צ'מעו קטע גדול

1.
היום אני אהיה בשבוע הספר בגני יהושע, בדוכן של "בבל". אם אתם בסביבה, תבואו תגידו שלום. אני אהיה שם מסביבות שבע בערב ככה.
2.
צ'מעו קטע גדול: התקשרו אלי והציעו לי להשתתף בפרסומת בטלוויזיה! ואני מדבר פה על ימבה כסף, יותר ממה שאני עושה בחודש שלם – ביומיים!
3.
אמרתי לא.
4.

היתה התלבטות. בכל זאת מדובר בהמון כסף. מה שהכריע את הכף היתה שנייה בעיניים עצומות; ניסיתי לדמיין את עצמי בפרסומת לאחד מגופי הענק במשק, ולא הצלחתי.
5.
אני די גאה בעצמי, האמת. אל הכסף הגדול והתהילה הישרתי מבט, והם השפילו עיניהם. אני חושב שעשיתי החלטה טובה, החלטה חשובה.
6.
לעזאזל המחוריין, אני מאוד גאה בעצמי! את הקאובוי הזה אי אפשר לקנות, בייבי! היז נוט פור סייל!
7.
ואם בתהילה עסקינן, הרי שהמעבר לנושא הבא יהיה חלק מאי פעם.
8.
אתמול הוקרנה בערוץ 10 הכתבה על מסיבת שבוע הספר בקולנוע זמיר. לא ראיתי, אבל שני אנשים (כמה זה באחוזי רייטינג?) אמרו לי שהופעתי שם. מישהו ראה? איך היה?
9.
יצא לי כבר כמה פעמים לראות את עצמי בטלוויזיה, אבל זו הפעם הראשונה שיוצא לי לא לראות את עצמי בטלוויזיה. תחושה נהדרת.
10.
יותר משאני אוהב להופיע בטלוויזיה, אני אוהב לסרב להופיע בטלוויזיה. אלה מהטלוויזיה, הם פשוט לא מאמינים שיש אנשים שלא רוצים להופיע בטלוויזיה (אותו כנ"ל ברדיו). זה הורס אותם.
11.
(המראיין שהיה לי הכי כיף לדבר אתו היה דוד ויצטום, ערוץ 1. המראיין שהיה לי הכי זוועה לדבר אתו היתה עירית לינור, גל"צ)
12.
זיכרון: בפעם הראשונה שהייתי באולפן טלוויזיה התרגשתי מאוד לגלות שהמצלמה הופכת את התמונה (ימין הוא שמאל, שמאל הוא ימין). לא פחות התרגשתי מהעובדה שבאולפני החדשות, אתה רואה את עצמך עונה בטלוויזיה; אתה בעצם מדבר אל עצמך בראי, אתה מין כתב ראי של עצמך. זה גדול. בכל פעם שהרמתי יד, הצחיק אותי לראות איך בטלוויזיה מתרוממת היד השניה.
אחר כך, בבית, ראיתי את עצמי: יושב בנאדם באולפן טלוויזיה, מנופף עם הידיים, וצוחק.
13.
זיכרון: פעם אחת הייתי בטלוויזיה, וחברים הזמינו ממני תנועות: עבור אחד גירדתי את קצה האף, עבור השני ליטפתי את הסנטר, עבור השלישי חיככתי ידיים. זה היה מצחיק לאללה.
14.
אני תוהה: האם לא יזמינו אותי יותר לטלוויזיה לעולם? ועוד אני תוהה: האם אכפת לי?

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גיא  On 16/06/2003 at 15:52

    ואני פעם הייתי אצל זאתי, אושרת קוטלר, רק שהיא הייתה בירושלים ואני בתל אביב, וכשדיברתי איתה ראיתי את עצמי מדבר, ונשמעתי לעצמי מאוד מצחיק, ההרגשה הייתה כאילו מישהו אחר מדבר את המילים שאני לוחש לו באוזן. ואני עוד לא מדבר על ההופעה הפנומנלית שלי כטירון במצעד צה"ל. (יש דבר כזה) אימא שלי שומרת את הקלטת אולי ביום העצמאות נשב לראות אותה יחד.

  • גילעד  On 16/06/2003 at 16:23

    אומרים שהמצלמה מוסיפה 5 קילו. לי היא גם הוסיפה קרחת וביגוד לא אופנתי (זומביט, 2001).

  • אביבה  On 16/06/2003 at 16:23

    מה ביקשו ממך לפרסם? אני מקווה שזה לא משהו שיחליף את יקוב (התינוק הזה של יאיר לפיד).

    טיפ: כל כמה שהערוץ בו אתם מופיעים יותר נידח, כן גדלים הסיכויים שאחד מבני המשפחה המורחבת יקליט אתכם ויעביר בין כולם. זו בדיוק הסיבה שאף אחד לא ראה אותך אתמול בערב.

  • גיל  On 16/06/2003 at 16:35

    בפרסומת של ברק. כלומר, לבוא לאודישן. אבל בשביל זה אני לא צריך יכולות משחק 🙂
    כשיזמינו אותי להשתתף בפרסומת לגבינה יוונית, אולי אסכים.

  • כרמל  On 16/06/2003 at 17:53

    כן, אתה, גיל רימון – זוכר שככה הכרנו? לפני איזה 3 שנים כשלאף אחד עוד לא היה יס בבית אבל בערוץ ההייטק של יס היתה תוכנית מחשבים בשם ה-E או משהו כזה, אז גיל ראיין אותי על נושא הדוקטורט שלי והקרינו קצת מסרט שעשיתי על האינטרנט בגווטמלה ועד היום לא ראיתי את ההקלטה הזו. האמת, רמת הפוטוגניות שלי כל כך ירודה שאולי אפילו אני לא רוצה לראות את זה.

  • גילעד  On 16/06/2003 at 21:33

    בעקבות המשפט המופלא "אנחנו לא שורפים פה בובות של רם אורן". לא זוכר ביצוע מרגש כל כך ל-Eye of the tiger מאז כותרות הסיום של "רוקי".

    בכלל, הסתבר שההבדל המרכזי בין אלכס לפויר הוא שלאלכס השפם מתחבר גם בסנטר.

  • י  On 16/06/2003 at 23:47

    ראיתי את הכתבה, היא היתה די סתמית, למרות שהארוע עצמו נראה היה די מעניין.

    מאז שהתחלתי לקרוא את הספר אני מדברת עליו עם כל מיני אנשים, קוראת להם קטעים מתוכו, חושבת על דיפוזיות וקופי פייסט.

    אני עוד אהפוך אותו לרב מכר

  • Rogatka  On 17/06/2003 at 21:14

    נדמה לי שאיכפת לך.
    ויילד אמר פעם, שבחיים יש רק דבר אחד יותר גרוע מהעובדה שמדברים עליך, והוא – שלא מדברים עליך.
    ואין יוצאים מן הכלל. אפילו לא רמֶי (42) המעלות.

  • צוף  On 17/06/2003 at 23:22

    אני, ראיינו אותי. הרמתי יד, גירדתי באף – וכלום, נאדה. אפילו לשמוע את עצמי לא יכולתי כי ביקשו ממני בעדינות לכבות את הרדיו.

    פויר, החבר'ה מהפרסומת? תן להם תטלפון שלי, טוב?

  • דרור  On 18/06/2003 at 10:09

    סתם.

    אני אומר: לכו לטלוויזיה, זה קטעים.

    בינתיים קיבלתי עוד שניים שלושה פידבקים. ועכשיו, כשאני נסחף על גלי הפופולריות הגואה שלי, אני חושב אולי לרוץ לראשות מפלגת העבודה.

    על כל פנים, אתם אנשים טובים.
    י' היקרה – זה נורא מרגש שמישהו אוהב את הספר, במיוחד את שני הדברים שהזכרת, שגם אני נורא אוהב. תודה

  • אנטיפט  On 20/06/2003 at 8:05

    דרור – אולי תספר על חווית הראיון עם עירית לינור

  • דרור  On 20/06/2003 at 12:33

    לא הייתי מגדיר את זה כחוויה. אני אפילו לא זוכר על מה זה היה (טוב, זה באמת היה מזמן), אני רק זוכר שזה לא היה כל כך כיף.

  • אנה  On 02/07/2003 at 8:21

    גם אני ראיתי אותך בטלויזיה
    ועל כן, שוב אני אומרת – תחליף תמונה, נערת מילקי שכמוך.

  • יעל  On 11/07/2007 at 20:38

    הייתה תחרות פרסומות לפני שלוש שנים והפרסומת שלי זכתה!
    ראו אותה מליון פעם בטלוויזיה..

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: