Monthly Archives: ספטמבר 2012

הרווחים הכלואים משתחררים אל שמי התכלת

א.

בשבוע שעבר כתבתי כאן על מדיניות המיסוי של ישראל, על המלחמה לכאורה בהון השחור ועל הדרך המקסימה בה רשות המסים (כזרועה של הממשלה) והעומד בראשה, דורון ארבלי, מבכרים לרדוף אחר מעלימי המס הקטנים – הירקן, המורה הפרטית, השרברב והצלמת – על פני התמודדות מול המעלימים הגדולים – מתכנני המס האגרסיביים, תאגידי הענק וארגוני הפשיעה. זאת למרות ששמונים אחוזים מההון השחור נמצאים בתכנוני מס אגרסיביים ורק עשרים אחוזים נמצאים בעסקים הקטנים.

קיבלתי לא מעט תגובות, רובן חמות – אנשים מאוד אוהבים לדבר על המיסים שלהם. מהצד השני, ארבלי וכמה מידידיו לא ממש השתגעו על הדברים – אתה עושה עוול לרשות המיסים, אמרו לי, ואפילו הזמינו אותי לשבת לקפה ולקבל הסברים – אבל עוד לא יבש הדיו והמציאות הוכיחה שהיה משהו בדבריי: בתחילת השבוע אושר לקריאה שניה ושלישית "חוק הרווחים הכלואים".

 

ב.

השיח הכלכלי ידוע במטבעות הלשון המכובסות שלו; התייעלות, גמישות ניהולית, מיקור חוץ או עדכון תעריפים – מאחורי כל אחד מהביטויים הנ"ל ורבים אחרים מסתתר לו מוקש תעסוקתי או צרכני. אבל נדמה שאף פעם לא היה לנו ביטוי כלכלי יפה יותר מאשר "הרווחים הכלואים". לא יודע מה אתכם, אבל כשאני שומע "רווחים כלואים" בעיני רוחי אני רואה מין ציפור עדינה ורבת יופי שכנפיה שבורות ורגליה קשורות והיא מוטלת חסרת אונים בכלוב צר, מביטה בעיניים כלות אל השמיים התכולים, רוצה לעוף אל גוזליה אבל לא יכולה. ביטוי מקסים, תמים, "רווחים כלואים" – שימו לב למשקל, לחריזה, לפער במשמעות בין המילים רווח וכלא – אין פלא, אם כך, ששר האוצר שלנו, פילוסוף רגיש ואיש ספר, העיד על עצמו בתחילת החודש שמשהו בתוכו נע ברגע ששמע לראשונה על אותם רווחים כלואים והוא החליט לעשות מעשה ולשחררם.

אמר ועשה. שהרי זהו שר האוצר שלנו – איש רוח ומעש. בתחילת השבוע אושר לקריאה שניה ושלישית חוק הרווחים הכלואים ועם תחילת מושב החורף של הכנסת יעבור כנראה החוק ודרור ייקרא לכל אותם רווחים כלואים, שעומדים על משהו כמו 125 מיליארד שקל.

אז הרווחים הכלואים ישתחררו אל שמי התכלת ובתמורה תוותר המדינה על מרבית המיסים שמגיעים לה ותגבה שלושה מיליארד שקלים. שימו לב לסכום: שלושה מיליארד שקלים מתוך 125 מיליארד – שלושה מיליארד! – זה פחות משניים וחצי אחוז! זה עשירית ממס החברות הנמוך גם כך. זה פסיכי. המדינה אמורה הייתה לקבל מעל לשלושים מיליארד שקלים, שיעור המס המלא, אבל בחרה לוותר לחברות הענק, להמשיך ולהיטיב עמן, להתרפס בפניהן ולהסתפק בשלושה מיליארד. ומה איתנו, אתם שואלים, מה עם האחיות והאחים השכירות והשכירים והעצמאים – למה לנו לא הורידו את המס משלושים אחוזים לשלושה? אולי כי הרווחים שלו לא "כלואים" וכששר האוצר חושב עלינו הוא לא רואה בעיני רוחו ציפור רבת יופי אלא דווקא פרה חולבת. איתך, אחות יקרה, אין לו בעיה להתעסק ובך, אח יקר, אין לו בעיה להתעמר דרך רשות המסים. אנחנו עבודה קלה, אנחנו כסף על הרצפה, רק להתכופף ולהרים. טבע, אמדוקס, מוטורולה, צ'ק פוינט – להם יש עורכי דין כרישים ורואי חשבון תותחים. מי יתעסק איתם? בעיתונים דווח שהן כבר הוציאו מהארץ סכומים גדולים – עשרות מיליארדים מחורבנים! – בלי לדווח ושום רע לא אונה להם. נסה את זה אתה, חשמלאי יקר, ותראה את רשות המסים נלחמת כארי על כל שקל.

קראתי שרשות המיסים תוכל להוציא צווי עיכוב יציאה מהארץ לחייבים ואני מוכן להתערב אתכם חגיגית על עשרים ושלושה שקלים שהצווים האלה יוצאו נגד חייבים קטנים מעסקים קטנים ולא נגד מנכ"ל טבע או יו"ר מוטורולה. ראיתי שרשות המסים יכולה להחרים מכוניות, אבל מנכ"ל אמדוקס או בעלי צ'ק פוינט לא צריכים לדאוג. מי שצריכה לדאוג זו בעלת העסק הזעיר למניקור ופדיקור שמכרה לק בעשרים שקל בלי קבלה.

עכשיו תגידו לי אתם, זה צדק? ככה מתנהגת מדינה?

 

ג.

האמת מאחורי הביטוי המקסים, כמו במקרים רבים אחרים במכבסת המילים, מקסימה קצת פחות. א, לא מדובר בדיוק ב"רווחים" במובנם הקלאסי, תוצאה של מוצר טוב שנמכר במחיר הוגן ומשאיר משהו בידיו של היצרן. הו, לא! 125 מיליארד השקלים הם תוצאה של הטבות מס מפליגות, חצופות ולא שוויוניות, שניתנו לחברות הענק במשך שנים ארוכות על ידי ממשלות ישראל. ב, אותם "רווחים" כלל לא היו "כלואים". 125 מיליארד השקלים האלה שכבו כאבן שאין לה הופכין כי החברות לא רצו לגעת בהן כדי לא לשלם עליהם מס. וזה אולי הדבר הכי חשוב ומעצבן בכל הסיפור: בתמורה לכל הטבות המס המפליגות מהן נהנו, היו אמורות החברות להשקיע את 125 מיליארד השקלים חזרה בישראל – זה היה כל הדיל, זו הייתה מטרת כל ההטבות. אבל הן לא עשו את זה, החצופות, הן לא שילמו מס (יודעים כמה מס שולם עד עתה מתוך 125 מיליארד השקלים? 600 מיליון שקל. זה סכום כל כך נמוך ומעליב שאפילו לא אתרגם אותו לאחוזים), הן רק נתנו לכסף לשכב, וחיכו.

ובתחילת השבוע למדנו למה הן חיכו כל הזמן הזה. היה להן שווה. הן כנראה ידעו שמתישהו תתקפל ממשלת ישראל, תתרפס בפניהן ותסתפק בפירורים. הן כנראה ידעו עם מי יש להן עסק: עם ממשלה שתמיד תעדיף את טובתו של התאגיד הבינ"ל, העשיר, החזק, הגדול, על פני האינטרס של האזרח העובד. הן ישלמו שישה אחוז מס, הוא ישלם מעל לשלושים. למה? ככה. כי אפשר.

וזה לא רק זה. הרי ממה נפשך: לחברות האלה יש 125 מיליארד שקל שוכבים. הן צריכות את הכסף הזה. יש להן בעלי מניות ומשקיעים ובעלים שרוצים השקעות ודיבידנדים ושיענישו אותן אם ישאירו את הכסף קבור בארץ הקודש. כל מה שהמדינה הייתה צריכה לעשות זה לחכות, או להכריח את החברות להוציא את הכסף – כמו שהיא יכולה להכריח אתכם ואותי לעשות כל מני דברים שאנחנו לא רוצים. אבל לא. המדינה בחרה להתקפל, לוותר. אם הייתה מתעקשת וגובה שלושים מיליארד שקלים לא היינו צריכים לעמוד בפני כל הגזרות והקיצוצים שאנחנו עומדים מולם עכשיו.

ואתם יודעים מה הכי מרגיז אותי, ממש עד לסף רתיחה: הצביעות והחוצפה של שר האוצר שאמר באלו המילים: "אם לא נגבה מס בגין רווחים כלואים, נצטרך לגבות את הכסף החסר מאזרחי המדינה". אתם הבנתם את זה? אתה וויתרת על 27 מיליארד, הסתפקת בשלושה עלובים ועוד אין לך בעיה לאיים עלינו. עלינו אתה מאיים, גיבור גדול? לא ראינו אותך כזה גבר מול אמדוקס או טבע. מולם דווקא התקפלת יפה מאוד ומהר מאוד.

להתרפס מול הגדול והחזק ולהתעלל בחלשים זו בריונות, זו פחדנות.

ולא רק בריונות ופחדנות הפגינה המדינה, אלא גם קוצר ראיה. כשוויתרה על כל המיסים האלה הוכיחה ממשלת ישראל שהיא מעדיפה את הרגע על פני העתיד, את הצרכים המידיים על פני העיקרון. בקיצור, לא רק פחדנית, גם טיפשה.

 

ד.

זה הזמן לחזור שוב למילותיו של ארבלי, מנהל רשות המסים, שאמר: "הבעיה של העלמות המס של העסקים הקטנים היא שהם יוצרים את האווירה הרעה, את הנורמה שהעלמת מס היא לגיטימית", ולהיווכח שוב – בהינתן חוק הרווחים הכלואים – כמה ריקה מתוכן, שלא לומר מרושעת, הייתה האמירה הזו. מי שיוצר את הנורמה זה אתם, מי שמקבע את אי הצדק וחוסר האמון זה אתם, אתם שמוותרים לחברות ענק על עשרות מיליארדים ורודפים עד חורמה אחר אנשים קטנים, אתם שיכולים להיות הנושה האכזר מכולם כשמדובר בעצמאי הקטן (אני כבר לא מדבר על השכיר, שנוגסים לו בתלוש בכלל בלי לשאול אותו), אבל הוותרן הכי גדול ורך כשמדובר בתאגיד.

אם היינו אזרחים מודעים יותר וחזקים יותר היינו צריכים להכריז על מרי אזרחי וסרבנות מסים. קחו קודם מהם, אחר כך תבואו אלינו. אבל אנחנו לא, אנחנו לא אזרחים מודעים וחזקים. ולכן נמשיך לשלם.

 

הפוך, ארבלי, הפוך!

א.

אני אחד כזה שנוהג לשלם את המסים שלו ומכבד את אנשי השירות הציבורי, אבל השבוע קצת התעצבנתי על אחד מהם. אולי גם קצת התעצבתי. דורון ארבלי שמו של הברנש והוא נושא בתואר המכובד "מנהל רשות המסים". השבוע התראיין ארבלי בעיתוני הכלכלה כאילו היה מינימום באטמן, וסיפר על האסטרטגיה החדשה של הרשות במלחמה בהון השחור.

ארבלי העריך את היקף הפעילות הכלכלית השחורה במשק ב-40 מיליארד שקל בשנה (הערכות אחרות, כמו של הבנק העולמי, מדברות על 190 מיליארד ש"ח בשנה, אבל מי סופר את הכסף שאין), ואמר כי שמונים אחוזים מההון השחור נמצאים בתכנוני מס אגרסיביים ועשרים האחוזים הנותרים נמצאים בעסקים הקטנים. אז איפה הוא הקפיץ אותי, ארבלי? בדיוק כאן, כשאמר את המשפט הבא: "הבעיה של העלמות המס של העסקים הקטנים – נהגי המוניות, החשמלאים, תשלום עם קבלה או בלי קבלה – היא שהם יוצרים את האווירה הרעה, את הנורמה שהעלמת מס היא לגיטימית".

וכמו שאני ככה עם העיתון, עם הסנדביץ' חביתת ירק והמיץ מנגו, בא לי לצרוח לו: "הפוך, ארבלי, הפוך!". האם הם – האנשים העובדים, טכנאי המזגנים, מתקן המחשבים, המורה הפרטי לגיטרה, הצבעי, המעצבת הפרילאנסרית, צלם החתונות, האינסטלטור ורבים ואחרים – שחיים מהיד לפה כעצמאים קטנים בשוק אכזרי, מכלים את ימיהם בניסיונות גבייה של כסף שמגיע להם בעוד המדינה עושה כל שביכולתה להקשות עליהם עם הכסף שהם חייבים לה – האם הם יוצרים את האווירה הרעה? האם הם – המנקה, השמרטפית, המדביר, בעל הדוכן, הזבן – האם הם יוצרים את הנורמה הפסולה?

האם הם, או אולי חבורה צינית של רואי חשבון ועורכי דין שמלהטטים במיליארדי שקלים, מעלים לספרים, מורידים מהמאזנים, מדווחים הפסד כרווח ורווח כהפסד, רושמים חברות באיי הכך וכך וממלאים כספות בשם בעלי חברות ענק? האם הם, או ארגוני פשיעה מתוחכמים שמכבסים ומלבינים כספים? הם, או פוליטיקאים שעושים טובות? פקידים בכירים שפותחים דלתות?

מי נשמע לך, ארבלי, כמו אחד שיוצר יותר אווירה ומשרש נורמה – הטייח או עורך הדין? מעביר הדירה או המנכ"ל? השיפוצניק או הפוליטיקאי?

 

ב.

הדבר המרגיז באמת בכל הסיפור זה שאנחנו הרי יודעים בדיוק מה יקרה מכל האסטרטגיה החדשה הזו: למרות שהעסקים הקטנים ושלל המקצועות הם רק חמישית מההון השחור, הרי שנגדם יופנו ארבע חמישיות מהכוח. ארבלי עצמו רומז לכך: "יצאנו במסע הסברה שאומר, 'אם כולם ישלמו מס כחוק, כולם ישלמו פחות'", אמר, וזה הרי ידוע שעבריינים כבדים, כמו גם רו"חים תאגידיים, עושים בדיוק מה שאומרים להם תשדירי השירות, מילה במילה.

באשר לגבייה, בין השורות אפשר לקרוא שארבלי ימשיך לחפש את המטבע מתחת לפנס. למזלו, יש המון מטבעות והמון פנסים, ובכלל שעת צהריים והשמש זורחת, מאירה לו. "אחד האמצעים בו אנחנו משתמשים", אמר ארבלי, "הוא החרמת רכב. כל מבצע של רשות המסים מתחיל בהחרמת כלי רכב", והוסיף (אפשר ממש לשמוע את החיוך): "מצאנו שהישראלי קשור מאוד למכונית שלו".

כן, כי אין הרבה דברים קלים יותר מלשים מחסום על כביש וללכוד חייבים, זה כמו ללכת לדוג בבריכת דגים, אבל נגד החתולים השמנים אין לו הרבה מה לעשות, "כדי להתמודד עם תכנוני המס האגרסיביים אנחנו זקוקים לכוח אדם מקצועי מעולה – רואי חשבון, עורכי דין, כלכלנים", אמר, ספק מתנצל ספק מסביר. המתכננים האגרסיביים לא ממש אוהבים לוותר על הכסף שלהם, אבל הישראלי שקשור לאוטו שלו יעשה "כל מאמץ לשלם את חובו כדי לקבל את כלי הרכב שלו בחזרה", איתו אין שום בעיה להסתדר, קח לו מה את שיש לו ושלח לו חשבון, הוא ישלם.

בכלל, עושה רושם שהתוכנית החדשה של רשות המסים הולכת חזק על החזקים (האמנתם? תנו לעצמכם נקודה על נאיביות מקסימה של תשרי). היא כוללת חדירה לחשבונות בנק ועיקול כלי רכב של חייבים במקומות ציבוריים, כמו גם קיזוז חובות בזיכויים מהביטוח הלאומי – שזה ממש מעוות: חישבו על אדם נכה שלא יכול לעבוד, וממילא לא לשלם מס הכנסה, סביר להניח שהוא יצבור חוב די מהר, אז עכשיו – בזכות התוכנית החדשה של רשות המסים! – יוכלו לקחת לו גם את הזיכוי מביטוח לאומי. מקסים.

עכשיו אני בטוח שכל הטייקונים, עושי דבריהם, האנשים בחברות הבינלאומיות כמו גם העבריינים הגדולים ומתכנני המס האגרסיביים, רועדים עכשיו מפחדו של ארבלי ומוראה של רשות המסים הישראלית כולה: ייקחו לנו את הזיכוי בביטוח הלאומי. בררר….

 

ג.

ובכלל, אתם יכולים לתאר לעצמכם איזו חגיגה תהיה ברשות המסים אם באמת ייתנו להם לקזז חובות בזיכויים משלל גופים? אף אחד לעולם לא יראה את כספו עוד. תמיד תהיה איזו מקדמה ממקום אחד שיורדת על חשבון של מקום אחר ומתקזזת עם קנס והצמדה על משהו שלעולם לא שמעת עליו ממקור שלישי. זה הולך הרי להיות סיוט קפקאי מהגיהינום.

איך הם בכלל חושבים שהם הולכים לעשות את זה, אין להבין. הרי היום בתוך ביטוח לאומי, לדוגמה, מחלקת הגביה ומחלקת הזיכוי, או איך שלא קוראים לזה, לא שמעו מעולם האחת על השנייה והן מתנהלות בשני יקומים מקבילים ומקסימים שמהם הם שולחים לך מכתבים מוזרים וסותרים בסגנון: אנחנו חייבים לך 234 שקל. אתה חייב לנו 817 שקל. אז עכשיו לזרוק לסלט גם את מע"מ ואת המכס? לא, לא יכול להיות. זה תעלול שטני מדי אפילו בשביל מדינה כמו ישראל, אם אתם שואלים אותי.

 

ד.

אני לא בעד מעלימי מס והעלמת מס ומעצבן אותי עמוק בפנים שהטכנאי לא נותן לי קבלה, למרות שזה יוצא לי יותר זול ככה. הייתי רוצה שזה יהיה אחרת, אבל מה יש לי או לארבלי או לכל אחד אחר לומר לטכנאי או לרצף או לכל אחד אחר: שלם את המסים שלך, זה כדאי! זה לטובת כולנו! הרי הדבר הראשון שהוא יגיד לי, ובצדק, שחוסר הצדק המיסויי בישראל פשוט מרתיח ולא יכול להיות שככל שאלה עובדים פחות ומרוויחים יותר הם משלמים פחות מס בעוד שהוא מהבוקר עד הערב רץ כמו משוגע רק בשביל להישאר במקום.

ובנקודה הזו אני תמיד אני שואל את עצמי על מה חושבים כל אותם עברייני על וסופר עורכי דין, בעלי חברות ענק ורואי חשבון ממולחים חושבים כשהם מעלימים מס? האם הם אומרים לעצמם – תראה את הספרית הזאת, לא נותנת קבלה על חמישים שקל, אם לה מותר, מותר גם לי! נראה אותם! שקודם ייקחו את המאתיים שקל שהמנקה הזו לא דיווחה עכשיו, אחר כך שיבואו אלי עם השלושה מיליארד שלי!

זו בעצם אותה השאלה על המחלקות המקבילות בביטוח הלאומי רק בצורה אחרת: האם יש תמונת מראה לכל דבר?

 

ה.

אז מה חדש בעצם, שום דבר, זה הרי אותו הסיפור שחוזר על עצמו שוב ושוב בכל מקום, היום בגרסת דורון ארבלי (לא איש רע בשום פנים). אותו חוסר צדק בסיסי באדרת אחרת. אבל מעצבן כל פעם מחדש. שלא לדבר על החגיגיות המוזרה הזו והראיונות הנחרצים. מה אתה בא לבשר לנו בפאתוס כזה, אדוני, שהכול ימשיך להיות אותו הדבר גם במשמרת שלך? שהחלוקה בין המשלמים והחוגגים בעינה עומדת? בשביל זה הערת אותנו? או בשביל להעליב אותנו בכיף לפני יום הכיפורים?

היה זה ודאי יאיר לפיד שאמר כי יש רק שני דברים בטוחים בחיים, מוות ומסים. בואו וננצל את יום הכיפורים הזה כדי להרהר במילות החוכמה הנצחיות הנ"ל, איש איש לעצמו. בואו ונקרא גם לאחינו בן האדם דורון ארבלי, מנהל רשות המסים, לנהל את חשבון הנפש שלו ולצאת מעברו השני של החג בהכרזה מפוצצת: את שנת תשע"ג אתחיל בלכסח את הגדולים ולנער אותם מכל העלמות המס שלהם! קודם אותם, אחר כך את הקטנים!

בוא נראה אותך.