על הצונאמי

 

"בִּדְבַר יְהוָה שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם.

כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם, נֹתֵן בְּאוֹצָרוֹת תְּהוֹמוֹת.

כִּי הוּא אָמַר, וַיֶּהִי.

הוּא צִוָּה, וַיַּעֲמֹד"

(תהילים לג)

 

א.

העצב על ההרס, על המתים שכבר נספרו, על אלה שעוד לא נמצאו ועל אלה שעוד ימותו במגפות שיבואו, מתערבב בהשתאות מול הים הקם על בני האדם, מול העוצמה האינסופית של האוקיינוס, מול המסתורין הגדול של בטן האדמה.

קוקטיל של עצב גדול והשתאות, זו התחושה שלי. כוסית אחרונה, ולישון.

 

ב. 

נכון לחצות בין שלישי לרביעי, חשש כבד לחיי 70 ישראלים. לא נעים לומר, אבל אם זה ייגמר ב-70 הרוגים, יצאנו בזול. כמעט נס. אלפי ישראלים גודשים את החופים האלה דרך קבע. אולי רוב הישראלים כבר התחיל את הנדידה לכיוון המסיבות הגדולות של הסילבסטר, יכול להיות שכולם כבר נסעו לגואה, לקופנגן, להרים.

 

ג.

באתר "כיפה" שאל אחד מהמשתתפים ("דחוף") האם הוא צריך להוסיף תפילת לרפואה בתפילותיו למרות שמדובר בלא יהודים. ודאי שצריך להתפלל עליהם, עונה לו הרב עוזיאל אליהו, ומוסיף כי רבי יהודה הלוי מגדיר את עם ישראל באומות כלב באברים, זה שמרגיש את כאבי הגוף וזה שנותן ומזרים חיים. הרב הציע לקרוא פרק תהילים.

הוא לא אמר שום דבר על להוסיף תפילת רפואה, התחמק באלגנטיות. לא מוסיפים קטעים לתפילה כל כך בקלות.

 

הייתי יכול להיות כל כך גאה אם היהדות הדתית תארגן איזה מין יום תפילה וקריאת תהילים המוני למען יותר משישים אלף מאחינו בני האדם שנפל עליהם הצונאמי הזה, אבל לצערי אני לא רואה שום סיכוי שזה יקרה. עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. את התהילים הם שומרים לדברים כמו התנתקות או קיצוץ בתקציב.

 

ואם כבר בענייני יהדות עכשווית עסקינן, אני מתרה מראש: צריך לבחון ברצינות סוגיות של חילול שם שמיים ברבים במקרה של חפירת קברי אחים על מנת לחפש בהם ישראלים. קברים הם תמיד סוגיה רגישה.

אולי עדיף לחשוב – עם הרבנים והכל – על פתרון שלא יפגע ברגשות המקומיים שאיבדו את הכל. בואו נשלח להם רופאים ותרופות, בואו לא נחטט להם בקברים.

 

ד.

אני רואה את הצונאמי כדרכו של אלוהים לומר: לא בשמיים אני, במעמקים אני.

 

ה.

אני מסתכל על הצונאמי ופתאום אני מבין למה כל כך קשה לי אתו. זה בגלל הטעות העמודת בבסיס התרבות שלנו: המחשבה ש"הדבר" – מה שזה לא יהיה – נמצא בשמיים. הפרספקטיבה קובעת את התודעה, כמו שאני תמיד אומר, והפרספקטיבה שלנו היא כולה מבט מלמטה למעלה. זו התרבות, אלה הדתות, כך עובדת המערכת: "השמיים שמיים לה' והארץ נתן לבני אדם". אנחנו למטה, "זה" למעלה.

 

הצונאמי היא דרכו של "זה" לומר לנו: לא בשמיים אני, במעמקים אני.

 

ו.

בבסיס העניין עומד בסיס העניין: איפה אלוהים. או אם תרצו: איפה הדימוי של אלוהים. עד עכשיו, אמרו לנו: או שאלוהים בשמיים, או שאלוהים בתוכנו, או שאלוהים בכל מקום. אלה היו שלושת האפשרויות שיכולנו לבחור מהן בנוגע למיקומו של אלוהים ו/או הדימוי של אלוהים.

 

חיפשנו את אלוהים בכל המקומות האלה ולא מצאנו; חלקנו מצא רמזים, חלקנו מצא ציוויים וחלקנו מצא היעדר. את המקום עצמו לא מצאנו.

למה? אני אגיד לכם למה: לא חיפשנו מתחת למים. אף פעם לא חיפשנו את אלוהים מתחת למים! אף פעם לא חיפשנו אותו בבטן האדמה!

 

אף פעם לא חיפשנו את אלוהים בין התנינים הגדולים ובתחתית התהום. אנחנו לא יכולים להכיל אלוהים ששוכן בבטן האדמה ומתחת למים, זה מנוגד לכל מה שאנחנו. אבל זה בדיוק מה שאני מציע – פרספקטיבה הפוכה: מבט מלמעלה למטה על אלוהים. אלוהים הוא במעמקי הים, הוא תחתיתה של תהום רבה.

קצת עושה סחרחורת בהתחלה, הפרספקטיבה החדשה, אבל אפשר להתחיל להתרגל אליה. זה כמו לפגוש אלוהים חדש.

 

שירה חורפית בשלוש מערכות

 

א.

הלוואי שתמות בייסורים

קשים, יא חתיכת

זבל. מניאק

אתה והג'יפ המסריח שלך בנזונה.

שתמות-הלוואי-אמן.

ככה קיללתי הבוקר, בגשם, בפינת הרחוב, את הנהג

שבכוונה – אני נשבע שבכוונה – שם גז והשפריץ עלי

ועל הכלבה

שלולית שלמה.

שונא שהם עושים את זה והם תמיד

עושים לי את זה, ותמיד כשאני עם המכנסיים

שאני אוהב.

 

ב.

בינתיים שבתי אל ביתי, לראות שאת איתי. עוד בפוך. מחייכת

אלי את החיוך שאני אוהב ומסתובבת

(כמו אישה שמסתובבת)

לצד השני של המיטה,

ונרדמת.

הורדתי מעיל, חִרבנתי, הכנתי כוס תה, הכנתי

'תם יודעים מה, שמתי סמאשינג פאמפקינס,

נרגעתי.

ואז השמש

יצאה. פיסת שמיים דרך תריס חדר העבודה הכחילה.

מצחיק, חשבתי לעצמי, איך אנשים מכחילים מקור ושמיים מכחילים מחום.

האמת שזה לא מדויק, שמיים יכולים להיות כחולים גם בקור.

אבל בחיים לא שמעתי על בנאדם שהכחיל מחום.

לידי, אגב, יכול היה להיות תנור ספירלה.

דמיינו אותי בבקשה עם תנור ספירלה:

אור כתום,

חום נעים,

תחושה של בית.

 

ג.

עכשיו אני מקווה שחיים ומוות לא ביד הלשון.

על הקללות שקיללתי

אני מתחרט.

לוקח חזרה.

(התייבשו המכנסיים כמו דבר לא קרה.)

אני סולח.

קוראים לי דרור ואני סולח.

אבל בחייאת, בנאדם, לא שמעת על "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך"?

או ששמעת ובחרת להתעלם?

או ששוב תאשים את הכיבוש? תעשה טובה ואל תאשים את הכיבוש. הכיבוש לא אשם בהכל. הוא לא אשם בזה שבחרת, וביודעין, להשפריץ מים על אדם כמוך שעמד בפינת הרחוב. נכון, היתה לו השפעה, לכיבוש, אבל צריך למתוח קו איפשהו, לא?

 

לזכר השואה

 

א.

מתנחלים מגוש קטיף מתכננים לענוד טלאי כתום על בגדיהם לאות מחאה.

 

אני מצפה מהמתנחלים האלה ללכת צעד אחד קדימה, ולקעקע מספרים סידוריים על הידיים.

 

אני מצפה מהמתנחלים האלה להמשיך ולכבד את זכר השואה, וללכת כצאן לטבח. יאללה, למשאיות!

 

אני מצפה מהמתנחלים האלה שימשיכו לענוד את הטלאי הכתום גם אחרי שיפנו אותם. ככה תמיד נוכל לזהות אותם ולומר להם בפרצוף מה אנחנו חושבים עליהם.

 

ב.

בישיבות סגורות, מדווח ויינט, אף שקלו המתנחלים את האפשרות לכתוב על כל בית בגוש קטיף את הכתובת "גטו".

 

אני מצפה מהמתנחלים האלה להמשיך ולכבד את זכר השואה ולהקים מאחזי בזק: רמת אושוויץ הצעירה, נווה טרבלינקה החדשה, סביוני דכאו הירוקה, גטו ורשה הייטס.

 

ג.

בקצב הזה של לעשות צחוק מהשואה, תוך לא הרבה זמן – ולא הייתי מתפלא אם דבר כזה קיים כבר היום – תתקבל השואה כחלק לגיטימי מהסלנג.

 

–          בוא'נה גבר, המבחן מחר, שואה אחושרמוטה!

–          השמדה המונית, אחי. מקלחות, סוף.

–          יאללה גבר, העבודה משחררת.

–          סאלאמאת אחי, אני הולך כצאן לטבח. נראה אותך מחר בסלקציה?

–          נראה לי אני מבריז, יש לי אורגיה עם שתי תאומות מנגלה.

 

ד.

פרשיית הטלאי הכתום והניצול הציני של זכר השואה למטרות נלוזות כמו מחאה נגד ההתנתקות או הרבה טוקבקים, מזכירה לי את בדיחת השואה הכי טובה שאני מכיר:

יהודי אחד הולך בגטו עם הטלאי הצהוב, מבסוט מהחיים. ניגש אליו חייל נאצי, שואל אותו: אתה יהודי?

לא, אומר היהודי, אני שריף!

אחי, איפה אני?

 

א.

קוראים לי דרור ואני מסנן שיחות. אני מסנן שיחות בבוקר, אני מסנן שיחות בצהרים ואני מסנן שיחות בערב. אני מסנן חברים, אני מסנן בני משפחה – לפעמים אני מסנן אפילו את ההורים שלי! אני מסנן את הבוסים שלי, אני מסנן את הקולגות שלי, אני מסנן מספרים שאני לא מכיר, אני מסנן את מי שלא בא לי לדבר אתו, ואני מסנן את מי שבא לי לדבר אתו, רק לא עכשיו.

אני מסנן, וזה לא קל. אנשים מוכנים לקבל צלצולי טלפון באמצע לוויה, חופה, קונצרט או סתם שיחת חולין. הם אולי יצקצקו בלשונם כשרינגטון של "אתה חייב למות עלי" יתפרץ בגסות אל תוך הרגע הפרטי שלהם, אבל בדרך כלל זה יהיה בסדר גמור. אנשים מקבלים את זה שעונה לסלולרי בכל רגע ובכל מצב, אבל את מסנן השיחות הם מוכנים להקיא מחוץ לחברה. מסנן השיחות עובר על הכלל החשוב ביותר של החיים בעולם הסלולרי: הֶיֶה זמין תמיד!

סינון שיחה הוא חתרנות מהזן השפל ביותר, פגיעה אנושה בסדר החברתי התקין, שלא לומר בגידה בקודשי האומה. אבל לי לא אכפת: קוראים לי דרור ואני מסנן. תשאירו הודעה ואחזור אליכם בהקדם.

זה מצחיק; אנשים מוכנים לסנן שיחות, אבל הם לא מוכנים בשום פנים ואופן לקבל את המחשבה שגם אותם מסננים. כשמישהו לא עונה להם, הם ישר חושבים עליו רעות. הסינון מתקבל כעלבון, ולא כך הדבר. לפעמים סינון הוא רק סינון. למעשה, ברוב המקרים אני מסנן שיחות מטעמים חיוביים: אני נורא רוצה לדבר עם המתקשר, ואני רוצה לפנות לזה זמן מיוחד יותר מאוחר. העובדה שאני זמין טכנית לא מחייבת אותי, למדתי להעדיף את הזמינות המנטלית. וכך, הסינון הפך אותי לאדם שליו יותר. כשמסננים אותי, אני לא נעלב. השארתי הודעה, תחזרו אלי בהקדם.

ב.

נסו להיזכר בשיחות הטלפוניות שניהלתם, וששמעתם אנשים אחרים מנהלים, בזמן האחרון. נסו לחשוב על השאלה הטלפונית ששאלתם, נשאלתם ושמעתם נשאלת, הכי הרבה פעמים. אני מוכן להתערב על ארבע משכורות שלי שבמקום הראשון – ללא שום מתחרים – תהיה השאלה: "איפה אתה".

העולם עובר כאיש אחד מתקשורת קווית לתקשורת אלחוטית, וכאיש אחד הוא שואל "איפה אתה". פעם היינו שואלים "מי זה", אבל מי זוכר. השיחה המזוהה חיסלה את ה"מי זה", והניידות הולידה במקומה את ה"איפה אתה".

זה די מרגש כשחושבים על זה, אתה מתקשר לבנאדם, והוא יכול להיות בכל מקום בעולם! יש סוג של התרגשות ילדותית ב"איפה אתה"; הרי פעם, לפני היות הסלולר, אם היית מתקשר למישהו היית יודע בדיוק איפה הוא – הוא בדיוק במקום שאליו התקשרת (ואל תגידו לי "עקוב אחרי". ה"עקוב אחרי" אף פעם לא תפס באמת). היום הרבה יותר מעניין. אלמנט ההפתעה הזה הוא חלק חשוב ובלתי נפרד מהמהפכה האלחוטית.

לדעתי, אלמנט ההפתעה הזה ("איפה אתה?!", "איפה אני?!") אחראי לכשלושים אחוזים מכלל השיחות הסלולריות. אנשים – גם אני ואתם – מתקשרים בשביל לשאול את האדם בצד השני איפה הוא, ובשביל לענות כשנישאל איפה אנחנו. בשבוע שעבר כתבתי כאן על התנועה שאנו עושים באינטרנט כעל התוכן שאנו מייצרים. זה נכון גם כאן.

נלך עם זה קצת הלאה: אני מציע להסתכל על המעבר מ"מי זה" ל"איפה אתה" כמעבר מעולם תלוי זהות לעולם תלוי מיקום.

ג.

המעבר לעולם תלוי מיקום עומד בבסיס המהפכה האלחוטית, שבליבה עומד הטלפון הסלולרי, ולצדו האינטרנט האלחוטי, ה-GPS, וכד'. זה לא מעבר טריוויאלי. במשך 50 וכמה שנות מדיה (או תקשורת המונים) היה העולם שלנו לחלוטין תלוי זהות. הטלוויזיה בלוויין/כבלים, הטלפון הקווי והאינטרנט השולחני ביטלו למעשה את שאלת המיקום. הרי כשאתה רואה טלוויזיה, מדבר בטלפון קווי או גולש באינטרנט – די ברור איפה אתה: אתה או בבית או בעבודה. או במילים אחרות, אתה נייח. עבור הטלפון הקווי, הטלוויזיה והאינטרנט השולחני (נקרא להם: עולם הבידור הנייח) המיקום שלך שקוף, מובן מאליו, אין מה להתעכב עליו.

עולם הבידור הנייח הוא עולם תלוי זהות, וזה בולט במיוחד בגלישה באינטרנט: המיקום קבוע (מול המחשב), אבל הזהות גמישה, אתה חופשי לבחור זהויות שונות ("התותח מפתח תקווה"), להתפצל למספר חלונות (באינטרנט אין בעיה לפתוח בחלון אחד את האתר של חב"ד ובחלון השני אתר פורנו), ובאופן כללי להגשים את החזון הקיברנטי של להיות "בכל מקום, כל הזמן". כך גם הטלוויזיה, שמפלחת אותנו על פי מאפיינים תלויי זהות (גיל, מין, הכנסה וכד'). גם בטלוויזיה הזהות שלנו, כצופים, די גמישה: סבתא בת 80 יכולה לצפות בערוץ אגו ואיש עסקים בן 40 יכול לנמנם מול ערוץ הופ. אתה יכול לראות מה שאתה רוצה, ולא משנה מאיפה אתה רואה את זה.

הטלוויזיה והאינטרנט, אם כן, רוצים להשאיר אותנו בבית. אם אנחנו לא בבית, אם אנחנו בתנועה, אנחנו לא צופים ואנחנו לא גולשים. אי אפשר לעשות עלינו כסף.

ד.

כל זה משתנה כמובן בצורה דרמטית עם המעבר אל עולם אלחוטי. בעולם האלחוטי הזה, שכרגע נמצא עדיין בחיתוליו (ולכן הוא מרתק כל כך) ניתן לומר שהזהות הופכת להיות שקופה – מי שמחזיק את המכשיר הזה הוא אתה. עכשיו, כל מה שחשוב זה "איפה אתה".

העולם הופך להיות תלוי מיקום. המיקום שלנו הופך להיות מודל הרווח של מאות חברות ברחבי העולם. מסטארט-אפים קטנים המפתחים אפליקציות סלולריות המאפשרות לך לראות מי מהחברים שלך נמצא בסביבה, ועד לרשתות ענק המוכנות לכוון אותך אל הסייל הקרוב למקום בו אתה נמצא כרגע. מסחר תלוי מיקום הוא הדבר הבא. הרשת האלחוטית כובשת את העולם, "נקודות חמות" בכל מקום.

בפרפראזה על דברי חז"ל ניתן לומר שאנו עוברים מעולם של "אמור לי מיהם חבריך ואומר לך מי אתה" לעולם של "אמור לי איפה חבריך ואומר לך איפה אתה צריך להיות".

ה.

למאבק המעניין הזה בין שני הכוחות האדירים האלה – "מי" ו"איפה" – שאחד מתאמץ להשאיר אותנו בבית ואילו השני מושך אותנו החוצה, יש השלכות מרתקות. אחת מהן, אולי היפה מכולן, היא החזרה אל רקמת החיים האורבנית.

אני משתדל לראות ברשת האלחוטית, במסחר האלקטרוני תלוי המיקום, ב-GPS וב-WiFi סוג של קריאה לצאת החוצה, לחזור אל הרחובות. המסחר המקוון ותעשיית הפרסום כפי שהם כיום מחייבים אותנו להיות נייחים, לשבת במקום אחד. אבל בבסיס המסחר האלקטרוני החדש, האלחוטי, עומדת התנועה, או אם לדייק: היציאה החוצה, אל הרחוב.

העולם הישן, הקווי, כבל אותנו אל הכורסה ואל כיסא המחשב. העולם החדש, האלחוטי, הנייד, משחרר אותנו, קורא לנו לצאת החוצה אל הרחוב, להסתובב עם אנשים כמונו, ולא פחות חשוב, עם אנשים שהם בכלל לא כמונו (הזרות היא מהמרכיבים החשובים בחיי העיר), ליצור קשר עין, לחייך. אחרי הרבה שנים של גלישה נייחת באינטרנט, התברר לנו שבסופו של דבר המציאות המדומה, הוירטואלית – הו, כמה אני שונא את המילה הזו – ומערכות היחסים שהיא מכתיבה פשוט לא מעניינות מספיק. מאחורי כל "פצצה16" או "התותח מפתח תקווה" עומד אדם שלנצח יהיה יותר מעניין מהזהות המקוונת שלו. ואם להקצין: אין שום 🙂 שישווה לחיוך אמיתי.

האדם והטכנולוגיה שילבו יד ביד ויצאו אל הרחוב. בעיניי זה דבר טוב.

 

                                                                            פורסם בגלובס, 16 בדצמבר 2004

החיים בצל תוחלת החיים

 

א.

אני גאה להיות בדור הראשון שיחווה על בשרו, ובגדול, את משבר קרנות הפנסיה. אני רואה את הדור של הורי, וכמה עשורים אחריהם את הדור שלי, יוצאים לגמלאות ולא מקבלים שום דבר, נידונים לחיים של זיקנה משפילה, שרק הולכת ומתארכת משנה לשנה.

תוחלת החיים הממוצעת בישראל היא 79.17. מקום 21 בעולם, בין נורבגיה ואיי פארו. אנחנו חיים יותר, עובדים יותר אבל נשארים עם פחות.

המשבר בקרנות הפנסיה הוא לא עניין ישראלי פנימי, כמובן; זו תופעה עולמית. יחסית מצבנו טוב, אנחנו עדיין מדינה צעירה; הגיל החציוני במדינת ישראל הוא 28. באירופה הוא 40. אבל אנחנו הולכים ונעשים פחות צעירים, והפער מצטמצם. אירופה, הנה אנו באים. לא בספורט, לא בכלכלה, לפחות בגיל.

 

ב.

רק פעם אחת חלמתי על כתבה שקראתי בעיתון. זו היתה כתבה שהופיעה במגזין "אקונומיסט" לפני מספר חודשים, אולי שנה, ועסקה במשבר העולמי בקרנות הפנסיה. קרנות הפנסיה, על פי הכתבה, קורסות לא רק בגלל ההפרטה, הקפיטליזם והתשוקה החולנית של אנשים לשחק עם הזיקנה שלנו בבורסה. קרנות הפנסיה קורסות כי הסדר החברתי קורס.

אנשים חיים יותר, עובדים יותר, חוסכים פנסיה יותר שנים, אבל בסוף אין שם כלום, ולמה? כי כל הרעיון של הפנסיה נשען על סדר חברתי בו הרוב העובד והיצרני תומך במיעוט הזקן. אבל זה כבר לא העולם, כי יחד עם תוחלת החיים העולה, יורד באופן עקבי גם שיעור הילודה. עוד כמה שנים, טען האקונומיסט, לא יהיה רוב עובד שיתמוך במיעוט שיצא לגמלאות, פשוט בגלל העובדה שהמיעוט יעבוד בעוד הרוב יהיה בפנסיה. ולא רק ברמה העולמי, גם בתא המשפחתי: לפנסיונרים של המחר יהיו פחות ילדים שיתמכו בהם.

תוחלת החיים, אפוא, קורסת אל תוך עצמה.

 

ג.

תוחלת החיים קורסת לתוך עצמה בעוד אספקט שהוא לא פחות מקריטי: היעלמותה של הירושה. פעם, לא כל כך פעם, היה הבנאדם מתבגר, באיזשהו שלב ההורים שלו היו מתים והוא היה יורש אותם. בתורו, הוא היה מוריש את רכושו לילדיו.

ככל שתוחלת החיים עולה, אנשים יורשים פחות – ההורים שלהם פשוט לא מתים – ולא פחות חשוב מכך: ככל שתוחלת החיים עולה, אנשים מורישים פחות. לא בגלל שהם הורים רעים, פשוט בגלל שהירושה נגמרה להם. ואיך לא תיגמר: כשהפנסיה נעלמת, אוכלים את החסכונות.

בעתיד הלא רחוק האדם לא יירש ולא יוריש. המוות תמיד היה חלק בלתי נפרד מהסדר החברתי. בלעדיו, נצטרך למצוא סדר חדש.

 

ד.

לאנשים שנולדים היום אולי לא יהיו הרבה אחים ואחיות, אבל סביר מאוד להניח שהם יכירו את הסבא-רבא שלהם, שיש לו המון זמן פנוי, ולא פחות חשוב – סקס משגע בזכות הוויאגרה – המוצר שמסמל יותר מכל תרבות של תוחלת חיים גבוהה. זו לגמרי התרופה של האדם הלבן, הזקן והעשיר. זו לגמרי התרופה של הזמן הזה.

 

ה.

סופרי המדע הבדיוני היו הראשונים שניסו ברצינות לתאר עולם בו אנשים חיים, וחיים, וחיים, וחיים. בדרך כלל, אתם יכולים לתאר לעצמכם, זה נראה לא משהו: מועצות זקנים אפלות ומרושעות השולטות על העולם. זקנים העוברים ניתוח אחרי ניתוח ומחדשים את עצמם עד אין קץ.

המבריק מכולם הוא הסיפור "פילים עגומים" מאת ספיידר רובינסון (1983), שכורך בגאוניות את העלייה בתוחלת החיים עם התפתחויות בתחום חוקי זכויות היוצרים. היום, זכויות יוצרים על יצירת אמנות פגות 70 שנה לאחר מות המחבר. בעולם של רובינסון – בו אנשים חיים בלי עין הרע – זכויות היוצרים אף פעם לא פגות. בעולם של רובינסון האנשים נורא זקנים, ושום דבר חדש לא נוצר כבר המון זמן. הזקן חוסם את הצעיר מלהתפתח ותוחלת החיים הורגת את האמנות.

 

ו.

אין דרך להפריד בין העלייה בתוחלת החיים לבין הסגידה ליופי ולנעורים. אלה שני הצדדים של אותו המטבע. אבל אסור לתת לפולחן הנעורים להטעות אותנו: העולם כבר מזמן לא שייך לצעירים. הצעירים הם זן נכחד.

 

התפרסם ב"פירמה" של גלובס

 

בעניין הזה, אני ממליץ מאוד לרכוש את גליון דצמבר של מגזין דה מרקר. הפרויקט המרכזי שם, "איך לפרוש עשיר", הוא חתיכת מסמך מטריד. המסקנה שלי: מי שלא נולד עשיר, ימות עוד יותר עני.

 

רוצח סדרתי בישראל?

 

א.

הדוברים במהדורות החדשות היו עמומים למדי: צוות חדש שהוקם במשטרה בודק את הקשר בין חמש פרשיות של רצח והיעדרות שאירעו בצפון בעשור האחרון, בעיקר של החייל גיא חבר והנערה דנה בנט.

אף אחד לא אמר את זה, אבל בין השורות רמזים לרוצח סדרתי.

ב.

מיהו רוצח סדרתי? אני מצטט מתוך "הקורבן הבא", מאמר מאת פקד ענת בשן שהופיע בגיליון 181 של "מראות המשטרה".

"רוצח סדרתי הוא מי שביצע ארבעה מעשי רצח או יותר במקומות שונים ובזמנים שונים, ובין מקרה רצח אחד למשנהו, חלפו לפחות ‎72 שעות. לקורבנותיו יש מאפיינים דומים אך אין ביניהם קשר. בין שיטות ביצוע מעשי הרצח יש מכנה משותף.

המניע לרצח הסדרתי אינו כספי אלא מיני או כפייתי בשל פנטסיות או חזיונות שווא. ידועים מקרים בודדים, שבהם רוצחים סדרתיים פעלו בזוגות – אישה וגבר, אך רוב מעשי הרצח הסדרתי מבוצעים ע"י גברים צעירים כבני עשרים עד ארבעים. לרוב, הרוצח הסדרתי סובל מפגם נפשי – הוא פסיכופט או בעל הפרעה נפשית בנושאי מין. הוא אינו נותן לעצמו דין וחשבון, ולהתנהגותו אין קודים מוסריים. יש מביניהם אכזריים במיוחד, הנהנים להרוג, ולפני ביצוע הרצח מאריכים את עינויי הקורבן."

ג.

רוצח סדרתי בישראל? דבר כזה עוד לא היה.

ראש אגף חקירות לשעבר, ניצב בגמלאות ד"ר יהושע כספי, מרואיין בכתבה. הוא שופע פרטי טריוויה וסיפורי רצח עסיסיים, מג'ק המרטש עד ג'פרי דהמר, אבל אצלנו? כלום.

בשנות השמונים היתה סדרת אונסים ורציחות בכביש החוף שניתן היה לראות בה מכנה משותף, אבל לא יצא מזה שום דבר.

האם בצפון פועל/פעל הרוצח הסדרתי הראשון בישראל? לא הייתי מהמר על זה. עניין הרוצח הסדרתי שהתעורר פתאום משום מקום, יחזור אל אותו שום מקום תוך חצי יממה.

ד.

בראייה היסטוריו-פמיניסטית ניתן לראות את הרצח הסדרתי ככלי נשק המופנה בעיקר נגד נשים. בקרב הרוצחים הסדרתיים יש סדר: הגברים רוצחים, הנשים נרצחות.

מתוך הפרשיות בצפון לפחות שניים מהקורבנות גברים, וגם לא נשמעה מילה על אונס. לי זה לא נשמע כמו רוצח סדרתי.

ה.

האם רוצח סדרתי זה מה שאנחנו צריכים?

אולי כן. מבחינת הטלוויזיה, רוצח סדרתי זה בדיוק מה שאנחנו צריכים בשביל להשלים סרייה. אבא שרצח את הבת שלו וקבר אותה? היה לנו. רצח פוליטי? היה לנו. שתי משפחות רבות על תינוק? קטן עלינו. השתלת איברים של זר גמור בילד קטן? הרגע היה. אנס חמקן, אנס בכיין, אנס מעופף? כמו זבל.

מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה ואין ואין עדיין?

סיריאל קילר, בייבי!

ו.

השלום בפתח, חברים. היחסים עם מצרים מתחממים, ויש דרישה רצינית מאוד לרוצח סדרתי.

התקשורת, בשם העם, דורשת רוצח סדרתי כחלק מסדר יום אזרחי חדש. אולי זה לכבוד המכרז בערוץ 2.

ז.

וועדת האתיקה של הרשות השניה כבר מתכנסת על מנת לדון בסוגיות כמו: כמה עולה ריאיון עם רוצח סדרתי; חסות מסחרית למרדף – כן או לא; האם לא למדנו כלום מרצח רבין, ומה הקשר בכלל לרצח רבין; רצח רבין – כן או לא.

ח.

ההימור שלי: בישראל לא פועל רוצח סדרתי. אני שם על זה עשרים שקל.

 

פרשת השבוע – מקץ

 

א.

פרשת השבוע שלנו – פרשת מקץ – ממשיכה לספר את קורותיו של יוסף בבית פרעה. העלילה בקצרה: פרעה מלך מצרים חולם שני חלומות; שבע פרות שמנות עולות מן היאור ושבע פרות רזות אוכלות אותן. בחלום השני צומחות שבע שיבולים יפות מראה, ושבע שיבולים "דקות ושדופות קנים" בולעות אותן. יוסף מוצא מכלאו, פותר את החלומות, מקבל ג'וב רם מעלה, מציל את מצרים מרעב. כשאחיו מגיעים מצרימה להשיג אוכל, יוסף מתנקם בהם על כל מה שעשו לו – מדביק להם האשמות בריגול, בגנבה, אוסר את אחיו שמעון, מכריח אותם לחזור ולהביא את בנימין – ועל הדרך גם מקצר על חיי אביו.

זו הפרשה. קלאסיקה של ממש. אין ילד שלא מכיר אותה.

 

ב.

השבוע, כשקראתי את הפרשה ואת הפרשנויות עליה, שמתי לב פתאום לדבר שנגלה לעיני בפעם הראשונה. אין כמו העונג להיתקל במשהו בפעם הראשונה, ואני בשמחה אסב גם לכם את העונג הזה. שימו לב:

פרשת מקץ היא הפרשה הראשונה שאלוהים נעדר ממנה; הוא לא נוכח בה, הוא לא פועל בה. שמו מוזכר מעט פה ושם, בעיקר על ידי יוסף, אבל זה תמיד "אלוהים", אף פעם לא "יהוה". כבר בפרשה הקודמת צמצם אלוהים את נוכחותו להתערבות מרחוק, אבל בפרשה הזו הוא נעלם לגמרי.

בפרשת מקץ אלוהים לא עושה כלום, ומהבחינה הזו מדובר בפרשה נטולת אלוהים.

 

ב.1.

חיפשתי, אך לא מצאתי שום פרשן מכובד שיאמר משהו בעניין הזה. אף פרשן לא היה גבר מספיק בשביל לקום ולומר שהשבוע אין אלוהים. חוץ ממני.

אני חוגג את התגלית הזו, ואני גם אומר לכם למה: היא מראה שאני לא מתייחס לאלוהים כאל מובן מאליו. אם אלוהים לא נמצא, אני שם לב. 

 

ב.1.1.

במאמר משנת 1972 טבע הפסיכולוג סטנלי מילגרם את המושג "הזר המוכר" (The Familiar Stranger). הזר המוכר הוא אדם שאנו רואים על בסיס קבוע – בבית הקפה, באוטובוס, בסופר – אבל אין לנו שום תקשורת אתו. על מנת לעמוד בתנאים של "הזר המוכר" אנחנו צריכים 1) לראות אותו 2) על בסיס קבוע ו3) לא לתקשר אתו.

על פי מילגרם, עוד קריטריון חשוב הוא שאם "הזר המוכר" ייעדר, נשים לב. הוא יחסר לנו. התמונה לא שלמה בלעדיו.

 

אני מעתיק את המושג מהפסיכולוגיה השימושית אל חקר התרבות ואל הפילוסופיה של היש, ונוכח שמהרבה בחינות אלוהים הוא "הזר המוכר" שלי.

 

ג.

מבחינה נראטיבית יש רק דרך אחת להסביר את היעדרו של האל: יוסף נטל את מקומו.

יוסף נושא את שם האלוהים, ומדבר בשמו יותר מפעם אחת – "וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר: בִּלְעָדָי, אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה", מ"א, ט"ז; "הוּא הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל פַּרְעֹה: (את) אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה", מ"א, כ"ח.

גם פרעה ואנשיו שמים לב להבדל, שנאמר: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו: הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ, אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ?" (מ"א, ט"ז).

מבחינה נראטיבית ניתן לומר שיוסף נטל את רוח האלוהים, ומאחר ואין יותר מאלוהים אחד – או במילים אחרות: מאחר שלאלוהים אין יותר מרוח אחת – אלוהים נעדר.

 

ג.1.

אתם אולי זוכרים את מה שכתבתי כאן בשבוע שעבר. אצטט את עצמי: "חלומות יוסף הם החלומות הראשונים בתורה שאלוהים לא מכתיב אותם או מופיע בהם… …אלוהים רק עזב את החלום האנושי, ויוסף כבר חולם שהוא מחליף את אלוהים. …חלומו של יוסף מבשר מגמה: אלוהים הולך ומשאיר את תחום החלומות לבני האדם."

אני לא אוהב להגיד "אמרתי לכם", אבל אמרתי לכם: האדם מתחיל לחלום, ואלוהים נעלם. וגם זה שיעור רב עוצמה: אלוהים לא קיים בחלום. או שהוא במציאות, או שהוא לא.

 

ג.2.

דברים ברוח זו כתב מורנו ורבנו הרד"פ בספרו "והארץ עדיין תוהו ובוהו" (עיונים לספר בראשית), עמ' קמ"ט:

"ובמה חטא יוסף, שהרי נענש זה ולא האריך ימים. אפילו המצרים, אותם הציל מרעב גדול, שכחוהו (שנאמר "אשר לא ידע את יוסף"). מה היה חטאו, על מה עונשו?

אומר לכם רק זאת: לא חטא יוסף בנושאו שם אלוהים לשווא, שהרי לשם ענווה עשה זה הדבר. חטא יוסף שפתר חלומות פרעה בשם אלוהים. כי אלוהינו מה לו ולחלומות-אדם?

שניים הם חטאי יוסף. האחד שנטל שם אלוהים לעצמו, השני – והחמור הימנו – שהכניס את אלוהים אל תחום החלום."

 

ד.

משהו מעניין בנוגע לפרעה. אחרי שהוא חולם כתוב "וַיִּיקַץ פַּרְעֹה, וְהִנֵּה חֲלוֹם. וַיְהִי בַבֹּקֶר, וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ" (מ"א, ז-ח).

זו הפעם הראשונה בתורה שרוחו של מישהו מתפעמת. אלוהים כורת ברית עם אברהם, ואברהם לא מתפעם; הוא מראה ליעקב סולם העולה השמיימה, ויעקב לא מתפעם; הוא פותח את רחמה של שרה, וזו לא מתפעמת; הוא חוצה את הים, עוצר את השמש, מוריד לחם מן השמיים, וכלום. הוא בורא את העולם, לעזאזל, ואף אחד לא מתפעם. לאורך כל התנ"ך בני ישראל אף פעם לא מעניקים לאלוהים את העונג הקטן הזה ומתפעמים ממנו; או שהם פוחדים ממנו, או שהם מרגיזים אותו.

למעשה, זו הפעם היחידה (!) בתורה שמישהו מתפעם. הפעם היחידה הנוספת שמישהו בתנ"ך מתפעם היא בספר דניאל (א, א), וגם שם מי שמתפעם הוא מלך זר: נבוכדנצר. שנאמר: "וּבִשְׁנַת שְׁתַּיִם לְמַלְכוּת נְבֻכַדְנֶצַּר, חָלַם נְבֻכַדְנֶצַּר חֲלֹמוֹת וַתִּתְפָּעֶם רוּחו".

 

יש לנו שני מתפעמים, ושניהם מלכים גויים. האם זה בא ללמד אותנו שההתפעמות איננה, וגם לא תהיה, מנת חלקנו? או אולי – אם לנקוט בפרשנות א-לה גבי ניצן – היחיד שיכול להרשות לעצמו להתפעם הוא מלך? אולי צריך להיות מלך על מנת להתפעם? ואולי, אם לנקוט בדרך ההיפוך, כל המתפעם מלך? אני משאיר לכם את זה כחומר למחשבה.

 

ד.1.

על כל פנים, אני ממליץ בחום על ההתפעמות – אולי התחושה היחידה ששווה לחיות בשבילה.

 

ה.

עוד הוכחה לנאמר בסעיף ג' ניתן לראות בהתנהגותו של יוסף כלפי אחיו: זו הפעם הראשונה בתורה שאדם מתנהג ככה, ברמות כאלה של רוע, נקמנות, וניצול כוחו לרעה. מהבחינה הזו, יוסף הוא ממש כמו אלוהים (ראו: מבול, מגדל בבל).

ההתנהגות של יוסף כלפי אחיו ואביו מוכיחה לנו עד כמה משחית הוא הכוח, ועד כמה עז הוא רגש הנקמה. גם על זה נענש יוסף, ובצדק.

 

ו.

דמעותיו של יוסף, דמעות תנין הם. פעמיים בוכה יוסף תוך כדי נקמתו באחיו. פעם ראשונה, מ"ב כד: "וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ", פעם שניה, מ"ג, ל: "וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת, וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה".

אטען טענה חזקה: דמעותיו של יוסף, דמעות שמחה הן! שתים עשרה שנה ישב יוסף בכלא המצרי ותכנן את הנקמה הזו. כשהיא באה סופסוף, הוא פשוט לא מסוגל להתאפק מרוב אושר. איש מעצבן, יוסף.

 

ז.

בפרשה הזו אני גם מוצא תשובה לפרשנים שטענו כי חלומות יוסף בפרשה הקודמת היו נבואיים. היה גם מגיב אחד באתר הזה, לא אינטילגנט גדול אני מוכרח לומר, שטען את הטענה השגויה הזו.

ברשותכם, אפריך אותה בעזרת פסוק ט' בפרק מ"ב. אחרי שהאחים מגיעים אל יוסף נאמר "וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת, אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם".

שימו לב: יוסף לא זוכר את היחס של האחים כלפיו, הוא לא זוכר את המכירה לעבדות; יוסף, על פי הפסוק הזה, לא מעניש את אחיו על העוול שנעשה לו.

מה שיוסף עושה זה להגשים את חלומו. פעמיים הוא חלם שאחיו משתחווים לו, ועכשיו הוא מגשים את זה. מכריח אותם לחזור ולהשתחוות בפניו.

כלומר, יוסף לא נביא וחלומותיו לא היו נבואיים, בדיוק כמו שאם אחלום בלילה שאני אוכל בורקס ובבוקר אלך לאכול בורקס לא אהפוך לנביא.

יוסף הוא מקסימום אמביציוזי יתר על המידה, הוא לא נביא ולא נעליים.

 

ח.

שבת שלום.

 

רוח הזמן מול רוח התקופה

א.
אין כמו חנוכה מכל החגים; אחלה נס. סיפור גבורה פשוט ואמיתי: הם היו הרבה ואנחנו היינו קצת, אבל אנחנו ניצחנו – וזה כי היתה לנו אמונה.
אבל הרבה דברים השתנו מאז ימי מתתיהו כהן גדול. האימפריות הן כבר מזמן לא אותן אימפריות. התאגיד הוא האימפריה האמיתית של הזמן הזה, הקניון הוא בית המקדש האמיתי של הזמן הזה והקמפיין הוא מסע הצלב של הזמן הזה.
זה לא זמן של מכבים, הזמן הזה שלנו, זה זמן של צרכנים – ה"אנחנו" היחיד שאפשר לדבר עליו ברצינות היום הוא "אנחנו הצרכנים" (צרכנים במובן הרחב והחיובי של המילה, כלומר: נוטלים חלק פעיל במעגל החיים המודרני). הביטו סביבכם, אין "אנחנו" אחר.
בחנוכה כפי שהוא נראה היום – מטחנת כסף חסרת בושה – מהות ה"אנחנו" החדשה בולטת שבעתיים. על רקע סיפורי המכבים הגיבורים, אנחנו נראים די עלוב: העיתונים מתמלאים במתכונים לסופגניות דיאט והורים המומים נגררים אחרי ילדיהם מפסטיגל להצגה, עיניהם מזוגגות ומצב רוחם שפוף עד תשוש, לא מצליחים להיזכר מה ראו הרגע, "אלאדין" או "פיטר פן" (כאילו שזה משנה; ההבדל היחיד בין אלאדין לפיטר פן הוא מי מהם עופר שכטר ובאיזה מהם משתתף טוביה צפיר). אנחנו עדיין מעטים מול רבים, אבל הפעם אנחנו מפסידים.
הם אומרים לי: העיקר שהילדים מרוצים, אבל הילדים לא נראים לי כל כך מרוצים, כי איך אפשר להיות מרוצה – אבל באמת מרוצה – כשהמטרה העיקרית של כל העניין הזה (ואני מדבר על התרבות כולה) היא להשאיר אותך במצב תמידי של חוסר סיפוק? הרי לעולם תחמיץ משהו. בכל רגע נתון אנחנו מפספסים הופעה של מיה בוסקילה הנערכת אי שם, האין זו מחשבה מזעזעת!?
את "חוק חוסר הנחת" של חנוכה, ושל תרבות הצריכה בכלל, אפשר לנסח גם אחרת: ברגע שאתה לא רוצה משהו אחר ממה שיש לך, אתה כישלון של השיטה.
הכי אני אוהב את חנוכה מכל החגים, ואולי חלק מהאהבה שלי לחג הזה נובעת בדיוק מההתנגשות החזיתית הזו בין רוח החג לרוח התקופה.
 
ב.
ואם כבר הזכרנו את רוח התקופה ואת "מעטים מול רבים", הרי שמשב הרוח המרענן ביותר בזמן האחרון מרמז על סוג של שינוי מסוים – ונהדר לטעמי – במערכת היחסים שבין ספקי המדיה לצרכני המדיה, שזה אנחנו.
אם נסתכל על הדרך בה פועלת המדיה "המסורתית" נראה שהיא פועלת במתכונת של "מעטים מול רבים", או בלעז: ברודקאסטינג. שהרי מהו השידור הטלוויזיוני, הרדיופוני או העיתון המודפס, אם לא תקשורת של מעטים מול רבים. כך פועל עולם המדיה, וזה הרבה יותר מדרך פעולה סתם: זו מהות קיומו.
האם המודל הזה הולך להשתנות? לא בטוח, ובטוח שלא כל כך מהר, אבל בזמן האחרון מצטרפים להם יחד שורה של יישומים, מוצרים, פרויקטים וטרנדים שאם שמים אותם יחד יכולים לספק אלטרנטיבה ראויה לתרבות הברודקאסט. אלטרנטיבה שמאוד כדאי לשים אליה לב.
האינטרנט, כידוע, שינה את כל התפישה לגבי מה זה להיות יצרן תוכן. הרשת (ולפניה המחשב האישי) נתנה לכל מי שרוצה את האפשרות לפרסם. היא סיפקה את הפלטפורמה, והאנשים לקחו בשמחה. ראו את האינטרנט של היום: בלוגים, פוטו-בלוגים, אודיו-בלוגים, מובייל-בלוגים – כל אחד ספק תוכן. תוסיפו לזה את תוכנות שיתוף הקבצים, שהפכו את המשתמש לספק של תוכן מסוג אחר: תוכן לא מקורי. הורדת למחשב שלך שיר ושמרת אותו? הפכת לספק תוכן, כי בתוכנות האלה מי שמוריד גם מורידים ממנו.
המהפכה הזו – מהפכת התוכן העצמאי – לא פוסחת על אף תחום, מפיתוח תוכנות חדשות ועד כתיבת אנציקלופדיות או כיסוי חדשותי. אם לא שמעתם על פרויקט Wiki, פרוייקט של תנועת הקוד הפתוח, אני ממליץ בחום: שיתוף פעולה בין המון אנשים שיוצרים, בחינם, כמה ממאגרי המידע המשובחים ברשת.
 
ג.
זה לא נגמר כאן. מה שקרה מתחת לפני השטח זה לא רק שינוי התפיסה לגבי מה זה להיות יצרן (או ספק) תוכן, אלא עצם התפיסה של מה זה בעצם "תוכן".
התוכן החדש, וזו בעצם הגאוניות בבסיס של גוגל, הוא לא רק מה שאתה "מפרסם" או "משתף" ברשת. תוכן הוא לא רק מה שאתה "אומר" באינטרנט. התוכן החדש הוא עצם התנועה שלך במרחב. המשתמש של היום – גם אם מעודו לא פתח בלוג, כתב בפורום או שלח תמונות עירום של עצמו לאתרי חובבים – הוא ספק תוכן מהבחינה הזו שהוא נע במרחב. עובר מאתר לאתר. התנועה הזו שלו נרשמת, וקובעת במידה מסוימת לאן יופנו הגולשים שיבואו אחריו. זהו גוגל: הוא שולח אותך למקומות שהכי הרבה אנשים היו בהם, או שהכי הרבה מקומות קישרו אליהם.
 
ד.
עצם התנועה שלך במרחב, אם כן, היא התוכן שאתה יוצר. עקבות הרגליים שלך בערבות הפתוחות שבצד אוטוסטרדת המידע הן המפה של זה שיבוא אחריך. וזה לא דבר קטן, בכלל לא. התפישה המהפכנית הזו היא גם מה שעומד בלב ליבה של המהפכה הבאה המתרגשת על האינטרנט: הרשת הסמנטית.
בקצרה, הרשת הסמנטית היא הוספת יכולות סמנטיות (יכולת הבנת משמעות המילה) לרשת, מה שיאפשר לה להפוך מאיים בודדים של מידע, למסד נתונים דינמי וחכם. זה יהפוך את מיליארדי עמודי האינטרנט והאתרים שכיום פועלים בנפרד, לבסיס מידע ענק ואמיתי. מה שיאפשר את כל זה היא בעצם התנועה של הגולש שתהיה מלווה בתיוג העמודים בהם הוא מבקר, ולא רק עמודים: גם תמונות, שירים וכל קובץ בעצם.
רשת האינטרנט "הקלאסית" היא סך כל המחוברים אליה ברגע נתון. הרשת החדשה תהיה גם סך כל המסלולים הנעשים בה.

ה.
תוסיפו לזה את הטלפון הסלולרי, האינטרנט האלחוטי, הצילום הדיגיטלי, את מה שנקרא "מחשוב מבוזר קהילתי" (פרויקטים ה"אוספים" כוח מיחשוב קטן מ
הרבה מחשבים ויוצרים יחד מעין "מחשב על". היישום הידוע ביותר הוא seti@home, חיפוש משותף של מאות אלפי גולשים אחרי אותות רדיו מהחלל החיצון), ותקבלו עולם חדש: עולם של משתמשים אקטיביים שמשנים בפועל – בדרך ההתנהגות שלהם, בתנועה שלהם – את הסביבה המקוונת שלהם.
מהפך תודעתי כזה לא יוכל שלא להשפיע גם על עריצי הברודקאסט מהטלוויזיה המסחרית. הם עדיין חיים בעולם בו הם הקובעים הבלעדיים, אבל כל זה הולך להשתנות.
עד עכשיו ניתן לומר שההשפעה התוכנית של האינטרנט על הטלוויזיה היתה בעיקר הולדתו של ז'אנר הריאליטי – שבבסיסו הצמא לסוג חדש של התרחשות וגיבורים "אמיתיים", כאילו "מהחיים" – והניסיונות, הדי מוגבלים בינתיים, לאינטראקטיביות. איך תשפיע הרשת החדשה על תרבות הברודקאסט? לא יודע, אבל ההתנגשות הזאת העומדת בפתח, בין עולם ישן שבבסיסו עומד הצופה הפסיבי לבין העולם החדש שבפתח, שבבסיסו עומד המשתמש האקטיבי, הולכת להעלות חתיכת ענן אבק.
אתם אולי מכירים את אחת הסברות להיעלמות הדינוזאורים האומרת שענן אבק שהתרומם אחרי התנגשות מטאוריט באדמה חסם להם את אור השמש ופשוט המית אותם. האם זה מה שיקרה לדינוזאורים מהברודקאסט? 
 

תזכורת

היום סבתא שלי אמרה לי: דרור, אני אוהבת אותך

 

לכבוד החנוכה

 

הכי אני אוהב את חנוכה מכל החגים, וזה רק בגלל העניין של מעטים מול רבים (שאר הנסים הם סתם). הרי כבר שנים אני טוען שכולנו מעטים, וכל הזמן אנחנו מול רבים. ואל תבינו אותי לא נכון, זה לא שכולנו יחד (ותגדירו את ה"כולנו" איך שתרצו) מעטים. אני אומר משהו אחר – כל אחד מאתנו הוא מעטים, והם – איזה הם שתרצו – תמיד רבים, או לפחות רבים יותר, כי כמה מעטים שלא תהיה, תמיד הם יהיו יותר. הכי אני אוהב את חנוכה כי הוא מספר את סיפור חיינו – מעטים מול רבים, כל הזמן.

 

כי כשאומרים שהאדם הוא יצור מורכב, מתכוונים לומר שיש הרבה יצורים שמרכיבים אותו; האני העובד הוא לא האני המתקלח והאני הבודד הוא לא האני המתארח, האני המתעלס הוא לא האני המתווכח והאני הבולס הוא לא האני הצורח. אנחנו מכילים את עצמנו כמו כיכר, ומעל הבמה אנחנו מנופפים להמונים. לפני כמה שנים היה קליפ של ג'ורג' מייקל, שהוא נכנס לבאר וכל האנשים הם הוא. כשראיתי את הקליפ הזה קצת קינאתי. הג'ורג' מייקל הזה, איזה תותח. פעם קראתי ראיון אתו – הוא מחזיק מישהו במשכורת שמגלגל לו את הג'וינטים.

 

אנחנו מעטים, וכולנו ביחד יוצרים אדם שהאחרים קוראים לו בשם שלנו (דרור, נגיד). הרגילו אותנו לחשוב שהסיטואציות מרכיבות את האני, יוצרות אותו. זו טעות; האני הוא ממלכה ששולחת נציגים לכל מני סיטואציות. האדם צריך לחשוב על עצמו כעל מדינה ריבונית, וכמו שמדינה שמכבדת את עצמה לא שולחת את נבחרת הכדוריד לחלץ בני ערובה, כך גם ראוי שיעשה האדם. כי אנחנו לא עץ אחד עם הרבה ענפים, אנחנו הג'ונגל, ובתוך הג'ונגל הזה אנחנו גם טרזן, ובתוך כל טרזן – בן אצולה.

 

וכך אנחנו מתנהלים בעולם, מנסים לא להבין שגם האחר הוא ככה, שגם הוא הרבה, וגם לו קשה, וגם הוא במצב נצחי של מעטים מול רבים, ובסוף אנחנו מתים, ואז אנחנו נורים אל השמיים ומתפוצצים כמו זיקוקין דינור. כמו הזיקוק אנחנו יוצאים אחד וחוזרים הרבה – ולכן זה זוכר אותנו ככה (נגיד, בתור סבא), וההוא זוכר אותנו ככה (נגיד, בתור שכן). המוות עושה אתנו סוג של חסד, כי הוא מאפשר לאחרים לזכור אותנו כמו שבאמת היינו – מרהיבים, אהובים, טובים. כמו הזיקוק, אנחנו מגשימים את עצמנו בהתפצלות.

 

אנשים, כך אני מתרשם, קשה להם לקבל את הרעיון הזה, רובם אוהבים לחשוב על עצמם כעל אחד. קצת ילדותי, לא? הרי כל אחד שומע את עצמו פה ושם במשיבון של מישהו אחר ואומר: 'וואו, זה בכלל לא נשמע כמוני', אז למה להיתמם? וחוץ מזה, להיות רק אחד זה נורא משעמם. ואם זה נשמע קצת כמו פיצול אישיות, יש לי תשובה מוכנה: כמו שחיסון נגד הכשת נחש מורכב מקצת ארס, כך המתכון לשלמות נפשית מורכב ממעט פיצול.

 

אז הוכחתי שאנחנו מעטים, כלומר יותר מאחד. זה לא היה קשה כל כך. מה שקצת קשה יותר להבנה זה שגם בתוך עצמנו אנחנו מעטים מול רבים, כי כשאחד מהאלה שמרכיבים אותנו רוצה משהו, נגיד להיות עצוב באמת, הוא נאלץ להלחם בכל שאר אלה שמרכיבים אותו ואומרים לו: עכשיו תהיה קולגה, עכשיו תהיה מצחיק, עכשיו תהיה ענייני. החיים הם סיפור מהתחת, חברות וחברים, אבל אל תתנו לזה לבאס אתכם.

 

הדרך הטובה ביותר לראות את עצמך, זה לראות את עצמך בפרספקטיבה של שלוש מאות ארבע מאות שנה. עשו כמוני – אני מתייחס לעצמי כאילו הייתי אמן גדול באמת. אני מנתח את עצמי כמו סטודנט לתולדות האמנות. אני אוהב להגיד על עצמי דברים כמו "זה דרור המוקדם", "זו הייתה התקופה הכחולה שלו", "האירוע הזה השפיע עליו מאוד". כשאת/ה אמן גדול – ואת/ה תמיד אמן גדול, כל אחד הוא אמן גדול, במיוחד את/ה – קל יותר להסביר את הקפריזות. כשאת/ה אמן גדול, את/ה מעל לכל טרדות היומיום, את/ה יכול/ה להרשות לעצמך דברים שסתם אדם לא יכול. את/ה אמן גדול, בנאדם, תתחיל/י להאמין בעצמך. 

 

התפרסם בטיים-אאוט תל אביב, נובמבר 2002