איך חיידקים מתקשרים ביניהם ועל חיידק אחד, עמיד במיוחד, שיכול לחיות לנצח

בצילום המרגש הזה אפשר לראות שני חיידקים מתקשרים ביניהם!

הנקודות הלבנות הן מולקולות של חלבונים שנשלחות בין שני תאי חיידקים באמצעות הצינורות הזעירים והשקופים הללו.

מטורף, לא?!

פרק חדש – ואם יורשה לי, מרתק – של HUJICAST, הסכת המדע והמחקר של האוניברסיטה העברית, והפעם אני משוחח עם פרופ' סיגל בן יהודה מהמחלקה למיקרוביולוגיה וגנטיקה מולקולארית, הפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית, שגילתה, יחד עם פרופסור אילן רוזנשיין (גם הוא מהעברית), צורת תקשורת חדשה ולא מוכרת בין חיידקים לבין עצמם ובין חיידקים לתאי אדם. לאחרונה זכו השניים במענק מחקר יוקרתי מהאיחוד האירופי בסך כ-7 מיליון יורו על הצעת מחקר בנושא.

הבנה עמוקה של מנגנון התקשורת בין החיידקים עשויה להוביל להשלכות מרחיקות לכת בביולוגיית החיידקים; הבנה כזו תאפשר לסייע בגילוי דרכים חדשות להילחם בחיידקים המזיקים לאדם, כמו גם לעודד קהילות של חיידקים "טובים", להנדס קהילות סינטתיות ועוד. תוצאות המחקר יכולות לבשר מהפכה בכל תחום העוסק ביצורים חיים; מחקלאות, דרך תעשייה ועד לרפואה.

שוחחתי עם פרופסור סיגל בן יהודה על מנגנוני התקשורת השונים בין החיידקים, על הדרך בה הם מתארגנים בקהילות, לוקחים החלטות משותפות, מגיבים לסביבה, יוצרים מגע, מחליפים מידע ללא הפסקה ובעיקר – עושים הכל כדי לא להיות לבד. החיידקים, כמונו, אוהבים להיות בחבורה.

בנוסף, דיברנו על מנגנון מסתורי נוסף של חיידק אדמה נפוץ, "בצילוס סבטיליס" שמו, שיכול לשרוד בתנאים הקשים ביותר על פני כדור הארץ ויודע "להרדים" את עצמו, לעיתים למשך מאות שנים (!), ואז להתעורר לחיים במהירות כשהתנאים הופכים טובים יותר.

שני מנגנונים מסתוריים ונהדרים באותו חיידק: האחד מאפשר לו לתקשר עם העולם שסביבו, השני מאפשר לו להתנתק ממנו. לנצח.

מוזמנות ומוזמנים להאזין, לשתף ולדרג

על הקשר המפתיע בין אוטיזם ואלצהיימר

פרק חדש של HUJICAST, הסכת המדע והמחקר של האוניברסיטה העברית והפעם – על הקשר המפתיע בין אוטיזם לאלצהיימר.

אני משוחח עם ד"ר הייתם עמל, מהמכון לחקר התרופה, בית הספר לרוקחות, הפקולטה לרפואה. לאחרונה נבחר ד"ר עמל לאחד מארבעים הצעירים והצעירות המבטיחים בישראל של מגזין דה מרקר. זו היתה הפעם הראשונה בה נחשף לקהל הרחב, אבל בקהילה המדעית – בטח בין העוסקים באוטיזם ואלצהיימר – ד"ר עמל הוא שם ידוע ומוכר כמי שחתום על הגילוי הראשון בספרות של הקשר בין תחמוצת החנקן (NO) לאוטיזם.לפני כשנתיים חזר עמל מ-MIT לאוניברסיטה העברית ועומד בראש קבוצת מחקר במכון לחקר התרופה. לאחרונה היתה לו תגלית שעוררה תהודה עולמית כשגילה שאוטיזם ואלצהיימר חולקים מנגנון מולקולרי משותף שיכול להוביל להפרעות נוירולוגיות. הבנה של המנגנון הזה צפויה לעזור בפיתוח תרופות וטיפולים, הן לאוטיזם והן לאלצהיימר. בנוסף, מנסה ד"ר עמל לגלות סימנים ביולוגיים מוקדמים בהפרעות שעל הקשת האוטיסטית, במחלת האלצהיימר והפרעות נוירולוגיות אחרות.שוחחנו על הקשר, הדומה והשונה, בין אוטיזם ואלצהיימר – אחת תוקפת את האדם בסוף חייו, השניה מופיעה בדרך כלל בילדות, השכיחות של שתיהן באוכלוסייה עולה עם הזמן, ובשתיהן ניתן לומר שעדיין רב הנסתר על הגלוי.

–

מוזמנות ומוזמנים להאזין, ללמוד משהו חדש, וכמובן לשתף ולדרג

המלצות האזנה לשבת מעניינת

אני סמוך ובטוח שעל כולכן וכולכם עוברת שבת מעניינת. אם כך הדבר, למה לא להפוך אותה לעוד יותר מעניינת?הנה כמה פרקים להקשיב להם של HUJICAST, הסכת המדע והמחקר של האוניברסיטה העברית שאני עורך (עם מור תם המעולה) ומגיש, ותוך כדי גם לומד ונהנה. שיחות עם מיטב החוקרות והחוקרים בעברית במגוון רחב של נושאים, אבל את זה אתם ודאי כבר יודעות ויודעים. חדי העין שביניכם ודאי שמו לב שהחלפנו את הלוגו. יפה, לא?אז הנה כמה פרקים – לא המיטב, כי כולם טובים – שחשבתי שתיהנו מהם.מוזמנות ומוזמנים להאזין, לשתף ואם ממש אהבתם, גם לדרג.

מוח ותודעה. לפי פרופ' איילת לנדאו, מנהלת המעבדה לחקר קשב וזמן במחלקה לפסיכולוגיה ובמחלקה למדעי הקוגניציה, לכל אחת ואחד מאיתנו יש קצב פנימי המיוחד רק לה ולו, מעין מתופף אישי היושב בתוך המוח. איך זה משפיע על תפישת הזמן שלנו ומה קורה במוח בזמן שאנחנו ממצמצים

מדעי כדור הארץ. שיחה עם ד"ר יעקב וייס מהמכון למדעי כדור הארץ. כמה זמן לוקח לייצר יהלום, מה אנחנו יכולים ללמוד מהם על המתרחש בליבת הכדור והאם יום אחד גם אנחנו נהפוך ליהלומים?

סוציולוגיה. שיחה עם ד"ר יעל ברדה מהמחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה החוקרת את המורשת הבירוקרטית שהותירה האימפריה הבריטית בהודו, קפריסין וישראל, על הדרך בה הבירוקרטיה מצליחה לעצב ולהשפיע על המציאות, לעיתים לא פחות מאשר האידיאולוגיה.

פילוסופיה ומשפט. פרופ' דוד אנוך בשיחה על מערכת היחסים בין המוסר והמשפט; מהם דיני הראיות של המוסר, מהו חוסר מזל משפטי ואיך מקבלים החלטות במצב של אי ודאות.

כלכלה. שיחה עם פרופ' קרנית פלוג מהחוג לכלכלה, המוכרת לציבור הרחב בזכות כהונתה כנגיד בנק ישראל בין השנים 2014-2018 .במרכז השיחה עמד מצב שוק העבודה הישראלי נכון להיום; כולל מבט לאחור על ההחלטות שהתקבלו בתחילת המגיפה – החל"ת, המענקים, וכמובן – מבט קדימה, אל עתיד כלכלי שהמוטיב המרכזי בו הוא חוסר ודאות. כיצד ניתן לפעול ולתכנן בתנאים המשתנים במהירות. האם משהו מהותי השתנה בשוק העבודה בעקבות הקורונה? וגם על מצב העובד הישראלי; מצד אחד פריון נמוך ושכר מדשדש בשוק עבודה לא גמיש, ומצד שני מגזר ההייטק. דיברנו גם על רשת ביטחון לעצמאים, משכורות גלובליות, הפער בין מרכז לפריפריה והשפעתו על שוק העבודה, ועוד…

עובר דירה לנקודת לגראנג' 2

(31 בינואר – 1 בפברואר 2022. תמונת מצב)

א.

כבר הרבה מאוד זמן שלא עבר עלי שבוע כל כך עמוס וגדוש באירועים וריגושים כמו השבוע הנוכחי. השבוע אנחנו עוברים דירה. עוזבים את הקירות השכורים שהיו לנו בית ב-15 השנים האחרונות. כמעט שליש מימיי העברתי פה, הרבה יותר מכל מקום אחר שחייתי בו, את רובם במרפסת מול פיקוס עוג שהיה לי למורה. כאן הפכנו למשפחה, כאן נולדו לי ילדיי, כאן אספתי כמויות אדירות של ג'אנק וזכרונות, החומרים מהם עשויים החיים, ועכשיו צריך לשבת ולהחליט מה זה מה למרות שהכל גם וגם: מגנט דהוי, דובי בלי עיניים, תמונה מטושטשת, חולצה מחוררת, מחשב ישן או כרטיס להופעה – מה אתם, ג'אנק או זיכרון? הציגו את עצמכם! דברו! הכל גם וגם, ג'אנק וזיכרון. גם קירות הבית עצמם, זכרונות וג'אנק. היום זכרונות, ועם שחר כלשהו בעוד כחודש יעלו הדחפורים והקירות והתקרות והרצפות יהפכו במהירות את הבניין לערימת אבק ופסולת – בכל פעם שהורסים בית בשכונה אני עומד מופתע מחדש עד כמה דקה הרצפה וכמה רזים הקירות בינינו, עד כמה בעצם הכל אבק. העיר היא רק דרגות שונות של אבק דחוס. בכל פעם שאנחנו עוברים ליד בניין בהריסה אנחנו נושמים רסיסי ג'אנק וזכרונות.

השבוע ראיתי מת. זה היה בערב, ישבנו במרפסת בין הקרטונים. בדיוק קראתי על העיטם לבן זנב, הדורס שהוכרז כמין שנכחד בטבע בישראל וחשבתי שזה עצוב, כשניידת של חברה קדישא חסמה את מעבר החציה והוציאה מהבניין הסמוך גופה עטופה בניילון. דממה משונה ירדה על הרחוב כמו שמיכה כבדה. ציפור לא צייץ, עטלף לא פרח. נוכחות המוות כמו מרחפת עדיין מעל הגוף, שואבת את החיים מהמרחב סביב. זו הפעם השניה שדבר כזה קורה לי בשבועיים האחרונים. למחרת ראיתי מודעת אבל טריה מודבקת בקושי לגדר תיל זמנית המקיפה בניין שייהרס עוד לפני תום השבעה. השכן שלא הכרתי ואני עוזבים את השכונה, הוא לעולם שכולו טוב, אני שלושה רחובות דרומה. 

ב.

לעזוב בית, להיכנס לבית, לראות מישהו מת; הרבה דברים לשבוע אחד. לא הייתי מצליח לעשות את זה בלי טלסקופ החלל ג'יימס ווב שהיה לי מקור השראה והזכיר לי שאני לא היחיד שהיה לו שבוע דרמטי. זה היה השבוע של טלסקופ החלל ושלי, שבוע של שותפות גורל בין אדם ומכונה המוצאים את מקומם בעולם. 

אחרי מסע שנמשך כחודשיים – הטלסקופ שוגר בסוף דצמבר, פחות או יותר כשקיבלנו הודעת פינוי והתחלנו לחפש דירה – והיה מלא בשלל אתגרים טכנולוגים מסחררים שמנו לא פחות מ-344 נקודות אפשריות לכשל שלא ניתן לתקן, ורבות עוד לפניו, הגיע השבוע טלסקופ ג'יימס ווב בהצלחה למשכנו החדש, במרחק למעלה ממיליון וחצי ק"מ מכדור הארץ. בדיוק באותו יום חתמנו חוזר על הדירה החדשה שלנו. בדרך עברתי 344 מתווכים, בוטים, קבוצות וואטסאפ, דירות נוראיות ודירות לא נוראיות. אתם יודעים מה זה עושה לבנאדם? אני מרגיש שהעבירו את הנשמה שלי בפומפיה. 

הבית של ג'יימס ווב. הוא אזור קטן בעל שם המדיף ארומת רוקנרול: "נקודת לגראנג' 2" (Lagrange, L₂), שם מתאחדים ומתייצבים כוחות המשיכה של השמש והארץ. עצמים בנקודת לגראנג' 2 יכולים להקיף את השמש בסנכרון עם כדור הארץ, שזה חשוב, אבל הדבר הבאמת יפה ונוגע ועמוק, זו העובדה שכדור הארץ מטיל בנקודה הזו צל על הטלסקופ. אמנם צל קטן, חלקי ולא מספק, אבל כזה שיקל במעט על קירור הציוד מחום השמש. 

אפשר לחשוב על זה שכולנו, כל מה שיש בעולם, אתם, ואני, והזכרונות והג'אנק והמתווכים וההרים וההורים והאבק – כולנו, כל האנושות וכל ממלכות הצומח והדומם והחי והפטריה, כולנו ביחד עושים קצת צל לטלסקופ החלל ג'יימס ווב, שלא יהיה לו קר, שיוכל להמשיך ולהתרכז בלגלות את סודות היקום – מחשבה כל כך משמחת ומרוממת, לא ככה? וזה בעצמו סוד של היקום: כשאנשים קטנים עושים ביחד צל גדול, זה סימן שהאנושות מתפתחת. זה סימן שלא רק האור שאנחנו מאירים, גם הצל שאנחנו מטילים יכול ללכת רחוק. צריך כפר שלם כדי לגדל טלסקופ אחד ולמצוא דירה אחת; עם כל המתווכים והבוטים והקבוצות, בסוף מישהו עשה לנו קצת צל והדירה נמצאה דרך חברים של חברים.

אני מקווה שהדירה החדשה תהיה נקודת הלגראנג' שלנו, מקום של איזון בין כוחות משיכה שונים, מקום נעים שמדי פעם נופל עליו צל שמגיע מעולם רחוק, מקום שממנו אפשר יהיה ללמוד טוב יותר את סודות היקום.

ג.

השבוע ראיתי אדם מת. עיטם לבן חזה נכחד מהטבע בישראל. במסעו, חלף גם ג'יימס ווב באיזורי גופות דוממות של טלסקופים מהעבר, טלסקופ החלל פלאנק, טלסקופ החלל הרשל, טלסקופ החלל שפיצר, שעצם את עיניו התת אדומות רק לפני שנה, ורבים אחרים. כל אחד ואחד מהם הרחיב בתורו את תמונת העולם שלנו, כל אחד ואחד מהם התגלמות טהורה של רוח האדם. באפלת החלל ודאי חלק להם ג'יימס ווב כבוד שקט בטרם הרחיק עוד מעבר להם.  

לפי מודעת האבל של השכן לשעבר שלי המת יש משפחה לא קטנה שהיתה איתו עד הסוף. לנקבת העיטם לבן הזנב האחרונה ששרדה בישראל לא היה כזה מזל. נחלוק לה אם כן כבוד שקט אחרון. אף פעם לא מצאה פה את מקומה, ארצנו היא קצה גבול התפוצה הדרומי של הציפור, שמעדיפה את מזג האוויר של נורבגיה, סקוטלנד וכד', אבל פה מצאה את עצמה בצד העצוב של הבדיחה על הזקנה שמעבירים אותה את הכביש בכוח. מאז יובאה מאירלנד ו"שוחררה" לטבע בישראל לפני תשע שנים, ידעה רק צרות. שבעה גוזלים גידלה: שניים התחשמלו מקו מתח, שניים הורעלו בידי אדם, שניים נטרפו בשיני תן, אחד מת בלבנון. כשמצאו אותה השבוע בשמורת החולה היתה כבר תשושה ומובסת. זו הפעם השנייה שהמין נכחד בטבע בישראל. הפעם הראשונה היתה בשנות החמישים, וזה לא שנעשה פה דומה יותר לנורבגיה מאז. נראה שזו היתה ההכחדה האחרונה בטבע בישראל של עיטם לבן הזנב. עצוב, אבל יש דברים שכבר אי אפשר להכריח.

אני מרים את מבטי אל השמיים, בכיוון הירח, אבל הרבה, הרבה מעבר. אני לא יכול לראות את ג'יימס ווב מפה, אבל אין צורך, אנחנו מתקשרים דרך הצל. איך בנקודת לגראנג', אני שואל. וואללה, אומר הטלסקופ, לא רע, איך במאנה? האמת שלא הייתי יכול לעשות את זה בלעדיך, אני אומר לו. והאמת, מודה הטלסקופ, שלראות אותך מתמודד עם כל השיט של למצוא דירה בתל אביב נתן לי הרבה כוח.

עשרים ושבעה אלף הרוגים (חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות איבה) במאה חמישים וחמש שנות יישוב יהודי בישראל זה הרבה או לא כל כך הרבה?

א.

ערב יום הזיכרון 2015, או בשמו המלא "יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה". מניין חללי מערכות ישראל: עשרים ושלושה אלף, שלוש מאות ועשרים איש. 23,320. הספירה מתחילה משנת 1860, תחילת התחדשות היישוב היהודי בישראל, לפני 155 שנים, והיא כוללת לא רק את חיילי צה"ל שנהרגו בקרבות, אלא את כלל החיילים שנהרגו במהלך שירותם. מלבד זאת, כוללת הספירה גם את הנופלים במחתרות, חללים ששרתו בצבא הבריטי ועוד. ההרוג הראשון במניין הוא אהרון הרשלר, בחור ישיבה ירושלמי שנרצח ביריות ב-1 בינואר 1873. מתוכם, כעשרת אלפים חיילים מתו במלחמות ממש (כולל אינתיפאדות ומבצעים). מניין האזרחים שנהרגו בפעולות איבה מאז תחילת היישוב היהודי בישראל הוא כארבעת אלפים. כאלפיים וחמש מאות מתוכם ממלחמת העצמאות ועד היום.

נזכור את כולם, את עשרים ושבעה אלף האישה והאיש שמסרו נפשם. יהי זכרם, זכרה וזכרו של כל אחת ואחד מהם, ברוך. עשרים ושבעה אלף. מספר עצום, בלתי נתפס.

ועכשיו אבקש מכם לנשום עמוק ולא להתעצבן מהשאלה שלי: כשחושבים על 155 שנות ההתיישבות ומלחמת הקיום שלנו פה ועל 67 שנות מדינת ישראל, כשחושבים על שלל המלחמות, המבצעים, האינתיפאדות, הפרעות, הפיגועים, הפצצות ושאר הצרות, כשמביאים בחשבון את המגוון המהמם של אויבינו הקמים עלינו ושיטותיהם הקטלניות – האם עשרים ושבעה אלף חללינו לא נראים פתאום מספר לא כל כך גדול בסך הכול?

בעיניי כן.

ב.

כמובן שלא אוכל להדגיש זאת מספיק: כשאני כותב (ובאצבעות רועדות, האמינו לי) שמדובר במספר לא כל כך גדול סה"כ, אין בכוונתי בשום צורה, פנים ואופן לזלזל ביום הנורא הזה, להמעיט ולו בטיפה בערך החיים של כל אחד ואחד מחיילינו ואחינו האזרחים שנהרגו פה, לפגוע חלילה בזכרם, להמעיט בקדושת קרבנם או לקבוע שמותם היה לשווא. הוא לא. במותם ציוו לנו את החיים. אני ממש מאמין בזה. ברור גם שאני לא רוצה להקים עלי את מי שאיבד אב, אם, בן, בת, אח, אחות, בעל, אישה, חבר או חברה ולהקל ראש באובדן. ממש לא. גם אני איבדתי. זו לא כוונתי. אם אתם קוראים את הטור הזה לא בפעם הראשונה אתם כבר יודעים את זה. כל אחת ואחד מאיתנו הוא עולם מלא.

אז אשאל שוב: האם יכול להיות ש-27,000 הרוגים ב-155 שנים זה בעצם לא כל כך הרבה? אני מוכרח להודות שלמרות שהכרתי את המספר הזה, הופתעתי לגלות אותו מחדש. כמי שנולד, גדל וחי על מיתוסים (או מציאות) של מדינה קטנה מוקפת אויבים, שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו, שתמיד נועדנו לחיות על חרבנו, שכל אויבינו רוצים להשמידנו, לזרוק אותנו לים, וכיוצא באלה זוועות – אפשר היה לחשוב שאיבדנו הרבה יותר.

הבהרתי דבר אחד, אבהיר עוד דבר (את כל הטור הזה אני כותב כהולך על ביצים): עשרים ושבעה אלף זה יותר מדי. אני יודע שהכי קל להתגולל על שמאלני שכמוני ולומר לו שהוא היה רוצה שימותו יותר. אבל לא. עשרים ושבע אלף זה המון. המון. אבל כולם ביחד לא ימלאו שליש מבית העלמין קריית שאול בתל אביב. יותר אנשים מתו בכביש מאשר בסכסוך – מאז קום המדינה ועד היום מתו בתאונות דרכים כשלושים אלף איש.

ג.

אפשר ללמוד כמה דברים מהמספר הנ"ל: שצה"ל חזק, כמובן. אויבינו, וטוב שכך, איבדו הרבה יותר מאיתנו בכל התמודדות שנערכה; שמדינת ישראל ידעה ויודעת לשמור על אזרחיה וחייליה בביטחון יחסי. אפשר ללמוד גם שמעמדנו פה באזור, נכון לעכשיו ולעתיד הנראה לעין, איתן. לא יזיזו אותנו לשום מקום. אפשר גם להביט במספרים ולטעון שאויבינו לא ממש מוצלחים בלהילחם בנו, וטוב שכך. אנחנו פשוט טובים וחזקים יותר.

תמיד מציגים את הסכסוך הישראלי ערבי, ואת הסכסוך הישראלי פלסטיני בפרט, כמוקד מדמם של אלימות אכזרית וחסרת פשר בעולם שכולו שלווה. אבל לא כך הדבר, כמובן. מדובר באחד הסכסוכים הכי פחות אלימים המתרחשים היום בעולם. גם אויבינו – פלסטינאים ואזרחי וחיילי מדינות ערב – שאיבדו עשרות אלפי מאנשיהם לאורך השנים, לא התקרבו במשך עשרות שנים למניין הגופות של מלחמת אזרחים בודדת באזור. לוב, סוריה, ירדן או עיראק דיממו – בנפרד – יותר משדיממו ביחד הישראלים, הפלסטינים וכל צבאות ערב מ-1860 ועד היום. לפני כשמונה שנים נערך מחקר שדירג את המלחמות והסכסוכים בעולם. הסכסוך שלנו הגיע למקום 49.

אז אם תסלחו לי, אנסה לשאול עוד שתי שאלות: האם יכול להיות שאויבינו – מלבד היותם כושלים למדי מבחינה צבאית – לא ממש מצוידים בשנאה יוקדת ובתאוות רצח בכל הקשור להשמדתנו כמו שאנו רגילים לחשוב? לא נעים לומר, אבל אם הערבים באמת היו רוצים להעלים אותנו, עם כל המספרים והכסף שלהם יכלה להיות להם הצלחה גדולה יותר. כנראה שזה לא ממש דחוף להם, אחרת הם היו משקיעים בנו ולו רבע מהאנרגיה שהם משקיעים כדי להרוג זה את זה. בעיניי זו מחשבה מעודדת. כך גם המחשבה שלמרות האמירות הדביליות (משני הצדדים) כאילו שאנחנו היהודים אוהבים את החיים ואילו הערבים אוהבים את המוות, הרי שהערבים שלנו פה דווקא די אוהבים את החיים. כך ראוי, כל חיים וחיים של יהודי, פלסטיני או ערבי הם קדושים וראויים לחיותם, אין ספק.

וכמובן שהמספרים גם אומרים שאנחנו, היהודים בארץ ישראל, ממש – אבל ממש – לא אכזריים כמו שמציגים אותנו. אפילו לא קרוב.

ד.

אז כשמסתכלים על העולם נראה פתאום שהסכסוך הישראלי-ערבי, והסכסוך הישראלי-פלסטיני בתוכו, הוא סכסוך מנומס בסך הכול. יש לו כמובן את ההתפרצויות שלו, אבל כשמסתכלים סביב – אנחנו כמעט בשוויץ. הכיבוש, המתואר כמוקד הבעיות בכל העולם, רחוק באמת מלהיות כזה.

בשלב הזה אתם בטח שואלים את עצמכם מה אני רוצה. אז ככה: מה שאני לא רוצה זה לקחת את הדברים הנ"ל לכיוון שהימין לוקח אליו. העובדה שהכיבוש מתנהל בצורה נינוחה סה"כ לא אומרת שצריך להמשיך ולנהל אותו. ממש לא.

בעיניי, ההפך הגמור הוא הנכון. העובדה שהסכסוך הישראלי-פלסטיני מתנהל כפי שהוא מתנהל, רק מוכיחה כמה שאפשר לפתור אותו בקלות יחסית. אני מביט בפלסטינים – לא כולל העזתים. עזה זה מקום שאף פעם לא פעל לפי שום היגיון – ואני מביט בנו. למדנו לחיות פה יחד, איכשהו, ואנחנו לומדים עדיין. כמובן שאי אשר להתערב על זה, אבל אם ניתן היה הייתי שם עשרים שקלים שלו ניתן לפלסטינים לבנות נמל תעופה הם לא היו משתמשים בו כדי להתחמש ולהילחם בנו. הם ירצו לחיות, פשוט ככה, והם בטח כבר הבינו שבכל מקרה לא כדאי להם להתעסק איתנו.

וכך גם הסכסוך הישראלי-ערבי כולו. אנחנו נוטים לשכוח באיזו קלות (יחסית) נחתמו הסכמי השלום עם מצרים וירדן. נכון, לא השלום הכי חם, אבל עדיין עדיף בהרבה על האופציה השנייה. העולם הערבי, למרות שמן הסתם יש בו שלל שונאים לישראל, למד להסכין ולקבל את העובדה שאנחנו כאן כדי להישאר.

כמובן שכל זה לא אומר שצריך לבטל ולהתעלם מהסכנות. איראן, חמאס, חיזבאללה, דאע"ש, מה שיבוא אחרי דאע"ש – הן כולן שם ועם כולן נתמודד, אחת אחת. תמיד יהיה מפגע בודד וצה"ל תמיד ישיב אש אל מקורות הירי. השכול היכה וככל הנראה ימשיך להכות. גם המעבר שלנו ושל שכנינו מתפקיד הניצים עם האש בעיניים והסכין בין השיניים אל תפקיד דובוני אכפת-לי חייכנים לא יתבצע מחר בבוקר ואולי לא יתבצע לעולם, אבל נראה שמפה לשם אנחנו מתקרבים אחד לשני.

אולי כדאי לחשוב גם על זה. דווקא עכשיו, ביום הזיכרון, כשאנחנו מתייחדים עם זכר עשרים ושבע אלף, שלוש מאות ועשרים המתים שלנו ולקראת יום העצמאות בו אנו חוגגים את קיומנו: כל כך הרבה מתו לנו, כל כך הרבה מתו להם. אפשר להמשיך ולנהל את הסכסוך המנומס שלנו, זה ברור, אבל אולי אפשר גם לסיים אותו, לוודא שספירת המתים שלנו לא תגדל. עשרים ושבע אלף שלוש מאות ועשרים חללים וארבעת אלפים אזרחים הרוגים זה ממש, אבל ממש, מספיק.

—–

(פורסם בגלובס, 21 באפריל 2015, ערב יום הזיכרון)

מה חזק יותר, סלע או אבק? (או: ניסיון לומר משהו על זיכרון בערב יום השואה)

איור: תמיר שפר
(כל הזכויות שמורות)

א.

אתם קולטים שעוד לא עבר חודש מהבחירות? אם להתבסס על סקר שערכתי בקרב אנשי שלומי, אתם לא. מבט מופתע, מעט המום, עלה על פרצופו של כל מי ששאלתי אותו. נדמה שעברה חצי שנה לפחות, לא? החדשות משדרות בלאות עדכונים לא מעניינים על הרכבת הממשלה כאילו מאז ומתמיד מתרכבת לה פה ממשלה. הבחירות נשכחו כלא היו.

וכאן מתבקש דיוק חשוב: מצד אחד הבחירות של לפני חודש שייכות להיסטוריה העתיקה של עם ישראל, ומצד שני הן לגמרי אתנו – מה שהוביל אליהן, הדרך בה התנהלו וכמובן תוצאות האמת, הכול חי בנו כאילו קרה ממש עכשיו, או כאילו קורה עדיין, או כאילו עומד לקרות ממש עוד רגע.

כשאתה שואל את עצמך מה קרה בחודש הזה שהיה כל כך חשוב עד שדחק לשוליים את הבחירות הכי חשובות שהיו פה אי פעם (הן כולן כאלה) אתה נשאר בלי תשובה, רק עם כמויות אינסופיות של אבק שאינו שוקע לעולם, ערפל שאינו מתפזר אף פעם, רעש לבן, מהומה, בוקה ומבולקה, עיקר וטפל.

מצב נפשי מוזר ביותר. הישראלי הוא בו בזמן פיל ודג. הוא לא שוכח כלום אבל הוא לא זוכר שום דבר.

תכונתנו הקולקטיבית הנ"ל באה לידי ביטוי בייתר שאת ביום השואה, שחל הערב. הפער בין זיכרון השואה לבין יכולת השכחה וההדחקה המונומנטלית שלנו תמיד ריתק והקסים אותי. איך זה שלא זוכר מה היה אתמול בבוקר חי את העבר בעוצמה כזו. איך זה שכל הזמן מפיק את לקחי השואה ממשיך להסתובב יום וליל באותו מעגל אינסופי ולא שובר אותו. אני לא משווה בינינו ומעשינו לבין מי שעשה לנו ומה שעשו לנו, חלילה, אתם יכולים להשאיר את החרבות בנדנים.

כל מה שאני מנסה לעשות זה לומר משהו על זיכרון. זה בטח לא יצליח.

ב.

כשאומרים "לקחי השואה" – איזה לקחים בכלל אפשר להפיק מהשואה? שלא תהיה שואה שניה לעולם, זה ברור, אבל האם באמת לא תהיה שואה שניה לעולם? איך אפשר לדעת את זה לבטח? מי יודע מה יהיה עוד מאתיים שנה? חייבים להיות חזקים ולהגן על עצמנו, אין פה שאלה בכלל, אבל לכל חזק יש, או יהיה, חזק הימנו. איזה עוד לקחים ניתן להפיק, שלעולם לא ישנא אדם אדם אחר בגלל גזעו או דתו? ממש! מה עוד, שהעולם לא יעמוד יותר מנגד כשמתרחשות זוועות? זו הרי בדיחה עגומה. העולם אדיש לזוועות של אחרים כמו שהיה אדיש לזוועותינו, גם אנחנו אדישים לזוועות הקורות לאחרים. איזה עוד לקחים, ששתיקת האנשים הטובים אל מול הרוע מאפשרת אותו? אנשים טובים ימשיכו לשתוק, למרבה הזוועה, כמה שלא נצעק את זה. העיוורון קיים וימשיך להתקיים. וכמובן, הלקח הנצחי שמה שעשו לנו לא נעשה לאחרים. אז כמובן שלא נעשה לעולם לאחרים מה שעשו לנו, אבל הספקטרום כל כך רחב, אתם יודעים. העולם, לא נעים לומר, כמנהגו נוהג. הדברים לא חוזרים על עצמם בצורה זהה, אבל הם תמיד חוזרים. חוק שימור האנרגיה וכל זה. אז איזה לקחים אפשר להפיק בכלל? כל לקח שאנחנו מפיקים מתייחס לעבר שאין ביכולותינו לשנות. רק ללמוד. על העתיד אנחנו לא יודעים כלום וממילא יכולת ההתכוננות אליו מוגבלת במקרה הטוב. והאמת שזה לא תמיד רע, לכל הפחות זה מבטיח שתמיד יהיה מעניין.

אז אולי אי אפשר באמת להפיק לקחים מכלום. אבל שוב, יכול להיות שלא תמיד זה רע. נשבר לך הלב מאהבה נכזבת בצעירותך אבל לא למדת לקח והתאהבת שוב; נכשלת, אבל לא למדת לקח וניסית שוב ונכשלת שוב עד שבסוף הצלחת; אם כל ילד שנפל כשניסה ללכת היה מפיק לקחים אף אחד לא היה הולך לשום מקום ומן הסתם לא מגיע. ובהמשך למה שכתבתי קודם, שהעיוורון קיים וימשיך להתקיים – זה נכון, אבל זה רק אומר שחייבים להמשיך ולהילחם בו, עד לניצחון – וגם אם ניצחון מוחלט על הרוע והעיוורון הוא פאטה מורגנה, הרי שזה נווה מדבר שראוי לשאוף אליו.

ג.

אני מביט באיור של תמיר במרכז העמוד הזה, אני מביט בו כבר שעות. שעון החול של הזיכרון. ביום השואה יבוא סבא של אחד מהילדים בכיתה לספר את סיפורו. אמת עגומה היא שבכל שנה יש פחות ופחות סבתות וסבים שבאים לספר את סיפורם. ארבעת סבתותיי וסביי, ניצולי השואה הפרטיים שלי, כבר לא באים לשום מקום הרבה זמן. זיכרונותיהם, כמו הזיכרונות כולם, הופכים בסוף לחול, והחול הופך אבק. וכמו הזיכרונות, כך גם האנשים שאוצרים אותם. אפשר לראות את זה כמשהו מדכא, בעיקר בגלל שזה באמת מאוד מדכא. אבל אפשר לנסות גם לראות משהו אחר, פחות מדכא.

כי הזיכרונות לא באמת נעלמים, נכון? שום דבר לא נעלם, דברים רק משנים צורה. הרי הסלע הכי חזק שמרכיב את הצוק הכי נישא גם הוא בסוף רק חול ואבק שדבקו להם יחדיו. אולי האבק חזק מהסלע? סלע, אחרי הכול, לא זז לשומקום. אתה יכול להביט בו או לטפס עליו, אתה יכול להקיף אותו או לחצוב בו מחסה – אבל הוא חיצוני לך ואתה לו. ככל שהוא יותר גדול וחזק כך הוא יותר סטטי. האבק, לעומת זאת, קל, נישא ברוח, מגיע לכל מקום. את הסלע אתה רואה, את האבק אתה נושם לתוכך. את הסלע תפסיק לראות כשתתרחק ממנו, האבק דבק בסוליות נעליך לאן שלא תלך. כן, האבק יכול להיות חזק מהסלע. הגודל לא קובע. קובעת הקירבה. איזו טיפת מים חשובה לך יותר, זו הגועשת באוקיינוס ההודי או זו הניגרת מעיניה של בתך?

אולי ככל שאנחנו מתרחקים מהשואה כך היא יותר חלק מאיתנו. אולי כשנהפוך את שעון החול של הזיכרונות מתישהו יצא מהצד השני דבר טוב יותר. מאבנים אפשר לבנות מצבות ואפשר לבנות גני ילדים. אולי זה זכר השואה האמיתי.

הצלחתי לראות פה משהו פחות מדכא? אני בכלל לא בטוח, אבל לפחות ניסיתי. ראו את הפאטה מורגנה מהסעיף הקודם.

 ד.

ואם לחזור אל החודש האחרון, הרועש והמבולגן שעבר עלינו. אחד מהדברים שאני אוהב (עד כמה שאפשר ובהתחשב בנסיבות) בשבועות הקרובים – משולש הזיכרון הישראלי של יום השואה-יום הזיכרון-יום העצמאות – זה שהם מספקים לנו כמה דקות מצטברות של צפירה. כי כל הרעש הזה שאנחנו חיים בו מחייב אותנו להקים כמה דקות מצטברות של רעש חזק יותר וצורמני יותר שיכסה, ולו במעט, על הרעש האחר שאנחנו רגילים אליו.

אנחנו כאלה ישראלים; רק ברעש גדול אנחנו מצליחים להיות בשקט לכמה דקות. רק ברעש ממש גדול אנחנו יכולים להיות, ולו לכמה דקות, יותר פילים מדגים. רק ברעש גדול אנחנו יכולים לשכוח, ולו לכמה דקות, את כל מה שאנחנו יודעים הכי טוב ומבינים הכי לעומק, ובמקום זה לנסות ולזכור את כל מה שאין לנו שום דרך לדעת באמת ושום סיכוי להבין לעומק.

להיות, ולו לכמה דקות, פחות סלעים שלא זזים ויותר גרגרי אבק שנישאים ברוח.

(פורסם בגלובס, 16באפריל 2015, ערב יום השואה)

כנעני על כביש 38

איור: תמיר שפר. כל הזכויות שמורות

א.

מכל כבישי ארצנו אני הכי פחות מסתדר עם כביש 38. אני חושב שלא הייתה פעם אחת שנסעתי בו וממש נסעתי בו. עבורי, כביש 38 הוא כביש שאני נוסע אליו כדי לעמוד בו. תמיד יש משהו; עבודות בכביש, משאית שמתהפכת או תאונת דרכים. וגם אם אף אחד מהצרות הנ"ל לא אירעה, במזל, הרי שמשהו אחר קורה ואני טועה בדרך, או שאחד הילדים מקיא, או שיש לי פנצ'ר, או שנגמר לי הדלק. יש משהו ביני לבין כביש 38, משהו מסתורי ואפל. אפילו הרדיו תמיד מפסיק לפעול.

לפעמים נדמה לי שכבר הייתי פה. אולי כפלישתי, אולי כרומאי, אולי כעברי. אולי נלחמתי פה כחייל בצבאו של שאול המלך, אולי כחייל של נבוכדנצר מלך בבל, מי יודע. אלפי שנים שאני פה, לך תזכור. אולי נכחתי, לא רחוק מכאן, בדוד המלך פוגע בול בפוני של גלית. אולי פגשתי את שמשון הגיבור. אבל בינינו, הכי נראה לי שהייתי כנעני וסגדתי פה לאלה שפש, אלת השמש הכנענית האדירה, מאור האלים, בת לאל ואשרה. אחות לבעל, ים וענת, גיסתה של עשתורת הנהדרת.

אני מאוד אוהב אלים עתיקים, הרבה יותר ממה שאני אוהב את החדשים. במיוחד קרובים ללבי האלים הכנענים. ושפש – הו, שפש! בימים שוכנת לה בשמיים, תמיד בתנועה ממזרח למערב. בלילה היא שוקעת אל ממלכת האופל והשאול לבקר את אחיה מות. אולי הקטע הזה עם האופל והתופת מסביר למה בחרה לקבוע את משכנה דווקא בבית שמש מכל המקומות בעולם. תמיד טוב להיות ליד מרכז ביג.

ב.

ועכשיו, כלומר שלושה ימים לפני שאתם קוראים את הטור הזה, אני שוב על כביש 38. חול המועד פסח, שפש קופחת בעוז כאילו במיוחד בשבילי ופקק אימתני מזדחל לו. הילדים מאחורה, אני כבר לא יודע אם הם ישנים או רבים, גלית לצדי, הרדיו שוב חדל לפעול. פעם הסתובבו פה אריות, אני חושב לעצמי בתוגה, בוהה באחוריה של משאית להובלת בשר בקירור. צדי הכביש זרועים בילדים מקיאים, אמותיהם מחזיקות להם את המצח בעוד אבותיהם מנסים לנקות את האוטו. אני מביט בגלית ואנחנו מחייכים. לא צריך לדבר. ילדים מקיאים תמיד מזכירים לנו את אקוודור: נסיעות אינסופיות באוטובוסים מקרקשים דרך נופים שלא יאומנו עם ילדים על הברכיים ובבגדים ספוגי קיא. לשמחתי, הפעם הם לא מקיאים.

קיא בשבילי זה סוג של עוגיית מדלן. כילד הייתי מקיא את נשמתי, זורע שאריות חומציות של ארוחות חצי מעוכלות על כל כבישי ישראל. כשאני מדמיין את נופי ארץ ילדותי זה בדרך כלל דרך פילטר של שקית ניילון. יש לנו ארץ נהדרת.

הרדיו משתעל מדי חצי שעה פירורי מבזק, מבשר לנו שאחרי שנעבור את הפקק הזה מצפה לנו עוד פקק. אנשים מצפצפים, אבל אני שליו כאל כנעני. תבינו, אני לא נוהג הרבה ואולי בגלל זה פקקי תנועה לא כל כך מעצבנים אותי. גם, אבל לא רק, כי זה כביש 38. אני נוטה להיכנס למין מצב ספק היפנוטי ספק היפנוגוגי (השלב שלפני השינה). מחשבותיי, אם לצטט את מורי ורבי אלברטו קאיירו, גדול המשוררים, מתפזרות כמו כבשים במדרון ואני גם הרועה וגם הכבשה.

ג.

אנחנו עוברים ליד מערת התאומים ואני מביט במראה. התאומים הפרטיים שלי חובטים אחד בשני בקופסה ריקה של שוקולד במארז חגיגי לחג. אתם יודעים, אני מנסה להסיט את תשומת ליבם בסיפור על המערה: אישה ששתתה פה מים ילדה אח"כ תאומים. זה לא מרגש אותם, אבל הסיפור על המטמון של לוחמי בר כוכבא שנמצא פה גורם להם להפסיק את המריבה לרגע קט, להיזכר שלא נתתי להם דמי כיס מאז חנוכה, לריב על הקופה המשותפת ולחזור להשתמש בקופסת השוקולד הריקה ככלי נשק. אני נזכר שכשהייתי ילד היינו נדחסים ארבעה במושב האחורי של פיז'ו 304 ירוקה. לא היו מזגנים, לא היו חגורות וכשהקרב היה מתלהט היה אבינו מחלק בנדיבות כאפות רנדומליות  לכיוון המושב האחורי. לא חזקות, חלילה, רק בשביל להעביר נקודה. זה היה זמן איכות.

גלית מספרת שיום קודם היה מאמר בעיתון על מחקר שטען כי בניגוד לדעה המקובלת, אין הרבה חשיבות או השפעה לטוות ארוך לזמן האיכות שהורים מבלים עם ילדיהם הצעירים. אני מאמץ את מסקנות המחקר בשתי ידיים. אף פעם לא האמנתי בזמן איכות. זמן איכות זו המצאה שנועדה לרכך את רגשות האשם של הורים שאין להם זמן ובכל מקרה, לטעמי יש רק שני פרקי זמן שהם באמת איכותיים: כשהילד באמבטיה והדרך חזרה מבית הספר.

מחשבותיי, כבשים חסרות שליטה, נודדות אל הדרך שלי בחזרה מבית הספר נצח ישראל בפתח תקווה עד הבית ברחוב דגל ראובן. אודיסיאה יומית של קילומטר וחצי. פעם אחת רצתי ונפלתי על הפרצוף ובלי משים אני מלטף צלקת קטנטנה שכבר לא נראית. "אין בנמצא גבורה ללא צלקת", כתב הסופר האוגנדי מוזס איסגאוה, אבל בהחלט יש צלקת ללא גבורה.

ד.

הרדיו משתעל משהו על הבחור הזה ניב אסרף. אני מביט על אחיי לפקק, מקווה בשבילם שגם הם באותו מצב נפשי כמוני. תמיד כיף לגלות שכולנו אותו דבר: בכל המכוניות ילדים רבים, או ישנים, או בוהים במסכים ולכולנו אותו מבט מזוגג. פה ושם אני רואה אב מחלק כאפות רנדומליות למושב האחורי ומחייך: הנה נבנית לה נוסטלגיה וכל המשפחות הנוהגות דומות זו לזו.

השמש עוד מעט שוקעת, יפה ואדומה. הילדים שולפים את המצלמות שלהם ומצלמים. קנינו להם אותן בלונדון. אם יש דבר אחד ששווה לקנות לילד זו מצלמה זולה, לראות איך הם קולטים את העולם (הנה, שלא תגידו שלא יצא לכם כלום מהטור הזה). פגוש פוגש פגוש ליד היציאה ממערת הנטיפים ושני גברים מתחילים לריב אל מול הילדים שלהם. הייתי נוסע משם מהר אילולי הדרך היתה חייבת לעבור דרך המשאית להובלת בשר בקירור שעדיין עומדת לפני. הילדים של הגברים הרבים מצטנפים במושביהם במבוכה ואני חושב על כל סרטוני "הישראלי המכוער" המציפים את הרשתות לאחרונה.

אני בכלל לא חושב שהישראלי, בגדול, הוא מכוער אבל אם יורשה לי להתנבא, בקרוב נראה עוד הרבה מאלה. כי זהו, עם כל הכבוד לאביב הקצרצר, הקיץ מגיע. ובכל פעם שהקיץ מגיע שולפת האלה שפש (שעוד מעט שוקעת, כאמור) את קרניה והאנשים מתחרפנים. הם לא מבינים שהיא רק באה לדגדג אותם, שיצחקו, ובמקום זה הם מגדלים מחדש את הקוצים שהתרככו מעט בחורף.

הרדיו בדיוק משתעל חצי משפט על מלחמה בקיץ הקרוב. הוא נדם לפני ששמעתי נגד מי, אבל עכשיו זה התור של חיזבאללה, לא? כמה שעות קודם לכן, מי זוכר מתי כמה זמן אנחנו בפקק הזה, יצאנו מבית של חברים. בנם הבכור עומד להתגייס. נכון, הוא רק בן עשר, אבל אביו כבר בלחץ. אני מביט במראה האחורית. הילדים ישנים, קופסת הקרטון המרוטה זרוקה ביניהם. עוד עשר שנים יגיע תורם להתגייס. אני מביט בהם לרגע ארוך עד שצפצוף עצבני מאחור מעיר אותי: משאית הבשר התקדמה עוד ארבעים ס"מ. אני מצמצם פערים וחושב שקצת עצוב לי על הילדים שלי שלא יצא להם לחוות את החוויה של שירות בצה"ל כי עד אז כבר יבוא שלום.

הפקק של כביש 38 מתמזג מעדנות לתוך הפקק של כביש מספר 1. הנה המגדלים של תל אביב. שפש כבר יושבת בסלון השאול של אחיה מות ונפש הכנעני שבתוכי עוזבת את גופי, עד הפעם הבאה.

(פורסם בגלובס, 9 באפריל 2015)

זן ואמנות אחזקת האופניים

איור: תמיר שפר. כל הזכויות שמורות

א.

לא יודע מה קרה ביום שאחרי הבחירות, העיתון ירד לדפוס קודם לכן, אבל אני מוכן לשים ח"י שקלים שהתחזית שלי מלפני שבועיים התממשה והשמש אכן זרחה על כולנו גם ביום שאחרי. אם זכיתי, אכפיל את ההתערבות ואשים ל"ו שקלים שלא יזיק לאף אחד לנוח מכל שיגעון הדמוקרטיה הזה לכמה רגעים.
אז עזבו את היום שאחרי הבחירות ובואו צ'מעו איפה הייתי ומה עשיתי ביום שלפני הבחירות. גם בו זרחה השמש, נעימה ומלטפת, ואני החלטתי שמאחר שעשיתי את כל מה שהיה לי לעשות למען העם והמדינה והדורות הבאים, אנצל את היום הזה לעשות משהו בשביל עצמי. אחרי הכול, בשביל מה אני עובד כל-כך קשה.
אז הלכתי לתקן את האופניים.

ב.

לפני משהו כמו חודש, אולי קצת יותר, רכבתי ללגום בירה של צהריים. כשירד הערב התחילה אחת מאותן סופות, אז השארתי את האופניים ולקחתי מונית. יום רדף יום, סופת גשמים התחלפה בסופת חול, הבחירות תפסו את תשומת לבי כמו גם את שגרת יומי והאופניים עמדו שם, חיכו בסבלנות שאתפנה אליהם.
כשבאתי לקחת אותם מהעננים, בהשאלה מיונה וולך, הם היו כבר חלודים. המראה היה שובר לב. שכבת אבק עבה מנוקדת בלשלשת עטלפים כיסתה אותם, קורי עכביש כבר נמתחו מהגלגל האחורי אל העמוד, מלאים גוויות זבובים חסרי מזל, ושני פרחים קטנים נבטו בצלו של הגלגל הקדמי. המפתח בקושי נכנס בחור המנעול ומשנכנס, סירב להסתובב. לא הייתה לי שום ברירה אלא להשתמש בכוח העל שלי עד שנכנעו השניים.
עליתי על האופניים, וזה היה ממש כמו לעלות על אופניים, בכמה הבדלים קטנים: השרשרת לא הסתובבה, ההילוכים לא התחלפו, המעצורים לא עצרו והפדלים נתקעו ללא יכולת לזוז. מלבד זאת, היה להם פנצ'ר. זה היה יותר פסל של אופניים מאופניים.
האיש בחנות האופניים גער בי על ההזנחה וניגש לטפל בפציינט. רבע שעה אחר כך הם היו כחדשים, אוויר בגלגלים ושמן במנגנונים. ואז עליתי עליהם שוב.

רכבתי כמו הרוח, דואה בירידות ונוסק בעליות. כמעט שכחתי כמה זה כיף.

ג. רק דבר אחד הפריע לי, כמו תמיד. אני מתעב את רוכבי האופניים החשמליים והקורקינטים החשמליים ממגוון של סיבות, העיקרית שבהן היא כמובן הסכנה שהם מהווים. הסיבה השנייה היא פיזית ומטפיזית כאחת: הם מביאים את המנוע אל המקום שבו אין מקום למנוע – למדרכה. נחלתם של המשתמשים בגופם, של הזזים בכוחות עצמם, הולכי הרגל, דוחפי העגלות ורוכבי האופניים, נחמסת באלימות על-ידי אנשים שכל מה שהם עושים זה לזוז בלי לזוז.
מלבד זאת, אם להשאיל ואז לצטט בחופשיות ומהזיכרון מ"זן ואמנות אחזקת האופנוע", כשאתה רוכב על כלי חשמלי, אתה לא באמת רוכב. עלייה אינה עלייה, ירידה אינה ירידה, המהירות שלך אינה מותאמת למרחב. אתה לא מזיז את הגוף ומפסיד את כל הכיף. התרומה היחידה של הרוכבים החשמליים למרקם האורבני היא הפגיעה בו. וזה עוד בלי להיכנס לעניין הטוסטוסים על המדרכות.

ד.

אבל החלק הכי כיף של היום שלפני הבחירות עוד היה לפני. אחר הצהריים יצאנו, הילדה שלי ואני, לטיול באופניים. אני בשחורים שלי ונגה בוורודים שלה, עם השרשרת הוורודה והסלסלה הוורודה ועל ראשה קסדה ורודה.
יש, אני מודה, אלמנט חזק של חרדה ברכיבה שכזו, תחושה שמזכירה קצת את השלב המתוק של לפני מי-זוכר-כמה שנים, עת נגה החלה ללכת. גאווה מהולה בדאגה: במה תיתקל, מתי תיפול ועל איזה איבר. באופניים זה עוד יותר גרוע, גם כי הנפילה יותר כואבת וגם כי הסכנות מרובות (ראו סעיף קודם). אבל שטויות. הכיף מכפר.
הו, ההנאה האינסופית שבלנסוע לטיול אופניים עם הילדה שלך גדולה אפילו מההנאה בלהרכיב אותה, אף שגם זו אינסופית. אני לא יודע בדיוק איך משווים בין אינסוף לאינסוף, אבל עובדה. בדקתי ומצאתי.

עשינו טיול שורשים בתל אביב: רואה את המרפסת הקטנה בקומה השלישית? כאן אימא ואבא גרו לפני שנולדתם. לגינה החמודה הזו ממול הייתי לוקח את הכלבה, זוכרת את הכלבה? בטח זוכרת, אמרה הילדה, גם אני רוצה כלב. דיברנו על זה אלף פעם נגה, לא בא לי כלב – בכל פעם שאני חושב על זה, אני נזכר כמה רע היה הסוף. אבל בסדר אבא, היא אומרת, לפני הסוף יש עוד המון התחלה ואמצע. בגינה הזו גם ישבתי כשהטלפון צלצל באיזה מוצ"ש עם בשורת איוב על מוות במשפחה. אני לא מספר לה את זה. את רואה, אני מעביר נושא, זה הסופר שהיינו קונים בו לפני שנולדתם. ממש מעניין, אבא.
אנחנו נוסעים מהר, ואז מאטים. רוכבים זה לצד זו ומדברים. עוצרים על ספסל להפסקת שתייה וממתק. כשהגוף עובד, משתחררת מעט הבושה ופתאום אתה שומע דברים שככה ברגיל היא לא מספרת עליהם, פכים קטנים מעולמה של בת שבע וחצי המפורטים באוזניך ברזולוציה של אחד לאחד – כמו שחזורים מדויקים של דיאלוגים אינסופיים בהפסקת עשר. עולם סוער למדי, מתברר. אין לי מושג אם גם לי היו רגשות כאלה, או רגשות בכלל, בגיל הזה. מקווה שלא. כשהיא מספרת פתאום על איזה משהו לא כל-כך טוב שקרה לה, אני מרגיש פתאום כמו במעליות האלה במגדלים שמאטות לפתע ולבך צונח, מתמלא בחוסר אונים שחור וצמיגי. אין דבר, אני אומר, וזה תמיד הדבר הכי גרוע שאפשר להגיד במצבים כאלה. אתה לא מבין כלום, אבא. זה נכון, בת, אני באמת לא מבין כלום.

ה.

אין כמו הילדה שלי. ככל שהיא גדלה, היא יותר מזכירה לי את אימא שלה. זה מצחיק. קצת כמו בטרילוגיה השנייה, והראשונה בעצם, של מלחמת הכוכבים, כשרואים איך אנקין סקייווקר הופך לדראת' ויידר. לא שאני משווה, כמובן, אבל יפה לראות איך מה שאתה מכיר ואוהב היה פעם משהו שבעצם נורא מזכיר את מה שאתה מכיר ואוהב. העתיד נפרש כמניפה ואני חושב על מה שהיא אמרה לי דקה קודם, שיש עוד המון התחלה והמון המון אמצע. אני מאוד מקווה שזה נכון.
היה זה יום לפני בחירות, כאמור, יום יפה ושמשי עם רוח נעימה והיא – הילדה, לא השמש, על אף שגם השמש – עמדה בסבלנות והקשיבה לשיחות הפוליטיקה של המבוגרים. אבא, שאלה אחרי שנפרדתי מקולגה, מה זה מזרחי רואה את בית הקפה הזה, אמרתי לה, אימא ואני היינו יושבים פה הרבה לפני שנולדתם. טוב, אבל מה זה מזרחי? מזרחי זה מי שהוא או משפחתו הגיע מארצות מוסלמיות. האיש הזה מזרחי? נראה לי. והאישה הזו? יכול להיות. והאיש הזקן? בטוח שלא. אנחנו? לא, אנחנו אשכנזים. אפשר גלידה? אפשר.

ו.

אנחנו רוכבים, עובדים על תרגיל חדש: לנסוע זה לצד זו ולהחזיק ידיים. לפעמים זה הולך. אני נהנה ואז קולט שלא חשבתי על שום דבר מעניין כבר הרבה זמן – ואז מבין למה אני נהנה כל-כך לנסוע על האופניים שלי עם הילדה שלי בעיר שלי. היום יום לפני בחירות, מחר יום בחירות ואחריו היום שאחרי הבחירות. כל עוד האופניים בסדר והשמש זורחת הכול יהיה בסדר. או כמו שהיא אמרה: יש עוד המון התחלה והמון אמצע.
עכשיו אפשר לחזור לבלגן.

פורסם בגלובס, 19.3.2015. לקובץ פידיאף מעוצב

בין גרבוז לרגב

סיבוב אחרון לפני הבחירות – מהפגנת השמאל בכיכר רבין דרך ליברמן בהרצליה ועד מירי רגב ביד אליהו. כתבה שלי בגלובס

זהירות, קובץ פידיאף

למי אצביע

בכל מערכת בחירות אני כותב למי אני מצביע. גם הפעם!

איור: תמיר שפר

א.

היה זה יוגי ברה, שחקן הבייסבול האגדי, שטבע את האמרה הנצחית "זה דז'ה-וו כל פעם מחדש". הרגשתי את מילותיו נחרטות בבשרי כמה פעמים במהלך הבחירות האלה. שוב אני יושב מול פאנל, מי יודע איפה, עם אותם הדוברים החוזרים על אותם המסרים, עונים את אותן התשובות על אותן השאלות. כשבאתי לצבוט את עצמי כדי להישאר ער, ראיתי שאני כבר צבוט.

אבל זהו. יום שלישי. יא אללה, מי היה מאמין שזה נגמר? עד כמה שאני אוהב בחירות, ואני אוהב מאוד, בשלב כלשהו נדמה היה שזה לא ייגמר לעולם, שגם מחר נקום בראש הולם מהחבטה שקיבל מהקרקעית רק כדי לגלות שזו התרחקה עוד קצת והנפילה נמשכת.

אבל כל זה מאחורינו, כמעט. כל מה שנותר זה להצביע.

ב.

עשיתי לי מסורת לספר למי אני מצביע לפני כל בחירות. בעיקר בשם השקיפות, אבל גם בשביל לשכנע, בעיקר את עצמי. הפעם, אודה, זה היה קשה במיוחד. בפעם הראשונה בחיי אני מוצא את עצמי מתלבט, שבוע לפני בחירות. אתלבט לפניכם, אבל עד סוף העמוד הזה אגיע להחלטה – וזו הבטחה.

בבחירות האחרונות, ואלה שלפניהם, הצבעתי חד"ש ואת נימוקי פרשתי גם בהרחבה וגם לעומק. העיקרי שבהם, מלבד סוציאליזם ישן ועבש בריח מוזר, היה תמיד שילוב מלא של אזרחי ישראל הערבים, סוף לאפליה ולהדרה ויציאה לדרך חדשה של בלה בלה בלה. אבל בינינו, אם לדבר דוגרי, התכנון שלי היה להצביע לחד"ש לנצח. סגרתי ת'פינה של הדמוקרטיה, כמו שאני תמיד אומר. רוצה משהו יציב בחיים. בשבילי זה כמו לאהוד את הפועל פתח תקווה; תחושת שייכות שאין לה שום קשר למציאות. לדעתי בחיים שלי לא הייתי במשחק של הפועל פתח תקווה, ואם הייתי שכחתי, ועדיין אני אוהד אותה. למרות שאין לי מושג מה קורה שם – אכפת לי, בערך. אז אותו דבר, בערך.

ואז המפלגות הערביות התאחדו. שמחתי בשבילם. חשבתי לבלוע את חבית הצפרדעים הזו ולהצביע לרשימה המשותפת משתי סיבות: 1) הימין כל כך עצבן אותי בבחירות האלה, בכל כך הרבה רמות ויש יותר מדי דוגמאות, שרציתי ללכת הכי רחוק ממנו ומהגרסה המופרעת לציונות שנבחריו – רבים מכדי למנות בשמות – מציגים לאחרונה. רציתי להיות חלק מהאצבע שתידחף לו לעין. תהא זו הצבעת המחאה שלי.

2) כמצביע חד"ש ותיק ופסיבי התנגדתי לאיחוד הזה, אבל קולי לא נשמע. וגם אם היה נשמע, מה כבר היה קורה. אז אמרתי לעצמי שזה לא ממש יפה והוגן מצדי להיות בעד הערבים עד שהערבים עושים (פוליטית) מה שהם רוצים, מה שטוב להם (כך נראה). הם לא ערביי המחמד שלי והאג'נדה של המדינה לדפוק אותם חמורה בעיני לא פחות מהאג'נדה של החלק שאני לא מסכים אתו.

ויש גם סיבת צ'ופר: אני מת על האלמנטים האירוניים בשירתה של ההיסטוריה והמחשבה שליברמן, שחוקק חוק על מנת להרחיק אותם מהכנסת, יידפק ממנו בעצמו מסבה לי עונג בל יתואר. יש עוד סיבת צ'ופר: באחד מהתרחישים היחסית ריאליים יכולה למצוא את עצמה הרשימה המשותפת בראשות האופוזיציה, שזו מהפכה של ממש. יו"ר אופוזיציה זה ג'וב רציני. מה גם שלראות את השב"כ מאבטח ערבי יכול להיות דבר מצחיק מאוד.

ד.

אבל זה לא יילך בינינו. לא אצביע למשותפת. עד כמה שאני גמיש רוחנית, התמרון הזה כבר דורש שני פליק פלאקים אידיאולוגיים יותר מדי. 1) אחרי הכל אני אתיאיסט וליברל – מה לי ולרשימה עם אלמנטים איסלמיסטים, מה לי ולאלמנטים לאומנים? לא יכול, עם כל הסולידריות והתמיכה והרצון באירוניה טובה, לא יכול.

2) אחרי הכל אני גם ציוני – ואם יורשה לי, מופת של ציונות: יהודי, חי במדינת ישראל, ג'ובניק לשעבר בצה"ל, מגדל את ילדיו בביטחון יחסי, מדבר בעברית בעיר העברית הראשונה, משלם את מסיו ונשרט בצדדיו. אחרי בן גוריון והרצל שחולקים את המקום הראשון, אני הציוני השני בעולם, ואני חולק את המקום הזה אתכם – אני מוכן להצביע והצבעתי למפלגה שאינה ציונית מתוך תפישה שהציונות ניצחה ושיש מקום לדברים אחרים, אבל להצביע למפלגה עם אלמנטים אנטי ציוניים? איך אני יכול, זה ממש יוריד אותי בדרג הציונות, ועל המקום השני אני לא מוותר.

ה.

למרות שמקודם אמרתי שאני נהיה ימני, אני די שמאלני. הייתי אומר שאני באמצע: בין כמה שמאלני שאתם חושבים שאני לבין כמה שמאלני שאני. מה עם המרכז? אין לי בעיה עם מרכז כאידיאולוגיה או עמדה ואני מסכים שחלק גדול השמאל ומהימין התכרסם לו זה מכבר. אבל לגבי מפלגות מרכז, זה כבר סיפור אחר. כמו שהבנתם מהעניין עם חד"ש והפועל פ"ת, אני מחפש אורך טווח. אז למפלגות המרכז אני אומר דבר כזה: חבר'ה, קודם שהמפלגה שלכם תחזיק מעמד עשרים שנה, אז נדבר. אל תפרפרו אותי כל שנתיים עם איזה אופרציה אד-הוק.

מה שהותיר לי שתי מפלגות: מחנה ציוני, מרצ. באחד הסיבובים בראש שלי כמעט ואמרתי בדעתי להצביע ליהדות התורה. אני אוהב חרדים, אני אני אוהב את גפני ואת ליצמן, אייכלר מצחיק אותי ואורי מקלב אחלה ח"כ, אבל הם ימניים מדי בשבילי והמחשבה שאתרום, ולו בעקיפין, לישיבה של הבית היהודי בממשלה פסלה את הגברים האשכנזים בשחור.

ו.

מחנה ציוני או מרצ. אני מודה שגם אני הרזה נסחפתי ברוח הגוש. תמיד הצבעת למפלגה קטנה, אמרתי לעצמי, מה יצא לך מזה. פעם אחת לך עם המומנטום, זרום עם נחל הזמן. תהיה חלק, תשפיע.

אני גם מאוד אוהב אידיאולוגית ומחבב אישיותית חלק עצום מהרשימה של העבודה. פחות מתחבר ללבני ולמי שהיא הביאה אתה, את השמות איני מתאמץ לזכור, אבל יפה בעיני הקטע של הצמד וזה שיש הרבה נשים בפסגה. אני יכול להרגיש רגוע לגמרי עם המחנה הציוני – כמובן שלא עם כולם אבל כשהולכים עם גוש משאירים מאחור את תחושת הבוטיק, ברוכים הבאים לשוק. גם את חילוקי הדעות בנוגע למספר סוגיות, ליהוקים, תוכניות ופרטים אני משאיר כרגע בצד לטובת העיקר: גוש מרכז שמאל גדול יכול, אם לא לעשות מהפך, הרי שלפחות להיכנס לממשלה – ובואו לא נהיה נודניקים, ממשלת אחדות עדיפה אלפי מונים על ממשלה עם ליברמן והבית היהודי.

לך עם רוח הזמן, זה מה שאני אומר תמיד לעצמי.

ז.

כבר החלטתי לשים המחנה הציוני, ואז התחילו הדיבורים על זה שמרצ לא עוברת אז אחוז החסימה ושהיא בבעיה ויכול להיות שלא תיכנס.

בהתחלה לא ידעתי אם זה ספין אם לאו, אז התייחסתי לזה כאל ניסוי מחשבתי. וזה היה קצת פטיש בראש. פתאום ראיתי לבן בוהק ואז נקודות סגולות כאלה וכשהתעוררתי הבנתי שאני לא מוכן לתת לדבר כזה לקרות: שבמשמרת שלי כשמאלני ציוני בוגר ומצביע לא תהיה מרצ בכנסת. אין סיכוי.

אני יודע, יודע הכל. כמו כולם גם אני מתעצבן מהם לפעמים (ואני בכלל ימני, זוכרים?), כל הביקורת עליהם מוכרת וחלקים גדולים ממנה מוצדקים. אבל אין טעם להיכנס לפרטים, זה לא עניין של פרטים פה. האפשרות של כנסת בלי מרצ – על סל ערכיה ופעולותיה המלא – צריכה לזעזע כל אשת ואיש מרכז שמאל, אנשים חילונים, ליברלים הרבה יותר – פי אלף יותר – מאשר עוד שלושה או ארבעה ח"כים פלוס במחנה הציוני.

אני מכבד את המחנה הציוני, באמת שיהיה בהצלחה, אבל צריך עוד משהו משמאלכם. אין מצב שהדבר היחיד לשמאלכם יהיה הרשימה המשותפת. אז אם זה ספין, הספין עבד עלי. יאללה, שיהיה מרצ.

התחלנו עם יוגי ברה, נסיים אתו. הוא האיש שאמר שזה לא נגמר עד שזה לא נגמר. כאיש שמאל ציוני אני לא יכול לראות את זה נגמר ולא לתת יד.

פורסם בגלובס, 12.3.15, והנה קובץ פידיאף מעוצב