רוח חגיגית נשבה במפרשיי עת פסעתי מעדנות אל הלובי של מלון מצודת דוד בירושלים, זה היה ב-10 במאי ובמלון התקיים הכנס השנתי של מועצת היהלומים העולמית. עקבי הפטריק קוקס שקניתי במכירת סוף עונה נקשו בעדינות אדנותית על הרצפה המבהיקה ובאוויר הייתה תחושה נוצצת. היום, אמרתי לעצמי, היום אתה הולך לפגוש את לב לבייב.
ניגשתי אל שולחן ההרשמה. דרור פויר, אמרתי. הגברת פשפשה לרגע, הרימה את מבטה שידע להעריך את חולצת הדויד ששון שלי, והושיטה לי את תג השם. על השולחן נחה קבוצת התגים של משפחת לבייב. לב, אולגה, צביה, רותי ועוד כמה; רק השמות, כולל אלה שלא הכרתי, העבירו רטט בגבי. אני מבין שמר לבייב טרם הגיע, אמרתי לגברת הנחמדה. זה בסדר, אני אחכה.
אלא שבשורה מרה ציפתה לי. לבייב לא יגיע לכנס. הוא בלונדון, פותח שם את המסחר בבורסה. הקונספירטיבים שבחבורה טענו שהגביר מעולם לא אמור היה להגיע ושהכל רק תכסיס למשוך אותנו, העיתונאים, אל כנס מועצת היהלומים העולמית. בלי לחשוב חזרתי אל שולחן ההרשמה ובזריזות ידיים שלא מאפיינת אותי כלל וכלל (ותוך כדי שאני יוצר הסחת דעת מסוג 'היי, ציפור!') הפרדתי את תג השם "לב לבייב" מאגד התגים ותחבתי אותו עמוק בכיסי. כל כך רציתי לפגוש את האיש. אני מחזיק ממנו לאללה.
שאר היום עבר בשעמום המחץ. הכנס הוקדש רובו ככולו לתהליך קימברלי, ששם לעצמו למטרה למגר את תופעת יהלומי הדמים. עשו על זה סרט וכתבו על זה המון כתבות. אתמצת: עשרות, אם לא מאות שנים, כרתה התעשייה את היהלומים שלה באפריקה תוך שהיא מפגינה אדישות מוחלטת במקרה הטוב ואכזריות צרופה במקרה הרע כלפי המקומיים. זרקורים שהופנו אל היבשת האומללה (כולל סרט עם לאונרדו דיקפריו) גרמו לשינויים בדעת הקהל, ותעשיית היהלומים עלתה על הגל והחלה להציג את עצמה כמגינה הגדולה של תושבי אפריקה. התנהגות זהה להתנהגות של מקדונלדס, לדוגמה, שלפתע החלה להציג את האוכל שלה כאוכל בריאות.
תהליך קימברלי הוא תהליך ראוי וטוב, אין ספק, שאפילו עזר במיגור תופעת יהלומי הדמים, אבל תאמינו לי: אחרי כמה שעות זה מתחיל ממש לעצבן. ראשי תעשיית היהלומים העולמית יושבים כולם בחדר אחד גדול ומלטפים לעצמם את האגו. כולם חברים הכי טובים אחד של השני, כולם מפרגנים אחד לשני. כולם הצילו את אפריקה. כולם מדברים על שקיפות. אני לא בולע את זה ולו לרגע.
חוץ מזה, שני בלופים עומדים בבסיס כל תהליך קימברלי וההתייפייפות של ענף היהלומים. אלף, הם מציגים את עצמם כאילו בזכותם נפסק הסחר ביהלומי דמים. טעות. ברוב מוקדי הקונפליקט מה שקרה זה פשוט שהממשלה ניצחה את המורדים והיהלומים עברו מצד לצד. הרי אם אני מבין נכון, לכל קונפליקט שני צדדים. כשיהלום עובר מצד לצד הקונפליקט לא נפתר. בית, התהליך לא עוסק בדברים החשובים באמת: זכויות אדם, עבודת ילדים וכד'. באנגולה למשל, שם כורה לב לבייב, שתג השם שלו להט בכיסי כגחל, מתבצעים פשעים איומים למרות שהקונפליקט תם והמדינה חברה בתהליך קימברלי. על הדברים האלה, אמרו במסיבת העיתונאים, "צריך עוד לדון".
לקראת אמצע היום חשתי שאם אראה עוד יהלומן אחד, אתפוצץ. חתכתי וישבתי על הבאר במלון קינג דייויד הסמוך. שתיתי שתי בירות. בערב עוד ציפה לי קוקטייל חגיגי בבנייני האומה עם בנימין נתניהו כנואם המרכזי. לדבר כזה צריך לבוא מוכן.
הדרך אל בנייני האומה, כמו כל הדרכים במקרה שלי, עברה דרך עוד כמה בארים במרכז העיר ואפשר לומר שכשפסעתי – שוב, מעדנות – בשמונה וחצי בערב ללובי של בנייני האומה כבר הייתי די שמח.
תן לי בבקשה ג'וני שחור, אמרתי למוזג, וכשתחבתי את היד לכיס נכוויתי קלות מתג השם של לב לבייב. בלי לחשוב פעמיים תליתי אותו על דש חולצתי. סך הכל, דרור פויר אני יכול להיות בכל יום בשבוע. שני ג'וני שחור אחר כך ואני כבר הרבה יותר שמח, מסתובב בין האורחים עם "לב לבייב" על החולצה, ידיי שלובות מאחורי גבי. ליידיז, הגביר בא לעיר.
אנשים יכולים להיות די מצחיקים כשהם לא יודעים מה בדיוק הם אמורים לעשות כשניגש אליהם לב לבייב. אולי הייתי צריך להפסיק לשתות בשלב הזה, אבל היי – אני כל כך עשיר, מי יכול לומר לי מה לעשות? תנו לי עוד ג'וני שחור אחד, בלי קרח הפעם.
עשיתי קצת בושות, אבל לא היה אכפת לי. להתנהג כמו אידיוט כשאתה עם חברים זה קל, אבל להתנהג כמו אידיוט כשאתה לבד בחדר מלא יהלומנים ונשות יהלומנים – בשביל זה צריך אופי.
מנקודה מסוימת בערב נשארו רק פיסות זיכרון: אני מתעקש לתת ריאיון בלעדי לעיתון ווסטי. אני מצהיר שאקנה את בנייני האומה. אני משוויץ במטוס הפרטי שלי. אני מבטיח מיליון דולר לבחור אמריקני. דברים כאלה. הכל די מעורפל. (אדוני, אם אתה קורא את זה: לא חתמתי על כלום.)
את הנאום של נתניהו אני דווקא זוכר: שוב פעם האיש הרזה שסוחב על גבו את האיש השמן. מה שכן, תענוג לראות את האיש בפעולה. רציתי לגשת אליו, אבל מבט אחד משומרי הראש רמז מה עלול לקרות לי אז ויתרתי.
למחרת כאב לי קצת הראש, אבל זה היה שווה את זה: אמנם לא נפגשנו, אבל דבר טוב מזה קרה – גיליתי את הלב לבייב שבתוכי.
החיים בהיר 
תגובות
והיא שבשביל להיות אידיוט כשאתה לבד, בשביל זה צריך אופי. זה מאוד נכון. חבורות של גברים מגיעות לאידיוטיזם מהר מאוד, אבל אף אחד לא מרגיש כאילו יש לכך מחיר. בשביל להיות אידיוט בודד צריך אשכי שיש.
והשאלה היא, מה יהיה הדבר הבא שהאדם יהיה להוט להוציא מהקרקע , אחרי שהיהלומים יגמרו, מי שיפתור את השאלה הזו יהיה לב לבייב הבא.
ועוד אחת –
האדם הוא דבורה שיונקת דבש או יתוש שמוצץ דם ?
תשובה לשאלה זו ועוד בקרוב..
א. בשביל להיות אידיוט בשם בדוי כשאף אחד לא מכיר אותך לא צריך ביצים בכלל – על זה מבוססת כל תרבות הטוקבקים הידועה לשימצה.
ב. גם בשביל להיות אידיוט בשם מלא כשאף יהלומן לא ממש סופר עיתונאי צעיר לא צריך ביצים.
ג. התפלאתי שאת הג'ונים הראשונים כן שתית עם קרח.
ד. וגם התפלאתי שהיהלומנים מגישים בלנדד ולא סינגל מאלטים.
ובכל זאת, עם או בלי ביצים, היה משעשע.
מצלמה מקוונת.
תהליך פויירלי
זה גדול!
כל הזין עם האנשים האלה שאומרים לך שוויסקי עם אחד קרח זה לא בסדר.
באמת.
כל הזין.
אם אתה אידיוט ורץ לספר על זה, אז זה לא ממש כמו אידיוט כשאתה לבד. לכך עדיין צריך אופי, רק אחר.
הייתי מתחתנת איתך היום!
עם זאת מצחיק 😉