א.
בשבוע שעבר כתבתי כאן על מדיניות המיסוי של ישראל, על המלחמה לכאורה בהון השחור ועל הדרך המקסימה בה רשות המסים (כזרועה של הממשלה) והעומד בראשה, דורון ארבלי, מבכרים לרדוף אחר מעלימי המס הקטנים – הירקן, המורה הפרטית, השרברב והצלמת – על פני התמודדות מול המעלימים הגדולים – מתכנני המס האגרסיביים, תאגידי הענק וארגוני הפשיעה. זאת למרות ששמונים אחוזים מההון השחור נמצאים בתכנוני מס אגרסיביים ורק עשרים אחוזים נמצאים בעסקים הקטנים.
קיבלתי לא מעט תגובות, רובן חמות – אנשים מאוד אוהבים לדבר על המיסים שלהם. מהצד השני, ארבלי וכמה מידידיו לא ממש השתגעו על הדברים – אתה עושה עוול לרשות המיסים, אמרו לי, ואפילו הזמינו אותי לשבת לקפה ולקבל הסברים – אבל עוד לא יבש הדיו והמציאות הוכיחה שהיה משהו בדבריי: בתחילת השבוע אושר לקריאה שניה ושלישית "חוק הרווחים הכלואים".
ב.
השיח הכלכלי ידוע במטבעות הלשון המכובסות שלו; התייעלות, גמישות ניהולית, מיקור חוץ או עדכון תעריפים – מאחורי כל אחד מהביטויים הנ"ל ורבים אחרים מסתתר לו מוקש תעסוקתי או צרכני. אבל נדמה שאף פעם לא היה לנו ביטוי כלכלי יפה יותר מאשר "הרווחים הכלואים". לא יודע מה אתכם, אבל כשאני שומע "רווחים כלואים" בעיני רוחי אני רואה מין ציפור עדינה ורבת יופי שכנפיה שבורות ורגליה קשורות והיא מוטלת חסרת אונים בכלוב צר, מביטה בעיניים כלות אל השמיים התכולים, רוצה לעוף אל גוזליה אבל לא יכולה. ביטוי מקסים, תמים, "רווחים כלואים" – שימו לב למשקל, לחריזה, לפער במשמעות בין המילים רווח וכלא – אין פלא, אם כך, ששר האוצר שלנו, פילוסוף רגיש ואיש ספר, העיד על עצמו בתחילת החודש שמשהו בתוכו נע ברגע ששמע לראשונה על אותם רווחים כלואים והוא החליט לעשות מעשה ולשחררם.
אמר ועשה. שהרי זהו שר האוצר שלנו – איש רוח ומעש. בתחילת השבוע אושר לקריאה שניה ושלישית חוק הרווחים הכלואים ועם תחילת מושב החורף של הכנסת יעבור כנראה החוק ודרור ייקרא לכל אותם רווחים כלואים, שעומדים על משהו כמו 125 מיליארד שקל.
אז הרווחים הכלואים ישתחררו אל שמי התכלת ובתמורה תוותר המדינה על מרבית המיסים שמגיעים לה ותגבה שלושה מיליארד שקלים. שימו לב לסכום: שלושה מיליארד שקלים מתוך 125 מיליארד – שלושה מיליארד! – זה פחות משניים וחצי אחוז! זה עשירית ממס החברות הנמוך גם כך. זה פסיכי. המדינה אמורה הייתה לקבל מעל לשלושים מיליארד שקלים, שיעור המס המלא, אבל בחרה לוותר לחברות הענק, להמשיך ולהיטיב עמן, להתרפס בפניהן ולהסתפק בשלושה מיליארד. ומה איתנו, אתם שואלים, מה עם האחיות והאחים השכירות והשכירים והעצמאים – למה לנו לא הורידו את המס משלושים אחוזים לשלושה? אולי כי הרווחים שלו לא "כלואים" וכששר האוצר חושב עלינו הוא לא רואה בעיני רוחו ציפור רבת יופי אלא דווקא פרה חולבת. איתך, אחות יקרה, אין לו בעיה להתעסק ובך, אח יקר, אין לו בעיה להתעמר דרך רשות המסים. אנחנו עבודה קלה, אנחנו כסף על הרצפה, רק להתכופף ולהרים. טבע, אמדוקס, מוטורולה, צ'ק פוינט – להם יש עורכי דין כרישים ורואי חשבון תותחים. מי יתעסק איתם? בעיתונים דווח שהן כבר הוציאו מהארץ סכומים גדולים – עשרות מיליארדים מחורבנים! – בלי לדווח ושום רע לא אונה להם. נסה את זה אתה, חשמלאי יקר, ותראה את רשות המסים נלחמת כארי על כל שקל.
קראתי שרשות המיסים תוכל להוציא צווי עיכוב יציאה מהארץ לחייבים ואני מוכן להתערב אתכם חגיגית על עשרים ושלושה שקלים שהצווים האלה יוצאו נגד חייבים קטנים מעסקים קטנים ולא נגד מנכ"ל טבע או יו"ר מוטורולה. ראיתי שרשות המסים יכולה להחרים מכוניות, אבל מנכ"ל אמדוקס או בעלי צ'ק פוינט לא צריכים לדאוג. מי שצריכה לדאוג זו בעלת העסק הזעיר למניקור ופדיקור שמכרה לק בעשרים שקל בלי קבלה.
עכשיו תגידו לי אתם, זה צדק? ככה מתנהגת מדינה?
ג.
האמת מאחורי הביטוי המקסים, כמו במקרים רבים אחרים במכבסת המילים, מקסימה קצת פחות. א, לא מדובר בדיוק ב"רווחים" במובנם הקלאסי, תוצאה של מוצר טוב שנמכר במחיר הוגן ומשאיר משהו בידיו של היצרן. הו, לא! 125 מיליארד השקלים הם תוצאה של הטבות מס מפליגות, חצופות ולא שוויוניות, שניתנו לחברות הענק במשך שנים ארוכות על ידי ממשלות ישראל. ב, אותם "רווחים" כלל לא היו "כלואים". 125 מיליארד השקלים האלה שכבו כאבן שאין לה הופכין כי החברות לא רצו לגעת בהן כדי לא לשלם עליהם מס. וזה אולי הדבר הכי חשוב ומעצבן בכל הסיפור: בתמורה לכל הטבות המס המפליגות מהן נהנו, היו אמורות החברות להשקיע את 125 מיליארד השקלים חזרה בישראל – זה היה כל הדיל, זו הייתה מטרת כל ההטבות. אבל הן לא עשו את זה, החצופות, הן לא שילמו מס (יודעים כמה מס שולם עד עתה מתוך 125 מיליארד השקלים? 600 מיליון שקל. זה סכום כל כך נמוך ומעליב שאפילו לא אתרגם אותו לאחוזים), הן רק נתנו לכסף לשכב, וחיכו.
ובתחילת השבוע למדנו למה הן חיכו כל הזמן הזה. היה להן שווה. הן כנראה ידעו שמתישהו תתקפל ממשלת ישראל, תתרפס בפניהן ותסתפק בפירורים. הן כנראה ידעו עם מי יש להן עסק: עם ממשלה שתמיד תעדיף את טובתו של התאגיד הבינ"ל, העשיר, החזק, הגדול, על פני האינטרס של האזרח העובד. הן ישלמו שישה אחוז מס, הוא ישלם מעל לשלושים. למה? ככה. כי אפשר.
וזה לא רק זה. הרי ממה נפשך: לחברות האלה יש 125 מיליארד שקל שוכבים. הן צריכות את הכסף הזה. יש להן בעלי מניות ומשקיעים ובעלים שרוצים השקעות ודיבידנדים ושיענישו אותן אם ישאירו את הכסף קבור בארץ הקודש. כל מה שהמדינה הייתה צריכה לעשות זה לחכות, או להכריח את החברות להוציא את הכסף – כמו שהיא יכולה להכריח אתכם ואותי לעשות כל מני דברים שאנחנו לא רוצים. אבל לא. המדינה בחרה להתקפל, לוותר. אם הייתה מתעקשת וגובה שלושים מיליארד שקלים לא היינו צריכים לעמוד בפני כל הגזרות והקיצוצים שאנחנו עומדים מולם עכשיו.
ואתם יודעים מה הכי מרגיז אותי, ממש עד לסף רתיחה: הצביעות והחוצפה של שר האוצר שאמר באלו המילים: "אם לא נגבה מס בגין רווחים כלואים, נצטרך לגבות את הכסף החסר מאזרחי המדינה". אתם הבנתם את זה? אתה וויתרת על 27 מיליארד, הסתפקת בשלושה עלובים ועוד אין לך בעיה לאיים עלינו. עלינו אתה מאיים, גיבור גדול? לא ראינו אותך כזה גבר מול אמדוקס או טבע. מולם דווקא התקפלת יפה מאוד ומהר מאוד.
להתרפס מול הגדול והחזק ולהתעלל בחלשים זו בריונות, זו פחדנות.
ולא רק בריונות ופחדנות הפגינה המדינה, אלא גם קוצר ראיה. כשוויתרה על כל המיסים האלה הוכיחה ממשלת ישראל שהיא מעדיפה את הרגע על פני העתיד, את הצרכים המידיים על פני העיקרון. בקיצור, לא רק פחדנית, גם טיפשה.
ד.
זה הזמן לחזור שוב למילותיו של ארבלי, מנהל רשות המסים, שאמר: "הבעיה של העלמות המס של העסקים הקטנים היא שהם יוצרים את האווירה הרעה, את הנורמה שהעלמת מס היא לגיטימית", ולהיווכח שוב – בהינתן חוק הרווחים הכלואים – כמה ריקה מתוכן, שלא לומר מרושעת, הייתה האמירה הזו. מי שיוצר את הנורמה זה אתם, מי שמקבע את אי הצדק וחוסר האמון זה אתם, אתם שמוותרים לחברות ענק על עשרות מיליארדים ורודפים עד חורמה אחר אנשים קטנים, אתם שיכולים להיות הנושה האכזר מכולם כשמדובר בעצמאי הקטן (אני כבר לא מדבר על השכיר, שנוגסים לו בתלוש בכלל בלי לשאול אותו), אבל הוותרן הכי גדול ורך כשמדובר בתאגיד.
אם היינו אזרחים מודעים יותר וחזקים יותר היינו צריכים להכריז על מרי אזרחי וסרבנות מסים. קחו קודם מהם, אחר כך תבואו אלינו. אבל אנחנו לא, אנחנו לא אזרחים מודעים וחזקים. ולכן נמשיך לשלם.
החיים בהיר 