חייבים לעשות משהו נגד האסון ההומניטרי בעזה

 

א.

בימים אלה היינו צריכים לציין שנה להתנתקות, אבל כנראה שזה לא כל כך יוצא. האירוע המרכזי אמור היה להיערך ברוב עם, בהדרת מלך, במעמד נשיא המדינה, ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל. אלא שהראשון שומר על מורל גבוה תחת חקירה, השני מצהיר הצהרות לוחמניות תחת איום הוועדה והשלישי… איפה השלישי באמת? אולי עושה טלפונים, מי יודע, למי אכפת.

המלחמה בלבנון הרסה את כל החגיגה ומנעה את כל חשבון הנפש שחובה הייתה עלינו לעשות במלאת שנה להתנתקות, ואולי טוב שכך – תמיד היינו די מחורבנים בחשבון נפש. הגרסה הישראלית המעוותת של חשבון הנפש היא לעשות את החשבון של האחר: הוא תמיד אשם, אני תמיד בסדר.

גם בימים אלה, ימים של חודש אלול, אין פה שום קצה של קצה של חשבון נפש מכל סוג; לא על ההתנתקות, לא על המלחמה, לא על דוח העוני, לא על השחיתות, לא על הנורמות הקלוקלות של נבחרי הציבור, חבורה של תאווי שררה וחסרי בושה. כלום.

ואם מכל הדברים האלה לאף אחד לא אכפת, איך אפשר לצפות שלמישהו יהיה אכפת ממה שקורה בצד השני של אותה התנתקות בדיוק: ברצועת עזה. בעצם, למה אני אומר "מה שקורה ברצועת עזה", כאילו מדובר באיזה שיטפון באתיופיה – ובכלל לא כך הדבר: מדובר בדברים שאנחנו עושים שם בעזה. אנחנו זה מדינת ישראל, הצבא, הממשלה, אתם, אתה, את, אני.

 

ב.

בסוף השבוע שעבר, סוף השבוע האחרון של החופש הגדול, הים היה גבוה מאוד, והמצילים צעקו ברמקולים על האנשים לצאת החוצה. היה חם אבל היה נעים. באותו סוף שבוע בדיוק יצאה משלחת של ארגון "רופאים לזכויות אדם" לביקור בעזה, אחרי שש שנים בהם לא נתנו להם אישורים לסייר שם.

מסקנתם הייתה פשוטה – בעזה יש אסון הומניטרי. ישראל, שזו המדינה שלנו, המדינה שאנחנו חיים בה, משלמים לה מסים, אוהבים אותה לפעמים ושונאים אותה לפרקים, ארץ בה נולדנו, ארץ בה נחיה, הישראל הזו מבצעת פשעים בעזה, ממש מעבר לפינה.

בעזה אין חשמל, אין מים, אין שירותי סניטציה, אין תרופות, אין עבודה, יש חיסולים, יש פלישות, והפצצות, והרעבה, וערימות של צואה ברחובות, ואין ביוב, ויש המון תת-תזונה. כן, תת-תזונה. ופסיכולוג בריטי בשם ג'ון פרינג'ל ערך מחקר שמצביע על כך ש-98% מהילדים המתגוררים ברצועת עזה – ו-47% מתושבי רצועת עזה הם ילדים – סבלו מפגיעה פיזית וסובלים מטראומה כזו או אחרת. רובם יפתחו הפרעות רגשיות והתנהגותיות על רקע האלימות שהם חווים.

 

ג.

כן, זה מה שאנחנו עושים בעזה בימים אלה ממש, אבל מאיפה שנדע את זה? איך נראה את זה כשמכסים לנו את העיניים בזבל טלוויזיוני מהסוג של כוכב נולד ובשערוריות-חדר-מיטות מהסוג של משה קצב וחיים רמון? איך נראה את כל הדברים שאנחנו מעוללים שם אם אהוד אולמרט מסובב את כולם על האצבע הקטנה שלו עם כל הספינים וההצהרות שהוא משמיע?

איך נשים לב לרצועת עזה, ולמה בכלל שנעשה דבר כזה? הרי יצאנו משם, לא? הרי הייתה התנתקות, לא? זהו, הם שם ואנחנו פה. שיסתדרו!

שטויות. יצאנו משם רק כדי שנוכל לנגוש בהם ביתר אכזריות מבחוץ, ובכל מקרה אנחנו נכנסים על בסיס קבוע מתי שבא לנו – פה מפציצים, שם מתנקשים, פה הורסים בית, שם מחריבים מטע. אלה דברים שאנחנו מוכרחים לראות, ולראות זה לא מספיק – מוכרחים לצעוק ולצרוח ולהתנגד לפשעים האלה שנעשים בשמכם ובשמי על בסיס יומיומי.

 

ד.

שנה להתנתקות רציתם? שנה להתנתקות קיבלתם. כי אין שום הבדל מהותי בין מה שעשתה ועושה מדינת ישראל (ארץ תכול אין-עב, השמש לה כדבש וחלב) למפוני גוש קטיף, לתושבים האומללים של עזה, לתושבי צפון המדינה ולתושבים המסכנים של לבנון.

כן, יש חתיכת הבדל מטורף בעוצמה ובכמות של הטיפול שהוענק לכל קבוצה, אבל הבסיס הוא אותו בסיס: אטימות, אכזריות, קהות חושים, יהירות והרבה טמטום. המדינה מפקירה את כולם. למעשה, אם היא רק מפקירה אותך מצבך טוב, כי זה אומר שכנראה למישהו עוד אכפת ממך. אם לא היה אכפת ממך, כבר מזמן היו מפציצים לך את הבית.

לאלה שלא אכפת מהם מתאכזרים הרבה יותר, ובתחתית הרשימה כאמור תושבי עזה. מה שאנחנו עושים שם, או מה שנעשה שם בשמנו, הוא הרבה יותר מנורא.

 

ה.

ואתם יודעים מה הכי נורא ודפוק פה? שגם הצורה בה אנחנו רואים את מה שנעשה בעזה נעשית לפי אותה חלוקה של שמאל וימין. הנה, אתם בודאי אומרים לעצמכם, מפריע לו מה שנעשה בעזה? סימן שהוא שמאלני. וזה הכי גרוע. כי מה זה קשור, בעצם, מה שנעשה שם לימין ושמאל? למה הימני לא זועם על הנעשה בעזה בדיוק כמו השמאלני? הרי להיות ימני זה לא אומר להיות חסר מוסר ורגישות, נכון? להיות ימני ולהאמין בארץ ישראל השלמה לא אומר שצריך לדגול ברצח והרעבה המוניים של אוכלוסיה כבושה, נכון? אתה לא חייב לאהוב את כל הערבים בשביל לא למנוע מהם תרופות, נכון?

החלוקה בין השמאל והימין הולכת ומטשטשת בכל כך הרבה תחומים בחיים שלנו. בענייני הכלכלה כבר כמעט ואין שום משמעות לימין ולשמאל (יותר נכון: אין כמעט שמאל, הכול ימין); כך גם במלחמת לבנון השניה, בה קרסו החלוקות הישנות בין שמאל וימין. פתאום, התגובות האוטומטיות שעבדו יפה כל השנים כבר לא עבדו יותר.

למה בכל הקשור לעזה לא קם הימין ומשמיע קול? למה הוא לא אומר די? אל תבינו אותי לא נכון – גם השמאל רואה וברובו שותק (פרץ זה שמאל? לא). אני לא מתכוון לשתוק יותר. אין לי מושג עדיין מה אני הולך לעשות, אבל לשתוק ולגלגל את העיניים לשמיים ולסגוד לכל מני כוכבי אינסטנט זה כבר לא אופציה.

 

ו.

ורק שלא יגידו לי עוד פעם "מלחמה בטרור". כי כל מה שאנחנו עושים שם זה לא מלחמה בטרור – מה שאנחנו עושים שם זו חקלאות טרור. אנחנו מגדלים לנו שונאים, מטפחים אותם כמו סחלבים, במסירות אין קץ, כבר עשרות שנים, וכל הזמן רק חושבים על דרכים חדשות איך להתעלל בהם יותר כדי שישנאו אותנו יותר.

אתה לא צריך להיות פרשן על בשביל להבין שאנחנו מסכלים טרור בטווח הקרוב אולי, אבל את הטווח הרחוק אנחנו מפוצצים במחבלים מתאבדים, באנשים שישנאו אותנו לנצח. אפילו שיקול אינטרסנטי אין בפעולות העכשוויות בעזה, רק אכזריות ויהירות.

"הפלסטינים הם אלו שיורים לעצמם ברגל", אומרים גורמים בצה"ל לעיתונאים. בינתיים, הדבר היחיד שגורמים הגורמים בצה"ל זה נזקים והרס.

גם אם יש טרור שיוצא מרצועת עזה אנחנו לא יכולים להמשיך ולהתייחס ככה למיליון וחצי בני אדם. בני אדם, לעזאזל. הענישה הקולקטיבית המטורפת הזאת יצאה כבר מזמן משליטה והיא חייבת להיפסק.

 

ז.

אנחנו חייבים להתחיל להסתכל על מה שישראל עושה בעזה, אנחנו חייבים לראות מה שנעשה שם בשמנו, אנחנו חייבים לעשות את כל שביכולתנו כדי למנוע את זה. לא משנה אם אנחנו בימין או בשמאל, כל עוד לא מדובר בימין קיצוני שהוא אנטי מוסרי וגזעני בהגדרתו, אסור לנו לשתוק יותר. אנחנו חייבים לעשות הכול כדי להפסיק את האסון ההומניטרי הנורא הזה.

 

(נכתב לפני שקראתי את הכתבה הזו של יגאל סרנה. אם לא קראתם, אתם חייבים)