Monthly Archives: יולי 2009

להיות דנה ספקטור

 

א.

אם יש נושא שאני לא אוהב לכתוב עליו הרי זה הכתיבה עצמה. זה משעמם. רק לגדולים באמת מותר לכתוב על הכתיבה, אצלם זה אף פעם לא משעמם וכמובן שאיני נמנה עליהם, לדאבוני. כמו כן, אם יש נושא שאני לא אוהב לקרוא עליו אצל בעלי טורים אחרים הרי זה על הכתיבה שלהם – ובמיוחד כשכותבים על כמה קשה ועל איך הדד ליין עבר ואין מה לכתוב ועל הטלפונים העצבניים מהמערכת. זה כל כך משעמם, אלוהים. לכותבים רבים לא מספיק שיאהבו אותם. לא. הם רוצים גם שיבינו מה עובר עליהם. אבל את מי זה מעניין?

ובכל זאת, מה שווה עיקרון אם לא מפרים אותו לפחות פעם אחת? אז שתהא זו הפעם הזו.

מה קרה ולמה עכשיו? זה הכול בגלל סדרת הטלוויזיה הזו, "מחוברות", בטח נתקלתם בה. חמש הנשים מתעדות את חייהן. ארבע מהן נהדרות, מרתקות ואמיתיות ורק החמישית, שצבועה כולה וורוד, משעממת ומזויפת.

פרק 9 של הסדרה הזו (שעשרת הפרקים הראשונים שלה הועלו במלואם ל-ynet) נקרא "דנה כותבת טור" והוא עוקב אחרי דנה ספקטור, מכוכבות הסדרה – ולטעמי הכוכבת הראשית שלה – כותבת את הטור המעולה שלה למוסף 7 ימים. אתם חייבות וחייבים לראות את הפרק הזה.

אציין שאני לא מכיר את ספקטור. אף פעם לא פגשתי בה או דיברתי איתה. ראיתי אותה ברחוב כמה פעמים, בכל זאת עיר קטנה היא תל אביב, אבל אני ביישן מדי בשביל לגשת לכותבים שאני אוהב. זה קצת אידיוטי, כי אין הרבה דברים שאני אוהב כמו אנשים שניגשים אלי ומחמיאים על הטור. הנה, רק לפני כמה ימים עמדתי במעבר חציה וחיכיתי שיתחלף האור לירוק. לידי עמד לא אחר מאשר סייד קשוע. רציתי לומר לו שהוא כותב גדול, אבל התביישתי.

אז אתם יודעים מה, זו אולי ההזדמנות להרכיב את רשימת בעלי הטורים הפעילים האהובים עלי בישראל של היום, אלה שאני משתדל לא להחמיץ מילה שלהם, אלה שכמעט אף פעם לא מאכזבים אותי. זה יחסוך לי את הצורך לגשת אליהם ברחוב.

מעל כולם עומד רון מיברג. איזה כותב גדול. מלבדו, ובלי סדר היררכי, אני אוהב את סייד קשוע, דנה ספקטור, עמליה רוזנבלום, יהונתן גפן, בני ציפר, יואב קרני, מתי גולן. בטח יש עוד כמה ששכחתי. מהמתים אני מתגעגע לכתיבתם של: אהרון בכר, אדם ברוך, דודו גבע, אודי אשרי. מהמתים שלא מפה: האדמו"ר האנטר ס. תומפסון זכרו יגן עלינו. הבוס של כל הבוסים.

כן, יש לי טעם טוב.

 

ב.

נחזור לדנה ספקטור ולפרק תשע של "מחוברות", שמתאר שלושה ימים של כתיבה ודרמות. אתה רואה את הפרק הזה, ואם לא יורדות לך דמעות כנראה שאתה לא בנאדם.

כתיבת טור היא מן הסתם עשייה שכולה בדידות. זה רק אתה, לבד עם המחשבות שלך, החרדות שלך, הדברים שעוזרים לך לכתוב. הפרק הזה מספק הצצה לעולמה הלא פשוט של אחת הכותבות המעולות, ושמחתי לגלות שלמרות כל הלבד הרי שגם לנו, כותבי הטורים, יש סוג של אתוס משותף. הקפה, הסיגריות, הדלת הנעולה, הגאווה על משפט בנוי היטב וכמובן הפחד שזהו, איבדת את זה לגמרי, שסוף כל סוף נקרעה המסכה ועכשיו כבר ברור לכולם שאתה זיוף, שאתה גמור, שהטור הנוכחי הוא כל כך גרוע וכל כך לא ראוי לדפוס שבא לך למות.

ומעל הכל – ההתמודדות עם הדד ליין, המפלצת הגדולה שכמה שלא תברח ממנה בסוף היא תשיג אותך, תבלע אותך ותירק אותך רק בשביל לראות אותך מנסה לברוח ממנה שוב בשבוע שלאחר מכן. אין חשוב כמו הדד ליין. הדד ליין הוא הכול, אבל מה שהופך את הפרק לגאוני כל כך זה שלקראת סוף הפרק, כשהדד-ליין מתקרב, עוד רגע הוא חולף, פתאום הילדה שלה נהיית חולה וחייבים לקחת אותה לבית חולים והדד ליין שעד לפני רגע היה הכול, חוזר באחת לפרופורציה הנכונה.

אצלי לא קרה, למזלי, שום דבר מהסוג הזה השבוע, אבל לעזאזל – את הטור הזה אני כותב באיחור היסטרי כי הייתי צריך להישאר עם הילדים במקום לכתוב. לפני די הרבה זמן עברנו חוויה די דומה למה שהיא מתארת, אבל אני פשוט לא יכול לכתוב על זה לעיתון, לא יכול. רק מלחשוב על זה אני מאבד את התחושה בקצות האצבעות. בתי חולים זה פחד אלוהים. והיא עוד לקחה לשם מצלמה.

אל בקשר לחרדות, לסיגריות וכל השאר: ספקטור, לפחות על פי הפרק, לא פוסחת על אף אחד מהסעיפים הנ"ל, ההפך הוא הנכון, בכל אחד היא מתבוססת, ננעלת יומיים וחצי בחדר העבודה, מעשנת כמו ארובה של בז"ן, שותה ליטרים של קפה וטובלת בו שוקולד, לא אוכלת כמעט כלום חוץ מקוקה קולה, נעה על הסקאלה שבקצה הקל שלה התמוטטות עצבים, וכל הזמן שואלת את עצמה את אחת השאלות היחידות, או ללא ספק הקבועות, שכותב שואל את עצמו: את מי זה מעניין, לעזאזל, מה עובר עלי, מה יש לי לומר ומה אני חושב. ואת הכול היא מתארת בזמן אמת.

כשראיתי את הפרק בפעם הראשונה חשבתי לעצמי: איזה מזל שאני לא כזה, אני הרי כל כך הרבה יותר מאוזן ונורמלי. אבל אז גלית צפתה בפרק, או שאולי היא צפתה בו לפני, ואמרה לי שגם אני בדיוק ככה. אולי פחות היסטרי, אבל בול ככה. צפיתי שוב ונאלצתי להסכים.

האמת, זה עשה לי טוב איכשהו.

 

ג.

אין מה להשוות בינינו מבחינת הכתיבה או הנושאים. אין לי את האומץ שלה. בחיים לא ארשה לעצמי להתערטל ככה, לפרוס את נשמתי כמו פסטרמה ולהציג את החרדות שלי אל מול כולם. כמו גם את התשוקות הסמויות והגלויות שלי, החיים שלי תמיד נראים לי קטנים מדי בשביל להתמקד בהם שבוע אחר שבוע. אני לא כל כך אוהב לכתוב על החיים שלי, על האישה שאני אוהב, על הילדים שלי (טוב, אולי פה ושם), על החברים שלי, אני מעדיף לכתוב על החיים של כולנו, על מה שקורה במדינה, על הדברים שאני חושב שהם חשובים. זה נראה לי יותר קל. גם אין לי את הצורך הזה באהבה של כולם כל הזמן. אני אוהב את עצמי מספיק, תודה. אולי בגלל זה אני גם לא מייחס לטוקבקים חשיבות גדולה כמוה. הפרק הזה, אגב, זכה למשהו כמו 450 תגובות.

ואפרופו ילדים. לי יש תאומים, לה יש ילדה – בערך באותו הגיל. כתבתי את זה כבר פעם: קשיי ההורות של זוג עם ילד אחד נראים לי, סליחה מראש, כמו בדיחה. ילד אחד זה קל, נשמה. בואי נראה אותך שבועיים עם תאומים. ובכל זאת אני מרגיש הזדהות עמוקה איתה – אני וכל המיליונים שקוראים 7 ימים – היא מתארת את ההורות כמו שהיא, בלי פחד. כלומר, בלי שום דבר חוץ מפחד. פחד ואשמה. בטונות.

גם הטכניקה שלנו שונה בתכלית השינוי. אנחנו אולי מייצרים מספר מילים דומה כל שבוע, משהו כמו 1200 חתיכות לטור, אבל נדהמתי לראות אותה מייצרת משהו כמו עשרים אלף מילה, חותכת אותם לחמשת אלפים, לאלפיים, לאלף חמש מאות ואז שולחת. אני כותב אלף מאתיים וזהו. מוסיף ומוריד ומוחק ומחזיר וחותך ומדביק ומתלבט ומתענה, כמובן, אבל מי יכול לכתוב עשרים אלף מילה? אני גם לא יכול להסתגר יומיים וחצי בחדר. אני כל הזמן יוצא וחוזר. למעשה, כבר שנתיים – מאז שהילדים נולדו – שאני בכלל לא סוגר את הדלת. אני כותב בימים, כשהם בגן. למרות שהפעם, כמחווה, חיכיתי ללילה, סגרתי את הדלת ואני מעשן כמו משוגע ושותה בירות כמו פועל בניין רומני אחרי יום עבודה. האמת? כיף.

 

ד.

יש משפט אחד מהמם בעוצמתו שהיא אומרת שם: אם לא הייתי עיתונאית, היא מהרהרת, אם הייתי עיתונאי – האם למישהו הייתה בעיה עם זה שיומיים וחצי בשבוע אני מסתגרת בחדר וכותבת? אם הייתי עיתונאי, כך ספקטור, הייתי אומרת לעצמי: בוא'נה, אני אבא מעולה, חמישה ימים בשבוע אני עם הילדים ורק יומיים אני מסתגר בחדר וכותב. כל הכבוד לי! אבל אותה היומיים האלה הופכים לאימא רעה ומזניחה, בעיניה.

זה נכון, ואני באמת מרגיש שאני אבא בכלל לא רע. לא מעולה, רחוק ת"ק פרסאות ממעולה, אבל די בסדר. נמצא הרבה בבית, לוקח מהגן, מחזיר מהגן, מחבק, מנשק. אני מתאר לעצמי שאתה צריך להיות אישה בשביל להרגיש כמו אישה.

 

ה.

אוף, הטור הזה הוא פספוס לא נורמלי. בכלל לא יצא לי לכתוב את מה שהתכוונתי ואני לא מת על התוצאה. אולי איבדתי את זה, אולי גמרתי את הסוס (את הסיגריות בטוח גמרתי). ידעתי שאסור לי לכתוב על הכתיבה ועל עצמי. את מי זה מעניין? בשבוע הבא נחזור לדברים החשובים באמת, כמו המאגר הביומטרי., הרפורמה במנהל מקרקעי ישראל ודברים כאלה.

 

עוגת שוקולד / וודסטוק / בודהא

 

מחר מסיבת הסיום של הילדים בגן, וכל הורה היה צריך להכין משהו. אז לפני איזה שבוע הזדרזתי ורשמתי את השם שלי ליד "עוגת שוקולד", אחרי שבמסיבה הקודמת נדפקנו עם לקלף איזה חמישים ביצים קשות.

אחלה עוגה יצאה לי. אני עומד במטבח ומביט בה. אפשר לומר שאני מאושר: אפיתי עוגה. הכנתי קרם. פיזרתי סוכריות צבעוניות. שמתי במקרר.

כמו שאני מורח את הקרם התקשרו מתוכנית הבוקר של ערוץ 10, רצו שאבוא מחר לדבר על ארבעים שנה לוודסטוק. אין מצב, אמרתי לתחקירנית, יש לי מסיבת סיום בגן. אבל אנחנו מאוד רוצים אותך, היא אמרה, וחזרה ואמרה, מאוד – אתה הראשון שחשבנו עליו. תודה, עניתי, אבל בחיים יש סדרי עדיפויות, עם כל הכבוד לוודסטוק. אני יש לי מסיבת סיום. אולי בכל זאת, לחצה, זה ייקח רק חצי שעה. כן, אמרתי, אבל זו בדיוק החצי שעה הכי חשובה של היום: צריך להלביש את הילדים יפה, לקחת אותם לגן, לחזור הביתה, להביא את העוגה (אין מצב שאני יכול לקחת את שניהם פלוס עוגה) ולשוב למסיבה. התחקירנית ניתקה, מאוכזבת.

וכל הזמן הזה אני עומד במטבח ומביט על העוגה שאפיתי. עוגת שוקולד הכי פשוטה. אין, אני כזה גבר! כבר לא עושים כמוני. עשו אחד ושברו את התבנית.

ועכשיו אני יוצא להביא את הילדים מהגן, נבוא הביתה ואתן להם ללקק את השאריות של הקרם. הם יתכסו בשוקולד וינסו למרוח לי אותו על המכנסיים, או לפחות על הספות, אבל אני לא אתן להם. ובערב יש לה-סקאלה בפארק.

החיים הם סבל, אמר הבודהא.

טעות.

הבית הוא המקום בו אתה נאלץ לחשוב על כסף

  

א.

אומרים שאין כמו בבית. זה נכון, אבל כמו הרבה אמירות נכונות גם זו ריקה למדי; הרי שום מקום הוא לא כמו שום מקום אחר, והבית – ומהו הבית אם לא עוד מקום – לא שונה. אין כמוהו, אבל מה זה אומר בדיוק?

אומרים שהבית הוא איפה שהלב נמצא, אומרים שהבית הוא איפה שאתה מניח את כובעך, אומרים ואומרים ואומרים, אבל כמי שהלך וחזר כבר כמה פעמים, ומי ייתן ואלך ואחזור עוד הרבה פעמים גם בעתיד, אני יודע: הבית הוא המקום בו אתה נאלץ לחשוב על כסף. הבית הוא איפה שהמינוס נמצא. הבית הוא המקום בו טכנאי מזגנים לוקח שמונה מאות שקל על חצי שעה עבודה למרות שבטלפון אמר שזה יעלה מאתיים חמישים, רוצה רק מזומן בלי מע"מ וכשאתה מתעקש על קבלה עוד צועק עליך: מה, אתה לא חי בארץ?

טכנאי המזגנים הנ"ל היה פחות או יותר האדם הראשון מחוץ לחוג המשפחה שדברתי איתו מאז הנחיתה. מה עם תעודת אחריות, שאלתי. זו האחריות שלי, השיב והצביע על הכיפה לראשו. מצטער, אמרתי לו, זה לא מספיק טוב בשבילי, אני מעדיף התחייבות בכתב. הטכנאי סינן קללה, אבל לא שכח לנשק את המזוזה.

 

ב.

הבטחתי לכם ולעצמי לא לשקוע במרה שחורה ולבוסס בתוגת האיש השב ואני עומד בזה בכבוד, פחות או יותר. מה שעוזר לי יותר מהכול בלרכך את הלם השיבה אלה הבחורות. הן כל כך יפות, לעזאזל. האקוודוריאניות אולי חביבות יותר, מנומסות יותר וקולניות פחות, אבל בינינו – די מכוערות. יצורים גוצים בצורת ריבוע. זה לא כל כך מפריע לך כשאתה שם, כי ההרים נישאים, הנהרות שוצפים, העצים צומחים, האוויר נקי, הפרפרים עפים בשלל צבעים והתוכים קוראים בשלל קולות. הכול כל כך ירוק וזורם ויפה ורגוע מסביב, עד שפחות אכפת לך מהבחורות; תמיד יש על מה להסתכל, תמיד יש ממה להתפעל, תמיד יש במה להתנחם.

כאן הכול הפוך: הנוף (לפחות זה האורבני) מכוער, צהוב, אפור, נמוך, צפוף, הביל, עצבני, רועש ומתקלף, כך שהבחורות הן הדבר היחיד שאיכשהו מספק לעיניים ולנשמה סוג של נחמה. הן ממלאות את הרחובות בשמלות צמודות ודקות שעושות לי תמיד מחשבות מתוקות. פטמות זקורות, פס של תחתונים, כתם זיעה בין שני ישבנים, קרס של חזיה, סימן של חיסון, קעקוע של פרפר על כתף שמאל, ירכיים שזופות, שוקיים מושלמים, נעלי עקב דקות, קרסוליים עדינים, הולכות לים, חוזרות מהים, שותות אייס קפה, שולחות סמס – מי צריך הרים, אני שואל את עצמי, מה כבר אפשר לפנטז על פרפרים ולמי אכפת שהאספלט מבעבע כמו מרק קדמוני מהגיהינום.

אני לא יודע אם הבחורות שלנו הן הכי יפות בעולם, יש עוד המון מהעולם שטרם ראיתי, אבל בשבילי – בשביל העולם הקטן שלי – הן בהחלט יפות מספיק.

ליידיז, אני מסיר בפניכן כובע דמיוני. אין לכן מושג כמה אתן עוזרות לי להתאקלם. בלעדיכן הייתי שוקע ודאי במרה שחורה משחור.

 

ג.

מאז שחזרתי הטלפון לא מפסיק לצלצל, ואני לא מדבר רק על הבנק. כל הזמן מתקשרים אלי מתוכניות רדיו וטלוויזיה, אולי אבוא לדבר על הא, אולי אסכים לפטפט על דא. שלשום התקשרו מתוכנית טלוויזיה פופולארית אחת, רצו לעשות אייטם על עשרים שנה לפרק הראשון של סיינפלד. מה אתה חושב על זה, שאלה התחקירנית. סדרה די מצחיקה, עניתי, אבל אף פעם לא אהבתי אותה: אין בי חיבה רבה, וכבוד אין בי כלל וכלל, כלפי הכלום והעיסוק בכלום. חבל מאוד, אמרה התחקירנית, אנחנו מחפשים מישהו שיהיה נורא בעד. תזרקי אבן, אמרתי לה, ותפגעי בשלושים מעריצים שנשבעים בשמו של קריימר. תודה לך, ושלום.

לא הספקתי לנתק, ותחקירנית מתוכנית רדיו מוכרת כבר הייתה על הקו. אנחנו רוצים לעשות אייטם על הסדרה הזו 'מחוברות', אמרה. מה דעתך עליה, שאלה. מי שרוצה לחשוף את נשמתה בטלוויזיה ולפטפט את עצמה לדעת, אמרתי לה, שיהיה לה לבריאות – כשלעצמי הייתי מעדיף שיגררו אותי עירום על כביש שש משיערות בית השחי, אבל אם יש מישהו או מישהי שכל חפצו או חפצה הוא לתעד את חייו או חייה הקטנים: לי אין שום בעיה עם זה, להפך, אמרתי, כמו כל אדם בריא בנפשו גם אני אוהב להציץ לחיים של אחרים. זה עוזר לי להבין שגם שלי די מעניינים. ובכלל, אחלה סדרה. חבל מאוד, ענתה התחקירנית, אנחנו מחפשים מישהו שיהיה נורא נגד. תזרקי עטיפה של ארטיק, אמרתי לה, ותפגעי בארבעים מבקרי תרבות שישמחו ללהג על הנמיכות והעליבות שבחשיפה העצמית. תודה לך, ושלום.

רגע, אמרתי לתחקירנית רגע לפני שניתקה, למה לא תבקשו ממני לדבר על דברים רציניים, דברים אמיתיים שקורים במציאות, למה לדבר רק על דברים שיש בטלוויזיה? מה עם הגזענות כלפי הציבור הערבי במדינה, למשל, או על האלימות ברחובות או על המע"מ על הירקות – למה לא תדברו אתי על זה? דממה צוננת עמדה בצד השני של הקו. היא לא הייתה צריכה לומר לי שבשביל עניינים רציניים יותר הם מעדיפים לפנות לאנשים רציניים יותר.

לא נעלבתי או משהו. צריך הרבה יותר מתחקירניות בשביל להעליב אותי וממילא אני לא מבין שום דבר בנושא המע"מ על הירקות.

כך שעולם כמנהגו נוהג, פחות או יותר: אני רוצה לדבר על הדברים שאף אחד לא רוצה לדבר אתי עליהם.

 

ד.

עוד סופשבוע של אלימות עומד בפתח. בשבוע שעבר נהרגו שלושה בדקירות ויריות, אחרים נפצעו בקטטות המוניות וחרדים בירושלים זרקו חיתולים צואים על שוטרים וקראו להם "נאצים". תדע כל אם חרדית שצואת ילדיה לא לשווא הופרשה. הכול למטרה טובה: שלחילוני לא תהיה חנייה. למרות שאם חושבים על זה עוד רגע אפשר לראות שסגירת חניונים בשבת רק מובילה לעוד חילול שבת, לא? כי אם החניון סגור צריך להמשיך ולהסתובב עד שמוצאים מקום, וכל זה על חשבון הזמן שיכול היה החילוני לשבת בבית כנסת. וזה עוד בלי לדבר על משפחות הפשע.

מה צופן עבורנו בחובו סוף השבוע שמתחיל היום? כמה ימותו, כמה ייפצעו, כמה יידרסו, כמה יירו וכמה יידקרו. לו אני מנכ"ל מפעל הפיס הייתי יוצא לציבור עם סט חדש של הימורים לכל סופשבוע: לוטו מוות. הרבה יותר מעניין מכדורגל, לא? סמן בטופס את מספר הגוויות, המר על סכום הליטרים של דם שיישפכו כל סופ"ש, נחש כמה נשים יוכו על ידי בעליהן, כמה הולכי רגל יימעכו על ידי רכבי שטח, כמה תאונות שרשרת יתרחשו ומי יודע: אולי תזכה במשהו. הטוטו הרי מקדם את הספורט בישראל, ומה ספורט ישראלי יותר מאלימות חסרת סיבה? כולנו גלדיאטורים בזירה, אז למה שלא נעשה מזה כסף לפחות?

כן, אני יודע מה אתם חושבים: כל מניאק עם ג'יפ יכול להשפיע על תוצאות ההגרלה, הוא רק צריך לשתות ולהיכנס לאוטו; כל אחד יכול לגעת כאילו בטעות בבחורה הלא נכונה בתור למגלשת המים באשקלונה ולשנות את מאזן הדמים; כל אחד יכול לתת כאפה לאישה ולשפר את סיכויי הזכייה שלו.

אבל אתם יודעים מה, זו בדיוק הבעיה איתנו הישראלים: אנחנו לא סומכים על היושרה של ישראלים אחרים, תמיד חושבים שמישהו מנסה לתחמן, תמיד מחפשים את הקומבינה. אולי מספיק עם זה? אולי נתחיל להאמין האחד לשני? מה, בנאדם כבר לא יכול לדקור את חברו בלי סיבה? תמיד צריך להיות איזשהו מניע בשביל לנהוג בלי רישיון ולדרוס ילדה קטנה?

בכספי הרווח יכול מפעל הפיס להקים בתי חולים ומרפאות ולהעלות על הכבישים כמה אמבולנסים חדשים, או לחילופין לחלק סכינים קפיציות לבני הנוער. בינינו, כמה מתנ"סים כבר צריך?

 

אקו-חרטא

 

קוסטה ריקה היא המדינה המאושרת ביותר בעולם, קבעה קבוצת חוקרים בריטים במחקר שפורסם בתחילת השבוע ודירג 143 מדינות לפי "מדד העולם המאושר". המחקר זכה לכותרות ברבים מעיתוני העולם, כולל אצלנו בגלובס. כל מי שהיה בקוסטה ריקה מוכן לחתום על הממצא הזה: מדובר בגן עדן. יערות גשם, חופים נהדרים, אוכל טוב ומוזיקה מקפיצה. במקום האחרון בעולם ממוקמת זימבבואה, וכל מי שהיה שם מוכן לחתום גם על הממצא הזה: מדובר בגיהינום.

המחקר מדרג את המדינות לפי שקלול של שלושה גורמים; תוחלת חיים, תחושת האושר של התושבים וטביעת הרגל הפחמנית של המדינה, משמע מצבה מבחינה אקולוגית. נשמע נחמד. אלא מה, כשמתעמקים בדו"ח מתבררת מידת החיפוף, כמו גם הדוגמטיות של צורת המחשבה הירוקה, הממקמת את איכות הסביבה הרבה מעל גורמים שוליים כמו תמותת תינוקות, חופש דיבור, מחלות קשות או כושר השתכרות. רוב עיתוני העולם, כולל המכובדים ביותר, כך נראה, אפילו לא קראו את הדוח ופרסמו את ההודעה לעיתונות בלי לחשוב פעמיים. זה ירוק משמע זה אחלה. מי צריך היגיון כשיש יחסי ציבור.

וכך, תשעה מתוך עשרת המקומות הראשונים מאוישים על ידי מדינות באמריקה הלטינית, שיחד עם המדינות הקריביות תופסות 59 מתוך מאה המקומות הראשונים. המדינות המפגרות והנחשלות מנצחות לפי המחקר מדינות מפותחות. כך, למשל, עקפה תימן את גרמניה, ממצא שאני בטוח שהרבה ילדות תימניות בנות 14 שנחטפות, נאנסות ומחותנות לגברים מבוגרים נגד רצונן ומקבלות מכות רצח אחרי שעברו כריתת דגדגן יחתמו עליו ברצון. הן הרי מאושרות לאללה, כידוע.

לפי המחקר, סודאן עוקפת את לוקסמבורג, אוזבקיסטן עוקפת את שוודיה וצ'אד ממוקמת הרבה מעל לארצות הברית, שתופסת את המקום ה-141. אכן, לא מעט אמריקאים מסתננים בלילה בדרך לא דרך לצ'אד בדרכם להגשים את החלום הצ'אדי הגדול. זה הרי ידוע, אם אתה יכול להצליח בנג'מנה, בירת צ'אד – אתה יכול להצליח בכל מקום. אפילו מלאווי, מהאומללות במדינות העולם, עקפה בהרבה את ארה"ב. תושבי סן פרנסיסקו, אני בטוח, רק מתים לשטוף כלים במסעדות הפאר של לילונגווה, הבירה המאובקת של מלאווי, מדינה בה תינוקות מתים כמו זבובים. כעשרה אחוזים מהם נולדים מתים, ולאלה שנשארו בחיים נותר רק לקוות שיגיעו לגיל חמש או שמדונה תאמץ אותם.

עוד דוגמאות: גאנה עוקפת את ניו זילנד, האזרבייג'נים מאושרים בהרבה מהנורבגים, השוויצרים מאושרים פחות מהפקיסטנים והפלסטינים, בחיי, מאושרים יותר מהבריטים. איך אף אחד לא סיפר את זה לגדעון לוי?

ואיפה אנחנו במדד האושר הירוק? ישראל ממוקמת במקום טוב באמצע: 67. הרבה מתחת למצרים, במקום ה-12, לירדן, במקום ה-26, ולסוריה במקום ה-38. לפחות עקפנו את איראן, הממוקמת במקום 81. סוריה, אגב, עקפה גם את הולנד, פינלנד, בלגיה, צרפת ואיטליה.

מה יש לומר, עולם הפוך.

הכוונות טובות, אין ספק; מטרת המחקר היא לעודד כלכלה חדשה שמתמקדת באנשים ובסביבה במקום צמיחה וצריכה, אבל בחייאת. עולם בר קיימא וכלכלה אקולוגית הם מטרות נעלות, אבל לא נעלות יותר מהסיכוי להגיע לגיל ארבעים בחיים, לפתוח ברז ושיזרמו ממנו מים או להיות מסוגלים להתחבר לאינטרנט לא מצונזר ולקרוא מחקרים לא רציניים כמו זה, מהדוגמאות החזקות ביותר שנתקלתי בהן לאקו-חרטא.

 

למחקר המלא ולדירוג

http://www.happyplanetindex.org/public-data/files/happy-planet-index-2-0.pdf

 

עם צ'ה גווארה על הבר של הטיטאניק (אקוודור, פרק ח' ואחרון)

 

א.

אז ישבתי על הבאר של הטיטאניק ושתיתי קובה ליברה. הטיטאניק הוא מקום קטן בחוף של פוארטו לופז שעל חוף האוקיינוס השקט באקוודור, אחד משורה של עשרות ברים על החוף ושום קרחון לא עמד להתנגש בנו. לא פה, לכל הפחות. זה היה יום טוב, המפרץ זהר בשמש נעימה ולהקה גדולה של שקנאים התעופפה וצללה, צללה והתעופפה לא רחוק מקו החוף, חוגגת, כי בפוארטו לופז, שלא כמו בכפרי דייגים אחרים שביקרנו בהם, עדיין יש דגים. הרמקולים של הטיטאניק, גדולים וחזקים בהרבה מהמקרר שלה, הזיזו את האוויר בקצב הקוּמְבּיָה וקובה ליברה רדף קובה ליברה, אבל בהילוך איטי. קובה ליברה בקצב איטי אך יציב לאורך כמה שעות – זה מה שהרופא רשם לי. רום, קולה, לימון, קרח, אלה היו ההוראות המדויקות.

מפה לשם התחלתי לדבר עם בחור אחד, בוריס (לא מעט אקוודוריאנים נושאים שמות רוסיים), אמן קעקועים זמניים, בחור קצת בודד. אז בגלל כל הקובה ליברה, ובגלל שרציתי לעשות רושם על זוג הולנדיות, ובגלל שזה עלה שני דולר, ביקשתי שיצייר לי צ'ה גווארה על החלק הפנימי של אמת יד ימין, כדרך הימאים. וכך גם היה, אלא שמאחר ובוריס גם הוא שתה משהו, ומאחר והשמש שקעה לה פתאום וישבנו בחושך, התוצאה היא צ'ה מכוער משהו טוב; עיניים לא באותו גובה, לא באותו גודל, פוזל, אף עקום. מרחוק, בואו ניתן קרדיט לבוריס, זה אולי נראה כמו צ'ה, אבל מה זה עוזר לי, הרי כמה כבר יכול בנאדם להתרחק מאמת יד ימין שלו?

למה צ'ה? גם בגלל הקובה ליברה וגם כי פה הוא נוכח בכל מקום; דיוקנו תלוי במסעדות, מתנוסס על חולצות, מודבק לפגושי משאיות. צ'ה חי, ממשיך לסמל את הרוח החופשית, את המרד התמידי, את האמונה, את המהפכה. למה על הצד הפנימי של אמת היד כדרך הימאים? אולי בגלל שאת החצי הראשון של היום ביליתי בים; יצאנו בסירה לצפייה בלווייתנים. פעם בשנה הם נודדים שמונת אלפים קילומטרים, מאנטרקטיקה לאקוודור, לצורכי הזדווגות והולדה. שלושה חודשים הם עושים פה.

זה לא צחוק, לווייתן. למשך זמן ארוך ליווינו זוג, ענק ואדיש, ששחה ממש ליד הסירה, משפריץ סילוני מים, צולל, עולה שוב, מתהפך באוויר והכול בתיאום מושלם, באבחות מפוארות של זנבות אדירים. מדי פעם הצטרף אליהם שלישי, קטן יותר. לא ידעתי את נפשי. איזו חיה, איזו יצירת מופת של הטבע! גם הילדים התרגשו עד מאוד. 'לווייתן, בוא!', הם צעקו שוב ושוב מתוך חליפות ההצלה שלהם.

לא פלא שהייתי צריך להירגע עם כמה קובה ליברה. יש חוויות שצריך לשמר, ומה משמר יותר מאלכוהול?

 

ב.

לפני חמש שנים נסחפה אל החוף של פוארטו לופז גופת לווייתן מת, שזכה לשם 'פריץ'. פריץ מת מסרטן בגיל שלושים, כשהוא באורך של יותר מעשרים מטר ובמשקל של יותר מארבעים טון. ארבעים טון של בשר נרקבים בשמש. תושבי הכפר זוכרים את הסירחון עד היום. האסון התברואתי נמנע בעקבות עבודה מאומצת והשלד של פריץ, שעבר עבודת ניקוי ושימור, מוצב היום בקצה הצפוני של הכפר; לסת גדולה יותר ממכונית.

מרשים הלווייתן המת, אבל החיים מרשימים יותר.

 

ג.

מאוחר יותר בלילה שבנו ושוב ישבנו על הבאר של הטיטאניק, אני וצ'ה הפוזל. המשפחה כבר הלכה לישון ואני עברתי לבירה. ישבתי עם הפנים לרחוב. ראיתי שני גברתנים עוברים במונית מבר לבר, והמרחק מבר לבר על קו החוף של פוארטו לופז לא גדול משני מטר, בכל מקום עוצרים לדקה ומסתודדים עם המוזג. זה נראה כמו פרוטקשן. חיכיתי שהם יגיעו לטיטאניק לעשות את העסקים האפלים שלהם. התכנון שלי היה פשוט: להתערב, להכות אותם מכות נמרצות, לגרש אותם מהמקום, לשחרר את הכפר מאימת הפשע המאורגן ולהפוך לגיבור. אבל בסוף לא יצא. שני הגברתנים לא עצרו ליד הטיטאניק, המונית המשיכה לנסוע ופוארטו לופז נשארה לכודה בציפורני המאפיה האקוודוריאנית. הם ייאלצו לחכות לבאטמן אחר.

צ'כח מזה, אמרתי לצ'ה הפוזל שהביט בי, אין לי שום כוונה לרוץ אחרי המונית. לא, אמרתי לך, הוספתי, אני לא יכול לפתור את הבעיות של כל העולם כל הזמן. תראה לאיפה זה הביא אותך.

צ'ה שתק על אמת ידי הימנית.

מה אתה שותק, אמרתי לו, תגיד משהו.

צ'ה מילא פיו דיו.

אל תגיד לי שנעלבת, הקנטתי.

דממה.

בחור רגיש.

 

ד.

מפוארטו לופז חזרנו לבית שלנו בשמורת הטבע אשר ביער עננים על רכס האנדים, עליה אנחנו שומרים, אל הגשם. זה כבר הסוף שלנו פה. למעשה, אם לא קרה דבר מה חריג נחתי בנתב"ג בערך כשהעיתון הזה נחת על מפתן דלתכם. נכון לעכשיו, אני משתדל להדחיק את המחשבה הזו, וזה לא קל. אבל ככה זה, לא? כל מה שמתחיל נגמר וצריך לקחת את זה כמו גבר.

מהנסיעה הזו אקח עמי כמה דברים; את כוח החיים העצום של היער, למשל. לפני כמה ימים נפל עץ ליד הבית. עץ יפה היה זה, ולכן לא כרתי אותו במצ'טה או כיסחתי אותו עם הגרזן וחתכתי ממנו חתיכות קטנות למדורה. במקום זו הרמתי מהאדמה ענף שבור שבראשו צורת Y והעמדתי אותו מתחת לעץ לתמיכה, שימשיך לעשות צל על השביל. גננות נוף תמיד הייתה תחביב חבוי שלי.

ואז נסענו לפוארטו לופז, כשחזרנו אחרי שבוע העץ הכרות כבר חי ופורח כאילו מעולם לא נפל, הוא היכה שורשים חדשים, שרכים חדשים כבר תולים ממנו. הענף השבור בצורת Y? גם עליו כבר מטפסים צמחים חדשים, חיות מצאו בו בית. נראה כאילו הם עמדו שם שניהם מאז ומעולם.

כל דבר כאן הוא ככה. מכל מה שמת נובטים חיים חדשים ואם לא נובטים הרי שהמת מתאכל, מתעכל על ידי היער, הופך לחומר גלם לצורות חיים אחרות. הכול מת וחי בתנופה אדירה, בלתי פוסקת. היופי, המורכבות, העוצמה של הטבע.

זה חיזק את הקשר שלי לשיווה, אל ההרס ההינדי. האל של כל מה שמתכלה, ומה לא מתכלה? כי שני כוחות גדולים יש בעולם, הגרביטציה והזמן, ושניהם מושכים למטה ואל הסוף. והסוף הוא לא התחלה, למעשה הוא גם לא סוף. הוא המשך טבעי, הוא מה שקורה. זה יישאר אתי.

 

ה.

למדתי גם משהו על עצמי, משהו שהרגיע אותי. השהייה שלנו פה, כפי שסיפרתי, הייתה מין נופש פעיל. יש פה בית ושלוש בקתות ושטח גדול לשמור עליו, להגן ולטפח אותו.

היה משהו אחד שתמיד הדאיג אותי: שאם אטוס במטוס או אשוט בספינה שיתרסקו ואמצע את עצמי יחד עם עוד הרבה אנשים נאלצים להסתדר על אי בודד או בלב היער – תמיד חששתי שאהיה מיותר לגמרי. על אי בודד או בלב היער אף אחד לא צריך כותבים, או פקידי בנק לצורך העניין, או שמאי רכב או מעצבים גרפיים או אנליסטים. על אי בודד או בלב היער צריך בנאים, מהנדסים, אנשים שיכולים להביא תועלת אמיתית עם הידיים והראש. תמיד חששתי שאהיה זה שיאכלו אותו ראשון. או אולי שני, מיד אחרי שיתעכלו פקידי הבנק.

והנה, לא. אני יכול להסתדר, לתקן דברים, למצוא פתרונות, לעבוד עם הידיים, להדליק אש, לבנות מחסה, לחתור בסירה, להיאבק בטרמיטים ולהכיר צמחים שאפשר לאכול. יש לי דאגה אחת פחות בחיים: מצאתי שאני יכול להיות חבר תורם ובעל ערך בחברה דמיונית שאין לה שום סיכוי להתקיים. הרי מי באמת מתרסק היום על אי בודד בלי עשרות צוותי צילום ושירותי קייטרינג?

זה כנראה סוד קסמו של הנופש הפעיל.

 

ו.

אז זהו. אם לא קרה שום דבר חריג והמטוס שלנו התרסק על אי בודד ואני עכשיו חבר תורם בחברה דמיונית, הרי שאני כבר בבית, חוזר לשגרה, מתרגל מחדש למדרכות, מחליף את הירוק באפור ואת הגשם בקיץ לח ודביק. אני מבטיח לחסוך מכם את תוגת האיש החוזר, הרי אין הרבה דברים מעיקים מזה.

אני משפיל מבט אל אמת ידי הימנית. צ'ה הפוזל עדיין שם, אבל הוא כבר מתחיל לדהות. אל תדאג קומנדנטה, אני אומר לו, יש לנו בערך עוד שבועיים עד שתיעלם לגמרי, עד אז תישיר מבט פוזל אל העתיד – האסטה לה ויקטוריה סיימפרה! תמיד, עד לניצחון.

 

מה יהודי כמוך עושה בג'ונגל? (אקוודור, פרק ז')

 

א.

פה בהרי האנדים חורף קר וגשום. אז אחרי כמה ימים רצופים של מבול ורוח החלטנו לארוז את עצמנו ולשנות אווירה ומזג אוויר.

הידעתם כי אקוודור, כמה שהיא קטנה (הקטנה ביותר בדר' אמריקה), יש בה ארבעה מערכות אקלים שונות לחלוטין? כן, נו. יש את הרי האנדים, או הסִיֶירה, שעל מורדותיה אנחנו נמצאים, יש את החוף, או הקוסטה, ובמזרח המדינה יש את האוֹריינטֶה. לשם נסענו הפעם. האוריינטה – הלב הולם רק למשמע המילה. שם יש יערות גשם אמיתיים, לא יער עננים כמו אצלנו, שם חם, שם השמש זורחת (לא בתוך יערות הגשם, כמובן, אחרת הם לא היו יערות גשם), שם שמתחיל להיקוות אגן האמזונס. הידעתם כי זה המקום עם המגוון הביולוגי הגדול ביותר בעולם? קראתי שעל ענף אחד ביערות הגשם של אקוודור יש יותר סוגי נמלים משיש בכל האיים הבריטיים.

המערכת הרביעית היא באיי הגלאפאגוס, אבל אליהם לא אגיע הפעם. זה פספוס, אבל כזה שאני חי אתו בשלום. אני אומר: אם כבר לפספס משהו, אז לפחות שיהיה זה פספוס ברמה גלאפאגוסאלית. אני אומר: תנו לפספס רק את הדברים שאסור לפספס. הרי הפספוס הגדול מכולם הוא לעבור חיים שלמים ולהסתפק בלפספס דברים פחותים בהרבה.

האוריינטֶה. התרגשתי לקראת הנסיעה כמו ילד. תמיד חלמתי לראות את האמזונס, והנה אני מתקרב עוד קצת; אני באגן האמזונס. אם אלוהים הוא הטבע כמו שטען שפינוזה, אני אומר לעצמי, הרי שאני קצת כמו משה רבנו. גם הוא ראה לאלוהים רק את האגן. כי אם אלוהים הוא הטבע כמו שטען שפינוזה, הרי שהאמזונס הוא הלב של האלוהים.

ומי שהורס את הלב הזה הם בני האדם.

 

ב.

הדרך לאוריינטֶה הייתה מהיפות. עם הירידה מהאנדים הולכים הנהרות ומתחברים, ומתרחבים, אתה יכול להרגיש גם אצלם את ההתרגשות. גם המים רוצים לאמזונס. ככל שהם מתקרבים הם נעשים רציניים יותר. כבר לא שוצפים כמו ילדים. עכשיו הם פשוט נעים קדימה בכוח, מניעים כמויות עצומות של מים ולא עוצרים בשביל שום דבר. האוטובוס האט ליד גשר שהופל: המים פיצחו את עמודי הבטון המזוין העבים כאילו היו קיסמי שיניים.

הצמחייה הולכת ומשתנה ככל שיורדים, כל כך הרבה גוונים של ירוק, השמש שוב זורחת, השמיים כחולים, הלחות עולה. נסענו ונסענו בדרך ולא שבענו ממנה.

בדרך נתקענו באיזו צומת באמצע שומקום. ניגש בנאדם, התחלנו לדבר. מאיפה אתם, שאל. מישראל. פתאום הוא מתחיל לשיר: אל המעיין, אל המעיין, בא גדי, בא גדי קטן, שובר את השיניים על 'ללבן בן בתואל'. המעמדים האלה תמיד קצת מביכים אותי. ואז הוא פצח ב'גולני, גולני שלי'. בכל מקרה, הוא היה מאוד נחמד, לקח את הילדים לסיבוב, קנה להם סוכריה על מקל, צ'ופֶּטֶה, ושינה את חייהם לנצח. הו, לחיי הפעמים הראשונות!

עצרנו לישון בעיירה בשם מיסאוואלי (misahaualli), היושבת על מפגש בין שני נהרות גדולים, ריו נאפו וריו מיסאוואלי. בכיכר שיחקו קופים. אני לא מת על קופים. הם תמיד מנסים לחטוף ממך משהו. קופים ואווזים הם חיות שמאיימות עלי, למרות שבהשוואה לאחיהם ההודים והאפריקאים הקופים הלטיניים מציקים פחות. בכל מקרה, לשמחתי נחתה פתאום בכיכר להקת נשרים שחורים וגירשה את הקופים. נשרים אני אוהב.

בבוקר נסענו עוד שעה לאורך הריו נאפו בדרך לא סלולה, ואז עוד שעה וחצי של הנאה עילאית ורוגע שלא יאומן בסירת קאנו ממונעת אל הלודג'. הלכנו עם הזרם המכונה 'תיירות אחראית'. המקום בו שהינו שייך לארגון שרוכש שטחים גדולים של יערות גשם לשימור, עוזר לתושבים המקומיים, ומפעיל מקלט לחיות. עוד נגיע למקלט הזה.

בגלל הילדים לא העמקנו חדור אל תוך הג'ונגל, ועל כך הצטערתי מאוד, אבל מה לעשות, ככה זה עם ילדים: אתה צריך לוותר על הדברים שאתה הכי רוצה מבלי לצפות לדבר בתמורה. ואכן, דבר מהם בתמורה לא קיבלנו. למעשה, איך שהגענו נשך הלל את הפטמות משני הבקבוקים והשאיר אותנו עם שני תינוקות באמצע יערות הגשם של אקוודור בלי הבקבוקים שלהם. יש צורות טובות יותר לעבור את הלילה, בואו נגיד את זה ככה.

אבל אנחנו ביער גשם באגן האמזונס ושום דבר לא יכול היה לקלקל לנו את המצברוח, פשוט שום דבר.

 

ג.

הדבר היחיד שדווקא כן יכול היה לקלקל לנו את המצברוח, וקלקל, היה לראות את היקף כריתת היערות באקוודור, הקצב הגבוה ביותר בדר' אמריקה (ביחס לגודל). זה גם בגלל העצים עצמם, כסחורה, ובעיקר בגלל שיש מתחת נפט ונפט זה הכי חשוב. חשוב יותר מעצים, חשוב יותר מהעתיד של כדור הארץ, מהבריאות של ילידי ותושבי האמזונס ומבריאותם של תושבי כל העולם.

הכלכלה של אקוודור תלויה לחלוטין בנפט, אבל המומחים אומרים שלא נשאר להם עוד הרבה, שם בבטן האדמה, משהו כמו ארבע שנים, וזהו. זה, והתנודתיות במחירי הנפט, גרמו להם רק להגביר את הקצב של הבירוא והקדיחה והזיהום. ככה עוד מעט הם יישארו בלי נפט ובלי יער. ואז מה יהיה על אקוודור הקטנה (אם לצטט את קורט וונגוט הגדול, שמ"גלאפאגוס" שלו התמוגגתי כאן כהוגן)? לולא הלחץ הבינלאומי לטובת שימור והמאבקים של התושבים הילידיים בענקיות הנפט לא היה נשאר פה עץ אחד.

זה מראה עצוב. כשאתה מטייל בתוך יער הגשם ונעמד מתחת לאחד העצים האלה שעושים את יער הגשם למה שהוא – עץ עצום, יותר משלושים מטר גובה, בן כמאה ושישים שנה – אתה מתחיל לתפוש את הטרגדיה. אתה מביט על השורשים העצומים, שקומתם כקומת אדם מבוגר, על הצמרת הגבוהה, החוסמת את השמש, על המגוון של שרכים, פטריות, פרחים וצמחים אחרים שדרים עליו, שלא לדבר על החיות שמצאו בו בית, ומתמלא תחושה עמוקה של הוד. אם העץ הזה היה חי הוא היה לווייתן.

מאתיים חמישים דולר, זה מחיר עץ כזה בשוק. זה אולי לא נראה לנו הרבה, אבל לאקוודוריאני הממוצע זה בהחלט קוסם.

מחירו הכולל של העץ, אחרי שהוא הופך למוצרים ונמכר, מאמיר כמובן להרבה מאוד אלפים של דולרים, אבל האקוודוריאני הממוצע לא רואה מהם סנט. ככה זה עובד. ככה זה עבד תמיד.

 

ד.

הו, יער גשם! אין דבר מושלם ויפה מיער גשם, תצוגת התכלית האולטימטיבית של הדבר שקוראים לו חיים; מורכבות בלתי נתפשת שרק נוצרת ונוצרת ולא עוצרת. הכול קשור אחד בשני, סבוך ללא תקנה, גדל, משתנה, קמל ומת ונוצר מחדש. הכול פועם, הכול מתהווה אל מול עיניך ממש. חוויה רוחנית.

 

ה.

חוויה קצת פחות רוחנית ציפתה לי במקלט לחיות שמפעיל הארגון לו שייך הלודג' בו שהינו. בכלוב גדול ונוח שוהים כמה עשרות תוכים שניצודו באופן לא חוקי, רובם לצורכי ביות ואילוף, נתפשו והוחרמו. אתה מתקרב לכלוב הזה ופתאום כל התוכים, שלמדו לדבר בכלאם, מתחילים לצרוח: חלק צועק 'שלום, שלום!' בכמה שפות, הרבה קוראים בשמות בעליהם, חלק נובחים כמו כלבים, חלק בוכים כתינוקות, פה ושם אפשר לקלוט תוכי מקלל. זה שזה סוריאליסטי לא עושה את זה פחות מדכדך.

 

ו.

במהלך הסיור במקלט לחיות הסתובבה אלי המדריכה בפתאומיות וצעקה: עצור! מרוב בהלה כמעט נפלתי, עם הילדה במנשא הגב, לכלוב של האנקונדה שעוד לא אכלה צהריים. מסתבר שאת השביל חצתה שיירה של נמלים חותכות-עלים ואני, אבוי, כמעט והפרעתי להן.

כאילו, הבנתי שאת מאוד אוהבת חיות ונחושה להציל את יערות הגשם וכל זה, אבל בחייאת רבאק – נמלים! אלה, עד כמה שאני מתרשם, לא נמצאות בסכנת הכחדה מיידית, אז על מי את עושה עוונטות?

אחר כך היא שאלה מאיפה אנחנו וכשאמרנו התחילה להסביר כמה היא אוהבת יהודים, שהם חרוצים ומעשיים ומשתלבים בכל מקום, שיש להם אופי. הכול ברור עכשיו, אמרתי לעצמי: אנטישמית. מעדיפה חיים של נמלה על חיים של יהודי.

מהר אמרתי בלב שמע ישראל, אל מלא רחמים, כל נדרי, ברכת המזון ואשר יצר, ואכן – אלוהים עשה נס: תנין ענק עלה פתאום מהבריכה, בלע את הנאצית ואילו אנו נמלטנו משם בעור שינינו ממש, דורכים במנוסתנו על שיירה של נמלים חותכות-עלים.

אחרי הכול, מה ליהודי בג'ונגל?

לאהוב את החיים זו אולי הדרך הכי טובה לעבור אותם (אקוודור, פרק ו)

א.

מוזר, אבל האינטרנט לא חסר לי כל כך. אנחנו באקוודור כבר חודשיים, ביער, בלי עיתונים, אינטרנט, בלי כלום. פעם שבוע, פחות או יותר, כשנגמרים החיתולים, אנחנו נוסעים לקפה-אינטרנט בבאניוס, העיירה הסמוכה, ואם הילדים לא נרדמו במנשאים מוקצבות לכל אחד מאיתנו חמש עשרה דקות אינטרנט שזה בדיוק שתי דקות לפני שהשני – שרודף בינתיים אחרי שני הילדים בכיכר הגדולה מול הכנסייה ונאלץ להיות כל הזמן בשני מקומות ביחד – מתחיל לאבד שליטה. שלוש עשרה דקות מההקצבה הולכות על מחיקת זבל, השאר לתשובות זריזות, מה שכמעט לא משאיר זמן להתעדכן בחדשות, כך שאין לי שום מושג מה קורה בארץ. או בעולם. האמת? תענוג.

אני מניח שאם היה קורה משהו גדול באמת, כמו שמצאו תרופה לכל המחלות, חייזרים שנחתו או הכרזה על שלום עולמי, מישהו היה כבר מעדכן אותי במכולת של הכפר. גם המעגלים הקרובים יותר שקטים. כך שמאחר ולא שמעתי מילה אני מניח שהעולם כמנהגו נוהג ושסערות עזות משתוללות בכל כוסות התה.

 

ב.

אבל שלא תחשבו שרק לכם קשה: השבוע כשהסתובבתי לי ביער חסם את אחד השבילים עץ שנפל. בלי לחשוב פעמיים (אף פעם לא ידעתי איך עושים את זה בדיוק. האין המחשבה כמו הנהר מהמשל, מין דבר כזה שאי אפשר להיכנס אליו פעמיים?) הנפתי את המצ'טה והורדתי מכה מושלמת בדיוק במקום הנכון. מעשה שטן, ובקצה העליון של הענף שכן לו קן נמלים שכמה מאות מהן צנחו – יחד עם כמות לא מבוטלת של עלים רקובים, מים, וכמה תולעים לבנות כאלה, דוחות – היישר על הראש שלי, משם אל עורפי ומשם אל כל הגוף. מרוב בהלה וגועל איבדתי שיווי משקל, החלקתי, נפלתי מלוא קומתי לתוך הבוץ והתמלאתי סחי.

מאחר ואני עירוני – וצריך הרבה יותר מחודשיים וחצי ביער עננים על רכס האנדים בשביל להוציא את זה ממני – האינסטינקט הראשון שלי, יחד עם לבדוק אם אני בסדר, היה לבדוק אם מישהו ראה.

אף אחד לא ראה, מה שכן, לקח לי שעות להוציא את כל הנמלים מהשיער.

אז כן, גם כוס התה שלי סוערת.

 

ג.

הרבה זמן מתפנה כשאין אינטרנט לגלוש בו, אז בשעות בהן איני מניף מצ'טות ופולה חרקים משיערי אני נוהג בפראפרזה קבריולט על מה שאמרה המלכה ההיא: אם אין אינטרנט, שיקראו ספרים.

מהארץ הבאתי אתי רק שניים, אבל כל אחד מלמיליאן: "רוסיה של פוטין", מאת אנה פוליטקובסקיה ו"חם, שטוח וצפוף" מאת תומס פרידמן. שני עיתונאים גדולים, שני ספרים מצוינים, אפילו חשובים. פוליטקובסקיה שילמה בחייה על התיאור החשוף, האמיץ וחסר הרחמים של המשטר ברוסיה והעומד בראשו. ופרידמן מציע מניפסט סביבתי-חברתי-כלכלי סוחף לשינוי עולמי. ספר מעולה. אולי לא מחדש הרבה למי שמצוי בשיח של הקיימוּת, ועדיין ספר שצריך לקרוא. ירוקים נאיביים לא ימותו עליו. הוא לא מבקש מכם למחזר נייר, להפריד אשפה ולהרגיש טוב עם עצמכם. הוא דורש מהפכה. תקוותי שגם השר החדש להגנת הסביבה ימצא זמן לעיין בו, שהרי אין זמן לחכות לסרט.

בבית שאנחנו שומרים עליו פה ביער יש ספריה קטנה, לא הכי מעודכנת, ארוזה בכמה ארגזי קרטון מלאים בכל טוב; קניוק ובשביס זינגר, וונגוט וסטיינבק, יהודה עמיחי ויהודה אטלס, התנ"ך ולאו צה, מותחנים, רומנים קלילים, ספרי הדרכה, המון ספרי בישול מהאייטיז (הכל כשר, הכל עם מרגרינה וחליפים אחרים, הרוב בלשון נקבה. מישהו צריך לעשות פעם מחקר על השינויים בחברה הישראלית כפי שהם משתקפים בספרי הבישול שלה, ואולי מישהו כבר עשה?) ומה לא, ספריה שנבנתה במשך שנים על ידי מי יודע כמה תרמילאים שעברו פה. אני בולע הכול. השינויים בהרגלי הקריאה בנסיעות, ובמיוחד נסיעות ארוכות, הם מהדברים האהובים עלי. ספרים שלא הייתי משתמש בהם בבית כמעצורי דלת נגמעים כעת בשקיקה.

ואם כבר אני בעניין של קריאת עיתונאים, בערימה מצאתי שתי אסופות של בעלי טורים ישראליים, "הצד הרביעי של המטבע" מאת יהונתן גפן, טורים מ-1970 עד 1982 ו"כיופים" מאת אודטה א. דנין (היום בכלל קוראים לה משהו אחר, לא?), הטורים לא מתוארכים, אבל נראה שמדובר בשנות השמונים, אולי תחילת שנות התשעים. לכאורה אין שני הפכים הפוכים יותר מגפן ואודטה, אבל בנקודות הזמן שהוקפאו בספרים שניהם עדיין צעירים, פחות או יותר, עוד לא כוכבים גדולים, כאלה שיכולים להוביל קמפיין, שניהם באותו מצב משפחתי, פחות או יותר, מטופלים בילדים קטנים, ממש כמוני. ואכן, הטורים העוסקים בילדים שלהם הם הטובים והמרגשים ביותר.

 

ג.

ראשון ניגשתי לגפן, כמובן. בכל זאת, מאבותיי הרוחניים. את אודטה דחיתי עד שנגמרה הערימה, בכל זאת, חשבתי, סתם דודה, מגרסת אייטמים ממוסחרת. גם בזמן אמת אני לא זוכר שקראתי את הטורים שלה.

אבל איזו הפתעה שחיכתה לי! צ'מעו – האודטה הזו, המוקדמת, לצד כל החוכמעס והשמונצעס והעייצס והפערפלאך היא חתיכת כותבת נהדרת. רגישה, מצחיקה, כנה, סקסית, סוערת, סוחפת בשמחת החיים שלה, מה שתרצו, ועוד יישאר מקום לסמיטריילר מלא קומפלימנטים. סקס הוא תמיד הדבר הראשון שעלה לה לראש, לאודטה המוקדמת, הכול מלא בבדיחות גסות וברוח טובה של זימה עליזה, והעולם כולו לרגליה.

זה היה תענוג, אבל גרם לי לתהות איך אנשים יכולים להתקלקל בדרך ולהישבע שלי זה לא יקרה. הנה, ליהונתן גפן זה לא קרה. כמעט ארבעים שנה שהאיש בעל טור בעיתון אחד, בטח שיא ישראלי, והוא עדיין נותן בראש.

מה שכן, צריך לקחת גם משהו מאודטה המוקדמת. לא אתחיל לתת כאן טיפים משגעים על איך לשמור על הנירוסטה מבריקה ומה אפשר לעשות עם ממליגה מאתמול, אבל משמחת החיים הסוחפת הזו שלה יש הרבה מה ללמוד. להיות קטנוני ומריר כל אחד יכול. אבל לאהוב את החיים זו אולי הדרך הכי טובה לעבור אותם.

אה, וכמובן הסקס. אולי אני צריך להתחיל לדבר יותר על סקס. איך בכלל הגעתי למצב הזה בו קל לי יותר לכתוב על פוליטיקה מאשר על זיונים? מה אני, יואל מרקוס? מה זו הפוריטניות הזו?

 

ד.

אז אולי הגיע הזמן לחזור ולדבר על סקס, אבל לא עכשיו, אולי כשאחזור ארצה. זה בגלל כל החרקים האלה שיש פה, בטבע. קצת קשה לי להרגיש בנוח עם הגוף שלי כשאני יודע שבכל פינה ומתחת כל עלה רענן מסתתרים מאות אלפי יצורים קטנים שרק רוצים לטפס עלי, לזחול, לעקוץ, לנשוך, לרייר או אפילו סתם לנוח לכמה רגעים. רוב הזמן אני מרגיש שמשהו מטייל עלי וזה פשוט הורס לי את כל הריכוז, שלא לומר כמעט ומוציא אותי מדעתי. במיוחד בלילות, אז יוצאים כל חייתו יער. אני מרגיש כמו זוהר ארגוב בריאיון הנמלים המיתולוגי אצל מני פאר. לא הכי סקסי. זה אולי יישמע קצת מוזר, אבל הרבה פעמים יש לי את התחושה שהם מביטים בי כל הזמן, מיליוני עיניים קטנות. כבר התרגלתי לשמש לכל החרקים האלה כחניון ומזנון, אבל להיות גם הפיפ-שואו שלהם ולהכניס אותם אתי למיטה, לשלב הזה עדיין לא הגעתי.

פה, ביער, יש לנו מקלחת משגעת מחוץ לבית, ואחת מהאטרקציות המרכזיות היא להתקלח ארוכות בלילה לאור נרות. אבל אני פשוט לא מסוגל. לעמוד עירום בלילה באמצע היער לבד מול כל המעופפים האלה? השתגעתי? אני מעדיף כבר ללבוש כאפיה וללכת לשבת ביציע של אוהדי בית"ר בטדי. אני מתקלח ביום, ובמהירות, ולא שוכח לנער טוב טוב את המגבת לפני שהיא נוגעת בי.

דיבורים על סקס? תבואו ביולי.