זיכרונות מהבועה, חלק ב'

 

                                                                                                        (לחלק א)

א.

בשבוע שעבר החלו לצוף זיכרונות מהבועה. הזיכרונות הטובים צפו ראשונים. הם תמיד צפים ראשונים; המשקל הסגולי שלהם פשוט קל יותר. התכונה הזו של הזיכרונות הטובים מצילה רבים מאתנו מדיכאון קיומי על בסיס יומיומי. הזמינות היחסית של הזיכרונות הטובים היא הנס שלנו. תמיד טוב שיש משהו להיאחז בו, להתכרבל בו.

מטבען, לבועות אין צד אפל. הן יפות ושקופות ומרחפות באוויר. אבל לבועה ההיא היו. כפי שהבטחתי, השבוע אנסה לתת פומבי לצד הפחות נוצץ של הבועה. ברור שמדובר בבועה כפי שאני חוויתי אותה. אבל איכשהו נראה לי שאני לא לבד בעסק הזה.

 

ב.

בעיקר, אני זוכר את עצמי מביט בייאוש בשעון הקטן בפינה הימנית התחתונה של המסך. כבר לילה, לעזאזל. אני מת ללכת הביתה. כבר 12 שעות אני יושב פה. נמאס לי. פעם אחת לשם שינוי אני רוצה להגיע הביתה בשעה סבירה. פעם אחת. אני קם והולך. הנה, אני קם והולך. אבל לא נעים לקום וללכת. כולם עובדים. אני לא רוצה להיות הראשון שילך.

אני עושה סיבוב בין החדרים. רוב האנשים לא באמת עובדים. זה משחק במחשב, זה קורא באינטרנט, ההוא מוריד שירים. אבל אף אחד לא הולך הביתה. אף אחד לא לוקח את הדברים שלו והולך הביתה. נראה כאילו כל אחד מחכה שמישהו אחר ילך לפניו.

בפינת הקפה מריצים את אותם הקטעים. עושה רושם שאף אחד לא רוצה ללכת חוץ ממני. אני מאשים את עצמי. טוב, אני אומר, עוד חצי שעה. ועוד חצי שעה עוברת. בינתיים מישהו הזמין פיצות, ומישהו ירד למטה להביא כמה בירות. כשאני הולך לבסוף, אחרי שעה וחצי, אני מרגיש מאוד, אבל מאוד, אשם. שוב אני הראשון שהולך. שוב אני מקבל את המבט. בפעם הבאה שמישהו ילך לפני, אני אתן לו את המבט.

אתם יודעים על איזה מבט אני מדבר. אם הייתם שם, אתם בטוח מכירים את המבט; המבט של הבועה. אם לא הייתם שם, הסכיתו: המבט של הבועה הוא מבט המאפיין בעיקר מתכנתים – זה המבט שאתה מרים מהמחשב אל חברך לעבודה שיוצא מהמשרד לפניך, מבט שכולו: "מה השעה, לא שמתי לב, אני הרי מסוגל לשבת פה 30 שעות ברציפות. כבר אתה הולך? בכלל לא ידעתי שאתה עוד פה".

אחרי המבט של הבועה מגיע ה"ביי" של הבועה. כמומחה בינלאומי ליחסי עבודה אתן לכם את חוק ה"ביי": לעולם, אבל לעולם, ה"ביי" של זה שנשאר יהיה יותר קולני, יותר בטוח בעצמו, מה"ביי" של זה שהולך ראשון.

ה"ביי" של זה שנשאר לא מיועד רק לאוזני זה שהולך, הוא מיועד גם לאוזני אלה שנשארים. אם תרצו, ה"ביי" הוא מעין התפקדות של אלה שנשארו. סוג של מילת קוד שפירושה "גם אני עוד לא הלכתי הביתה. גם יש לי שני ילדים וכמעט שכחתי איך קוראים להם, לא רק לכם".

 

ג.

לחץ חברתי הוא נשק רב עוצמה. בבועה הוא פעל ללא הפסקה. הלחץ לעבוד יותר, עוד שעות, ועוד שעות. הבועה היתה תקופה של התמסרות טוטאלית לדבר. היה לזה את הקסם של זה, ללא ספק, אבל ארבע עשרה שעות כל יום באותו מקום יפיגו כל קסם, תאמינו לי.

המושג "שעות נוספות" לא היה קיים בימי הבועה. בוטל. שעות נוספות? נוספות על מה? את כל השעות הם לקחו. אם היו יכולים, היו לוקחים עוד, אבל הבנאדם צריך לישון מתישהו, לא?

העיקרון החברתי, האנושי, של "שעות נוספות" לא היה קיים בבועה. מאחורי הקונספט של שעות נוספות אני מזהה הצבת גבולות בין האדם למקום עבודתו. זה הזמן שלך, זה הזמן שלי. אני רוצה להרוויח יותר? אעבוד יותר זמן. אתה רוצה עוד זמן עבודה? שלם עליו יותר.

זה לא רק הכסף, זה העיקרון. בבועה, העיקרון הזה נמחק. אתה לא הולך לעבוד – אתה מתגייס.

המושג "לגייס" עבד חזק בימי הבועה. המעבר ממושג כמו "שעות נוספות" למושג כמו "גיוס" מסמל (לא) יפה את ימי הבועה.

בספרו "מהנדסים תרבות" (הוצאת חרגול, 2000) חקר פרופ' גדעון קונדה "שליטה ומסירות בחברת היי-טק" אמריקאית. ספר חובה. זכור לי סיפורו של מתכנת אחד, ריק סמית או ג'ון מילר, משהו כזה, שעבד כמו משוגע, לקח על עצמו עוד ועוד פרויקטים על פי דרישת החברה, הידרדר לאלכוהוליזם, התגרש מאשתו, בריאותו נפגעה והוא פוטר מעבודתו. "שילמתי את דמי החבר המחורבנים שלי", חתם ג'ון או ריק את סיפורו בציניות.

כמוהו, גם אני הרגשתי ששילמתי את דמי החבר שלי. הוא לא היה גבוה עד כדי כך, אבל בהחלט היו שם מאפיינים של התמסרות טוטאלית. צריכת הניקוטין, הקפאין והאלכוהול שלי עלתה באותם הימים. וזה בנוסף להיעלמות כמעט מוחלטת של פעילות פיזית ותפריט מבוסס ג'אנק פוד.

וגם אלה היו דמי החבר של הבועה: ימים שלמים בלי אור שמש, בלי אינטראקציה חברתית נורמלית.

דמי החבר של ימי הבועה היו החבר עצמו, כל כולו.

במבט מחמיר על התקופה, אני יכול לדבר על שיעבוד. ממש כך. נהוג לציין את הבועה כדוגמה לעליה במעמדו של העובד – מבוקש יותר וכד' – אבל זה שקר. מחירו של העובד אולי עולה, אבל ערכו יורד.

נהוג היה לציין את הניידות הגבוהה של העובדים בתעשיית ההיי-טק כעוד דוגמה לעליה במעמד העובד, אבל גם זה שקר. המכונה פשוט צריכה אספקת שוטפת של דם חדש.

 

ד.

שליטה ומסירות – אלה בדיוק הדברים שעמדו בלב הצד האפל של הבועה. קונדה כתב כי "באמצעות הרצון לכבול את העובד ונפשו לאינטרס הארגוני, מבצעים ארגונים שטיפת מוח מתמדת לעובדיהם". הם אולי קראו לזה "תרבות ארגונית", אבל זה מה שזה היה: שטיפת מוח.

ואל תטעו, לא מדובר רק בחברות הגדולות. שטיפת המוח עבדה חזק גם בחברות הקטנות. הם מכרו לך חלום, בתמורה ביקשו מסירות, ודרך המסירות השיגו שליטה. רצינו אמריקה? קיבלנו אמריקה!

אבל לא יצא לנו שום דבר מתאוות המערב, כמו שאומר השיר. אמריקה, גילינו, היא לא שאנחנו צריכים.

 

ה.

הבועה היתה סוג של חור שחור. היא לקחה לנו את כל האנרגיה. בתקופה ההיא לא פלטנו שום אור, אני חושש. היינו קבורים. לתקופה לא ארוכה מדי נבלענו, חבורה לא קטנה בכלל של אנשים, למערבולת. כשנפלטנו ממנה, היינו בעיקר עייפים נורא.

כשהכל נגמר, כשהודיעו לנו שהחברה נסגרת, לא חרב עלי עולמי. אלה לא היו פיטורין בנוסח מפעלי הטקסטיל. הרגשתי יותר כמו בלונה פארק, כשרכבת ההרים עוצרת לבסוף. זהו? נגמר? מה קרה כאן? למה כל העולם ממשיך להסתובב? והיתה גם נשימה גדולה לרווחה. סוף סוף אפשר קצת לנוח.

החוק מחייב חודש של הודעה מראש. עדיין באים לעבודה, אבל לא עושים הרבה. כל אחד מתכנן את צעדיו הבאים; אלה עם הילדים מחפשים עבודה, אלה בלי מתכננים נסיעה. הבחורה מהביטוח מנהלים כבר היתה. יש סוג של אובדן באוויר, וגם סוג של חופש מריר. זה זמן של ארוחות צהרים ארוכות וחשבון נפש. פתאום אתה נושם עמוק. אתה מרגיש מוזר: לקחו לך את הדבר שהכי הזדהית אתו. אתה תלוש.

הסטארט אפ מההתחלה מיצב את עצמו לא כמקום עבודה גרידא, אלא כמקום בו חלומות מתגשמים. אלא שרבים מהחלומות לא התגשמו. רבים מהם התנפצו. לפעמים הם היו מתנפצים לך בפרצוף.

מה אני אומר בעצם, אני אומר שהבועה הזו, הגדולה והמפוארת של ההיי טק, לא התפוצצה רק בעיתונות או בבורסות. הבועה הזו התפוצצה גם בתוך כל אחד מאיתנו. פיצוץ קטן, אבל משמעותי. ועד היום זה קצת כואב.

 

שרוכים, ארנק, NRG

 

א.

אתמול קניתי שרוכים. ניסיתי להיזכר מתי היתה הפעם האחרונה שקניתי שרוכים. לא הצלחתי להיזכר. לדעתי אתמול היתה הפעם הראשונה בחיי שקניתי שרוכים. חישבו על כך, אחיות ואחים, כמה פעמים, בגילנו, יוצא לנו לעשות דבר בפעם הראשונה? לא הרבה.

נכון, אתם יכולים לומר: כולה שרוכים. ואכן, כולה שרוכים.

אבל אם תחשבו על זה רגע, כל דבר הוא בעצם כולה שרוכים, כי (כמעט) אין דבר שאי אפשר להמעיט בערכו עד כדי כך שהוא ייראה בעינינו כשרוכים כולה.

אתמול, אם כן, היה לי צ'אנס לעשות משהו בפעם הראשונה כמו שצריך, ופספסתי אותו. אני בהחלט יכול לראות את עצמי על ערש דווי, זקן ועשיר כקורח, נושם את נשימתי האחרונה, לוחש: "ש…רו…כים…", עוצם עיניים ומחזיר את נשמתי לאין-בורא.

השרוכים האלה של אתמול, השחורים, הזולים, יכולים להיות הרוזבאד שלי.

 

ב.

עוד דבר נחמד שקרה לי: לפני שלושה ימים נכנסתי בבוקר לפיצוציה לקנות משהו. הבחורה שקנתה לפני – מסטיק ובקבוק מים – כנראה כל כך התבלבלה מהגבריות שלי המתפרצת (אי אפשר להאשים אותה, לבשתי את הנעלי חתונה, החולצה הכתומה והמעיל הכחול), שהיא פשוט השאירה את הארנק והלכה.

לקחתי את הארנק ויצאתי אחריה. היא עמדה בפינה נופפה למונית. היי, צעקתי. היא מיד הסתובבה. הארנק שלך. היא עשתה פרצוף חמוד כזה של בחורות, אמרה תודה, לקחה את הארנק, ונעלמה במונית.

חזרתי לפיצוציה והמוכרת אמרה לי: טוב לעשות מצווה על הבוקר.

כן, אמרתי לה, זה נכון.

 

ג.

ומשהו שלא קשור אלי, לשם שינוי: הידיעה על גל הפיטורין המתרגש על מעריב – יותר מ-100 עובדים יפוטרו, מהם כ-50 עיתונאים – מסתיימת בפסקה הבאה, שאומרת הכל: "הפיטורים והקיצוצים נוגעים גם לעובדי אתר האינטרנט NRG של מעריב, שבהקמתו הושקעו רק לפני כחצי שנה כ-25 מיליון שקל."

החגיגה של נרג, אם כן, הולכת להסתיים.

וחבל שכך, האמת. בחודשים האחרונים אני מוצא אותו יותר ויותר לטעמי. אפשר אפילו לומר שאני מאוד אוהב אותו, במיוחד את ערוצי היהדות, התרבות, הרשת והרכילות. יש להם ערוץ רכילות מעולה. אגב, איתי שגב מתגרש ותום אבני יוצא עם מישהי שגדולה ממנו בשמונה שנים – הייתם מאמינים?

כחמישים עיתונאים יפוטרו ממעריב? אני מוכן להתערב שלפחות מחצית מהם יבואו משורות נרג. ככה זה, וחבל שככה זה.

 

קוראים ותיקים אולי זוכרים שלא תמיד חשתי ככה כלפי נרג. בימיו הראשונים הוא היה עמוס לי מדי, שטותי מדי. כתבתי אז פוסט ושיר על הנושא. רבים מהמגיבים הסכימו אתי אז, ואני חושב שהם יסכימו אתי גם היום: היום זה פשוט אחלה אתר.

 

זיכרונות מהבועה

 

א.

יום רביעי היה יום המסאז'. המעסה היה מגיע לקראת עשר בבוקר, מתמקם באחד החדרים, סוגר את התריסים, מעמעם את האורות, שם מוזיקה של דולפינים, מדליק כמה נרות – אחד בריח יסמין, אחד בריח לילך, אחד סתם בשביל התאורה – מסדר את בקבוקי השמן ומעמיד את מיטת העיסוי.

אחד אחד היינו נכנסים אליו, מורידים נעליים ונשכבים על המיטה. החור שמיועד לראש במיטות המסאז'ים תמיד הזכירו לי אסלה, אבל לא אמרתי לאף אחד. למה להרוס לאנשים את הכיף?

מבחינת עבודה, יום רביעי היה יום אבוד; עד שקיבלת את המסאז' לא יכלת להתרכז בשום דבר אחר, ואחרי שקיבלת את המסאז' לא רצית להתרכז בשום דבר אחר. היינו יושבים בפינת הקפה, רפויים ונינוחים, שמן העיסוי הארומטי עדיין לא ירד מהגוף, מה שגרם לכולם להיראות קצת כמו סופגניות; מכונת הקפה המשובח פלטה קפוצ'ינו אחר קפוצ'ינו, ואנחנו הרגשנו על גג העולם. רוח התקופה נשבה בגבינו. היינו מדברים על האפליקציה, וכל מי שאי פעם חווה ולו מעט מהבועה יודע: אין כמו לדבר על האפליקציה.

כמה אהבתי את ימי הרביעי של הבועה.

 

ב.

אני זוכר גם את היום בו קראו לי לחניון של החברה: מכונית חדשה, עם הניילונים והכל, חיכתה לי שם. זו היתה הפעם הראשונה שלי בחיים, והיחידה בינתיים, בה קרעתי את הניילון מעל מושבי מכונית חדשה. תחושה טובה, אני מוכרח להודות. אני זוכר את החגיגיות המופרכת מעט של אשת המשק, שהגישה לי את המפתח ומדבקה עם לוגו לא קטן של החברה להדביק אותו על האוטו.

זה היה אוטו היי-טק קלאסי, מהסוג שמילא באותם ימים את כבישי הארץ, במיוחד את אלה מתל אביב לכיוון קריית עתידים או הרצליה. אני לא ממש זוכר אם זו היתה יונדאי או מאזדה או דייהו – הכל נראה אותו דבר – אבל אני זוכר את הצבע הירוק.

באותה התקופה היתה השכונה שלי מלאה ברכבי היי-טק, כל רכב והלוגו שלו, חונים בצד הרחוב כמו רמזים לכסף גדול. כל שם צופן בתוכו הבטחה לעולם טוב יותר. שמתי לב שעל אחוז גדול מאוד מהלוגואים מופיעה המילה "Solutions". היתה לזה סמליות בעיני: זה קצת כמו ילד מהצופים שמכריח זקנה לעבור את הכביש. המון אנשים המציאו פתרונות לבעיות שלא היו שם עד לפני רגע.

אני זוכר שהיינו שותים אספרסו של בוקר בקריית עתידים, צופים במשאיות פורקות עוד ועוד רכבים חדשים. היה בזה משהו ראוותני, כמעט דוחה, אבל אהבנו את זה, כי כאמור: רוח התקופה נשבה בגבינו. ככה זה, כשרוח התקופה נושבת בגבך אתה לא תמיד מספיק לעצור ולחשוב איך זה נראה מבחוץ.

אלה היו הבקרים של הבועה.

 

ג.

בדרך כלל אני לא אחד שיוצא לטיולים תכופים מדי במורד שדרת הזיכרונות, אבל בזמן האחרון פה ושם מתחיל שוב להישמע הדיבור של הבועה, מה שגורם לי לנעול את מגפי ההליכה של הזיכרון ולפסוע שוב במורד השביל הזה: שביל הבועות הזוהרות, הנועדות להתפוצץ.

הזיכרונות הטובים תמיד עולים ראשונים – אבל אלה לא רק הזיכרונות של הכסף, האוטו, הנסיעות לחו"ל, המסאז'ים והארוחות העסקיות. כלל וכלל לא. הזיכרונות הטובים באמת הם הלך הרוח של הימים הראשונים – הלך רוח של מהפכה. הזיכרונות הטובים באמת הם התחושה של להיות חלק מחוליית קומנדו, ההרגשה שאתה הולך לפוצץ ת'עולם, שאתה עושה משהו שלא עשו קודם.

יש זיכרונות טובים של ישיבות אינסופיות אל תוך הלילה, אפופות עשן והזיות. הזיות על מהפכה, על הנפקה, על עבודה בחו"ל, הזיות על האפליקציה – שוב האפליקציה – המושלמת. הדבר שאי אפשר בלעדיו, הדבר שכל אחד יוריד, הדבר שיטרוף את הקלפים. להט חיובי הוא תחושה רבת עוצמה.

הימים הראשונים של הבועה; ימים של אמונה יוקדת, של ברק בעיניים, של ראש מתפוצץ ממחשבות. הימים הראשונים של הבועה; התחושה שהגעת בדיוק, אבל בדיוק, למקום המתאים לך. התוכן היה המלך ופועלי התוכן של כל העולם התאחדו, התנערו כאיש אחד, ניתקו את השלשלאות ומצאו את עצמם פתאום עם ביטוח מנהלים וכרטיס ביקור יוקרתי. ערכנו עלה. פלאים. גם זו היתה רוח התקופה; ההרגשה שאתה מבוקש. ההרגשה שיש לך (זהירות, משחק מילים) אופציות.

 

ד.

זו נקודה שכדאי להדגיש, אולי אפילו לעשות עליה דוקטורטים באוניברסיטה: אנשי "התוכן" חוו את הבועה באופן שונה לגמרי מהמתכנתים. המתכנתים, אם להכליל, כאילו היו שם תמיד, או יותר נכון: הטכנולוגיה היא השטח הטבעי שלהם, המגרש הביתי. הם הגאונים שמפסלים בקוד, שכותבים שירה ב-XML. הם יצרו את התשתית, את הדבר עצמו. אחר כך הם הביאו אותנו, אנשי התוכן, שנמלא להם את הכל במילים. אני חושד שמבחינתם תמיד היינו קצת טפילים. טרמפיסטים. מה בעצם אתה עושה, שאל אותי פעם מתכנת.

מפרספקטיבה של כמה שנים אני יכול לומר שהיינו קצת כמו ליאונרדו דיקפריו ב"טיטאניק"; נוסעים חצי סמויים על ספינת פאר. אנחנו היינו אלה שאת כל חייהם העבירו במחלקה השלישית, איפה שצפוף ומחניק, ופתאום מצאנו דרך להסתנן למחלקה הראשונה, איפה שהשמפניה קרה ומלצרים הדורים עוברים כל הזמן עם מגשים עמוסי מאזטים. כשהספינה הגדולה, הבועה, הפליגה, מצאנו את עצמנו – כמו ליאונרדו דיקפריו – במקום בו לעולם לא היינו. ואהבנו את זה. לעזאזל, אהבנו את זה לאללה!

היינו כולנו, אנשי התוכן, קצת כמו ליאונרדו דיקפריו בסצינה הבלתי נשכחת מ"טיטאניק": עומדים זקופים בחרטום הספינה, פורשים ידיים אל מול הרוח והים, וצועקים בשמחה אינסופית: אני מלך העולם! אני מלך העולם!

כן, כך היינו. אנשים של תוכן בעולם של קוד, אנשי מילים בעולם של אופציות. לכמה רגעים בהיסטוריה, היינו במרכז העניינים. לכמה רגעים בהיסטוריה יכולנו להתעדכן בנאסד"ק או לחשוב על אקזיטים ולא להרגיש מגוחכים. לכמה רגעים, כמו דיקפריו, יכולנו להתאהב בנערות של המחלקה הראשונה, לשים על שולחן בית הקפה מפתחות של אוטו חדש.

אפשר להמשיך את ההשוואה בין הטיטאניק – המיתוס כולו, לא רק הסרט – לימי הבועה. היא מתאימה ברבדים רבים נוספים. כשהטיטאניק והבועה התנפצו לתוך הקרחון הגדול של המציאות, התברר שאין מספיק מקום בסירות ההצלה. כשהבועה התנפצה, היינו הראשונים שנפטרו מהם. בעצם לא הראשונים. לפנינו נפטרו מהדרג השלישי של הבועה; דרג הפינוקים – המסז'יסטים, סוכני מכונות הקפה, המסעדות היקרות, ימי הכיף.

על סיפון הטיטאניק, התזמורת לא הפסיקה לנגן עד הרגע האחרון. בבועה, נגני התזמורת היו הראשונים שקוצצו. בסרט, ליאונרדו דיקפריו יורד למצולות. אנחנו, רובנו לפחות, פשוט חזרנו לאן שהיינו קודם. לפחות יש לנו את הזיכרון הטוב של עצמנו עומדים בחרטום מול הים והרוח, מרגישים מלכים לרגע אחד.

 

ה.

הזיכרונות הטובים תמיד עולים ראשונים, כאמור. יש עוד המון מהם. מדובר, בסך הכל, בתקופה של למעלה משנתיים, שלוש חברות סטארט-אפ, שלושה כרטיסי ביקור, באנגלית, כל אחד מהם יותר טוב מהשני. עד היום אני שומר את ערמות הכרטיסים מכל החברות שעבדתי בהן. מי יודע? אולי פעם נעשה קאמבק?

כרטיסי הביקור תמיד היו בעיני סוג של משל לכל תקופת הבועה. ממחקר לא רשמי שערכתי מסתבר שתשעים ושלושה אחוזים נקודה שבע מכל חברות הסטארט-אפ בעולם נסגרו לפני שעובדיהן הספיקו לחלק את כרטיסי הביקור שהודפסו עבורם.

הבועה התפוצצה, המשקיעים נעלמו, העובדים פוטרו והמשרדים נסגרו – אבל כרטיסי הביקור עדיין אתנו. עבורי, כרטיסי הביקור מימי הבועה מתפקדים כסוג של אנדרטה. אני מביט בהם ונזכר איך היה.

 

(בשבוע הבא: הצד האפל של הבועה)

פרשת השבוע – בֹּא

 

א.

בפרשת השבוע שלנו – פרשת בֹּא – מפיל אלוהים על מצרים ופרעה את שלושת המכות האחרונות – ארבה, חושך, מכת בכורות.

בדרשה שלי משנה שעברה כתבתי על מכת בכורות, כדאי. השנה אבקש להתרכז במכת חושך.

 

אבל לפני שירד החושך על הדרשה הזו, כמה מילים על הפסוק הפותח את הפרשה, הפסוק שנתן לה את שמה: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: בֹּא אֶל פַּרְעֹה, כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ…".

 

מעניין. לפי ההיגיון צריך היה אלוהים לומר למשה "לך אל פרעה", שהרי אלוהים הוא אתנו, או לפחות עם משה. מדוע אם כן בחר הכתוב לומר בֹּא?

 

שמעתי לא מעט פרשנויות בנושא הזה, אבל אף אחת לא נשמעה לי מי יודע מה. נאלצתי לחשוב לבד: למה בֹּא?

 

בעיני, את הפסוק הראשון אפשר לקרוא בשתי צורות.

הראשונה, קריאת פְּשט קלאסית, מציעה: אלוהים אומר למשה, בֹּא, הולכים אל פרעה. כלומר, אלוהים אומר למשה – אני הולך אתך, ביחד.

דרך הקריאה הזו מתאימה לרוח הפרשה: בשתי הפרשות האחרונות, יותר נכון מאז תחילת ספר שמות, אנחנו רואים אלוהים שלא הכרנו. יש קול של אלוהים אחר: מעורב, עצבני, אלים, קפריזי, ספונטני ומצד שני קונטרול פריק מטורף, עם משיכה כמעט ארוטית לחוקים, נהלים, מצוות, איסורים, טקסים והפקות ענק – הפרעה אלוהית שתגיע לשיאה באירוע מתן תורה.

 

הקריאה של "בֹּא, הולכים יחד לפרעה" מתאימה לאלוהים החדש.

בכלל, מכות מצרים הם הדבר הכי כיפי שאלוהים עשה מאז בריאת העולם. אתה ממש יכול לשמוע אותו נהנה, ממציא מכות, מחלות, מקשה את לב פרעה, ובסוף גם יורד לארץ בעצמו, על מנת לקנח ברצח בכורי מצרים. כבר בשנה שעברה עמדתי את חדוות העשייה המופרזת מעט של אלוהים במכות מצרים. אלוהים, אצטט את עצמי עבור אלה שלא לחצו על הלינק, "הוא כמו איזה ג'ון טרוולטה היוצא לערב דיסקו עם החברה, שנאמר: "כֹּה אָמַר יְהוָה: כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם" (יא, ד)

 

הקריאה השניה מציעה כיוון שונה. הפעם, אלוהים לא נמצא רק בתוך משה, אלוהים נמצא גם בתוך פרעה.

כמו בקריאה הראשונה, גם כאן מובלעת הנחה שמדובר בטיפוס שונה לחלוטין משזה מאלוהים של ספר בראשית.

נכון, כבר בספר בראשית הרשה אלוהים לעצמו להתערב בחלומותיהם ובנטיות ליבם של מלכים זרים. אבל בספר בראשית זה היה שונה. שם, אלוהים התערב בחלומות של אנשים כשהוא עושה את זה לטובתם. כמו למשל המלך ההוא, שרצה לשכב עם שרה, או רבקה; אלוהים בא לו בחלום ואמר לו: דיר באלאק, אשת איש. 'תה נוגע בה, הלך עליך.

זה בסדר גמור, אפילו הגון. אבל כאן, בספר שמות, אלוהים מטה ומקשה את ליבו של פרעה בניגוד גמור לכל מה שהגון. להפך; המטרה היא גרימת סבל.

 

אבל אני מבקש מכם לא לעצור כאן. בואו נקרא את הפסוק עוד פעם: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: בֹּא אֶל פַּרְעֹה, כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ…".

שימו לב לזמנים, חברים, שימו לב לזמנים. אלוהים כבר שוכן בתוך לב פרעה, הוא כבר הכביד את לבו, ועכשיו – כשהוא עדיין בתוך ליבו הקשה של פרעה, משם הוא קורא למשה: בֹּא.

ומשה שואל: לאן לבוא? איפה אתה? ואלוהים אומר לו: אני אצל פרעה, "בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ…".

כלומר: אלוהים קורא למשה מתוך ליבו פרעה. אלוהים נמצא בתוך שניהם באותה מידה –בתוך משה ובתוך פרעה.

 

שתי קריאות; בראשונה אלוהים נמצא בתוך משה, בשניה אלוהים נמצא בתוך פרעה.

 

ב.

כאמור, החושך הוא מוטיב מרכזי בפרשת בֹּא. שלוש המכות האחרונות חשוכות לחלוטין; על מכת ארבה נאמר כי: "וַיְכַס אֶת עֵין כָּל הָאָרֶץ וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ" (שמות, י', ט"ו), על מכת בכורות נאמר "כֹּה אָמַר יְהוָה:  כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם" (שם,י"א, ד'), וכמובן, מכת חושך.

 

חושך, חושך מוחלט, שולט בפרשת בֹּא. הנה הוא יורד:

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם, וִיהִי חֹשֶׁךְ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם, וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ.

וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם, וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים.

לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים" (שמות י', כא')

 

"חושך שבא על מצרים מתוך גיהינום היה", כתוב במדרש שמות רבה (יד, ב). ואכן, העובדה שמדובר בחושך מסוג חדש פשוט צועקת את עצמה מתוך הטקסט. זה חושך שאפשר למשש, זה חושך כבד ששוכב עליך עד שאתה לא יכול לקום מתחתיו.

חושך כזה עוד לא היה לנו בתנ"ך, וגם לא יהיה. החושך היחיד שמתקרב לחושך של מכת חושך, הוא החושך הראשון בתנ"ך, "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" (בראשית א, ב). גם עליו אמרו המפרשים שהוא חושך של גיהינום. 

מחושך עד חושך לא קם כחושך.

 

ג.

אבל החושך של מכת בכורות קשה וכבד יותר מהחושך של בריאת העולם. הביטו שוב בטקסט – לא היה שם רק חֹשֶׁךְ, היתה גם אֲפֵלָה.

אני פותח את ספרו של הרד"פ "הפּרְעֹה שבתוכי – מחשבות על ספר שמות", פרק כ"ב (ראו גם כאן), ואני שמח לצטט לכם ממנו. חתיכת פרשנות מעולה, שאותי קצת הפתיעה בפן הפסיכולוגיסטי שלה.

כותב הרד"פ: "ומה (נכתב) חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה? חושך מלבר אפלה מלגו". כלומר: החושך בא מבחוץ, האפלה מגיעה מבפנים. משפט שאפשר לעשות ממנו פוסטר.

וממשיך הרד"פ: "וזה מה שלמדתי ממכת חושך: שיכול האדם לסבול את החושך, ויכול האדם לסבול את האפלה, אלא שלא יכול לסובלם כשהן משולבין. בחושך, הטיל אלוהינו על המצרים את המכה הקשה מכולן, קשה לדידי אף למעלה מ(מכת) בכורות, הטיל עליהם את החושך ואת האפלה כשהן משולבין – חשוכים היו בחוץ וחשוכים היו בפנים. החושך הוא הכתוב 'לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו'; את זה יכולין היו לסבול, אך מה שהכריעם היתה האפלה, עליה נאמר: 'וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים'."

 

ד.

מכת חושך תמיד היתה קצת חריגה, עכשיו אנחנו מבינים למה: מכת חושך היתה מכה נפשית: מכת הדיכאון. אלוהים הפיל על המצרים את הדיפרסיה.

את פרשנותו למכת חושך מסיים הרד"פ במשפט חזק: "הצעקה הגדולה שצעקו המצרים במכת בכורות, גם על החושך צעקוה".

אנסה לפרש את הרד"פ: הדיכאון של המצרים בעקבות חשכת שלושת הימים היה כל כך גדול וכל כך עמוק, שהדרך היחידה בה אלוהים היה יכול להעיר אותם ממנו ולהחזיר אותם לחיים תקינים היתה לתת להם ניעור רציני, להוציא אותם מהאפטיה, לתת להם זבנג של ריאליטי.

אלוהים מתחרט על מכת חושך. הוא מרגיש רע כשהוא רואה את המצרים בדיכאון עמוק כל כך. גם הם יצוריו. אלוהים מרגיש, וזו לא פעם ראשונה, שהוא הלך קצת רחוק מדי וקצת חזק מדי.

הוא מחליט ללכת בגדול, ואכן, זה עבד כמו קסם: (י"ב, כ"ט-ל') "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיהוָה הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר; וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה. וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה, הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם, וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם: כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת".

המצרים צועקים, מתעוררים, ואפילו פרעה מתנער מהשליטה שקנה אלוהים על לבו, ואומר למשה: רק לכו. צאו. קחו את האלוהים שלכם, ותתחפפו מכאן.

 

ה.

אלוהים, שקצת מתבייש במעשיו, מגיע בלילה, בחושך, כמו גנב. מתגנב בשקט מבית לבית, שלא יראו אותו. זורע מוות, ובורח. מכת חושך ומכת בכורות אינן שעתו היפה של אלוהים. בכל שמונה המכות הקודמות אפשר אולי היה למצוא איזה קסם, איזה טריק, שטיק, איזה ויץ, אבל חושך ובכורות הן מכות של רוע צרוף.

פרשת בא מתחילה בחושך ומסתיימת בחושך. אלוהים של פרשת בא הוא אלוהי החושך, אלוהי האפלה. אלוהים של פרשת בא הוא הצד האפל של אלוהים. זה שלא נעים להסתכל בו.

 

ו.

ובנימה אופטימית זו, שבת שלום.

  

היום גרמתי אושר

 

אחר הצהרים, ואחיכם יורד עם הכלבה.

כמו שאני יוצא מהבניין, נשמעת צעקה סלאש קריאה: מיסטר! מיסטר!

אני, אתם מכירים אותי, אומרים מיסטר – אני מחכה. וזה כי אני מיסטר.

 

(פלשבק: פעם, בניו יורק, טעתה פקידת הקבלה בהעתקת שמי – Feuer – וכתבה Fever. אלה היו השבועיים הנהדרים בחיי – השבועיים בהם קראו לי מיסטר פיבֶר. הייתי הולך ברחובות ניו יורק סיטי ושר לעצמי: יו גיב מי פיבֶר, אין דה מורנינג, פיבֶר אול ת'רו דה נייט. פיבֶר! וֶון יו קיס מי, פיבֶר וֶון יו הולד מי טייט.

 הו, ארים כוסית לכבוד כוחו המרפא של הפלשבק. הייתי חולה, עכשיו אני בריא).

 

את הכביש חוצה אישה פיליפינית בגיל העמידה. זיהוי פיליפיניות בגיל העמידה זו תכונה נרכשת; בהתחלה הן תמיד נראות צעירות, או יותר נכון – חסות גיל מוגדר. בשנים הראשונות שלי עם הפיליפיניות הן תמיד היו נראות לי איפשהו בין 18 ל-40, אבל החיים בעיר מלמדים אותך דברים שלא חשבת שתלמד: בת כמה הפיליפינית שלפניך. זו, הרשו לי לומר לכם, היתה בגיל העמידה. אפשר לזהות לפי הברכיים.

מיסטר, היא אומרת לי – כן יו ריד אינגליש? יס, אני עונה לה. אנד היבּרוּ? יודע, אני אומר לה.

 

הפיליפינית הזאת, אני מכיר אותה מהשכונה. הרבה פעמים אני רואה אותה בבוקר; אני מוריד את הכלבה שלי, היא מורידה את הזקנה שלה. לפעמים אני חושב לעצמי שאני הפיליפיני של הכלבה שלי.

 

אולי, אם לא אכפת לך, אומרת הפיליפינית ומגישה לי מכתב, לקרוא לי מה כתוב במכתב.

אני קורא לה: זה מכתב ממשרד העבודה. נושאו: אישור החזקת עובד זר למטרות סיעוד.

אר יו שוּר, שואלת הפיליפינית. כן, אני אומר לה. עד כמה שאני מבין, מדובר באישור.

עיניה נדלקות. מה זה נדלקות – זיקוקי דינור של יומָעצמאות.

אתה בטוח, היא שואלת. עד כמה שאני מבין, אני אומר לה, המכתב הזה אומר שלגברת XXX מותר להחזיק עובד זר למטרות סיעוד.

אתה בטוח, היא שואלת.

אני אומר שכן.

בטוח?

כן. (כמה קצרה הדרך מהיסוס לנחרצות כשאישה עומדת מולך)

יס!, צועקת הפיליפינית, ושוב: יס! יס!

ואני אומר לה: איטס גוד ניוז סיסטר – יו כן סטֶיי.

 

והיא, מרוב האושר היא לא יודעת מה לעשות. היא פשוט לא יודעת מה לעשות. מתי בפעם האחרונה ראיתם מישהו שהוא כל כך מאושר שהוא פשוט לא יודע מה לעשות? אני מוכן לשים חמש עשרה שקל שהרבה זמן לא ראיתם דבר כזה. ואני עומד מול הדבר הזה, והאמינו לי אחים ואחיות – האושר הוא מידבק.

והיא עומדת שם מאושרת, ואני מתרגם לה את המכתב לפרטי פרטים, ואני רואה עליה שהיא מתה לחבק מישהו, ואני קולט שהדבר שהיא הכי צריכה עכשיו זה פשוט להתחבק עם מישהו.

אני היחיד שעמדתי שם – האופציה היחידה לחיבוק – אבל ברור שדבר כזה כמו חיבוק בין אדם כמוני לאדם כמוה בנסיבות הנוכחיות לא יכול להתקיים.

היא רקעה ברגליה, היא נגעה בכתפי, היא קפצה אגרופים אל מול השמיים האפורים של תל אביב, היא חייכה (החיוך שלה הזכיר לי את החתונה שלנו, של גלית ושלי), היא צחקה בקול באמצע הרחוב הריק, היא ביקשה ממני לחזור שוב ושוב על המילה הראשונה במכתב: פֶּרמיט. אישור. פֶּרמיט. אישור.

 

אני אומר לכם – זה עשה לי כל כך טוב.

 

היא לקחה את המכתב, הודתה לי שוב. היא לחצה לי את היד, היא ממש לחצה לי את היד, בשתי ידיים היא לחצה לי את היד. תודה, היא אמרה לי בעברית, תודה רבה.

ורצה הביתה.

 

נזכרתי ברוז, הפיליפינית האחרונה שלנו, איך נסענו לבקר אותה בנווה תרצה, לשם נחטפה ממיטתה באישון לילה אחרי עוד מבצע נועז של משטרת ההגירה. הם לא נתנו לנו לתת לה טמפונים, או שוקולד. אסור לתת לאסירות שום דבר שנמכר בקנטינה של הכלא. הקנטינה של הכלא היא מונופול. כל משטרת ההגירה המחוריינת היא מזימה של זכיין קנטינות מרושע.

 

עמדתי שם, מביט בה רצה הביתה. כשהיא הגיעה לדלת, היא הסתובבה אלי ונופפה לי בידה, כמו באגדות האלה על הנסיכות האלה שמנופפות בידיהן.

 

פיליפינית בנעלי בית ברחוב צדדי בחורף תל אביבי עם אישור עבודה – יותר נסיכה מזה?

 

מספר חסוי

(הטור הזה, שפורסם אתמול בגלובס, נכתב בהמשך לדברים האלה, במיוחד לתגובות)

 

א.

וראו איזה פלא: גם אחרי כל השנים האלה, עדיין יש תקווה קטנה שניצתת בלב בכל פעם שהטלפון הנייד מצלצל ועל הצג מופיעה הכתובת: "מספר חסוי". אולי הפעם, אני אומר לעצמי, אולי זו שיחת הטלפון שחיכיתי לה כל חיי. ואם זו לא שיחת הטלפון שחיכיתי לה כל חיי, אולי לפחות מתקשרים לספר שיש סכום נכבד של כסף שמגיע לי? אולי ההרפתקה הגדולה של חיי מחכה לי מעבר למספר החסוי? אולי רוצים להזמין אותי להתראיין ברדיו? וסתם, אולי חבר מתקשר מחו"ל אחרי חודשים שלא דברנו? הרבה פעמים סיננתי מספרים חסויים רק על מנת לגלות בתא קולי שפספסתי שיחה חשובה.

כן, אחרי כל השנים האלה, עדיין יש תקווה בלב – תקווה בסיסית, ילדותית – שבצד השני של הקו נמצא משהו טוב. אומר זאת אחרת: אם עדיין ניצתת תקווה בלבך כשהמספר החסוי מופיע על הצג, זה סימן שאתה צעיר, שרוח מרחבים בצווארונך תמיד נושבת.

המספר החסוי הוא האתגר היומיומי ביותר, ועם זאת אחד מהקשים ביותר, שמציב בפנינו אורח החיים הסלולרי. מה מסתתר מאחורי הכתובת? האם נפסע בשביל הזה? האם ניקח את השיחה הזו?

 

ב.

בואו נודה. נכווינו כל כך הרבה פעמים, אנחנו כבר יודעים את האמת: זו אף פעם לא השיחה שחיכית לה כל חייך, אף פעם לא מגיע לך כסף, אין שום הרפתקה. אני יודע את זה, אתם יודעים את זה. התקווה הניצתת עם הופעת המספר החסוי דינה להיכבות ברגע שענית לשיחה.

מה נשאר לנו, אם כן? נשאר לנו רק הרגע העובר בין הופעת ה"מספר חסוי" לבין ההחלטה אם לענות או לסנן. ברגע הזה, הכל יכול להיות. ההרפתקה היא עדיין אופציה. זו עדיין יכולה להיות, באופן היפותטי, השיחה שחיכית לה כל חייך. יש מקום לתקווה.

אני אוהב את הרגע הזה. הרבה פעמים הוא מעורר בי פלשבק מהילדות. כשהייתי קטן – והאמינו לי, קטן הייתי – היה דוד שלי נוהג לקחת אותי מדי פעם למלא טוטו, או אולי היה זה לוטו. היינו ממלאים את הטופס (הוא היה נותן לי לבחור מספרים, מה שיכול לעשות ילד מאוד גאה), ויוצאים לבזבז את הפרס הגדול. לפעמים היינו נכנסים לסוכנות מכוניות. סליחה, היה דוד שלי שואל את איש המכירות, המרצדס עם הגג הנפתח; אפשר לקבל את זה גם באדום? לפעמים היינו הולכים לבחור אופנוע; דוד שלי רצה לברר אם הקאוואסאקי די.אר 750 טורבו החדש כבר הגיע. לפעמים היינו קופצים לסוכנות נסיעות, דוד שלי רצה לברר לגבי כרטיסים לאיי הבהאמה. הסיבובים האלה הם מזיכרונות הילדות שאני הכי אוהב.

כך, יותר מעשרים שנה לפני הפרסומות של הלוטו היום, עם היאכטה והמטוס הפרטי, כבר הבנתי את כל מה שצריך להבין על האשליה של הטוטו והלוטו: אתה אף פעם לא זוכה, אין לך שום סיכוי לזכות; הטופס שמלאת הוא בסך הכל אישור זמני על זכותך לחלום. תוקפו יפוג כשיפורסמו תוצאות ההגרלה. עד אז, תעשה מה שאתה רוצה. כל מה שיש לך זה הרגע העובר בין ההימור לבין התוצאה. ואם כל זה מה שיש לך, כבר עדיף שתעביר את זה בכיף.

זה בדיוק כמו הרגע העובר מול המספר החסוי: תיהנה מזה כל עוד אתה יכול.

כשיופיע המספר החסוי על הצג שלכם בפעם הבאה, אני מציע לכם לראות בו הזמנה לחלום קצר בהקיץ. אל תחשבו "מי זה", תחשבו "מי זה יכול להיות", או יותר טוב "מי הייתי רוצה שזה יהיה". ואז תסננו אותו.

 

ג.

כי יש משהו נורא מתנשא ומעצבן בלהיות "מספר חסוי". מהרבה בחינות מספר חסוי הוא פלישה לפרטיות, הסגת גבול; מה אתה נדחף לי לחיים בלי להזדהות? ישבתי לי בשלווה  גמורה עד שבאת עם המספר החסוי שלך.

אני בחיים לא אבין אנשים שבחרו לחיות תחת מספר חסוי. מה דוחף אותם? איך הם חיים עם הוויתור הגדול שהם עשו – אולי הויתור הגדול ביותר שיכול לעשות האדם בעידן הסלולרי: הם וויתרו על זה שיזהו אותם. הם ויתרו על האופציה שמישהו יענה להם בשמחה אמיתית, שמחה כנה. הם וויתרו – ובמודע – על ה"היי בייבי" המתפנק של אישה אוהבת, על ה"גבר!" הצוהל של החבר הטוב, על ה"שלום" השמח תמיד של אמא. הם וויתרו על האופציה להתקבל מכל הלב ובחרו להתקבל תמיד בחשדנות, תמיד בסוג של אי רצון. אנשים הבוחרים להיות "מספר חסוי" בונים חומה בינם לבין העולם. איזה מין אנשים הם אלה? האם מישהו חקר את זה ברצינות?

 

ד.

אבל אם גמרתם בדעתכם ואתם מחליטים לענות למספר הסמוי – אקט שאני יכול להעריך בתנאים מסוימים – חשוב מאוד להקפיד על לפחות שני כללי זהב.

כלל מספר אחד: לענות בביטחון. סקר שערכתי השבוע העלה באופן מוחץ ונחרץ את הממצאים הבאים: הרבה אנשים נוטים לענות בחוסר ביטחון, בחשש, כמעט בלחש, למספר חסוי. יש להם מין "שלום" כזה רשמי, הססן מעט. אנשים שיענו בברכה לבבית או בבדיחה פנימית כשתתקשר מהמספר שלך, עונים לך פתאום לטלפון כמו ילדים מבוישים בכיתה גימל.

למספר חסוי צריך לענות בביטחון, לשמור על פאסון. להישמע שמח, אך לא קל דעת. על מנת להגיע ל"שלום" המושלם למספרים חסויים, אני מציע את התרגיל הבא: לפני שאתם עונים, עיצמו את העיניים. דמיינו את עצמכם מתרחקים מעט מהפסל המושלם שזה עתה סיימתם לפסל, אתם פוסעים כמה פסיעות אחורנית על מנת לראות את כולו. אתם נהנים ממעשה ידיכם. אתם חשים סיפוק. זה בדיוק הפסל שרציתם לפסל. עכשיו, עם התחושה הזו של הסיפוק, פיקחו את העיניים לאט לאט, תלחצו על הכפתור ותגידו: "שלום". אני מבטיח לכם שהתגובות מהצד השני יהיו נלהבות.

כלל שני: הצורה בה עניתם למספר החסוי תקבע את מהלך כל השיחה, וחשוב מכך – את אורכה. לכן אני מציע לענות בצורה שמבהירה מעל לכל ספק שאתה עושה משהו אחר, ושבכל רגע נתון יכול להיות שתצטרך ללכת. על מנת להגיע ל"שלום" שיבהיר בצורה הטובה ביותר שאתה עושה משהו אחר, אני מציע את התרגיל הבא: לפני שאתם עונים, עיצמו את העיניים. דמיינו את עצמכם שוב, מול הפסל שפיסלתם. אתם מתבוננים בו, מסופקים. פתאום אתם שמים לב לחלק שלא עשוי טוב מאחורי הירך השמאלית של הפסל. אתם ניגשים מיד, ללא דיחוי, לתקן את הפסל. ממש כשאתם מניפים את הפטיש והאיזמל, מצלצל הטלפון. עכשיו פיקחו את העיניים מהר ותגידו: "שלום". אני מבטיח שהצד השני יבין מיד שאין לכם זמן אליו.

 

ה.

כשחושבים על זה, הרי בעצם כל מספר שאתה לא מכיר הוא "מספר חסוי" עבורך. בעניין הזה, רעיון לסטארט-אפ: תוכנה שאתה מוריד לסלולרי שלך, והיא מגלה לך מי נמצא מאחורי המספר החסוי (למשל: סניף בנק לאומי בחיפה, שיחה מאירופה, טלפון ציבורי בבית שמש), ככה שתוכל להחליט אם לענות או לא.

בנוסף, המשתמש ממלא טופס ומעכשיו כל מי שיש לו את התוכנה הזו (ומאחר והיא כזו להיט, יש אותה לכולם), כשאתה מתקשר אליו או כשהוא מתקשר אליך, על הצג של מקבל השיחה יופיע מי אתה, וכמה פרטים שתרצה לתת. משהו בסגנון כרטיסיית פרטים המופיעה בתוכנות המסרים המיידים או חתימת דואר אלקטרוני.

זה יבטל לחלוטין את סוגיית המספר החסוי, יעביר אותה מן העולם וישאיר אותנו עם סוגיה אחת פחות להתלבט בה.

פרשת השבוע – וארא

 

א.

באתי לכתוב על פרשת השבוע – פרשת וארא – שבמרכזה שבע המכות הראשונות שמנחיתים אלוהים, משה ואהרון על המצרים. לפני שהתחלתי, עשיתי סיבוב קטן בין העיתונים, וראיתי דברים שאמר חבר הכנסת לשעבר וחבר מועצת יש"ע נדב העצני, בהקשר של ההתנתקות.

כה אמר העצני: "מופז ייכנס לתפקיד פרעה ואנו ניכנס לתפקיד בני ישראל. ככל אשר יענו אותנו, כן נרבה וכן נפרוץ".

 

ב.

בדבריו, הקדים אותי העצני והתייחס בדרכו אל פרשת השבוע. זה לא ממש קשה לקרוא בין השורות של העצני; מי הטוב, מי הרע, מי החלש, מי החזק, והכי חשוב – בצד של מי אלוהים. אלוהים, אם להשלים את המשל של העצני, הוא בצד של המתנחלים (כנראה שהוא היחיד), הוא זה שמקשה את ליבם של מופז ושרון, גורם להם להכביד את ליבם על "בני ישראל".

"כאשר יענונו", אומר העצני. מי מענה אתכם, יא דפקט? מאיפה אתה שולף את העיוורון והחוצפה? אתם אדוני הארץ, עושים כרצונכם, מחזיקים את השלטון והעם בביצים, החוק בידיכם, האמת היא הנכס הבלעדי שלכם, כל היום מדברים גבוהה גבוהה על ערכים, מותניכם תמיד חגורים, תמיד חמושים. על פרצופכם שוכן תדיר חיוכם של אלה שיודעים טוב יותר. מי מענה אתכם בדיוק, מי?

 

ג.

על פי העצני, המתנחלים הם בני ישראל ומופז הוא פרעה.

מי אנחנו, אזרחי המדינה, על פי העצני? אנחנו, אלה שתומכים בעקירת – כן, עקירת – מתנחלים מהבתים שלהם (תמורת אחלה כסף, אגב. וכאן אולי רומז העצני לסיפור המקראי על בני ישראל הלוקחים זהב מהמצרים לפני היציאה ממצרים) לטובת עיקרון נעלה יותר וסיכוי לחיים טובים יותר. מי אנחנו לפי העצני? ומי הם חיילי צה"ל המסכנים שנאלצים לספוג יריקות, קללות ומכות מחבורת המתנחלים המניאקים האלה?

 

ג.1.

ממשלת ישראל הם גם כן חבורת חולירות, שמכריחים את החיילים לעבור את כל זה. מה שהממשלה צריכה לעשות זה להעמיד צלפים סביב להתנחלויות, רוביהם חמושים בכדורי הרדמה. למה לספוג יריקות? תרדימו את המתנגדים, את האלימים, את המסוכנים. אני לא אומר, חלילה, לירות בכל ילדה שיושבת על הכביש בסבבה ושרה שירי מחאה, אבל מי שמרים אבן, או רובה – חלומות נעימים. עדיף מתנחל ישן על פני חייל מוכה. הם יתעוררו בביתם החדש או בחדרי המעצר, וזהו. נגמר הסיפור של ההתנתקות. מי שרוצה לסרב, אגב, שיסרב.

 

ג.2.

כשירות למתנחלים (בכל זאת, משפחה), אני מציע את הסטיקר הבא: יהודי לא מרדים יהודי!

 

ד.

אם להמשיך יחד עם העצני ולהשלים את המשל שלו. ההתנתקות של שרון היא בעצם סוג של הכבדת לב זמנית. סיפור המתנחלים, על פי העצני, יסתיים ביציאת המתנחלים "בני ישראל" לחופשי. ולא פחות חשוב: אם נמשיך ונלך עם העצני, הרי פרעה וחילותיו – מאדרפאקינג צה"ל, אם לא אכפת לכם – טובעים בים. זה הסוף שהעצני מאחל לו.

 

ה.

פרשת השבוע, אני יודע, היא לא רק שלי. היא גם של העצני. כל אחד יכול לראות בה מה שהוא רוצה, חופשי.

אבל אני לא מעוניין לחלוק עם העצני בפרשת השבוע הזו. שייקח אותה לעצמו. בכלל, כל ההתנהלות של הדתיים – מתנחלים, חרדים – בזמן האחרון גורמת לי לביטול תורה גדול. בכלל לא בא לי להתעסק באותם חומרים שהם מתעסקים. לפעמים אני חושב: שיקחו את התורה שלהם ויעזבו אותי בשקט. לא רוצה להתעמק באותה הפרשה שהם מתעמקים, לא מעניין אותי לחפש רמזים הפוכים לרמזים שהם מוצאים, לא רוצה. לא רוצה לחלוק אתם שום נראטיב. זו ההתנתקות שלי.

 

ו.

אני יודע שהתורה היא גם שלי, כמובן, ואני לא מתכוון לוותר עליה. גם לא אפסיק לכתוב פרשת שבוע. אבל לא היום. העצני מעצבן אותי, וביטול התורה הזה הוא על ראשו.

 

ז.

ובכל זאת אפנה אתכם לדרשה שלי מהשנה שעברה על פרשת וארא. קטע טוב מאוד, כדאי.

 

ח.

שבת שלום.