איך מגיעים מכאן לעתיד הרחוק?

 
אני רוצה להיטמע בתוך טכנולוגיות חדישות, זה מה שאני רוצה. אני רוצה שישתילו בי שבבים, אני רוצה רובוטים זעירים שירוצו לי בוורידים, בבגדים, בקצות האצבעות, אני רוצה מוח שהוא לא שלי, אני רוצה להיכנס לסוג של תחנת דלק למוח ולתדלק את עצמי בכל השפות ובכל ספרי השירה שבעולם, זה מאוד יועיל לי בחיים.

אני רוצה שיסרקו אותי, שיאבחנו אותי ושישדרגו אותי כל הזמן. אני רוצה להיות כמו ג'וני נמוניק, כמו נער הדשא, כמו ניאו במאטריקס, אני רוצה שישתילו לי זכרונות שהם לא שלי – ואל תגידו לי "שלי" ו"לא שלי", מה שאצלי הוא שלי, יותר שלי מזה – אין. אני רוצה לדבר אל הקירות, אני רוצה שהם יענו לי, אני רוצה להגיד לבית שלי שיקח לעצמו יום חופש. אני רוצה להיות יפאני.

אני רוצה להשתרבב לאיזו תוכנית חלל, אני רוצה להקיף את כדור הארץ – אין מקום שהייתי רוצה להיות בו יותר ממה שאני רוצה להיות בחלל, אני רוצה להסתכל מהחלון ולראות את הריק הגדול, את האין האינסופי. אני רוצה להיות זמר הקריוקי הראשון על המאדים. כבר בחרתי שיר, אבל אני שומר אותו לעצמי. אני רוצה לעבור את מהירות האור, אני רוצה שסקוטי מהאנטרפרייז ישזרק אותי ממקום למקום. אני רוצה את המגי'ק סטיק בתוך הכיס הפנימי שלי.

אני רוצה שתהיה מוסיקה שאפשר להזריק אותה לווריד. אוזניים זה יפה, אבל בואו וננסה לקחת את כל העניין הזה קצת קדימה. אני רוצה שיהיו סרטים שאפשר לבלוע, מאותו טעם בדיוק. אני רוצה מולטימדיה אמיתית, אני רוצה תוכנה שמערבלת מחשבות. אני רוצה להיות האחראי על המשרד שמנפיק תעודות סטודנט.

אני רוצה שיחטפו אותי צורות חיים ממקומות אחרים. זו לא תהיה חטיפה, כי אני אבוא מרצוני החופשי. אני רוצה לספק מידע על האנושות, או לפחות את המידע שאני יודע – וזה לא הרבה. אני יודע שפניהם לשלום, אף אחד לא היה בא מרחק כל כך גדול סתם בשביל להתחיל מכות. אני רוצה לפגוש את המלכה שלהם ולומר לה: הוד מלכותה, נעים מאוד – אני צדוק, והבאתי לך שי צנוע מטעם האנושות: אנחנו קוראים לזה ווקמן, וזה מאפשר לנו להיות לבד גם כשיש המון אנשים מסביב.

אני רוצה שישבטו אותי, שישכפלו אותי, שיעתיקו חלקים ממני, אני רוצה להעלות את עצמי לאינטרנט, אני רוצה להיות הקוד הפתוח האנושי – אני חולם על מאות מתכנתים עובדים סביב לשעון על גרסאות חדשות שלי. אני מוותר מראש על כל זכויות היוצרים שאי פעם היו לי על עצמי. אני רוצה שיזכרו אותי ואני רוצה שישכחו אותי.

אני רוצה להתאהב בישות לא אנושית, אני רוצה לעבור לגור במגדל בבל, איפה מתווך הדירות שיעזור לי? אני רוצה לנסוע בזמן, אבל רק קדימה – בעבר כבר הייתי מלא פעמים. אני רוצה לפגוש את דאג וטוני במנהרת הזמן ולתת להם קצת בגדים להחלפה. אני רוצה לפרוץ אל מאגר הזיכרון הקולקטיווי של כל האומות כולן ולשנות אותו, לעשות שם כזה בלאגן, שכל ההיסטוריונים ירוצו לאיזה צוק ויקפצו ממנו, אבל שלא יקרה להם שום דבר רע – בתחתית הצוק כבר הצבתי רשת ביטחון (ככה זה כשאפשר לנסוע לעתיד).

אני חולם על עתיד סינתטי. אני מקווה שיוציאו את הג'ינס מחוץ לחוק. אני רוצה שרובוטים ישלטו בעולם, הניסוי עם האנשים לא הולך כל כך טוב. אני רוצה לסתור את עצמי ועדיין להיות עקבי, אני רוצה להיות שפן ניסויים, אני רוצה להקליט את גלי המוח שלי ולהפוך אותם לציור תלת מימדי. אני רוצה להפוך את נפשי לדבר מה דקורטיווי, כמו שכתב פרננדו פסואה. אני רוצה להיטמע בתוך טכנולוגיות חדישות ושאף אחד לא יידע מה היה קודם ומה המקורי, כי אין מקורי. הכל סינתטי.

בן חורין בעשרה צעדים

 

הו, החירות. מה נעשה איתך? איפה את מתחבאת כל הימים, ולמה את לא יוצאת מהמחבוא ואומרת "הנני! עשה בי כל מה שלבך חפץ"? כי ככה, עם כל הכבוד, אין לזה צורה. עבדים היינו לפרעה במצרים, וזה שעברנו את פרעה לא אומר שנעבור גם את זה, כי מהפעם הראשונה שחווינו את החירות התמכרנו, והחירות היא הסם הקשה מכולם. עובדה: היא מחוץ לחוק.

סיכמנו כבר שהחירות היא בתוכנו, וכמוה גם העבדות. אם כך, איך נוציא אותה החוצה? איך נהפוך לבני חורין כמו שהבטיחו לנו בליל הסדר?

פשוט מאוד. הריני מגיש לכם את המדריך הביתי ליציאה מעבדות לחירות. המדריך יצא את מפעלנו כשהוא טרי ופריך. אם מסיבה כלשהי הוא לא עובד אצלכם, התקשרו למרכז התמיכה שלנו ותקבלו הדרכה טלפונית.

המדריך לחירות יוצא מתוך נקודת הנחה פשוטה: האויבת הגדולה ביותר של החירות היא החשיבות העצמית. החשיבות העצמית היא העבדות האמיתית. החשיבות העצמית היא האמא של כל החטאים כולם (כמעט). על מנת לצאת לחופשי, חייב אדם להתייחס לעצמו בקלילות, לפעמים אפילו בביטול. על מנת לצאת לחופשי, חייב אדם לתקוע סיכה בבלון של עצמו.

הנה מה שאומרת על המדריך לחירות ג.ש, מהנדסת תוכנה ממרכז הארץ: "מאז שקראתי את המדריך לחירות חיי השתנו מהקצה אל הקצה. רק עשרה צעדים פשוטים, הניתנים לתרגול בכל מקום כמעט: בבית, בעבודה, באמבטיה, במילואים, ואפילו – כן כן – מתוך שינה". ומוסיף א.ר, נהג אמבולנס: "אין מה להגיד, המדריך לחירות גרם לי לחשוב אחרת על החיים שלי".

ולפני שניגש למדריך עצמו, הבהרה אחרונה: קיים סיכוי סביר שבימים הראשונים ייגרמו תופעות הלוואי של החירות לתחושות שלא הכרתם. אל תתייעצו ברופא המשפחה שלכם, הרפואה המערבית לא יכולה להתמודד עם החירות, היא מכירה רק את העבדות. המדריך כתוב בלשון נקבה מטעמי נוחות, אולם הוא מיועד לנשים וגברים באותה המידה.

1. שימי תוכי מדבר דמיוני על הכתף שלך

הקשיבי לתוכי, הוא מדבר בלי הפסקה, והרבה פעמים הוא אומר בדיוק מה שרצית להגיד בעצמך. את בפגישה עסקית עכשיו? הנה התוכי על הכתף שלך צועק: המנכ"ל שמן, קרח ואהבל! המנכ"ל שמן, קרח ואהבל! את בפקקים בדרך הביתה? הנה התוכי צורח: בחורים ערומים בשעה שלוש! בחורים ערומים בשעה שלוש!

 

2. עשי לעצמך פרצופים במראה

לפני שאת לובשת את הפרצוף של היומיום המעצבן והמעיק, זה הזמן לעשות לעצמך פרצוף של נמלה, פרצוף של נהג משאית, פרצוף של סוס שאכל יותר מדי במבה, ועוד פרצופים כיד הדמיון הטובה עלייך. מומלץ במיוחד להשתמש בסעיף 2 באמצע יום העבודה.

3. סתרי את עצמך

העקביות היא קללה, העקביות היא מחלה. השתדלי לסתור את עצמך לפחות פעם ביום. כל אחד יכול להיות עקבי, אבל לסתור את עצמך – בשביל זה צריך אופי. נסי להחליף צדדים תוך כדי ויכוח, אלה הם תרגילי הגמישות של המחשבה.

4. סלחי לעצמך

סלחי לעצמך על כל הטעויות, גם אלה שנעשו ובעיקר אלה שעוד ייעשו. תגידי לעצמך שזה בסדר, שלא קרה כלום, שבפעם הבאה זה יהיה אחרת. אחרי שבפעם הבאה הכל יהיה בדיוק אותו דבר, סלחי לעצמך. את בנאדם, והאדם נבדל מהחיה ביכולת שלו לסלוח. לסלוח לאחרים זה קל, אבל לסלוח לעצמך זה קשה מאוד.

 

5. ברכי את עצמך

בוקר טוב לי, לילה טוב לי, בתיאבון לי, חלומות נעימים לי, אני נראית מצוין, נעים מאוד לפגוש אותי, תודה רבה, נהניתי מאוד מעצמי, המכנסיים האלה פשוט משגעים עלי. אל תחכי לאחרים, האחרים לא יודעים מה את צריכה.

6. אל תפחדי מהמלה הכתובה

קראת את ביקורת התבונה הטהורה של קאנט והגעת למסקנה שהבנאדם טועה? לכי עם זה. מלים יכולות להפחיד, אבל לא צריך להיבהל. קחי מה שאת צריכה ממה שכתוב ואל תיכנעי לטקסט. כולה פונטים.

7. היי מנומסת

המשוואה מוכרת: כשאת מכבדת את האחר – את מכבדת את עצמך, כשאת מכבדת את עצמך – האחר יכבד אותך. הנימוס הוא התכונה החשובה מכולן. תודה, בבקשה, סליחה, בטח שאתה יכול להיכנס לפני.

 

8. כל האנשים שווים, אבל כל אחד שווה יותר, ואת שווה הכי

זכרי: לכל אחד העולם הפנימי שלו, לכל אחד תוכי מדבר דמיוני על הכתף, כל אחד הוא השחקן הראשי על בימת חייו. כולנו שווים יותר, ואת שווה הכי.

9. מי את חושבת שאת?

את העצה הזו אני חוזר ומציע כבר שנים, עוד פעם לא תשנה כלום. עמדי מול המראה ושאלי את עצמך: מי את חושבת שאת? מי את חושבת שאת? מומלץ לתרגל את סעיפים 2 ו-9 ביחד.

10. קריוקי

אין שחרור כמו השחרור של הקריוקי. את הרי זמרת, את הרי הזמרת הכי טובה בעולם. לכי לעשות קריוקי, הנפש שלך תודה לך לנצח. אל תפטרי את עצמך בשירה במקלחת. אמנית בסדר הגודל שלך צריכה קהל, לפחות פעם אחת בחיים.

 

11. תרגילי נשימה

נכון, הבטחנו רק עשרה סעיפים, אבל סעיף 3 חזק מאיתנו. זהו תרגיל מעולה, שגורם לנפש להידפק על חומות הגוף מבפנים ולרצות לצאת לטיסה מסביב לבניין. את התרגיל מומלץ לעשות לפחות חמש דקות, עדיף כמה שיותר פעמים ביום: נשמי דרך האף, כשאת סופרת עד 4. כשהריאות מלאות, עצרי את האוויר ונשמי עד 2. אחר כך, הוציאי את האוויר (גם דרך האף) כשאת סופרת עד 4. וחוזר חלילה. אחרי כמה דקות מרגישים את האפקט.

השביתה ואני

 אני עומד במטבח, שורק נעימה מתוך סרט ישן, ומתקין ארוחת בוקר ישראלית קונטיננטלית – סוחט תפוזים, מקפיץ חביתיות, חותך סלט, מחמם פרוסות לחם ומרתיח קפה שחור בפינג'ן. אה, כמעט שכחתי את חצאי האשכולית. בלעדיהן בוקר הוא לא בוקר.

מחדר המיטות יוצאת השביתה הידידותית. שיערה עדיין סתור, עיניה נפוחות, ולגופה רק אחת מחולצות הכותנה האיכותיות שלי. היא נראית נהדר. בוקר טוב מותק, אני אומר לה, איך ישנת? היא מחייכת. מי הספיק לישון, היא אומרת לי. השביתה הידידותית מתקרבת אלי מאחור ומחבקת אותי. אני אוהב כשהן עושות את זה. רוצה ארוחת בוקר, אני שואל אותה. יש לי רעיון טוב יותר, היא אומרת, לשונה כבר מלחכת את תנוך אוזני הימנית, או השמאלית, או את שתיהן לסירוגין. שביתות מתות עלי.

שעה אחר כך אנחנו מעשנים סיגריה. שמע, היא אומרת לי, כל העיתונאים שהייתי איתם עד היום היו כל כך עלובים בהשוואה אליך. עזבי, אני אומר לה, אני לא באמת עיתונאי, ואני מוכרח לומר לך שגם את לא שביתה רגילה, את כל כך ידידותית שזה משהו. אתה מכונה, היא אומרת לי. את יכולה לקרוא לי משאית האהבה, אני משיב.

מהרחוב עולים אדי ריח הזבל ונכנסים אל חדר השינה (ויקטוריאני, בטח ויקטוריאני). זה עושה לה את זה כל פעם מחדש, והשביתה הידידותית רוצה לעשות עוד סיבוב על רכבת ההרים שהיא אני. אחר כך אנחנו מעשנים עוד סיגריה. מותק, אני אומר לה, אל תעשני כל כך הרבה, מחירי הסיגריות עלו.

איך נפגשנו, אתם שואלים? סתם, ברחוב. היא ישבה על ערימת זבל וניגנה בגיטרה, אני בדיוק חזרתי מחוג טיסנאות. התחלנו לדבר, ואחרי כמה דקות כבר ידעתי שזה זה. אהבה, אתם יודעים, זה לא משהו שאתה בוחר, זה משהו שבוחר בך.

שמע, היא אומרת לי, רציתי לדבר איתך על משהו. דברי אוטוסטרדה בייבי, אני אומר לה. יש לי תחושה, אומרת השביתה הידידותית, שאתה לוקח אותי כמובן מאליו, והאמת – מתחיל להימאס לי מזה. על מה את מדברת, אני מוחה, אני לוקח אותך כמובן מאליו? אנחנו לא מכירים מספיק זמן בשביל זה. בדרך כלל לוקח לי לפחות חודש עד שאני מתחיל לקחת שביתות כמובנות מאליהן.

אתה כבר לא מדבר עלי עם החברים שלך, היא מוחה, אתה כבר לא לוקח אותי למקומות. כמה זמן כבר לא היינו בשדה התעופה? כמה זמן כבר לא לקחת אותי לאיזו מרפאת חוץ, או לאיזה משרד ממשלתי, או לפחות לאיזה נמל או לחברת החשמל, אני כבר לא מדברת על זה שלא היינו בבזק. אנחנו כבר לא מבלים יחד. מה, אתה כבר לא אוהב אותי?

תראי, אני אומר לה, אני חולה עלייך. החיים שלי לא אותו דבר מאז שנפגשנו, את קרן שמש ביום סגריר, את שושנה בין החוחים, את הדובדבן שבקצפת. אתה אומר את זה לכולן, אני יודעת, אומרת השביתה הידידותית. בעיניה כבר נקוות דמעות. תעשי לי טובה, אני אומר לה, אל תבכי, את מרטיבה לי את אחת מחולצות הכותנה האיכותיות שלי.

אתה יודע מה, אומרת השביתה הידידותית, נמאס לי ממך. נמאס לי להיות ידידותית כל כך ולקבל כזה יחס בתמורה. נשבר לי, נשבר לי להיות ידידותית. מעכשיו אתה תראה מה זה! מהיום אני כבר לא ידידותית, מהיום אני כללית – והכל בגללך: אין בזק, אין משרדים ממשלתיים, אין קבלת קהל, אין פינוי אשפה, אין ספריות, אין נמלים ואין הסעות לתלמידים.

את לא בסדר, אני אומר לה, מילא אני – אותי את יכולה להעניש, אבל למה את כולם? כי רק כוח אתם מבינים, אומרת השביתה. אל תדברי אלי בלשון רבים, אני אומר לה. היא זורקת עלי כרית, החדר מתמלא נוצות פוך. מראה יפה, כאילו יורד שלג, אבל לא היא ולא אני מבחינים ביופי שסביבנו. ככה זה כשרבים, מפסיקים לראות מסביב.

אני מנסה לרכך את המצב. תראי, אני אומר לה, אני בעד העובדים, בחיי שאני בעד העובדים. אני גם בעדך, תישארי, יש עוד כמה תנוחות שלא ניסינו.

השביתה לא עונה. היא לוקחת את הדברים שלה ומסתלקת. כשהיא מגיעה אל הדלת היא פונה אלי ואומרת לי בקול סדוק: חבל, זה דווקא יכול היה ללכת. כן, אני אומר לה, אם רק לא היית רוצה יותר מדי.

 

השיבה מהודו

אחרי כמה חודשים בהודו חזרתי הביתה. כמו שאני לוקח את התרמיל מהמסוע ומתכונן לצאת ולפגוש את אלפי האוהדים שהמתינו לי מחוץ לשדה התעופה עם בלונים ושלטים המכריזים: "פויר, למה באת?", ניגש אלי איזה הר אדם המועסק באחד מכוחות הביטחון והתעניין בנימוס אם הבאתי אתי סמים. הכל בראש, אמרתי לו, הכל בראש. ומה בתרמיל, שאל ההר. בתרמיל, עניתי לו, אין לי כלום. ההר הביט בי בחשדנות, ויתר לי על הבדיקה ונתן לי לצאת. אח, כמה טוב לחזור הביתה – המקום בו אתה תמיד חשוד במשהו.

בטקס החגיגי שערכה לכבודי לשכת ראש הממשלה נישאו נאומים מרגשים מאוד. ראש המוסד בעצמו הרים כוסית ואמר: "כשעזבת אותנו, פוירק'ה, המצב היה גרוע, אבל עכשיו – עכשיו המצב הרבה יותר גרוע! (מחיאות כפיים סוערות). כשנסעת, עוד היתה תקווה. אבל עכשיו – שום תקווה! (הקהל באקסטזה); כשנסעת, היו תהליכים. אבל עכשיו – רק מעצורים ומעצרים!". ראש המוסד (לא זוכר בדיוק איזה מוסד) הרים את ידו והיסה את הקהל. כשהשתרר שקט מוחלט, אמר הראש: "תגיד לי רק דבר אחד, פויר – למה? למה חזרת? למה לא נשארת שם?".

הקהל הביט בי בציפייה. רוקנתי את כוס המשקה שלי בלגימה אחת ואמרתי: "חברות וחברים – חזרתי כי נגמר לי הכסף". הקהל מחה דמעה, ואני מילאתי את כוסי מחדש, רוקנתי אותה מחדש, מילאתי אותה עוד פעם, רוקנתי, מילאתי, ואז הוספתי: "למישהו יש עשרה שקלים לסיגריות?". מחיאות הכפיים איימו להעיף את התקרה.

שלוש עיתונאיות המתינו לי ליד השירותים, לראיון בלעדי. תגיד, שאלה אותי הראשונה, זה נכון מה שמספרים עליך? אם את רומזת ליכולותי האגדיות כמאהב, אמרתי לה, אז זה הכל מיתוסים, שלא לומר שקרים. ותגיד, שאלה השנייה, איך הרגשת בפעם הראשונה שעשית בירור יתרה? תחושה חזקה מאוד של ריקנות, אמרתי לה. השלישית שאלה למה הכי התגעגעתי. הכי התגעגעתי לדרך מביתי אל שדה התעופה, עניתי בגילוי לב, שלא לדבר על ביקורת הגבולות בדרך החוצה – זה ממש חסר לי.

ואל תחשבו שאין לי מלא הצעות, אני מוצף. קברניטי המערכת הכלכלית הציעו לי להיות מובטל, קברניטי מערכת הביטחון הציעו לי להיות קורבן, קברניטי המערכת המדינית הציעו לי להיות בדיכאון, קברניטי מערכת התרבות הציעו לי לשיר בציבור, קברניטי תעשיית הפרסום הציעו לי טמטום ממוחזר. אני לא יודע מה לבחור. כמה טוב לחזור.

 

נגד כיוון השקיעה

 ממה שנאמר אתמול יכול היה להתפרש כאילו אני קאובוי אמיתי. הייתי מעוניין להבהיר את הנושא אחת ולתמיד, כדי למנוע אי הבנות בעתיד.

אני קאובוי אמיתי, זה בטוח, אבל לא קאובוי רגיל – אני מה שנהוג לכנות קאובוי נון קונפורמיסט. אני לא אוהב לרכב אל עבר השקיעה; אני לא אוהב תבשילים שיש בהם שעועית; ואני לא אוהב לחבוש כובע בוקרים.

כובעי הבוקרים האלה – וזה דבר שלא אומרים לכם בפרסומות המשודרות בערוץ הבוקרים הייעודי המפולח – לא נותנים לקרקפת לנשום. עכשיו, אתם מכירים אותי, אני מוכן להקריב הכל כדי להיות באופנה, אבל עד כאן: קרקפת יש רק אחת.

ואם אתם לא מאמינים לי, כדאי שתכירו את החבר הטוב שלי, ג'וני "שן כחולה" מק'קלוי. הטיפש הארור הזה אף פעם לא הקשיב לי כשיעצתי לו לתת לקרקפת לנשום, ותראו אותו היום: מפרצים בשיער, קצוות מפוצלים, וקשקשים מפה ועד אוקלהומה.

אני גם לא אוהב את האוכפים המסורתיים, בגלל הנזק המתמשך והבלתי הפיך שהם גורמים לצינורית הזרע. ואם אתם לא מאמינים לי, כדאי שתכירו את החבר הטוב שלי צ'ארלי "רגל עקומה" או'ריילי. האידיוט האומלל הזה לא הקשיב לי כשיעצתי לו לרפד את האוכף שלו, ותראו אותו היום: הוא נראה בדיוק אותו דבר. זו הבעיה בדברים האלה, הם סמויים מן העין.

ואם כבר מדברים על זה, אני מאוד לא אוהב את הדרבנות האלה שיש באחורה של המגפיים. זה עושה המון רעש, וכל האינדיאנים יכולים לשמוע אותך מתקרב. ואם אתם לא מאמינים לי, כדאי שתכירו את החבר הטוב שלי קונרד "עין עצלה" ואן-דורקנדורפר. הגולם השחצן הזה לא הסכים להוריד את הדורבנות כשבאנו לעשות מסיבת הפתעה לצ'יף "רוח קדים" אנגלומה (ידיד יקר), וככה נהרסה כל ההפתעה. ההוא שמע אותנו מגיעים, חשב שמדובר בקומנצ'ים, וירה בקונרד למוות. עכשיו, את הקונרד הזה אף פעם לא באמת סבלתי, אבל אין כמו מוות כדי לקלקל מסיבת הפתעה.

למה אני מספר לכם את זה? כי הגיע הזמן לקרוע את המסכה מעל פני המערב הפרוע. מאחורי מה שנראה כמו תקופה נהדרת מסתתרת האמת הזוועתית: שיער הרוס, צינוריות זרע שיצאו מכלל שימוש, והרבה מדי מסיבות הפתעה שנהרסו.

אבל את זה לא יראו לכם במערבונים. המערבונים יודעים לספר רק את הסיפורים היפים. המערבונים הם אשליה, רמאות שנוצרה על מנת לבלבל את היפאנים כנקמה על הפצצת פרל הארבור. אמריקה לא יכולה להרשות לעצמה להתמודד עם הסיפור האמיתי של המערב, בדיוק כמו שהיא לא יכולה להתמודד עם הסיפור האמיתי של עמק הסיליקון – האמת תעשה רושם לא טוב על התיירים.

האמת היא תמיד מכוערת. מאחורי הרכיבות אל עבר השקיעות המרהיבות של טקסס מסתתרת ריקנות גדולה ועצב שמים רבים לא יכסוהו. אז רכבנו אל עבר השקיעה, ביג דיל, מי לא יכול לרכב אל עבר השקיעה? כל ילד עם קורקינט יכול. אבל החוכמה האמיתית היא לרכב נגד כיוון השקיעה, אבל גם את זה לא יראו לכם בהוליווד.

הוליווד – אני יורק על העיר הזו ועל כל מה שהיא מייצגת. חוץ מעל טום קרוז, שאותו אני מכבד.

על האושר

הכל התחיל כשהלכתי ברחוב ולעסתי את אחד מכתרי הפלסטיק הקטנים האלה שמקיפים את פקקי הבקבוקים. הפלסטיק, מעשה שטן, שרט לי את החניכיים לעומק וכל הפה שלי התמלא דם.

דבר קטן על עצמי: כשאני רואה הזדמנות לאושר, בדרך כלל אני זז הצידה ונותן לה לעבור. אבל לא הפעם, הפעם הסתערתי.

וככה אני הולך לי ברחוב ויורק כמויות מסחריות של דם. השעה שעת ערב, והיה קצת קר. ביד אחת סיגריה, ביד השנייה אני לופת את המעיים, כאילו קיבלתי כדור. הולך, יורק דם, מעשן, ומקלל במערבונית (אין כמו לקלל במערבונית, לעזאזל המחורבן. איי קאראמבה!).

לרגע אחד הייתי כל הגיבורים שלי – קלינט איסטווד, הולדן קולפילד, זורו, שוורצנגר, באטמן, טרומפלדור ורבים אחרים – הם כולם התגשמו בי לחצי שעה של הליכה איטית. הייתי מאושר. הלכתי ברחוב, משחזר את הנסיבות שהובילו לפציעה החמורה.

דו קרב על בחורה? קרב יריות מול חבורת פושעים? שוד מזוין שלא עלה יפה? תיגרה בבאר? רמאות בפוקר? היתקלות בחבורת אינדיאנים זועמים? התשובה היא כן, לכל השאלות כולן. שד משחת, אמרתי לעצמי, הם טיפלו בך יפה, הממזרים המלוכלכים.

למזלי, דפקתי הופעה שהולמת פציעה חמורה: מגפיים, מכנסי הניילון הכחולים, תחתוני ההוגו בוס השחורים, חולצה לבנה עם כפתורים ומעיל העור השחור (יד שנייה). על ירך ימין עוד חגרתי את האקדח, הסמית אנד ווסון 44 ספיישל שלי – אין אקדח אהוב עלי יותר. אלף אנטילופות ארורות, בנאדם (זה מה שאני תמיד אומר), ה-44 הישן והטוב הוא אקדח שיודע את העבודה המזופתת שלו!

הייתי מוכן להרוג בשביל קצת טבק ללעיסה. ניסיתי לשרוק ל"צדוק אין דה סקיי", סוסי הנאמן, אבל במקום שריקה יצא רק דם – ודם, חברות וחברים, סמיך ממים. לעזאזל החמישי, הוא סמיך בהרבה!

וכך אני הולך, נשען על הקירות, במצבים כאלה אתה חושב רק צעד אחד קדימה. יהושע הצלוב! קראתי בקול ניחר, מאה מטבעות זהב ארורות למי שייתן לי קצת וויסקי לשפוך על הפצע! אבל אתם יודעים איך זה אנשים, כשאתה פצוע הם פתאום לא רואים אותך ממטר. חזיז ורעם!

פציעות מהסוג הזה גורמות לך להסתכל אחרת על החיים. דברים שרק אתמול הכעיסו אותך, נראים לך פתאום נורא מטומטמים. לדוגמה: הגירסה החדשה של נאפסטר, תעשיית האבטחה, המסחר הסלולרי. אבל למי איכפת מכל זה – המעיים שלי היו שפוכים על כל שדרות רוטשילד! זה לא זמן לחשבונות קטנוניים, אמרתי לעצמי, קודם כל תגרור את התחת הפתטי שלך למקום בו תקבל טיפול הוגן.

בכוחותיי האחרונים הגעתי אל הביקתה העלובה שאני מכנה בית. מזגתי לעצמי כוסית כפולה של וויסקי סקוטי והודיתי לאלוהים על הפאקט של סיגריות ז'יטאן בלי פילטר שרכשתי לפני מספר חודשים. שפכתי מעט וויסקי על הפצע, והצתתי עוד סיגריה. לחיי כל הקדושים המחוריינים, זה עבד כמו קסם!

ניסיתי לחשוב על מילים אחרונות, ניסיתי לראות את החיים שלי עוברים מול העיניים. לא הטריד אותי למה ואיך מתתי, הטריד אותי למה ואיך חייתי. הנשים שאהבתי, הסוסים שאילפתי, הקרבות שניצחתי, הקרבות שהפסדתי, הקלפים שחולקו ושלא חולקו לי, הזהב שכריתי, הילדים שלא נולדו לי, המילים שהשחתתי לריק. מה הטעם לכל זה, אם בסוף אני שוכב לבד על ספה ועושה עניין מאיזה פלסטיק ששרט לי את החניכיים? מרים הבתולה הקדושה המטורפת, עזרי לי!

חריונות וחזיונות – כאלה הם החיים. נולדתי, ומאז אני מעביר את הזמן

 

ביקור הרגולטור ב'

 אתמול בלילה שוב בא אלי הרגולטור. אהלן, אמרתי לו, איך היה הצום? היה קשה, היה קשה, התלונן הרגולטור, אני ממש לא ערוך לצום. מוזר, אמרתי לו, כמו שאתה נראה הייתי דווקא חושב שאתה יכול לצום ארבעה חודשים כמו כלום. בדיוק ההפך, אמר הרגולטור, ככל שאתה אוכל יותר אתה נהיה יותר רעב. כן, אמרתי לו, את השיטה הזו כבר קלטתי אצלכם מזמן. 

הרגולטור הביט בי, ובעיניו עצבות. האמת, אמר לי הרגולטור, אני מאוכזב ממך, חשבתי שתנצל את יום הכיפורים לבקש ממני סליחה. שאני אבקש ממך סליחה, אמרתי לו, על מה בדיוק? על זה שהעלבת אותי, אמר הרגולטור, מאז הטור שלך מיום חמישי אני לא יכול לצאת לרחוב.  

לפני שאנחנו ממשיכים, אמרתי לו, תציין שבסוף הטור יש לינק לטור ההוא. למה שאני אציין שיש לינק, שאל הרגולטור, בשביל שגם האנשים שהחמיצו יוכלו לצחוק עלי?  

אתה יודע מה, אמרתי לו, אל תציין, אני אציין: יש לינק לטור למטה. אתה לא בסדר, אמר הרגולטור, לא מספיק שאתה לא מבקש סליחה, אתה עוד עושה שימוש בטכנולוגיה כדי להשפיל אותי. 

שתוק כבר, אמרתי לו, אתה לא מתבייש? מי שצריך לבקש פה סליחה זה אתה, לא אני. אם היית עושה משהו עם החיים שלך, יא רגולטור, לא היינו צריכים להיכנס לכל זה מלכתחילה.  

בכל זאת, אמר לי הרגולטור, לא יפה לעשות צחוק מעובד מדינה. נכון, אמרתי לו, אבל לעשות צחוק מהמדינה זה יפה? יאללה, יא רגולטור, צא לי מהחלום ואל תחזור יותר עד שיש לך משהו חשוב להגיד. 

דווקא יש לי, אמר הרגולטור. התיישבתי. אני חושב, אמר הרגולטור בארשת של חשיבות, שצריך להפריד בין תשתית ותוכן. תעשה לי ולעצמך טובה, אמרתי לו, ותלמד משפט חדש. השתגעת, שאל הרגולטור, אתה יודע כמה זמן לקח לי ללמוד את המשפט הזה?  

שמע ידידי, שמתי יד אבהית על כתפו הרגולטורית, בוא תנסה לראות את זה מהצד שלי: שנים שאתה תוקע אותנו, שנים שאתה מורח את הסיפור הדבילי הזה שלך, מעכב את השוק, גורם הפסדים לאנשים, מעצבן את כולם, והכל בגלל שאתה לא מצליח ללמוד יותר ממשפט אחד? זה לא נשמע לך קצת מוזר? חשבת אולי להשתמש בפתקים?

פתקים, מילמל הרגולטור ההמום, רעיון גאוני. הוא התיישב בכבדות על הספה ונאנח. חשבתי שהמשפט ההוא יספיק, הוא אמר. לא יכול להיות שחשבת ככה ברצינות, אמרתי לו, פשוט יצאת מתוך נקודת הנחה שכולם מטומטמים.  

מה, לא כולם מטומטמים?

מה, אמר לי הרגולטור, לא כולם מטומטמים? המטומטם היחיד שאני רואה פה, אמרתי לו, זה אתה. מה חשבת, שאנשים לא ישימו לב שאתה חוזר על המשפט הזה כמו תוכי? עד שבאת, אמר לי הרגולטור, אף אחד לא שם לב. 

נדמה לך, אמרתי, פשוט לא היה להם נעים ממך. אבל למה, אמר הרגולטור, אני אחלה סחבק ודלתי תמיד פתוחה. זו בדיוק הבעיה, אמרתי לו, שדלתך פתוחה – אתם באים והולכים כל הזמן ולאף אחד אין כוח להתעסק איתכם, עד שאתם קולטים מי נגד מי, עד שאתם מצליחים לשנן חצי משפט, מישהו מעביר אתכם למקום אחר, זה פשוט לא שווה את הזמן. 

אז איך פותרים את זה, שאל הרגולטור. חשבתם אולי על מינוי מקצועי, שאלתי אותו. מינוי מה? שאל הרגולטור. לא חשוב, אמרתי לו, עזוב את זה, דברים כאלה אין לך צ'אנס להבין. אבל למרות הכל, אמר הרגולטור, אתה מוכרח להודות שאני אחלה סחבק. אתה יודע מה, אמרתי לו, אפילו בתור סחבק אתה לא משהו.