א.
מצחיק אותי – כלומר, לא מצחיק אותי כלל וכלל – הדיבור על איך בבחירות האלה עובר מרכז הכובד מהביטחוני אל החברתי. אמירות ריקות, נבובות, שהכלום שבתוכן ומאחוריהן מתגלה בכל פעם שקורה משהו ביטחוני, ותמיד קורה משהו ביטחוני. חברתי? ספרו את זה למישהו אחר. החלום של כל מתמודד לראש הממשלה היה, ובעתיד הנראה לעין גם יהיה, לרדת מאיזה מסוק כשהוא עטוף במעיל צבאי ולהצטלם כשהוא צופה במשקפת אל האויב, סביבו גנרלים מכריסים והוא נחוש ורציני, פולט משפטים מוכנים מראש על חוזקנו וצדקת דרכנו. בולשיט אחד גדול, בקיצור.
אבל מה שבאמת מעצבן אותי בכל העניין ה"חברתי" זו התפישה הצרה, הפשטנית והילדותית של מה הוא "חברתי". כשפוליטיקאי ישראלי אומר "חברתי", למה הוא מתכוון? הוא מתכוון לחלוקה שונה, ולא מהותית, של משאבים וקצבאות. חברתי הוא מי שיעלה את שכר המינימום, חברתי הוא מי שיחלק יותר קצבאות לזקנים ולמשפחות מרובות ילדים, חברתי הוא מי שידאג למובטלים. חברתי הוא מי שמודאג מפערים.
בעיניי זו תפיסה צרה, פופוליסטית, קצרת רואי ודי טיפשית באופן כללי. תפישה חברתית אמיתית, בעיני, חייבת לבוא יחד עם תפישה סביבתית. החברה היא הסביבה – ומי שמפריד ביניהן הוא רק עוד פוליטיקאי קטן, בטווח הארוך.
ב.
כי הדורות הבאים, ואלה שאחריהם, מה הם יזכרו לנו יותר מכל? על מה הם הכי ינטרו לנו טינה מוצדקת? לא על הכיבוש, לדעתי. הכיבוש יישכח. קשה להאמין, אבל הוא יישכח. הם גם לא יזכרו לנו לרעה, אני חושב, תנודות קטנות בשכר המינימום, בקצבאות הילדים ובדמי האבטלה.
אבל הם הולכים לקלל אותנו נמרצות על מה שאנחנו עושים לסביבה. הבנאדם, היום הוא כאן מחר הוא מת. אבל הים נשאר, והאוויר נשאר, ועל מה שאנחנו עושים לכל אלה, ולכדור הארץ בכלל – ההתחממות הגלובלית, ההתעללות במשאבים בטבעיים, הזיהום, הזלזול – על כל אלה הם הולכים לקלל אותנו קללות שאנחנו אפילו לא יכולים לדמיין.
ומילא הקללות, קללות הן רק מילים. הם הולכים לסבול באמת, בגלל דברים שאנחנו עשינו, ויותר מזה – בגלל דברים שלא עשינו.
תפישה חברתית חייבת להיות גם תפישה סביבתית, כי האדם לא חי רק בתוך המספרים המופיעים ביתרת חשבון הבנק שלו. הבנאדם חי בסביבה, בעולם, ואת הסביבה הזו הוא הולך להוריש הלאה.
ג.
תפישה חברתית חייבת להיות תפישה סביבתית לא רק במבט קדימה, אל העתיד, אלא גם במבט אל ההווה בו אנחנו חיים. ישראל של סוף 2005 תחילת 2006.
בתחילת השבוע התפרסם "דו"ח העוני הסביבתי לשנת 2005" של אגודת "אדם טבע ודין", והוא מהווה המשך והשלמה לדוח העוני שעליו כבר אין מה לומר. הנה הדו"ח המלא. אזהרה: הוא מדכא.
דו"ח העוני הסביבתי נכתב בדיוק בתפישה שהוצגה כאן, והוא מוכיח את צידה השני של המשוואה החברתית-סביבתית. אני אמרתי שהחברתי הוא סביבתי, הדו"ח אומר: הסביבתי הוא חברתי.
הדוח הוכיח את הידוע והברור, את הדבר שהכי נוח להתעלם ממנו. אני מצטט: "הפערים החברתיים ההולכים וגוברים במדינת ישראל אינם פוסחים על תחום איכות הסביבה. כמו בשאר תחומי החיים, מי שמשלם את המחיר העיקרי על השחתת משאבי הטבע, זיהום מקורות מי השתייה והאוויר הן האוכלוסיות המוחלשות שאין בכוחן לצאת למאבק כנגד מפעלים מזהמים, חברות הסלולר ובנייה בלתי חוקית".
מה שהיה צריך להוכיח, הוכח: החברתי והסביבתי, חד הם. ומי שנדפק זה תמיד החלשים, העניים, הזקנים. את הדפיקה הזו לא יתקן שכר מינימום של אלף דולר ולא תתקן שום קצבה, אבל לאלה שמצהירים שהם חברתיים זה לא אכפת. הם נושאים ברמה את "כבוד האדם", אבל למעשה מזלזלים בו, בי, בכם: הם רואים אותנו כיצורים כלכליים, לא טבעיים. הם אומרים לבנאדם, קח עוד כמה שקלים ותחשוב שמצבך הוטב, בעוד שמצבו רק הולך מדחי אל דחי.
ד.
הדוגמה הבולטת היא המים שאנו שותים. זה לא סוד שמה שיוצא לנו מהברזים זה בכלל לא מים, זו פסולת. הם לא עומדים בתקנים הבינלאומיים והם לא ראויים לשתיה. התקן הישראלי מקל בנושא של עכירות מי השתייה פי 3 ביחס למדינות מערביות, למרות שלעכירות עלולות להיות השלכות בריאותית קשות. בסעיף הזה מתפנה הדו"ח לרגע כמעט קומי, ומראה הוכחות מצולמות איך שבנציבות המים ובמשרד הבריאות שותים מים מסוננים. ואלה האנשים שאמורים לדאוג לנו.
המדינה לא עושה שום דבר בנושא המים. כלום. מה שהיא עושה, בעצם, זה להכריח אותנו לקנות מים מינרלים, להוציא המון כסף על דבר שצריך להינתן לנו בחינם, להזרים את מיטב כספנו לכיסם של בעלי ההון. תמורת מה? מים.
כותב הדוח: "משפחה ממוצעת צורכת כ-3,000 ליטרים מי שתייה בשנה. מחיר כמות המים הזו, למי שיכול להשיגה כמים מינרלים מגיע ל3,000-5,000 ש"ח בשנה. מחיר אותה כמות מים מהברז הוא רק 20 ש"ח". כלומר: אנחנו נאלצים לשלם עד פי 250 בעבור מי השתייה. הם פשוט לא רואים אותנו ממטר. ומילא אנחנו, אלה שקוראים וכותבים ב"גלובס" ויכולים להוציא 124 שקלים בחודש על מים מינרלים (הממוצע בישראל), אבל מה עם אלה שלא יכולים – העניים, הזקנים, החולים, המובטלים, אלה שכולם נורא דואגים להם? אה, שטויות, שישתו מי ברז וימותו. רק שלפני שהם מתים, שלא ישכחו לבוא ולהצביע.
ומה עם אלה שאנחנו מצביעים עבורם, מה הם עושים בשבילנו? נאדה. רק חמישה אחוזים מכל הצעות החוק שהועלו בכנסת בשנה האחרונה עסקו בסוגיות סביבתיות.
ה.
רוצים עוד? יש עוד. בואו נדבר קצת על התאגידים הגדולים. המרושעים. תמיד כשאני כותב שהתאגידים הגדולים הם מרושעים אומרים לי: אתה פופוליסט ודמגוג. אז בסדר, אני פופוליסט ודמגוג, אבל לפחות אני לא עובר על אחד מהצווים המוסריים הבסיסיים, המהותיים, של להיות בנאדם: אני לא מתעלל בזקנים.
חברות הסלולר אוהבות במיוחד, על פי הדוח, להציב אנטנות על גגות של בתי אבות. כמה מקסים. כותב הדוח: "החברות משתפות פעולה, תוך ניצול ציני של חולשת הדיירים הקשישים. מפעילי בתי האבות מצאו דרך מקורית להגדיל את הכנסותיהם תוך חשיפת דייריו לקרינה שאיש אינו יכול לאמוד את השלכותיה. מכיוון שהקשישים במקום אינם בעלי הבית אלא 'חוסים' בלבד אין להם כל דרך להתנגד להצבת האנטנות בקרבתם". עשרות בתי אבות ברחבי המדינה, על פי הדוח, הפכו לאתרי שידור של חברות הסלולר.
זה הרבה מעבר לגועל נפש – זה רוע לב טהור. אני זוכר שלפני כמה חודשים באו לגלובס קברניטי הסלולר, כהן וגלברד ועוד מישהו מסלקום, ובכו לנו על איך עושים להם לינץ'. חבורת חצופים חסרי בושה.
ו.
זה לא רק חברות הסלולר. החברות הגדולות והחזקות במשק מזהמות לנו את הסביבה ומטנפות לנו את החיים והמדינה לא עושה להם כלום. בואו ניקח את חברות המזון: תנובה, שטראוס-עלית, קוקה קולה, אסם, טמפו ויפאורה. הנזק הסביבתי הנגרם רק מצי המשאיות שלהם – וזה מבלי לדבר על זיהומים אחרים, מוכחים וגרועים לא פחות – הוא כמעט מיליון וחצי שקל לשנה. תנובה גורמת הכי הרבה נזק. צי המשאיות שלה, מעל 500, גורם לנזק של 550 אלף שקל בשנה. עלית-שטראוס במקום השני, עם נזק של 300 אלף שקל, אסם במקום השלישי עם 250 אלף. במקום הרביעי קוקה קולה, 200 אלף שקל נזק בשנה. ואחר כך הם מוכרות לנו יוגורט שהורג מחלות.
חברות ענק אחרות מקבלות הטבות מהמדינה למרות שהן מזהמות. בולטת לרעה כימיקלים לישראל (כי"ל) שבחמש השנים האחרונות זכתה להטבות של למעלה מ-160 אלף דולר, למרות שורה ארוכה של מפעלים מזהמים שברשותה. וכמו שאתם מדמיינים – אף אחד מהם לא קיבל קנסות.
ז.
אז עוד מעט בחירות וכולם נורא חברתיים. איזה שקר. זו המדינה שאנחנו חיים בה, והאות של הסעיף הזה זה בדיוק מה שהיא והתאגידים שמים עלינו.
החיים בהיר 