קצת קשה עם זה.

ותמיד יש מישהו שעסוק נורא בלנקות את המקום, אבל המקום אף פעם לא נראה נקי. ז'תומרת, הוא יכול להיראות מבריק – אבל אף פעם הוא לא ייראה נקי באמת, כמו בית בערב שבת. אחרי שתי דקות אתה מבין למה: הם לא באמת מנקים, הם רק מעבירים סמרטוט.

בעיניי הסועדים במקדונלדס, האדם נמדד לפי כמות הדציבלים שהוא מפיק. בעיני העובדים במקדונלדס – ואיך אפשר להאשים אותם? – תמיד עומד סוג של מבט עגום במיוחד ולאות אינסופית. נראה כאילו הם מתאמצים בכל כוחם להדחיק את העובדה שהם נמצאים במקום בו הם נמצאים, ואת היחס אותו הם מקבלים (לא מעט זמן עמדתי שם במקדונלדס, ובחיי שלא שמעתי אף לקוח אומר 'תודה', 'בבקשה' או 'סליחה'. את העובדים מחייבים, מן הסתם). ותמיד יש עובד אחד יוצא דופן, אחראי משמרת או משהו כזה, שנראה כאילו הוא מגשים את עצמו עם כל קציצה שנעטפת ועם כל גלידה שמוגשת. אני לא מבין את אחראי המשמרת האלה. אני בעד אנשים שעושים את העבודה שלהם ברצינות, אבל בחייאת רבאק, בנאדם, תסתכל על עצמך מבחוץ, אתה נראה כמו חתיכת שאול מופז.

וכמובן שיש המון חיילים. אולי זה מזכיר להם את האוכל הצבאי, אבל מילא זה, מה שמטריד אותי זו כמות הנשק החם שהייתה בסניף המקדונלדס עת פסעתי לתוכו. זה היה קצת כמו להיות בתוך גרסה מעוותת להחריד של מערבון, רק שבמקום וויסקי שתו שם קרח עם קוקה קולה (קוקה קולה זה מגעיל!), ובמקום הבהלה לזהב הייתה בהלה סתם. בהלה לשם בהלה.

 

ד.

עמדתי בתור, סקרתי את התפריט וצחקתי צחוק גדול מהקטע הבריאותי של מקדונלדס. מעניין אם מישהו ממש מאמין לכל זה; הכל נורא בריא במקדונלדס! הידעתם? השמן שלהם כל כך טוב לגוף, שיש רופאים שממש רושמים אותו בתור תרופה. זה לא ביג מק, גבירתי, זה ויטמין; זה לא מק'רויאל, אדוני, זה תכשיר אנטי-אייג'ינג.

קצת נחרדתי לגלות בתפריט משהו בשם מק'שווארמה. אולי זה הדבר הכי עתיק ואני לא מעודכן (סביר להניח שזה המצב. ככה זה כשאתה לא רואה פרסומות בטלוויזיה), אבל אני מוכרח להודות שרק מלהסתכל על זה נהייתה לי צרבת. קץ העולם יגיע לפני שאתן לאנשים האלה להכין לי מנה שווארמה. וחוץ מזה, אין להם עמבה. שווארמה בלי עמבה זה כמו שאול מופז.

 

ה.

בסוף הגיע תורי. הזמנתי ארוחת מק'רויאל עם גבינה ורוטב חריף במיוחד. המוכרת שאלה אם אני רוצה להגדיל בשקל תשעים. אמרתי לא. אחרי לא הרבה דקות הגיע האוכל, ואני וידידי (שהיה די משועשע מהזעזוע שלי), התיישבנו לאכול.

הדבקנו את המרפקים שלנו לשולחן, ופתחנו את חבילת הפרגמנט. אני לא מבקר מסעדות, אף פעם לא הייתי וכנראה שלעולם לא אהיה, אבל לדבר שקיבלתי לא היה שום קשר לאוכל, בטח לא לאוכל שהגזמתי. זה לא היה חריף, הגבינה לא הייתה גבינה; לדעתי זו הייתה מטלית לחה בצבע צהוב (מה שהפך את כל העניין לכשר). מה עם הקציצה? מצטער, לא הצלחתי להבחין בשום טעם. והיה כמובן גם צ'יפס – מין מקלות מלוחים – וקולה. הכול היה קוקטייל של מלח ופלסטיק.

אין מה לומר, כל מה שהגוף צריך!

 

ו.

הדבר המדהים ביותר שגיליתי על עצמי במקדונלדס זה שתוך כדי שאני אוכל, אני מתמלא, אבל בכלום. עם כל ביס זה היה כאילו שמישהו בתוכי מנפח בלון, מנפח, ומנפח עוד. אני מרגיש שאני מתמלא, אבל בו זמנית אני מרגיש שמה שממלא אותי זה רק גז, כלום, שום נוכחות. אני מתמלא ואני מתרוקן בו זמנית. זו הייתה תחושה מוזרה, כמעט מפחידה.

יצאנו משם, השבעתי שוב את ידידי שלא יספר מה שם קרה. אני סומך עליו שייקח את סודי אלי קבר.

 

חיפה כימיקלים ואני

 

א.

בתוך פחות משבועיים נרשמו בישראל שני ניצחונות ירוקים שעושים קצת טוב על הלב. הראשון נרשם כש"וועדת המשנה לעניינים תכנוניים עקרוניים" (כן, יש דבר כזה ואפילו יש לו ראשי תיבות – ולנת"ע – שנשמעות קצת כמו משחה למחלת עור או רכיב במנוע של טנקים ממלחמת העולם הראשונה) של המועצה הארצית לתכנון ובנייה החליטה בסוף נובמבר שלא תוקם מרינה בחוף בת גלים בחיפה.

הניצחון הגדול הזה הושג בזכות מאבק ארוך שניהלה קואליציה (או בעברית תקנית: יחדה) של ארגונים ירוקים ותושבי השכונה. גם אני הקטן תרמתי את חלקי בטור שהתפרסם פה ב-29 בספטמבר. לא אטען לרגע שהייתה לי איזושהי השפעה, ובכל זאת: כיף להיות פעם אחת בצד המנצח. כאחרון האוהדים של הפועל פתח תקווה זה לא קורה לי הרבה, והאמת שאני לא כל כך יודע איך מתנהגים במצב הזה.

לאות הזדהות עליתי חיפתה וטיילתי מעט בטיילת המוזנחת (אם כי באופן שובה לב) של בת גלים. הים היה פלטה והשירותים הציבוריים היו מקולקלים, אבל זה לא העכיר את האווירה. מה שהעכיר אותה היה האוויר של דאון-טאון חיפה. עד כמה שאני אוהב את העיר הזו, הרי שדי קשה לנשום שם. ענן אפור סמיך ומסריח מכסה את החלק התחתון של העיר היפה הזו.

 

ב.

הניצחון השני קשור גם הוא בחיפה. הוא נרשם לפני כשבוע כשבית משפט השלום בקריות פסק נגד מפעל חיפה כימיקלים קנס של 584 אלף שקל בגין זיהום הים התיכון. זהו הקנס הגדול ביותר שהוטל עד כה בישראל על חברה בגין עברות מהסוג הזה.

השופט מרדכי ארגמן אף תקף במילים חריפות מאוד – ומתוקות מאוד לאוזניים שלי – את המפעל: "רווח כלכלי המושג בעבירות הפוגעות בערכים החיוניים והחשובים של הציבור, לא ישתלם", כתב השופט, "מי שמרשה לעצמו לזהם את מי הים על ידי הזרמת שפכים מזהמים מעל למותר והכל בגלל בצע כסף, צריך לחשוב על הנזקים הבריאותיים העלולים להיגרם לפרט".

"הנאשמת", כך השופט, "איננה מוסד צדקה אלא גוף כלכלי שעשיית רווח היא ההצדקה לקיומו. דא עקא, שאת רווחיה הגדילה על חשבון פגיעה חוזרת ונשנית במי הים". ובמקום אחר: "הרווח של הנאשמת בעניין זה הוא כפול; מחד היא נמנעת מלהשקיע את המשאבים הכלכליים הדרושים למניעת העבירות ובו זמנית היא מעניקה לעצמה יתרון בעצם הפגיעה".

"מפעם לפעם", המשיך השופט, "הציבור 'מתבשר' כי כתוצאה מנגישות הצבור לקישון וכיו"ב, נפגעה בריאותו במפגעים אלה ואחרים ובמחלות אלה ואחרות וזאת כתוצאה מהזיהומים הטמונים בו. זיהומים שאינה גזירה משמיים, אלא גזירה מידי אדם".

 

ג.

מילים קשות, קנס גבוה, מלחמת חורמה במזהמים את הים – אפשר ממש לחשוב שנהיינו מדינה נורמלית. האמנם? לא ממש. עוד לא. נכון, מדובר בלא מעט כסף, אולם כשמביאים בחשבון שהרווחים של חיפה כימיקלים (על פי העיתונים, החברה מסרבת לתת פרטים) הם משהו כמו 300 מיליון דולר בשנה, הרי שמהר מאוד מתברר שהקנס "הגדול ביותר שהוטל בישראל" הוא משהו כמו תקציב הגרעינים של החברה. מגוחך ממש.

זאת ועוד: שום מסקנות אישיות לא הוטלו על בכירים בחברה. כתב האישום הקודם הכיל גם כתב אישום אישי נגד הסמנכ"ל (בתקופת העברות) עמיאד אלכסנדרון, שהיה האחראי לטיפול בשפכים, אולם החלק הזה בוטל, נעלם.

מילים קשות כן, מסקנות אישיות לא – אז מה שווה לנו כל העניין הזה? הרי ברור לכל אדם עם מינימום היגיון שהדרך היחידה למנוע הישנות של מקרים כאלה, ומקרים כאלה נשנים כל הזמן כמובן, היא אישום אישי, ואם לא אישום אישי, אז לפחות קנס שירגישו אותו שם בחיפה כימיקלים. אבל איפה.

אלכסנדרון? לא אכפת לי מאלכסנדרון הזה ומהאלכסנדרונים האחרים, הם באים והם הולכים, אבל הזיהום נשאר וחיפה כימיקלים נשארת גם היא, ומחיפה כימיקלים אכפת לי ועוד איך.

בתגובה לכל העניין מסרה החברה כי "העובדות המתוארות בכתב האישום אינן רלוונטיות לחלוטין למציאות השוררת כבר במשך שנים בכל הקשור לעמידה הבלתי מתפשרת של חיפה כימיקלים בכל התקנים המחמירים ביותר".

וואלה יופי, כמו שאומרים. "עמידה בלתי מתפשרת" אלק. חיפה כימיקלים אחראית להרס נחל הקישון ולזיהום אדיר של הים התיכון. נכון, מאז 2001 – אז פרצה סערה ציבורית גדולה – קיבל המפעל על עצמו מגבלות חמורות בתחום הזיהום, אבל הוא עדיין רחוק מאוד מלהיות צדיק. חיפה כימיקלים עדיין מחזיקה מכל של 12 אלף טון אמוניה במפרץ חיפה, ואמוניה זה לא טוב. אם משהו יקרה למכל הזה, אלפי אנשים ימותו.

מקרה אחר, שקרה בראשית שנות התשעים, עת קמה הצעקה הראשונה בעניין הקישון, מדגים בצורה מושלמת מה שחיפה כימיקלים חושבת עלינו, אבל מילא מה שהיא חושבת עלינו – היום אנחנו פה ומחר אנחנו מתים – מה שחשוב זה מה שהיא חושבת על הסביבה, על העולם: היא פשוט הציעה לבנות צינור ארוך יותר שיזרים את השפכים הרעילים במקום לקישון, ישר לים! זו חיפה כימיקלים, וזה היחס שלה אליכם ואלי.

 

ד.

חיפה כימיקלים שייכת לקבוצת מפעלים של אריה גנגר, חבר טוב מאוד של אריאל שרון ושל סיריל קרן, שלישייה נחמדה מאוד. הגשש החיוור של ההון והשלטון. הונו האישי של גנגר נאמד בכמאה מיליון דולר, ושווי עסקיו בארה"ב ובישראל נאמד בכחצי מיליארד דולר. גנגר זה הוא שליחו המיוחד של אריק שרון למשימות מיוחדות וסודיות במיוחד, ולא פעם גם נרמז שהדבר השתלם לו, כולל ברכישת חיפה כימיקלים.

ב-84' הקים גנגר, בעזרתו של משולם ריקליס (עוד חבר טוב של שרון) את חברת "טרנס ריסורסס" שעוסקת בכל מני דברים די מפחידים כמו אספקת חומרים אורגניים מיוחדים לשירותי ההגנה האמריקאיים (בררר…) ומתמחה בחומרים קוטלי עשבי אורז ובייצור חומרים כימיים לתעשיות הזכוכית, הסבון, המזון, הטבק ועוד. ב-86' רכש גנגר את חיפה כימיקלים, שמתעסקת בכל מני דברים שעושים לי גירודים כמו חנקת אשלגן (חומר שאפשר למצוא גם בגלידה ובמשחת שיניים), דשן חיוני לחקלאות אינטנסיבית מודרנית (כלומר: הרס של התהליך הטבעי), ומפיקה מוצרים כמו חומצה זרחתית ומלחי פוספט. לא דברים שהייתם זורקים לאקווריום שלכם, אבל לים התיכון? למה לא, בכיף.

אפשר למתוח קו ישר בין היחס של גנגר לסביבה לבין יחסו לבני אדם. המקרה המפורסם בו אסרה חיפה כימיקלים על עובדיה בדרום להתאגד, ואף שיסתה בהם שוטרים שהרביצו בהם מכות נאמנות תועד בסרט "השביתה" שכדאי לכם לראות. היחס לעובדים שלו דומה ליחס שלו אלינו: אפס יחס. הוא אחלה סחבק של שרון ומיליונרים אחרים, זה כן, אבל אותנו הוא לא רואה ממטר.

אני מודה שאני לא הכי רגוע בעולם כשאני כותב נגד אדם כמו אריה גנגר. אני בטוח שלא יאונה לי שום רע ושלא אמצא את עצמי בתוך גוש בטון בתחתית בניין גדול, אבל בכל זאת, לא נעים.

 

ה.

כבר אמרתי את זה מלא פעמים, עוד פעם אחת לא תזיק: כשאני מבצע עבירה חמורה ובלתי נסלחת כמו להחנות את האוטו במדרכה שצבועה בצבע כזה ולא בצבע אחר, אני מקבל דו"ח. אחרי חודש הוא מכפיל את עצמו. אחרי כמה חודשים, אם לא שילמתי, באים אלי הביתה ומעקלים לי את חשבון הבנק. למה אלי מתנהגים ככה ולאנשים כמו אריה גנגר מתנהגים אחרת? אז מה אם הוא רק מזהם את נחל הקישון והים התיכון ואני מבצע פשע נוראי כמו לחנות ליד הבית? איזה מין דבר זה ואיזה מין מדינה זו שעובדת ככה? הא? הא?

אני לא חבר של אריאל שרון, אני לא השליח שלו למשימות מיוחדות, אני רק בנאדם שחי ליד הים התיכון. למה לאנשים כמוני מעקלים ולאנשים כמוהו לא עושים כלום? למה?

 

על הישיבה (או: אמנות, בורקס ומוות קליני)

 

א.

אני האחרון להתווכח עם הקביעה שכל אחד רוצה להיות זמר, אבל ברגע שאותו "כל אחד" יושב בישיבה, מעדכן החלום את עצמו ופתאום כל אחד רוצה להיות צייר. לא הייתה ישיבה אחת שנכחתי בה בימי התעסוקה שלי שלא התאפיינה בדיוק בעדכון החלום הזה. גם אתם ודאי מכירים את הסיטואציה.

אני בישיבה. אני מביט ימינה; האיש שלצדי מצייר דגים. לשמאלי יושבת קולגה שמציירת פרחים, מולי יושבת אחת אחרת שמציירת שקיעה, לידה יושב מישהו שמעדיף את הסגנון המודרני: הוא מצייר עיגולים לא מי יודע מה עגולים ועובר עליהם שוב ושוב במין זעם לא ברור המופנה כלפי מטרה לא מוגדרת.

אני מעיף מבט מסביב לשולחן הישיבות הגדול, וכולם עסוקים בציור נמרץ – מה שאמור היה להיות ישיבת סיכום/עדכון/שיווק/מכירות, ישיבה שבועית/חודשית, ישיבת בוקר או ישיבת ערב, זה לא משנה: אחרי עשרים דקות היא הופכת לסדנת יצירה.

כמספר האנשים, מספר הסגנונות – הנאיבי, הרומנטית, האקספרסיבי, הקוביסטית, האימפרסיוניסט והפופ-ארטית. יש את אלה שמעטרים את שולי הדף, יש המציירים במרכזו ויש את אלה, שהם הכי משונים בעיני, שכותבים את השם שלהם מאה פעם. פעם בכתב, פעם באנגלית, פעם עם צללית, פעם עגול, פעם בדפוס ופעם בתלת-ממד. יש כאלה, אנחנו מכירים אותם טוב טוב, שמגדילים לעשות ומביאים איתם לישיבה עטים בכמה צבעים. אלה האנשים שיגיעו רחוק מאוד בארגון.

לפעמים אני מתכנן לעשות מלא כסף מקריאה בציורים שצוירו בזמן ישיבה. דווקא הציורים האלה, הלא מודעים לעצמם, שנעשו מתוך פיזור הדעת ובלי התמקדות, יכולים ללמד אותנו הרבה מאוד על הבנאדם כיצור תעסוקתי: הראה לי את הציור שלך ואומר לך מי אתה.

 

ב.

לא תהיה זו הגזמה לקבוע שתשעים וארבע נקודה שלושים ושבע אחוזים מהישיבות המתנהלות ברחבי העולם בדיוק ברגע זה הן לא הרבה יותר משיעור ציור שמוגשים בו בורקסים.

לפעמים – כשאני לא מדמיין איך אני עושה מלא כסף מקריאה בציורים – אני מדמיין ישיבה שממש מתנהגת כמו שיעור ציור: כולם יושבים ומאיירים את הבוס, ממש כאילו היה מודל. אחר כך אפשר לעשות מזה תערוכה נודדת, שתעבור בין המשרדים והאופן-ספייסים ותיקרא: "ישיבת שיווק, 14 בספטמבר".

אני רוצה להתעכב, ברשותכם, עוד שניה על עניין הבורקסים. אנשים רבים שואלים אותי: דרור, מדוע בישיבות תמיד מגישים דווקא בורקסים? ובכן, התשובה פשוטה למדי (ולא, לא רק כי זה נורא טעים): הבורקס אידיאלי לישיבות, ובמיוחד למשעממות שבהן, כי שלא כמו מאכלים אחרים, הוא מספק הרבה התעסקות.

חישבו – מהי תכונתו המרכזית של הבורקס, לבד מהטעם? הוא עושה פירורים. הרבה פירורים. ופירורים זה אחלה לישיבות! בישיבות הארוכות והמתישות, מגלה הבנאדם לפעמים שחבריו הטובים ביותר הם הפירורים של הבורקס.

יש כל כך הרבה דברים שאפשר לעשות עם פירורים של בורקס! קודם כל, לוקח זמן להתנקות מהם ולפלות אותם מהבגדים, אבל גם אחר כך – אפשר לעשות מהם ערימה קטנה, אפשר לסדר אותם בטור, בשורה, בעיגול, במשולש, אפשר לבנות פירמידה קטנה שתסמל את המעבר מעבדות לחרות, אפשר למיין אותם: פירורים עם שומשום שמאלה, פירורים בלי שומשום ימינה, אפשר לעבור עליהם עם האצבע פירור פירור, וזה הכי כיף, כי הפירורים של הבורקס נדבקים יופי לקצות האצבעות.

לפעמים אני שומע אנשים, או קורא בעיתונים (במיוחד במדורי הניהול למיניהם), הצעות אוויליות ומסוכנות להפסיק להגיש בישיבות בורקס ולהתחיל לתת גזר. גזר?! גזר?! איזה מין הצעה זו? מה כבר אפשר לעשות עם גזר? אנא, מספיק. לא רוצים גזר. אם כבר, לא אכפת לי שיתנו מצות. אם יש פירורים טובים כמו פירורים של בורקס, הרי אלה הפירורים של המצה. הבעיה היא שמצה זה מגעיל. יודעים מה, יש לי פתרון: שיתנו גזר, אבל שיביאו מאה גרם פירורי בורקס.

 

ג.

אבל ישיבה היא לא רק שיעור ציור מאולתר שמגישים בו בורקס. הרבה פעמים ישיבה – ובמיוחד המשעממות והארוכות ביניהן – מעוררות אצלי אסוציאציה לא מחמיאה במיוחד למוות קליני, או לפחות לסיפורים על מוות קליני.

כשהישיבה מתמשכת, ואז ממשיכה להתמשך, ומתמשכת עוד קצת, ואתה כבר ציירת את כל הציורים שאתה יודע לצייר ושיחקת שעות בפירורים של בורקס ואפילו נתת שם לכל פירור, באיזשהו שלב אתה מתחיל להרגיש שאתה שוקע, שהחדר סביבך מתחיל להסתובב במעגלים ושאתה כאילו לכוד במערבולת ענקית שלוקחת אותה למטה.

לא מעט פעמים קורה שאתה מתחיל לראות מין אור לבן בוהק בקצה המנהרה, ודמות פלאית – שנראית כמו הרבה דברים שהם לא הבוס שלך – קוראת לך בקול מפתה לבוא. אתה מרגיש שאתה נמשך אל הדמות בחבלי קסם, ואתה הולך במנהרה השחורה והגדולה לכיוון האור.

הדברים האלה קורים, האמינו לי. לא פעם הבטתי בקולגות בשעות הקשות של הישיבות האינסופיות, וממש ראיתי אותם עוברים במנהרה הזו: הם אולי ליד השולחן, אבל רק בגופם. עיניהם עצומות ואישוניהם מתרוצצים באשמורות העיניים כעסוקות בחלום אינטנסיבי. אני מביט בהם ויודע: בדיוק כרגע – כשראש מחלקת כך וכך מברבר בירבורים לא מעניינים על ההתקדמות העצומה שנעשה במחלקתו מאז הישיבה האחרונה – הם עוברים במנהרה.

 

ד.

וכמובן שישיבות מהסוג הזה מתאפיינות גם בתכונה הכי מרכזית של המיתוסים אודות המוות – כל החיים שלך, מהתחלה ועד לרגע הזה – עוברים לך מול העיניים. אצלי זה הרבה פעמים נראה כמו הסרטים הישנים האלה בסופר 8: שריטות, קפיצות ותנועות מהירות ולא טבעיות: הנה אני בורח בפעם הראשונה מהבית, עולה עם החבר הכי טוב שלי דאז על קו 66 לתל אביב ואנחנו מטריפים את המשפחות שלנו מדאגה. אני חוזר לחיים לרגע ורואה שלא הפסדתי כלום; כולם רדומים ואישה אחת מספרת על המאמצים לשווק איזה משהו.

אני שוקע בחזרה אל הסרט שלי, ועכשיו אני חווה שוב את הזיכרון הראשון שלי: אני בגן ילדים והגננת משפריצה עם צינור על ארגז החול על מנת לייצר עבורנו בוץ. אני משקיע את היד בבוץ, ומגלה שמדובר בשכבת בוץ דקיקה בלבד – קצת כמו קרם ברולה – שמתחתיה החול יבש בדיוק כמו מקודם. אני מחייך לעצמי (איזה ילד מתוק!) וחוזר לעוד רגע למציאות. איזה מישהו שאני לא בטוח לאיזה מחלקה הוא שייך מקשקש משהו, אבל אני אפילו לא מנסה להבין במה מדובר, אני שוקע חזרה אל הסרט שלי.

עכשיו אני נזכר באותו יום עצמאות נהדר של שנת 86 או 87. איך עשינו פיקניק על הים (בית ינאי? אולי), ואיך שיחקנו כדורגל ואני הבקעתי גול נהדר בנגיחה. עשרים שנה עברו, ואני עדיין רואה את הגול ההוא בשידורים חוזרים. מזל שיש ישיבות. אני שוקע שוב אל הפעם הראשונה שלי, ואז קופץ אל הפעם האחרונה. וככה אני צף ושוקע לי במהלך הישיבה. זה נחמד לי דווקא.

עוד דבר שקורא לפעמים בישיבות האלה הוא כבר פסיכדלי לגמרי: לפעמים אני יוצא מהגוף שלי ורואה את עצמי ואת החדר על כל הנוכחים מלמעלה, אני מרחף מעל ראשי האנשים, מציץ להם בדברים שהם מציירים וקורא את המחשבות שלהם. קרה לכם פעם? כי אם לא, אני ממליץ על זה בחום גדול. זה כיף לאללה.

 

ה.

אבל אתם יודעים איך זה, לכל דבר – לטוב וגם לרע – יש סוף. לכל שבת יש מוצאי שבת ולכל ישיבה יש את הרגע שבו מישהו אומר: "טוב, תודה", טורק את המחברת שלו, קם מהמקום ומסמן לכולנו שהשעות הכי טובות של השבוע הגיעו לקצן. עוד ישיבה תמה, צריך לחזור לעבודה. מספיק ציורים, מספיק חלומות, מספיק בורקסים. איזה באסה!

 

שרירים בישבן לא כואבים מלהסתכל על סוס דוהר

 

א.

גם מסע של אלף מילין מתחיל בצעד אחד, כתב לאו-צה החכם באדם, או לפחות אחד החכמים שבהם (אם החכמים באדם היו קבוצת כדורסל, הוא בטוח היה בחמישייה הפותחת. מצד שני, חכמים גדולים תמיד מעדיפים לשבת על הספסל). אני מבקש לחלוק עליו, או בעצם להוסיף עליו: מסע של אלף מילין מתחיל הרבה לפני הצעד הראשון; אפשר לומר שהצעד הראשון הוא כבר אמצע המסע, תחילת סופו.

איפה מתחיל המסע? קשה לשים אצבע על הנקודה המדויקת. האם המסע מתחיל כשגלגלי המטוס נוגעים במסלול נחיתה על אדמה חדשה? אולי לפני זה, כשאנו נועלים מאחורינו את דלת הבית? אולי המסע מתחיל כבר כשמורידים את התרמיל מהבוידעם, אולי כשמזמינים את הכרטיס?

לא. המסע מתחיל הרבה לפני זה, הוא מתחיל אפילו לפני שמתקבלת ההחלטה לצאת למסע. המסע מתחיל עם הרצון, עם השאיפה, לצאת. הוא מתחיל כשאותו קול פנימי קורא לנדוד, לנדוד. מסע של אלף מילין, צריך היה לאו-צה לכתוב, מתחיל כשחושבים על הצעד הראשון, המסע מתחיל כשהוא מבשיל למשהו שעוד מעט יקרה, כי מסע – ואת זה יודע כל אחד, גם אם הוא לא חכם סיני עתיק – הוא קודם כל מצב נפשי, הרבה לפני שהוא פורט עצמו להמחאות נוסעים וצ'ק אין וצ'ק אאוט ו"תודה רבה" בשפה חדשה וטעמים לא מוכרים של אוכל אחר.

המסע מתחיל בפנים, והרבה לפני הצעד הראשון.

 

ב.

אבל עם כל הכבוד לנפש, מסע הוא קודם כל עניין של הגוף. את יכולה לדמיין רוח נושבת על פסגת הר מושלגת עד מחר, אבל רק כשיקפא לך האף תביני. אתה יכול לחלום על חוף קריבי, אבל רק כשתלטף אותך השמש ומיץ קוקוס יטפטף על סנטרך, תהיה שם. זריחה היא זריחה רק אם קמת מוקדם בבוקר וראית אותה. כמו שאמר לי בדואי זקן אחד: שרירים בישבן לא כואבים מלהסתכל על סוס דוהר.

יש רק דרך אחת לצאת למסע, והיא לעשות את הצעד הראשון. לשבת ולחשוב על הצעד הראשון – זה לא ייקח אותך לשום מקום. כך שלאו צה צדק ואני טעיתי. כל הנאמר בסעיף א' בטל ומבוטל.

הפילוסוף הפרוסי הגדול עמנואל קאנט לא יצא מעולם את גבולות כפרו, ולמי ששאל אמר שהוא יכול לצאת למסעות אדירים מבלי לקום מכורסתו. זה אומר שגם פילוסופים פרוסים יכולים לדבר שטויות, ואני בהחלט יכול למצוא בזה סוג של נחמה.

 

ג.

נעים מאוד, שמי דרור ואני העורך החדש. נפל בגורלי והגיליון הראשון שלי ב"מסע אחר" הוא רשימת מאה המסעות והמקומות המומלצים.

אם רשימת המאה היא מבחן – אני נכשל לחלוטין. לא הגעתי אפילו לעשרים מהמקומות ברשימה. בשביל לעודד את עצמי אני מנסה להשתכנע שלא מדובר במבחן, אבל אז אני מזכיר לעצמי את עמנואל קאנט וזה לא עושה לי טוב. אני דווקא חושב שזה כן מבחן, כי העולם הוא מקום שצריך להיות בו. להיות בו באמת, עם הרגליים והידיים וקלקולי הקיבה וכיווצי השרירים וגיהוצי כרטיס האשראי. אז קחו גם אתם את הרשימה הזו ותתחילו לסמן "וי" על המקומות שהייתם בהם. אם יש לכם מעל לשלושים סימונים, אני מקנא בכם. אם יש לכם פחות מעשר, אני מקנא בכם פחות.

 

סעו לשלום!

 

יום רביעי, 30 בנובמבר 2005

 

היום קיבלתי לידיי, חמים מהדפוס, את המגזין הראשון של "מסע אחר" בעריכתי. לא אומר לכם, חברות וחברים, שמדובר ביצירת מופת; חלקו הגדול ירושה שירשתי, וחותמי האישי ניכר רק בקושי לדעתי, ובכל זאת התרגשתי. באמת.

לא ילד אני, ולא מעט עיתונים כבר ערכתי והוצאתי וקיבלתי לידיי חמימים מהדפוס, ובכל זאת. התרגשתי.

ישבתי לי שם, במשרד שלי (אני אוהב את המשרד שלי. בחלוני הסקיי ליין של תל אביב, ושמיים, והרעשים של העיר נכנסים דרך החלון הפתוח תמיד, והרדיו מנגן 88) ופתאום נכנסה מזכירת המערכת ושמה את הגיליון על השולחן.

זה לא הגיליון הראשון שהיא שמה על שולחנו של העורך, אבל זה העיתון הראשון שלי המונח על שולחני. היי, אני העורך, ושולחני הוא שולחנו של העורך!

לעזאזל החמישי, זה היה מרגש! דפדפתי בו, ואלוהים או הגורל או הטבע או העורך המוזיקלי בדיוק שם שיר של לו ריד ברדיו.

חייכתי לעצמי את החיוך השמור עמי לרגעים שכאלה. אין הרבה רגעים כאלה, ואם כבר בא אחד צריך לנצל אותו טוב טוב.

 

לפעמים אני אוהב אותי. כן, לפעמים אני אוהב אותי כמו שאני, עם כל החסרונות, המגרעות, השגיאות, הטעויות והשטויות. לפעמים אני שמח להיות אני.

 

אני נזכר איך פעם, כשהייתי ילד, חזרתי עם אבא שלי מבית הכנסת. מולנו הלך איש אחד, מחייך לעצמו חיוך גדול. שאלתי את אבא שלי: אבא, למה הוא מחייך? אבא שלי אמר לי: הוא שמח שאימא שלו ילדה אותו ולא אישה זרה.

 

גם אני שמח שאימא שלי ילדה אותי ולא אישה זרה. אני שמח על מה שאני. זה לא הרבה, תאמינו לי שזה לא הרבה, אבל זה מה שיש.