החיים בעיר

 

א.
כל המיזם הזה – הקריאה בו יותר מאשר העבודה בו – מזכיר לי ילד שנקרעה לו שקית מלאה ג'וּלוֹת, וקשה לו להחליט אם מה שקרה זה הדבר הכי טוב או הכי רע שקרה. כלומר, באמת חראם על הג'ולות, אבל מצד שני – ככה, ורק ככה, הן מגשימות את עצמן; כמה יפה המראה של קבוצת ג'ולות מקפצות על מדרכה, יפה לאין שיעור מג'ולות כלואות בשקית.
החיים בעיר, כפי שהם משתקפים מהדפים האלה, הם לא הג'ולות ולא שקית הג'ולות. לא זה הנמשל. החיים בעיר זו ההבנה של הילד ההוא שהיה שווה לאבד כמה ג'ולות ולהרוויח את הרגע.

ב.
ארשה לעצמי וידוי קטן, חושפני במידה, שיסביר אולי את הפסקה הקודמת: אני מאלה שמשתקפים בבאר ממנה הם שותים כמו שהם משתקפים בבאר אליה הם יורקים (כל זאת בתנאי שנדחה את הפרשנות המקובלת, ונודה כי יש איזו אופטימיות בסיסית, איזה סוג של חירות אקזיסטנציאליסטית, בלירוק לבאר ששתית ממנה; קצת כמו להאמין שיש מחר, ושגם מחר תהיה באר לשתות ממנה. היורק אל הבאר ממנה שתה – בהנחה שאין אחריו בתור מישהו שגם רוצה לשתות – הוא האדם העדכני, אותו מכנה ניטשה: "עוּבָּרוׁשל האדם העתידי". הוא מבטל את האתמול, חי בשביל היום, ועל ידי כך מאפשר את המחר).

כי האדם הוא יצור משתקף, והחיים בעיר הם אקט של השתקפות מתמדת. אני משתקף, רצה דקארט לכתוב, משמע אני קיים, והאינדיאנים, שהיו מאמינים שהצילום גוזל מעט מנשמתו של המצולם, צדקו: האדם הוא סך כל השתקפויותיו.

כל המקומות האלה שיש להיות בהם, כל הדברים האלה שיש לעשות אותם, זה הכל תוצאה של השאיפה להשתקף. אבל כל אחד הוא רק אחד (מבחוץ, מבפנים כל אחד הוא הרבה), ואף פעם לא נספיק הכל. מדריכי הבילויים – כמו זה – כאילו באו להזכיר לנו כל שבוע מחדש את הפספוס המתמיד של החיים בעיר. בכל רגע נתון אנחנו מפספסים משהו, האין זו תחושה נהדרת? האם גם אתם מרגישים את הכוח שבלא להיות? אז הלכו כמה ג'ולות. כפרה.

ג.
וזה הכל בגלל שאנחנו כולנו לא הרבה יותר מאשר הקצוות מפוצלים של עצמנו; האקלים, ההזנחה והמצב עשו את שלהם. התפצלנו לבלי שוב, איבדנו את היכולת לחזור להיות אחד, שלא לדבר על החשק. שכנענו את עצמנו שאנחנו גם כאן וגם שם, ושאם נדמיין מספיק חזק זה יעבוד.
למרבה הפלא – זה עובד.

ד.
וכך אנו מחייבים את החיים (מלשון חיוב, לא מלשון חובה). כשתגיע שעת השידור המיוחד, אם אתם מבינים למה אני מתכוון, נהיה שם (או כאן, תלוי מאיפה מסתכלים). בינתיים אנחנו כאן (או שם, תלוי מאיפה הסתכלנו קודם).

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • הרג"כ  On 15/07/2003 at 21:23

    כידוע לך עד ינואר שנה זו חייתי בעיר, אמנם פתח-תקווה אבל עיר.
    עיר זה תנועה, עיר זה המולה, עיר זה אורות אני הייתי קורא לעיר מדגרה.
    מדגרה היא חממת אפרוחים. בצמוד אליה עומד בית- הגידול מקום מואר מאוד ומחומם נתון לפיקוח הלולנים השומרים על הביצים אף יותר טוב מדגירת אמא תרנגולת. העיר היא המטריקס.העיר מחממת אותנו מקבעת אותנו מתישה אותנו הלחץ התנועה הפקקים התחבורה, סבבה יש בילויים יש חברים פצצות, האם שאלתם פעם את עצמכם הכך צריכה להיראות צורת חייו של בן האנוש ???
    האין הוא צריך את הטבע? האדמה? הנפש והרוח של מהות קיומנו הנשגב. העיר מסמלת את היורק לבאר. קיבלנו כל כך הרבה מאותו האחד הניאו- אלוהים. נבנתה עבורנו תבנית מפוארת המשרתת את צרכינו, והנה היום אנחנו מכרסמים בגבולות התבנית. העירוניות היא האנטי-תזה של חיי הטבע.
    דרור, כך תתחיל המהפכה. ההמונים מחכים למנהיג שיוציא אותנו מהחומה. די ל"חמש דקות מכפר-סבא" אנחנו רוצים חמש דקות מרמת- הכובש, חמש דקות מגינוסר, חמש דקות מאליכין חמש דקות מעין חרוד ולא מעט מאיתנו רוצים גם חמש דקות מקדומים, בית אל ועופרה. זה לא עניין פוליטי, מקומי לאומני. זו מהות קיומנו כבני אנוש. אני קורא לכל בית ישראל ולכל אומות העולם, די לאורבניות! די לעירוניות! די, די, די.

  • מיכאלאנג'לו  On 16/07/2003 at 0:05

    "הטבע מעולם לא העניק לי גאולה. יותר מכל דבר אחר, אני אוהב ערים".

  • קדימה  On 16/07/2003 at 10:59

    אפשר לחיות בעיר-בטבע. זאת אומרת ליצור מקום שבו יהיו את היתרונות של העיר (תרבות מגוונת, אנשים מגוונים, מגוון אפשרויות) ובתוכה מקומות שיאפשרו לנו גם קשר אל הטבע. זו אחת הבעיות המרכזיות היום בתכנון אורבני (כיצד "להציל" את העיר ולאפשר את המשך קיומה בעתיד), ודרך אגב, רוב הבעיות שצריך להתגבר עליהם כיום נוצרו בעקבות התפיסה הרווחת של "לירוק לבאר", אז חלאס! היום אנחנו כבר מספיק חכמים בשביל להבין את ההשלכות של זה ולדעת לקחת אחריות על מעשינו. הסיפוק מזה יהיה הרבה יותר עמוק מאשר הסיפוק הרגעי של "לירוק לבאר". גם אני בעד החוויה האורבנית, אבל צריך "לקחת אחריות" כדי שהיא תוכל להמשיך ולהתקיים ולא להפוך לסיוט.
    תודה.

  • איתמר  On 16/07/2003 at 13:02

    פתח תקווה זה עיר? בחיי שלא ידעתי…

  • דרור  On 16/07/2003 at 15:02

    על פתח תקווה – עיר בה הגבר גבר והצאן עצבני.

    ולעניין האורבני: אני מסכים עם קדימה; הסוד הוא בשילוב. אבל החבר הרג"כ הולך קצת רחוק מדי. מקומות קטנים הם משעממים ומדכאים בדרך כלל (אותי), למרות שגם אנחנו משתעשעים מדי פעם ברעיון של לעבור למושב.
    אני אוהב לא לצאת מהבית, אבל מנחמת אותי הידיעה שאם ארצה לצאת, הכל פה, לא צריך להכנס לאוטו ולהתחיל לנסוע. אני אוהב שהכל נמצא במרחק הליכה ממני; הפאב, הים, הקיוסק. עיר, נו. אין כמו עיר

  • מתיתיהו אחר  On 16/07/2003 at 16:39

    קודם כל פתח-תקווה זה המקום הנורא ביותר על פני האדמה.
    החיים נמצאים רק בעיר, ואדם שלא משתקף מספיק לא קיים מספיק, לעולם לא ייצא שום דבר טוב מהפרובינציות, ולא שאני מזלזל, אני כמובן גר בפרובינציה.
    ישראל היא פרובינציה.
    יש אנשים שצריכים את הכפר, אבל אלו נמצאים רק צעד אחד מבית הקברות שלהם. אפרופו בית קברות, פעם מצאתי גופה מתחת למדרגות הבניין שלי.

  • נאבוקוב  On 16/07/2003 at 17:07

    עדיין,
    אין כאן אלא היפותרופיה של תפיסת ייצוג 🙂

  • דרור  On 16/07/2003 at 18:51

    אני מסכים איתך, יש כאן ימבה היפותרופיה של תפיסת ייצוג.

    אבל מה זה?

  • נאבוקוב  On 16/07/2003 at 21:41

    היה זה נסיון לקרוץ לך ל"כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים" של ניטש'קה. הוא ביקר את דורו שם- עם כל השאיפה ההיסטורית הפומפוזית שלהם- שהובילה אותם, להערכתו, לניוון:
    "שהרי נראה הדבר כמעט כאילו זו המשימה, לשמור על תולדות כל המעשים, כך, שתוולדנה מהם מעשיות בלבד, אך לא שום מעשים!".

    היום.. היום צריך להוקיע את ניטשה על שאר ממשיכיו- להחלץ מ"עולם של פרספקטיבות"- מתפישה שמובילה לשאיפת השיקוף הזו שלך:

    כי האדם הוא יצור משתקף, והחיים בעיר הם אקט של השתקפות מתמדת. אני משתקף, רצה דקארט לכתוב, משמע אני קיים, והאינדיאנים, שהיו מאמינים שהצילום גוזל מעט מנשמתו של המצולם, צדקו: האדם הוא סך כל השתקפויותיו.

    כל המקומות האלה שיש להיות בהם, כל הדברים האלה שיש לעשות אותם, זה הכל תוצאה של השאיפה להשתקף.

    דקארט אכן כתב, אח יקר: אני משתקף משמע אני קיים- הוא ייסד את "תפיסת הייצוג", אובייקט הניצב-מול סובייקט בתלכיד שהוא הייצוג.

    ומכאן כבר הנהיה האכזיסציאלית המיותרת והחולה ל"תודעה שקופה", "הבנה ברורה של מצבו של האדם",
    מדברים על "השלך" שהאדם מבצע על עצמו כלפי העתיד- הצללים שהוא רואה את עצמו בהם נוכח עצמו ונוכח "עיין ציבורית נעלמת" וכו' וגו'.

    לא יודע עד כמה אני ברור, אבל אני רוצה לומר משו שהוא לחלוטין לא אינטלקטואלי: "די עם זה!"

    איש קם בבוקר, עושה מעשים. יש לו: תקוות, ציפיות, מחשבות. הוא חושב על עצמו, הוא לא מבין את עצמו, הוא לא יכול להבין את עצמו לחלוטין ("העיין הרואה לא רואה את עצמה") וכו'. הוא חי.

    המטאפורות הללו של "מבט", "שקיפות" מעוורת.
    הם מונעות לראות נכוחה את האדם החי, הלא אינטלקטואלי ואת התנהלות חייו בפועל: על מכלול פעולותיו, מעשיו, היפעלויותיו, יחסיו לאחרים ולעצמו וכו'.

    כאלה מין.
    .מקווה שהייתי ברור

  • גל  On 31/07/2003 at 13:36

    במחקר שערכנו אני וידיד המלומד אבי ניסינו להבין כיצד יכולים שחקני כדורגל להעזר בשקיפות לצורך הבקעת שערים. מצאנו שניתן גם ניתן, אך זה יגרום לתוצאות אסטרומיות. פרסום המחקר, בקרוב.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: