צ'מעו קטע גדול

1.
היום אני אהיה בשבוע הספר בגני יהושע, בדוכן של "בבל". אם אתם בסביבה, תבואו תגידו שלום. אני אהיה שם מסביבות שבע בערב ככה.
2.
צ'מעו קטע גדול: התקשרו אלי והציעו לי להשתתף בפרסומת בטלוויזיה! ואני מדבר פה על ימבה כסף, יותר ממה שאני עושה בחודש שלם – ביומיים!
3.
אמרתי לא.
4.

היתה התלבטות. בכל זאת מדובר בהמון כסף. מה שהכריע את הכף היתה שנייה בעיניים עצומות; ניסיתי לדמיין את עצמי בפרסומת לאחד מגופי הענק במשק, ולא הצלחתי.
5.
אני די גאה בעצמי, האמת. אל הכסף הגדול והתהילה הישרתי מבט, והם השפילו עיניהם. אני חושב שעשיתי החלטה טובה, החלטה חשובה.
6.
לעזאזל המחוריין, אני מאוד גאה בעצמי! את הקאובוי הזה אי אפשר לקנות, בייבי! היז נוט פור סייל!
7.
ואם בתהילה עסקינן, הרי שהמעבר לנושא הבא יהיה חלק מאי פעם.
8.
אתמול הוקרנה בערוץ 10 הכתבה על מסיבת שבוע הספר בקולנוע זמיר. לא ראיתי, אבל שני אנשים (כמה זה באחוזי רייטינג?) אמרו לי שהופעתי שם. מישהו ראה? איך היה?
9.
יצא לי כבר כמה פעמים לראות את עצמי בטלוויזיה, אבל זו הפעם הראשונה שיוצא לי לא לראות את עצמי בטלוויזיה. תחושה נהדרת.
10.
יותר משאני אוהב להופיע בטלוויזיה, אני אוהב לסרב להופיע בטלוויזיה. אלה מהטלוויזיה, הם פשוט לא מאמינים שיש אנשים שלא רוצים להופיע בטלוויזיה (אותו כנ"ל ברדיו). זה הורס אותם.
11.
(המראיין שהיה לי הכי כיף לדבר אתו היה דוד ויצטום, ערוץ 1. המראיין שהיה לי הכי זוועה לדבר אתו היתה עירית לינור, גל"צ)
12.
זיכרון: בפעם הראשונה שהייתי באולפן טלוויזיה התרגשתי מאוד לגלות שהמצלמה הופכת את התמונה (ימין הוא שמאל, שמאל הוא ימין). לא פחות התרגשתי מהעובדה שבאולפני החדשות, אתה רואה את עצמך עונה בטלוויזיה; אתה בעצם מדבר אל עצמך בראי, אתה מין כתב ראי של עצמך. זה גדול. בכל פעם שהרמתי יד, הצחיק אותי לראות איך בטלוויזיה מתרוממת היד השניה.
אחר כך, בבית, ראיתי את עצמי: יושב בנאדם באולפן טלוויזיה, מנופף עם הידיים, וצוחק.
13.
זיכרון: פעם אחת הייתי בטלוויזיה, וחברים הזמינו ממני תנועות: עבור אחד גירדתי את קצה האף, עבור השני ליטפתי את הסנטר, עבור השלישי חיככתי ידיים. זה היה מצחיק לאללה.
14.
אני תוהה: האם לא יזמינו אותי יותר לטלוויזיה לעולם? ועוד אני תוהה: האם אכפת לי?