קלוז אפ

בין שתי מחאות

בין שתי מחאות – הניסיון מעורר הרחמים לעורר את מחאת האוהלים בצפון רוטשילד, ובדרומה: מחאתם המוצדקת של פועלי כימיקלים לישראל או מול ביתו של סטפן בורגס.

כתבה שלי בגלובס. וזהירות: קובץ פידיאף

שבע מילים, אמת אחת

"אני לרגע לא שוכח את החיים עצמם", אמר נתניהו, וצדק

א.

אני מקווה שאתן יושבות ויושבים כי יש לי חדשות ולא בטוח שהן טובות: השמש תזרח עלינו גם ב-18 במרץ, ב-19 במרץ, גם ב-20 וגם אחר כך. אפריל יבוא, מאי אחריו וכך הלאה, למרות שאני לא סגור שיש משהו אחרי אוגוסט או אם אי פעם היה. כך או אחרת, נקום בבוקר ההוא ובבוקר שאחריו ונמשיך לחיות פה ביחד, שכם אל שכם וישבן אל ישבן, יחד נזיע בקיץ ויחד נזיע בחורף, בסתיו ובאביב גם נזיע, עם ממשלה כזו או ממשלה אחרת. כי כולנו, כן כולנו, רקמה אנושית אחת חיה ומזיעה. אז בחייאת, למה לריב?

לפי האנרגיות ומסעי הבחירות של רוב המפלגות, ביחוד של הליכוד וימינה, למרות שגם השמאל לא יוצא נקי לגמרי וגם לא החרדים, עושה רושם שאף אחד לא מביא בחשבון מה אחר כך. כאילו מכחישים את עצם ההיתכנות של תאריך כמו 18 במרץ. אולי מאמינים שהעולם, כלומר החברה הישראלית כפי שאנו מכירים אותה היום תחדל מלהתקיים. יכול להיות שהדבר יתרחש בשיאו של מופע אור קולי. הפרטים עדיין מעורפלים: במים או באש, בחרב או בחיה. אז כמו שאומרים: צפו!

אחרת קשה להבין את כמויות הרפש, החשדנות, ההכללות הנפשעות, ההאשמות המופרכות, האלימות המילולית והפיזית והשנאה היוקדת לכל מי שלא חושב בדיוק כמוך. ההתקפה האחרונה, נכון לשעת כתיבת שורות אלה, נגד חנין זועבי ואמילי מועטי, דוברת הרשימה (שכנה. הילדות שלנו לומדות באותה כיתה) הותירו אותי חסר מילים, גם אם לא מופתע. הרבה מפגשים כאלה מסתיימים בהתנגשויות לאחרונה. לעזאזל, אני כבר לא יודע מה יפתיע אותי. הדבר היחיד שיכול להפתיע אותי זה משהו טוב. רק מהמחשבה על זה אני מתבלבל כולי.

בתחילת השבוע ראיתי אישה צורחת, גיצים בעיניה, על פעיל צעיר של מרצ שניסה לתת לה פלייר וברך אותה ביום טוב אחרי שסירבה. לא רוצה את הברכות שלך, סיננה בשנאה לוהבת, והלוואי שתמות. ראיתי גם שמאלנים בעיניים מלאות שטנה מתפרצת לבנט, ליברמן או נתניהו. הקיץ האחרון עוד כאן, מסתבר, או שזה הקיץ לפניו, או הקיץ הבא. כולנו בוגדים, או פשיסטים, או מחבלים או מה שזה לא יהיה. את כולנו שונאים, מסיבה זו או אחרת – וכולן טובות. ואנחנו שונאים את כולם מהסיבות הכי טובות. המון אנרגיה, לא חבל לבזבז את כולה?

הרי הזמן, כאמור, יוסיף ללכת. אז אולי כדאי להרגיע.

ב.

אבקש לסייג: טוב קצת לריב. אני אוהב לריב כמו כל אחד. זה מחדד את המחשבה, מחזק את הגבות ומבריק את הציפורניים. לריב זה ישראלי. לשנוא זה ציוני. אתה לא רוצה לריב, חביבי? סע, סע מפה לשוויץ או לאיזה מקום אחר באירופה. לך תהיה נימוסי איפה שקר וזול.

ובכל זאת. יש לריב ויש לריב. הבחירות האלה, בחיי זקנו של הנביא, הן אולי מריבה אחת יותר מדי. אני לא יודע אם ניתן לקשור לאווירת הבחירות את הסרטונים האחרונים שצפינו בהם, מהטיסה ומבית המלון, אבל אני גם לא יודע אם ניתן שלא לקשור. אחרי הכול, הכול קשור. ומה שלא קשור, לימדנו רבנו דאגלס אדאמס, הכי קשור.

אפרופו מריבה אחת יותר מדי. מכירים את זה שאתה יוצא בפעם הראשונה מהמלון שלך בעיר זרה בלי ג'י.פי.אס ומתחיל להלך ברחובות לא מוכרים? נכון שבהתחלה אתה זוכר את הפניות, שם לב לנקודות ציון ויודע איך לחזור אבל תמיד יש את הפניה הנוספת הזאת שאחריה אתה הולך לאיבוד ולא יודע איך לחזור? נכון שזה הכי כיף בעולם?

אז זהו. הזמן הזה של הבחירות והמריבות הוא אותו דבר בדיוק. רק הפוך. יותר בסגנון של לקרוא "אם אתה יכול לקרוא את זה סימן שאתה קרוב מדי" מודבק על אחורה של משאית.

ג.

מה נותר לעשות במצב כזה, אם כך, מלבד להתבונן פנימה ולהתרכז בחוכמה הנצחית. בואו איתי ונמדוט יחד כמה רגעים על מילותיו הנצחיות של המנהיג: "אני לרגע לא שוכח את החיים עצמם". שבע מילים, אמת אחת. ולא שכל מילה היא שביעית אמת, חלילה – כל מילה של המנהיג מכילה את האמת כולה.

אכן, אווירת הזעם הנצחי, הלגלוג התמידי והבוז טבעי השורה עלינו בימים אלה גרמה לרבין מאתנו להתעלם ואפילו לזלזל במילים הללו, אבל הגישו פינג'ן והגידו את האמת, רק את האמת ושום דבר מלבד האמת: האם קיבלתם לאחרונה המלצה טובה יותר מאשר לא לשכוח לרגע את החיים עצמם? זה מצדיק נשימה איטית. שאיפה מהאף, נשיפה מהפה.

הבודהא הגיע לנירוונה בשבעה ימים של מדיטציה אבל אני לא הצלחתי לפנות את הזמן. זו הרי תקופה נורא עמוסה והכל. במאמר מוסגר: היתה לי מחשבה על סמארטפונים – שני אנשים קדמונים יושבים סביב למדורה. החיים היום עמוסים, אומר אחד לחברו, פעם היה הרבה יותר רגוע. תראה מה זה, עונה חברו, אמרו לנו שהאש תשפר לנו את איכות החיים ותוסיף לנו זמן פנוי, והנה אנחנו כל היום רק אוספים עצים.

בקיצור, אנחנו לא כל כך מיוחדים כמו שאנחנו חושבים. כל התקופות עמוסות והזמן תמיד מסובך כמו אוזניות בכיס של מעיל. זו מחשבה נעימה.

איפה היינו. אז מהם החיים עצמם? קטונתי מלומר. הרי לכל אחד יש את הפילוסופיה שלו כמו שלכל אחד יש את הרגע המתוק הזה לפני שהוא נרדם. אני חש שיש לי חילוקי דעות פילוסופיים עם נתניהו בנוגע לחיים עצמם. אני לא חושב שהחיים עצמם הם שאלה של חיים ומוות. כי המוות שלך הוא לא חלק מהחיים שלך, רק מוות של אחרים. דבר עצוב, אכן, אבל לפחות אתה זה שחי בשביל להיעצב. אדם לא יכול להשוות את חייו לאי-חייו. רק את חייו יש לו לחיות ואין דבר שישתווה להם.

ד.

עכשיו תגידו עוד משהו, אפרופו הבחירות: האם החיים עצמם, בליבתם הגועשת, מכילים אידיאולוגיה? אם אתם שואלים אותי, אז לא. האם החיים עצמם, בבסיסם הבסיסי, מכילים השתייכות מפלגתית? זו כבר ממש בדיחה אם שואלים אותי. ולא רק בגלל ציפי לבני.

האם ה-17 במרץ – יישא בכנפיו אשר יישא – ישנה משהו מהותי בחייכם, בהנחה שאתם לא אחת או אחד ממאה ועשרים הנבחרים? אני שם חמש עשרה שקל שלא. אז למה להתרגש כל כך? למה לשכוח את החיים עצמם?

דבר אחד שלמדתי על הסיפור המוזר הזה של החיים זה שהם עצמם בעצמם, או כמו שאמר היהודי הגדול ביותר אי פעם ברוך שפינוזה על משהו אחר לגמרי: הדבר שהוא סיבת עצמו. הדבר שאין להכחישו. דקארט אמר 'אני חושב משמע אני קיים', אבל זה לא ממש נכון, נכון? אתה קיים לא פחות ואף יותר ברגעים של האין מחשבה. כל מי שצלל במים, קפץ ממטוס, ראה את עצמו במראה, קיים יחסי מין או התנהג כמו אידיוט יסכים איתי מיד. כל אחד יכול להתווכח, הבנו את זה, עכשיו נראה מי גבר מספיק בשביל לא להתווכח.

ה.

בדיוק בשביל זה, ובול בזמן, בא פורים. אין כמו עונות השנה ולוח החופשות (החיים היו יכולים להיות הרבה יותר עצמם אם היינו מחליפים את ימי החופש של הילדים והמבוגרים. עכשיו תורנו, הלו!).

פורים, כי אין לך דבר שמוציא אוויר מבלון נפוח או מוויכוח נורא נורא חשוב על דברים ממש ממש קריטיים ומזכיר לך שהחיים עצמם הם לא דבר רציני כמו רחוב שמח מלא באנשים מחופשים. זה בהחלט שם בהקשר הנכון את שלטי החוצות. למה לא יבוא פורים פעמיים בשבוע, לפחות בתקופת בחירות.

(פורסם בגלובס, 6.3.15)

מדינת כל צרכניה

בין הדיור לצווחות על דיילים במטוס, שכחנו מה זה להיות אזרחים

א.

אחרי שחותרים דרך כל הרפש והג'יפה של מערכת הבחירות הזו, מגיעים לצד השני, מתקלחים בליזול ואקונומיקה, שותים נוזל לפתיחת סתימות ומנסים להבין בראש נקי מה הדבר הכי חשוב שקורה במדינה, ולו לפי התעמולה, שלטי החוצות, מסיבות העיתונאים, הבטחות הפוליטיקאים, דו"ח המבקר ומושיק גלאמין – הרושם הראשוני הוא שעם ישראל ברובו המוחלט מתגורר בחניונים, מסתובב ברחובות, מתקלח בברזיות ושותה משלוליות. הכל דיור דיור דיור דיור – בעיית הדיור, משבר הדיור, מצוקת הדיור, מחדל הדיור. בשבוע הבא: שואת הדיור! הישארו עימנו לעדכונים דחופים מישיבת החרום הבהולה של קבינט הדיור בראשות רמטכ"ל הדיור. ואל תדאגו, אזרחים: צה"ל – צבא הדיור לישראל – הולך להילחם בביקושים, להגדיל היצעים, לפשט הליכים, להפשיר עתודות, לבנות בגושים ולזרז הליכים. מבצעי השיווק באזורי הביקוש יצאו לדרך. תנו לצה"ל לנצח.

אם רק היו נותנים לפרס לחלק את ירושלים להמון דירות קטנות, למכור או להשכיר אותן לזוגות צעירים, כל הבעיה היתה נפתרת מזמן. אבל הכי קל להיות חכם אחרי מעשה.

לא שאני מזלזל חלילה או ממעיט בערך הבעיה, מה פתאום. דיור זה חשוב, חשוב מאוד אפילו. מחירי הדיור אכן עלו משמעותית, כך גם מחירי השכירות. אני חש את זה על בשרי כמו (כמעט) כל אחד מכם. אבל בחייאת ראבקום. בואו ניקח עוד שלוק מהנוזל לפתיחת הסתימות הזה – חומר טוב, בחיי! – ונירגע.

ב.

אם הבנתי נכון – ואם לא, מה עשיתי כל השנים האלה בגלובס – מחירי הדיור הם חלק מ"יוקר המחיה", שם כולל לכל הכסף שאנו מוציאים. המאבק להקל על העומס הזה ראוי יותר מראוי, אבל לתפישתי חשוב לא פחות הצד השני: הכסף שאנחנו מכניסים תמורת העבודה שאנחנו עושים, בהנחה שאיננו בעלי הון שעובד בשבילנו.

המשכורות בישראל תקועות, במקרה הטוב. יותר ויותר אנשים עובדים תמורת פחות ופחות כסף וזוכים לפחות ופחות תנאים וזכויות. הביטחון התעסוקתי – ואני לא מדבר על קביעות (מועדון יוקרתי שמעולם לא הכניסו אותי אליו) – בקאנטים. לתפישתי, זה חשוב לא פחות ואולי אפילו יותר מהצד הראשון. הרי ממה נפשך? אם היה לנו יותר כסף בכיס ויותר שקט בראש, המחירים היו מטרידים אותנו טיפה פחות.

בכלל, מעצבן אותי כל השיח הכלכלי הזה, למרות חשיבותו. הוא מעצבן אותי כי בבסיסו עומד עיוות ולפיו אנחנו קודם כל צרכנים, או יותר נכון: צרכנים ותו לא. הרוב המכריע של השיח נסוב סביב הורדת מחירים והגברת התחרות (שקר שמוציא אותי מכליי: התחרות היחידה שאני רואה היא מי יוציא לי את הכסף מהכיס וידפוק אותי יותר, אבל רק טיפה פחות מהמתחרה שלו. זו תחרות ציד, ואנחנו הארנבות). השיח על המשכורות והביטחון הכלכלי נמצא בשולי-שוליים. המאבק המוצדק מאין כמותו להעלאת שכר המינימום לא עורר אחוז מהאמוציות שעוררו סוגיות הנוגעות להוצאות. כולם עפו על כחלון והורדת מחירי הסלולר, בצדק, אבל תגידו: איפה כל אלפי השקלים האלה שחסכנו כל חודש על חשבונות הסלולר? למה אנחנו לא עשירים הרבה יותר? תשובה: כי הכסף נשאב למקומות אחרים לפני שהספקנו לראות אותו.

או כמו שסיכם מרדכי בן זאב בתפקידו האלמותי כאלטמן האב ב"מציצים" את המשנה הכלכלית של כחלון, לפיד נתניהו וטרכטנברג במשפט אחד: "אותי לא מעניין מה שיכנס, אלא מה שייצא".

כמובן שזה לא מטבע עם שני צדדים. זה משולש. הצלע השלישית היא השירותים שאנו מקבלים מהמדינה, וגם שם אנחנו יודעים שיכול להיות קצת יותר טוב, אם להתבטא בעדינות של כנפי פרפר.

ג.

בואו נחזור שניה לנושא הדיור, רק בשביל לזנוח אותו. זוכרים שפעם – בימים היפים ההם, כשהכל היה מושלם – אנשים שרצו לבחירות היו מדברים קודם כל על החינוך? כמה שזה חשוב, הכי חשוב, ושהדבר שהם הכי היו רוצים זה לקחת את תיק החינוך? גם אם הם לא התכוונו לזה עדיין זה היה דבר נחמד לומר ודבר נחמד לשמוע. בטח נחמד הרבה יותר מלשמוע הבטחות ריקות על פתרון מיידי למשבר/בעיית/מחדל/מצוקת הדיור. יכול להיות שאני מדמיין את כל זה (אמרתי לכם שהנוזל לפתיחת סתימות זה חומר חזק), אבל גם אם כן זה עדיף מלדמיין את דאעש.

עברתי על סעיפי החינוך של המפלגות שטרחו לפרסם מצע ומה שמצאתי שם זה בעיקר עוד עדות לעומק החדירה של השיח הכלכלי שהוזכר לעיל. למה עשיתי את זה? כי אחרי שראיתי את סרטון "טיסת השוקולד" חשבתי לעצמי, כמו רבים בוודאי, מחשבות נוגות על החינוך שקיבלו האנשים האלה. ראיתי שהצועקים טענו להגנתם שהם היו שיכורים. חברים, אולי לא תאמינו, אבל גם אני הייתי שיכור פעם או פעמיים בחיי וזה התירוץ הכי עלוב. כשאתה שיכור אתה אתה, רק מוגבר, אז לומר: הייתי יותר אני מכרגיל זו ההגנה הכי גרועה.

מחשבות נוגות לא פחות עלו בי בנוגע לחינוך שקיבלו שאר האנשים בטיסה, אלה שישבו בשקט ולא קמו להגנת המותקף. אני לא תוקף אותם כי אני לא יכול להגיד בביטחון מלא שהייתי נוהג אחרת. בכל מקרה, אלה ואלה ישראלים כמוכם וכמוני, תוצריו של החינוך הישראלי.

אז זהו, ככה הגעתי לסעיפי החינוך במצעים. כל אחד והאסקפיזם שלו.

ד.

הרוב המכריע של הרוב המכריע של סעיפי החינוך במצעים בכלל לא מדבר על חינוך, הוא מדבר על כסף, או בשמו הממסדי: תקציבים. החינוך, על פי הרוב המכריע של הרוב המכריע, הוא בסך הכל עוד הוצאה המושתתת עלינו (אציין לטובה את "יש עתיד", שסעיף החינוך במצעם מפורט ויפה). "חינוך ילדינו", מסכמים את זה יפה במחנה הציוני, "עולה לנו ביוקר".

תקציבים זה חשוב, ברור, בלי תקציב אי אפשר לפעול. בכלל, תקציב החינוך בישראל הוא לא קטן, הוא מהגדולים ומהמכובדים שיש. ברור שהוא לא מחולק בצורה שוויונית או הוגנת (נושא רחב מדי בשביל להיכנס אליו עכשיו) – אבל להגדיל אותו לא יפתור את הבעיה. חינוך הוא כל כך הרבה דברים אחרים.

למשל, לפני שבועיים בערך קראתי שמשרד החינוך הודיע כי הוא לא מתכוון לאכוף את חוק חינוך חובה חינם לגילאי 4-3 שאמור היה להיכנס לתוקף בשנת הלימודים הבאה. אין מה לומר, אקט חינוכי מדרגה ראשונה. מה למדת היום בגן, בני החביב? שהגננת שלי עובדת קבלן. מה למדת היום על מערכת החינוך, אבי המעולה? שמשרד החינוך לא מכבד את החוק.

וכשהמדינה לא מכבדת את החוק, מה יגידו אזרחי הקיר? ויש עוד: המדינה מלינת שכר מהכבדות במשק, מעסיקה נצלנית מהגדולות במשק ודוגמה רעה לכל מה שרע. זה לא חינוך? וכשכל שר חינוך גורר את מערכת החינוך לאג'נדה הפרטית שלו, האין הגרירה הזו חינוך בפני עצמה? וכשהעומד בראש המדינה מפנה אצבע מאשימה לכל כיוון, כממטרה מקולקלת, בכל פעם שנחשף קלקול – איזה פרצוף יהיה לי לומר לילד שלי לקחת אחריות על מעשיו? ומה לי ולכם להוציא זעם על נותן שירות קטן שמנסה לעגל איזו פינה כשהגדולים שם למעלה נוהגים כפי שהם נוהגים? ושאני רואה את ילדיי רואים הורים הנוהגים במורים ובמנהלים כאילו היו דיילים בטיסת צ'רטר לוורנה, איך אחנך אותם לתת כבוד למוריהם?

והדוגמאות רבות מגרגרי החול אשר על שפת הים.

אבל עזבו את זה, חינוך זה משעמם. תעבירו את הבקבוק לפתיחת סתימות, אם נשאר שם משהו, ונראה אם יש עדכונים בחזית הדיור.

(פורסם בגלובס, 26.2.15)

שוקרן, ליברמן

סיבוב בחיפה וראיון עם איימן עודה, ראש הרשימה המשותפת. כתבה שלי בגלובס

זהירות, קובץ פידיאף

שנה ראשונה להשתלה

 חגיגות השנה הראשונה לניתוח כללו רוקנרול, תביעה ולוויה של אורי אורבך

איור: תמיד שפר

א.

ביום שני השבוע ציינתי שנה (ראשונה) לניתוח השתלת הכליה שעברתי. זה עבר כל כך מהר, אמרו כמה מהקרובים אלי, אבל אני לא יודע אם ועד כמה זה נכון. אף פעם לא הצלחתי למדוד לזמן מהירות. על הקיר מול המיטה בה שכבתי אחרי הניתוח (חדר 3, קומה 5) היה תלוי שעון. הייתי בוהה בו שעות על גבי שעות, צופה בזמן האץ לו בזחילה או חולף לו לאיטו במהירות. נוכחתי ששנייה היא תמיד שניה, ששישים ממנה הן תמיד דקה וכך הלאה. הדרך היחידה לקבוע אם הזמן עובר מהר או לאט היא לשים לב אליו, אבל תגידו: לא חבל על הזמן? הדרך הטובה ביותר להתייחס לזמן היא כאל נודניק: אם מפסיקים להתייחס אליו הוא מפסיק להפריע.

אומרים שהבעיה עם הזמן היא שהוא אף פעם לא עוצר, אבל זה הדבר שאני הכי אוהב בו. הוא מעביר את הדברים הטובים, זה נכון, אבל גם הרעים עוברים. בקיצור, אל תסתבכו עם הזמן ואל תנסו לעצור אותו מתי שטוב לכם כי הנבלה יעשה לכם דווקא ויעצור איפה שרע.

לסיכום: השנה עברה כמו שנה. אבל איזו שנה נהדרת זו הייתה.

אני מרגיש את השנה הזו בכל פעם שאני מגיע למרפאת המושתלים בבילינסון ופוגש את המגויסים הטריים לצבא שלנו – אחיי ושותפיי לגורל. הילוכם האיטי, הכפוף והדואב המסתיר מסכת ייסורים שאני מכיר כל כך טוב; המסכה על פרצופם למניעת זיהומים; מבטם הנבוך עדיין כשהם פוסעים במסדרון עם צנצנת השתן הקטנה בידם; המתח שהם נתונים בו לקראת הגעת תוצאות הבדיקות של הבוקר, מה ירד ומה עלה; חששם לפני הוצאת הדאבל-ג'יי (הייתי מספר לכם מה זה ומאיפה מוציאים את זה, אבל אתם צריכים לאכול היום). לבי יוצא אליהם מרוב אהבה ואפילו – ועכשיו ממש תחשבו שאני דפוק – קצת קינאה מהולה בגעגוע. כי כיף להיות בתחילתו של מסע ותמיד נעים יותר להיות "טרי" במשהו, גם אם זה כואב. חכו, אני אומר להם (לרוב רק בלב), הנסיקה שלכם רק מתחילה.

ב.

אני חושב על השנה שחלפה. את שלושת החודשים הראשונים והקשים כבר תיארתי בשלישיית טורים שלהפתעתי הפכה לחלק מערכת ההכנה להשתלה (ראו למטה). את מה שבא אחר כך אפשר לתאר כהתעוררות. תמיד קינאתי באנשים שתמיד הרגישו טוב, אבל עכשיו אני מרגיש שגם להם יש מה לקנא בי. כי כשאתה מרגיש טוב אחרי שלא הרגשת טוב, אתה מרגיש הרבה יותר טוב. נכון, לא הכל דבש, המערכת החיסונית שלי כמעט ואיננה, על כל המשתמע מכך, ואני נמצא בקבוצת סיכון לכמעט כל מחלה שניתן לחשוב עליה, אבל יחד עם זאת הגוף, ומאליה גם הנפש, חזקים יותר משהיו. כמה חודשים אחרי קמתי פתאום והרגשתי שיש לי מרץ להוציא. לרבים מכם זה מובן מאליו, אבל למי שכמונו החולים התרגל שכל טיפת אנרגיה נשאבת רק כדי להגיע למינימום – עודפי מרץ הם קונספט לחלוטין לא סביר. בפעם הראשונה שהרגשתי את זה חשבתי שמשהו לא בסדר איתי. ניסיתי לחזור לישון, אבל כל הזמן קמתי. בסוף הבנתי: זה לא אתה, זה ההמוגלובין.

ג.

אירועי השנה הראשונה להשתלה נחלקו לשניים. בראשון מצאתי את עצמי מככב, שלא ברצוני (גם אם באחריותי המלאה), בקמפיין בחירות של מפלגה בינונית הנאבקת בירידה בסקרים. תמיד שמח לעזור. זה לא הכי נעים, להיות בעין הסערה, אבל בסדר. עברתי אי ספיקת כליות, אעבור גם את זה. כך או אחרת.

אבל זה בטל בשישים, או במיליון, לעומת האירוע השני: בשבוע שעבר חיממנו, אני והלהקה שלי (שלי במובן של שייכות, לא בעלות) את המופע של אלן פרסונס פרוג'קט ביד אליהו. צ'מעו, זו הייתה חוויה! כאדם שעיסוקו במילים אני מוצא את עצמי במחסור חמור של כלים לתאר מה היה שם. אז כמו ששרו חלב ודבש את מילותיו של אהוד מנור ז"ל: כשהמילים עוצרות באין מוצא / ממשיכה המוזיקה קלה כנוצה.

לעמוד מול אולם מלא באלפי אנשים, שהיו שם גם אם לא באו בשבילנו, זה דבר שבחיים לא חשבתי שיקרה לי. ציפיתי שיירעדו לי הרגליים, שקולי ייאלם ושאשכח את מילות השירים, אבל כלום: היינו כולנו כמו חץ שנורה מקשת, כמו כור גרעיני שדלף, כמו נשר דואה בשחקים, כמו לווייתן שעושה סלטה באוקיינוס אינסופי. מי שהרוקנרול זו דתו הרשמית יבין. הרגשתי כמו כהן גדול בקודש הקודשים, זובח לאל הכול יכול של המוזיקה. זו הייתה חצי שעה מושלמת.

היה רגע אחד אותו לא אשכח כל עוד אזכור: עמדתי על הבמה ושרתי כשבזווית העין קלטתי פתאום את עצמי על שני מסכי הענק שעמדו בצדי הבמה. התפצלתי לשניים: אחד ממני המשיך לשיר ולרקוד והשני צעק לראשון: אתה קולט?! אתה קולט שזה אתה על המסכים האלה?! חייכנו שנינו אחד לשני והמשכנו, כי השואו, יו נואו, מאסט גו און.

לא יכולתי לקבל מתנה טובה יותר מהרגע ההוא, שלא יחזור. כן, אני יודע שאף רגע לא חוזר. ובכל זאת.

ד.

ביום בו מלאה שנה לניתוח שלי נפטר אורי אורבך. גם ככה הייתי רגיש ביום הזה, וכששמעתי פשוט פרצתי בבכי. לצערי לא הייתי חבר של אורבך ז"ל, שהיה גדול ממני בעשור. ובכל זאת: היה בינינו חיבור. צמחנו באותה ערוגה סרוגה, גדלנו באותה עיר (הו, פתח תקווה. ואלהלה שלי) ולמדנו באותה ישיבה. עבורנו, הדור הזה של הכיפות הסרוגות, אורבך היה סמל. ולא סתם סמל, סמל מצחיק. כי כל אחד יכול להיות עבדאי, אבל להיות רגוע וטוב לב ולשאת תמיד בת צחוק בעיניים ויחד עם זאת להיות אמיץ, מנפץ תקרות זכוכית וטוחנן זה בזה, בשביל זה צריך אופי. אהבתי אותו. זו לא חוכמה גדולה, כולם אהבו אותו. ובכל זאת.

יהא זה ההספד הקטן שלי: קצת אחרי הניתוח התקשר אלי אורי אורבך. גם הוא היה מאושפז. ממיטות חוליינו, שותפים לגורל ולו לרגע, דיברנו שעה ארוכה על מחלות, בתי חולים, רופאים, אחיות, מחטים, בדיקות, פיג'מות חושפות שת ומבקרים. האיש ידע לספר סיפור. זה היה כל כך מצחיק, והכי מצחיק היה שאי אפשר היה לצחוק בגלל התפרים. כל צחוק גרר אחריו אבחת  כאב, 'אוי אוי אוי, אחח אחח אחחחח תפסיק, בבקשה', מה שרק עורר עוד פרץ צחוק, שנענה מיד בכאב מפלח, וחוזר חלילה.

אתה חושב שאתה יודע מה זה להיות מאושפז, סיפר אורבך, אבל אתה לא יודע מה זה להיות מאושפז כשאתה איש ציבור, ועוד איש ציבור דתי. עשרה רבנים עומדים מעליך במבטים קודרים, מדברים עליך מבלי להביט בך ואתה יודע שכל מה שהם מחכים לו זה לצאת מהחדר, לשלוף את הטלפון וללחוש למאן דהוא בקול חמור: אני יוצא עכשיו מאורבך, המצב לא טוב, צריך להתפלל. הוא חיקה אותם בצורה מושלמת, מה שכאב לי נורא לצחוק מזה, אבל היה שווה. תהיה בריא, אמר לי. תהיה בריא אורי, השבתי לו. קבענו להיפגש ולא נפגשנו. חבל.

הלכתי ללוויה. עמדתי שם עם כל הכיפות הסרוגות והרגשתי בבית. הרגשתי שייך. ואתם יודעים מה, הרגשתי שגם הם רואים בי שייך.

שלום לך, אורי אורבך. בשביל מה שזה שווה, וזה לא שווה כלום, דע לך שכשקראתי וצפיתי בדבריך אחרי מותך צחקתי וכבר לא כאב לי.

(פורסם בגלובס, 19.215)

שלישיית טורי ההשתלה:

חזרתי

על הכאב

על הפילוסופיה של הדחיה

איפה הייתי ומה עשיתי בין פברואר למאי 2014

(איור: תמיד שפר)

א.

חזרתי. איפה הייתי ומה עשיתי שלושה חודשים? עברתי ניתוח להשתלת כליה ואת תקופת ההחלמה הראשונית ושבתי כדי לספר. אחרי הכל, היתה זו אחת החוויות החזקות והעמוקות ביותר בחיי עד כה וחבל להשאיר אותה לא מסופרת. בחרתי לא לכתוב תוך כדי, וזו הייתה הפעם הראשונה במשהו כמו עשרים שנות קריירה לא מפוארת שלא כתבתי כל כך הרבה זמן. אז יכול להיות שהפסדנו, אתם ואני, את סערת הרוח והתנופה של זמן האמת אבל הרווחנו, כולי תקווה, את השלווה של הפרספקטיבה.

הייתה זו הטובה שבתקופות, הייתה זו הרעה שבתקופות. כל כך הרבה דברים למדתי על עצמי ועל העולם ואין לי מושג איפה להתחיל. אומרים שהאדם ניכר בכוסו, כיסו וכעסו. זה ודאי נכון, אבל לדעתי מעל הכל ניכר האדם במחלתו (ולא פחות מכך, במחלות של הקרובים והיקרים לו). אחרי הכל, כל אחד יכול להיות בריא – זה הכי קל. אבל בשביל להיות חולה – בשביל זה, חברות וחברים, צריך אופי.

ולהיות מאושפז בבית חולים זה מבחן די גדול לאופיו וחוסנו של אדם. להיות מוטל במיטה שאינה שלך, בפיג'מה שאינה שלך (הו, הפיג'מה הצהובה-כחולה! כמה נכון המשפט שהבגדים עושים את האדם), חסר אונים, גופך שסוע, אטבי ברזל חורצים בו ומתוכו יוצאים מני צינורות מכל מני מקומות שצינורות לא אמורים להיכנס אליהם והוא דקור ומעוטר במיני עירויים המחדירים נוזלים ותרופות, וכל תנועה מייסרת, ושום דבר לא נוח, וכל תרופה גובה את מחירה במגוון מרהיב של תופעות לוואי – ומהתהום הזו לטפס אט אט חזרה אל פני הקרקע ואז לא למצוא שם בדיוק את מי שהיית קודם, הברנש ההוא לא גר כאן יותר. הכל קצת כמו סרט מדע בדיוני:עברתי ליקום מקביל וכשחזרתי לעצמי מצאתי שהכול נורא דומה אבל שום דבר לא בדיוק אותו דבר.

לא יודע אם עברתי את מבחן האופי הזה בהצטיינות, האמת. ניסיתי להיות חזק ואופטימי אבל לא תמיד הצלחתי. פה ושם נשברתי, פה ושם צללתי, פה ושם פחדתי, רוב הזמן כאב לי. בגדול, אני חושב שעברתי את זה בסדר גמור. עכשיו, תודה ששאלתם, אני מרגיש טוב מאוד. כליה מתפקדת זה תענוג שרבים מכם בכלל לא יודעים להעריך.

עכשיו בואו ננסה לדמיין שחזרתי מהיקום המקביל ההוא ואני עורך לכבודכם ערב שקופיות, כמו פעם.

 

ב.

על האופטימיות. מחלקת ההשתלות בבילינסון – הו פתח תקווה, מקונדו שלי, את ואני זה לנצח! – היא מקום אופטימי, את זה חשוב לציין. עם כל הקשיים והמכאובים, אנשים באים לשם, לקומה החמישית במגדל, אחרי מחלקת כוויות, כדי לדלג החוצה כמה שבועות אחר כך מתוקנים יותר, בריאים יותר (למרות שבעצם, אתה די מחליף מחלה במחלה, שווה להתעכב על זה עוד מעט). מהבחינה הזו היא שונה ממחלקות אחרות. היא לא אונקולוגית, נאמר כך. מחלקת השתלות דומה יותר למחלקת יולדות. אופטימיות שורה במסדרונות ובחדרים והאווירה משפחתית לאללה: ילדים תורמים להורים, הורים לילדים, אחיות לאחיהן ואחים לאחיותיהן. חיים ניתנים שם מחדש והכל מייצר המון רגעים של יופי וחסד. מקום של אהבה, אחריות והקרבה.

כאן יש עוד שיעור קטן שלמדתי: מילדות מלמדים אותנו לתת, לחלוק, לעזור, לשתף, לתמוך, להקריב – אף אחד לא מלמד אותך להיות נצרך, לבקש, אף אחד גם לא מלמד אותך לקבל, ובטח ובטח שאף אחד לא מלמד אותך לקחת. ועוד כליה. לא כל כך עובדים איתך על הקטע הזה. כשאני מדבר עם אנשים, האינסטינקט הראשון שלי ושל כולם הוא לומר: ברור, גם אני הייתי נותן לילדים שלי. ודוק: נותן. כל אחד יכול לדמיין את עצמו מעניק, קשה הרבה יותר לראות את עצמך בצד המקבל.

את הכליה החדשה (או יותר נכון, משומשת במצב מעולה) קיבלתי מהחי, ולא מסתם חי, מהחי שנתן לי את חיי: מאימא שלי. תראו מה זה האישה הזו: אין מה לומר, אצלה האחריות למוצר היוצא ממפעלה היא לכל החיים.

עברנו יחד דברים, אמא שלי ואני. במחלקה שמו אותנו באותו החדר. אני עוד רגע בן 44 והנה אני עם ישן עם אמא שלי באותו חדר בפעם הראשונה. זה קצת מוזר, בלשון המעטה. מה גם שלא מדובר בדיוק בחופשה: שנינו דואבים אחרי ניתוח, מחוברים למה לא. קשה לאם, אני מתאר לעצמי, לשמוע את בנה נאנק. קשה לבן לראות את אמו חלשה. אבל הכל היה כל כך אינטנסיבי ומרופד במשככי כאבים שנותר רק לקוות שהימים ההם לא הותירו צלקת משמעותי בנפשי. למזלי אני טוב בלהדחיק. אם יש לכם משהו להדחיק, תבואו אלי.

"מה שלא ניתן לדבר עליו, אודותיו יש לשתוק", אמר פעם ידידי לודוויג וו. אני מוצא שזה בדיוק אחד מהמקרים האלה. להגיד תודה נראה לי טיפשי, תודה אני אומר למוכר בפיצוציה כשהוא נותן לי עודף. אז אשתוק אודות מה שאני מרגיש כלפי אמא שלי, זה נראה לי הכי טוב. אבל כשאנשים שואלים אותי איך אני מרגיש עם הכליה של אמא שלי בתוכי והאם זה השפיע עלי אני עונה שמלבד זה שהתחלתי לראות פתאום את אבא שלי כגבר מושך, הכול ממש נורמלי.

 

ג.

על האשפוז. למרות כל מה שאמרתי על האופטימיות וכל זה, אחרי הכול מדובר על להיות מנותח ומאושפז בבית חולים. ולהיות מאושפז זו חוויה משפילה, לא במובן של ביזוי או רמיסת כבודו של אדם בכוונה תחילה, חלילה – כל הצוות אנשים נפלאים וברור שאף אחד לא רוצה ברעתך. זו חוויה משפילה במובן הזה שהיא ההפך ממשדרגת, היא משנמכת אותך. אותי, אני רוצה להאמין, היא הפכה ליותר עניו ושפל-רוח.

פתאום מורידים אותך לפחות עשר דרגות בסולם. ככה זה ביקום המקביל. זה מתחיל איך שאתה מגיע – מפשיטים אותך משמך, מעכשיו אתה מספר ת"ז. מפשיטים אותך מבגדיך ונותנים לך פיג'מה. פיג'מת הניתוח המקוללת עם כל התחת בחוץ. בא סניטר מבוגר ומגלח לך את החזה והמפשעה תוך כדי שהוא צועק בטלפון על איזה שירות לקוחות. אתה חושב שמשם אין הרבה לאן לרדת. אתה טועה.

רוב הזמן אתה שוכב ואנשי הצוות הרפואי (על המבקרים בנפרד) עומדים מעליך, בוחנים אותך, מדברים עליך כאילו אתה לא שם, שוקלים את השתן שלך, אתה מושיט יד והם לוקחים לך דמים – זה אף פעם לא דם, משום מה, תמיד דמים – נותנים לך כדורים ומחכים שתבלע, כל הזמן שואלים אותך למספר תעודת הזהות שלך ומאה פעם ביום שואלים אם אתה רגיש לתרופות. השגרה לקוחה מסרטי כלא: מעירים אותך בחמש וחצי בבוקר, מפנים קטטרים ונקזים, לוקחים מדדים (לחץ דם ,חום), אחר כך באים לוקחים דמים. אחר כך מחליפים אינפוזיה או משהו. אחכ סיבוב תרופות, ארוחת בוקר, סיבוב אחיות, סיבוב רופאים, לפעמים הם בכלל לא היו מסתכלים עליך, רק בניירות שלהם, ארוחת צהריים. עוד בדיקות, עוד תרופות, ארוחת ערב. בין לבין אתה פשוט ישנו שם, מעביר את הזמן. מאוד קשה לתכנן בריחה ככה.

זו בכלל אינה האשמה, אגב. הם כולם נחמדים ומקצועיים ואני מבין אותם: אם תיקשר נפשית לכל אחד לא תצא מזה. אבל מה לעשות ואני יכול להיות רק איפה שאני.

הדבר שהכי הטריף אותי היה דבר קטן ושולי: כשהם היו מניחים עלי דברים. לוקחים אותך עם המיטה לאולטראסאונד או ביופסיה, ופשוט מניחים עליך את התיק הרפואי. לא על המיטה לידך, עליך. או כשבאים להחליף תחבושות, עירוי או בדיקת דם, ופשוט מניחים עליך דברים. לא על השולחן שליד המיטה, לא על המיטה – עליך. היית בנאדם, עכשיו אתה מדף. משטח עבודה.

והכי גרוע: אתה אפילו לא מוחה. הסניטר שמוליך את מיטתך פגש ליד המעלית סניטר חבר שמוליך מיטה ובה מישהו אחר שגם עליו מונח קלסר, והשניים עוצרים לפטפט בעוד שנינו כשני צבים הפוכים על גבם, שותקים.

למזלי, ניחנתי בכמה תכונות שהופכות אותי למאושפז מעולה. א) אני חסיד של אוכל מוסדי. תנו לי מנה עיקרית במרקם לא ברור ובטעם של כוויה ולצידה ירקות שבושלו עד לבלי הכר וגוש אורז שנראה כמו פירה ומריח כמו סמרטוט רטוב, ואני מרוצה. ב) אני רגיל להיות לבד ואין כמוני בלא לעשות כלום שעות ארוכות. אם יש משהו ממול, אפילו קיר, זה ממש מספיק לי. ג) אין לי שום בעיה לחכות לדברים, אני אחד הממתינים הטובים, ובבית חולים זה פחות או יותר מה שאתה עושה כל היום.

 

ד.

על המבקרים. בהחלט יש משהו בכל הסיפור של ביקור חולים. זה עוזר, זה מעודד, זה מחזק, זה מפיג את השעמום, הבדידות והעצב ומשכיח מעט את הכאב, כל מבקר נוטל אחד חלקי שישים ממחלתך. זה גם נחמד כשהם הולכים ואפשר לחזור לנמנם או להביט בקיר. התברכתי בחברים טובים, דודה מופלאה ומשפחה נהדרת (אבא סקסי) שהפכו את הכול לנסבל יותר, ובגלית כמובן, שהביאה את השמש בכל פעם. גם עליה לא נדבר היום ברשותכם, במסגרת הדברים אודותיהם יש לשתוק.

ובכל זאת. מבקרים זה לא קל. הם באים ומזכירים לך שיש עולם בחוץ. וזה בדיוק לב העניין: העולם בחוץ ממש לא מעניין אותך. רוב המבקרים באים ונטייתם המיידית היא להתחיל ולספר לך כמה זמן לקח להם להגיע, מה הנתיב המדויק בו בחרו להגיע ולמה, מצב הפקקים בדרך, איפה חנו בחניון, המרחק המדויק בין המחסום לנקודת התשלום, העומס במעליות ושאר פרטים טכניים. אחר כך הם עוברים בדרך כלל לספר לך על מחלות של אחרים, או על כל מני דברים שהם עשו ואתה לא יכול בינתיים. אני מבין שזה נובע ממבוכה ומהרצון למלא את האוויר במילים ולעשות לך טוב על הנשמה – וזה עושה, כאמור – אבל לנו המאושפזים לא אכפת מכל הדברים האלה. ועל הדברים שאכפת לנו לא תמיד קל לדבר עליהם.

מה גם שרובם המוחלט של בני האדם הסבירים שונאים בתי חולים, וכשהם באים רואים את זה עליהם, זה כתוב להם על המצח. הם אוהבים אותך והכל, אבל מה שהם הכי רוצים זה שהביקור יהיה מאחוריהם. הם רוצים לחזור ליקום שלהם, עם הפקקים והחניונים. אני מבין אותם לגמרי.

 

ה.

העיקר הבריאות. כל הזמן שואלים אותי "איך אתה מרגיש?", אבל בטון שונה מה"איך אתה מרגיש" הרגיל והיומיומי, קצת יותר עמוק וכן. ברור שזה נעשה מכוונה טובה ועניין אמיתי, אבל אני כבר מחכה שזה יעבור, נפשי הומה מגעגועים ל"מה המצב" הסתמי. מה גם שמדובר בסוג של מכשלה כי אתה אף פעם לא יודע מתי לענות תשובה מפורטת. הרבה פעמים הם רק רוצים שתגיד שהכל טוב. לפעמים נורא בא לי לפרט ודווקא אז עולה על פני בן שיחי מבט מזוגג.

וכל הזמן אומרים לי "תהיה בריא". אני יודע שהכוונה אמיתית, אבל אבקש לומר משהו בעניין: "תהיה בריא" זה דיבור של בריאים. אנשים חולים לא אומרים אחד לשני "תהיה בריא". כשמישהו אומר "תהיה בריא", הוא בעצם אומר "אני בריא". ויותר מזה, הרבה פעמים (ויסלח לי שיווה) כשאתה מאושפז, מה שאתה שומע זה מין סבטקסט שאומר: "אני בריא ואתה לא". סוג מתחשב של לעג לרש. כמובן שאנשים לא מתכוונים לזה, ואני מתנצל, אבל כך אני מרגיש לפעמים.

מציקה לא פחות, ולפעמים צורמת כמו ציפורן על לוח הנפש, היא האמירה – שגם אותה שומע החולה מאה מיליון פעם ביום – "העיקר הבריאות". אכן מדובר במשפט נכון ואמיתי, אבל הרבה פעמים בריאות – ובטח בריאות כמו שאתם מתכוונים אליה, היא בכלל לא אופציה בשבילי ובשביל אחיותיי ואחיי המושתלים.

כשאנשים בריאים אומרים לאנשים חולים "תהיה בריא" או "העיקר הבריאות" הם בעצם מדברים לעצמם. מה שהם באמת היו רוצים להגיד – ובצדק – זה "בא לי כבר לעוף מבית החולים הזה לפני שאני מתעלף", או "איזה מזל שזה לא להפך", אבל מאחר והם לא רוצים לפגוע בחולה הם פשוט מזכירים כל אחד לעצמו, ובקול רם: "תהיה בריא", "העיקר הבריאות".

העיקר הבריאות – האמנם? אולי מדובר בעוד מוסכמה או פרה קדושה ששווה לשחוט. אולי בעולם בו הרפואה כל כך מתקדמת הבריאות היא כבר לא העיקר. יש הרבה יתרונות במחלה – ואני מדבר על עצמי ועל עצמי בלבד – היא זורקת אותך הצידה, היא מכריחה אותך לחשוב, להרגיש, להתבונן. לא אכנס לקלישאות של ללמוד להעריך דברים מחדש, אבל גם זה שם. ובכלל, זה הכי מעניין. בעיניי, לקטלג אדם לפי גזע, צבע, מין, דת או קבוצת כדורגל זה די עלוב: אמור לי מה מחלתך ונוכל להתחיל לדבר ברצינות.

אנחנו, המטופלים, לא אומרים אחד לשני "תהיה בריא". אנחנו אומרים: "תרגיש טוב". ובעיניי זו ברכה הרבה יותר יפה ונכונה ואנושית. בכלל – לפעמים אני מרגיש שמושתל אחר מבין אותי הכי טוב. במרפאת המושתלים אנחנו מדברים בינינו על תחושות, תרופות, כאבים, תופעות לוואי, פחדים ותקוות – בלי ציניות ובלי מחסומים, הכל פתוח, מונח לפני כולם. שיחות שלא יכולות להתקיים במקום אחר ועם מי שלא מסוגל להבין מה זה לחכות להשתלה, מה זה לעבור אותה, שמבין שאתה בעצם אף פעם לא עובר אותה, שמרגיש מה עושה הפרוגרף (תרופה נגד דחיה) או מה התחושה כשמוציאים קטטר. אלה החברים שלי ואני אוהב אותם ומתגעגע אליהם.

ו.

עוד רגע נגמר לי המקום ואני מרגיש פתאום שבא לי לספר עוד המון, שאני רוצה לבחון את השתלת הכליה בצורה יותר פילוסופית, לספר על הרופאים ועל התרופות, על מהי כליה וכמובן על הכאב – עולם ומלואו, אולי התעלומה הגדולה ביותר העומדת בפני הרפואה, לצד המוות – ועוד, ועוד. אולי נמשיך בפעמים הבאות. אותי זה נורא משחרר.

ולסיום, משהו אקטואלי: השבוע קראתי שפואד בן אליעזר עומד לעבור ניתוח להשתלת כליה. מעכשיו, ארצה או לא ארצה (והאמינו לי שאיני רוצה), לעולם אחוש קרבה ושותפות גורל עם הבנאדם. ולמרות שאני בעד רובי ריבלין לנשיאות, הרי שאם בכל זאת יהיה זה בן אליעזר שיישב על הכס הרם הרי שאין ספק שמדובר בהישג אדיר עבורנו, מושתלי הכליה. עוד הוכחה שמדובר בקבוצה סופר איכותית של אנשים. ראו כמה זמן לקח לנשים להגיע לאן שהגיעו, ראו את השחורים, את ההומואים – לכל אלה לקח מאות שנים לטפס בהיררכיה. וראו אותנו: חמישים שנה בדיוק מאז השתלת הכליה הראשונה בישראל, וכבר יש לנו מועמד לנשיאות!

חבל שפואד דיבר קצת שטויות בראיונות ובהתבטאויות שלו בנושא. על הדיאליזה אמר שזה "כמו ללכת ולשתות ולאכול ולהתרחץ". למזלי לא עברתי דיאליזה, אבל אני יודע שזה ממש, אבל ממש לא כמו להתרחץ. באירוע שבתרבות בקרית ביאליק אמר המושתל לעתיד כי: "זה אחד הדברים הכי פשוטים שקיימים היום בטכנולוגיה הרפואית, אתה במשך שעה הולך, עושה את הדבר הזה, שבוע ימים נח ואחר כך אתה יוצא לחופשי".

הו, פואד פואד. מאיפה להתחיל: זה לא הניתוח הכי מסובך, נכון, אבל ממש לא הכי פשוט; הניתוח לא לוקח שעה, יותר כמו ארבע, וזו חתיכת פרוצדורה; אתה לא "נח", לא "שבוע" ואתה בטח לא "יוצא לחופשי" אחר כך.

אז תרגיש טוב, פואדיקו חביבנו, באמת, וכל הכבוד לבנך שתורם לך כליה. יש לי אליך הצעה: עבור את הניתוח כאחד האדם: לא שר"פ ולא מלון. בוא ושכב איתנו, האנשים הרגילים, במחלקה הרגילה. תעבור את זה כאחד מאתנו. שב איתנו בתורים הלא נגמרים במחלקה הנפרולוגית. זו גם תהיה הצהרה חשובה בזכות המערכת הציבורית, זה גם יעשה לך יח"צ טוב, אבל הכי חשוב: תכיר כמה אנשים נפלאים.

 

(פורסם בגלובס, 15 במאי 2014)

מה אני מצביע בבחירות המוניציפליות בתל אביב-יפו, ולמה

עוד רגע שאני גר בתל אביב 25 שנים, למעלה ממחצית חיי. שמונה דירות עברתי, מכרם התימנים בדרום מערב ועד לבזל בצפון הישן – גבולות עולמי פלוס מינוס. גרתי עם שותפים, עם שותפות, לבד, עם בנות זוג, עם כלבה ועם ילדים, שלושה ראשי ערים עברו לי על הראש, הרבה יותר מדי בעלי בית חמדנים וקמצנים, גם כמה נחמדים, מי יודע כמה זוגות אופניים נגנבו לי, כתבתי בשני מקומונים שלה, ערכתי אחד מהם, כתבתי גם במספיק עיתונים ארציים שכולם – למעט גלובס – ישבו ויושבים בה (וכולם, חייבים להודות, היו סוג של מקומונים), מנווה שאנן ועד לרמת החייל, שרדתי בה את מלחמת המפרץ הראשונה והשנייה ואת כל אלה שבאו אחר כך, את הפיגועים, את המחאה החברתית, את כל הטרנדים, מפרוזן יוגורט עד חגיגת, מה לא. אפילו היה לי שפם. אני אוהב את העיר הזו, על הטוב ועל הרע שבה. כאן ביתי. לעניות דעתי כל זה מזכה אותי בתואר הלא מי יודע מה נכסף "תל אביבי", או לפחות בסוג של פרספקטיבה. לא טובה יותר או מעמיקה יותר משל כל אחד אחר, ובכל זאת.

אני לא מנסה לשכנע אף אחד להצביע לאף אחד במאמר הזה, רק אומר את דעתי בפירוט יחסי למי אני הולך להצביע ולמה, ואקווה לתרבות דיון סבירה.

אתם מוזמנים לקרוא את הכתבה שכתבתי על הבחירות לתל אביב במוסף G של גלובס. זהירות: קובץ פידיאף. אני מצרף את הכתבה גם כדי שתעיד עלי שפגשתי את כולם, חשבתי על זה המון, קראתי המון פרוטוקולים והחלטות ומה לא. ולא שיש משהו רע בהצבעה שבטית או מהבטן או מה שזה לא יהיה.

אז נתחיל דווקא בפתק הראשון, למועצת העיר.

במערכת הבחירות הקודמת לעירייה הייתי די פעיל ב"עיר לכולנו" מהיום הראשון. לא פעיל בכיר בשום צורה, לא אסטרטג ולא קמפיינר, רק פעיל שטח הכי קטן שמחלק פלאיירים בתיבות הדואר ועומד מחוץ לסופרמרקטים בשישי בצהריים. בגדול אני גאה בעיר לכולנו, בהישגים שלה ובחברים המרכיבים אותה (אם כי, חייב להודות, חלק מהחברים הנמצאים ברשימה העכשווית מרשימים אותי הרבה פחות). היא ניבאה והטרימה את המחאה החברתית והציבה מודל די מרגש, אם יורשה לי, של פוליטיקה מקומית. יחד עם זאת, יש לי גם ביקורת (שפורטה בכתבה לעיל).

יש עוד רשימות איכותיות שרצות למועצה. למרצ רשימה ממש מצוינת בעיניי, גם לרוב העיר – שחתומים לדעתי על כמה מהשיפורים הגדולים שעברו על העיר בחמש השנים האחרונות ויחד עם "עיר לכולנו" מהאופוזיציה דחפו את העיר והעומד בראשה למקומות טובים יותר. התרשמתי מאוד גם מרשימת "דרום העיר", מהאג'נדה ומהחברים המרכיבים אותה. אין צורך לפרט למה דרום העיר היא הסוגיה החשובה ביותר לטעמי בבחירות האלה, לצד התחבורה הציבורית (נכון שרצוי היה שהרשימות הדרומיות, ויש שש או שבע מהן, תלוי איך סופרים, יתאחדו לרשימה אחת ייתנו כוח אמיתי לשכונות דרום ומזרח העיר, אבל אי אפשר לתקן את כל העולם או לפתור את סוגיית האגו ביום אחד). גם למפלגת העבודה רשימה חביבה ביותר. בכל מקרה, כל מי שיצביע לאחת הרשימות האלה יכול לבוא ולקבל ממני כיף, לחיצת יד אמיצה, חיבוק או נשיקה – לבחירתכם.

בכלל, ככלל – אחרי שפגשתי רבות ורבים מהרצות והרצים למועצה אני מרגיש טוב בקשר לחמש השנים הבאות, ולא משנה מי יהיה ראש העיר.

אבל אני הולך להצביע ל"שימו לב הורים" של ציפי ברנד, רותי רוסו ואור אלתרמן, וזאת מהטעמים הבאים: בשש השנים האחרונות, מאז הפכתי להורה, התחוור לי המצב העגום של מערכת החינוך בעיר. גם כאן כמעט הכל ברור וידוע – הצפיפות בכיתות, התקינה החסרה, ההוצאות הכבדות המושתות על ההורים, המחסור החמור במתנ"סים, בריכות ופעילות אחה"צ, ועוד ועוד. באים לרשימה בטענה שהיא סקטוריאלית. אולי. אבל אם חינוך זה נושא סקטוריאלי, אז אני סקטוריאלי. אצטרך ללמוד לחיות עם זה.

לגבי הטענה למה שתי רשימות ההורים לא התאחדו ורצו ביחד: טענה נכונה וחזקה, בדיוק כמו ברשימות הדרום. הייתי שמח אם זה היה ככה, אבל לא יצא. מצד שני, אם יהיו הורים שיתבלבלו ויצביעו לרשימת הורים – גם טוב. אני מכיר כמה מהחברות והחברים הפעילים שם ואני סמוך ובטוח שגם הם יהיו על הכיפק.

שנית, אני מכיר את ציפי ורותי. הילדים שלי עם הילדים שלהן בגן ובבית הספר. הן חברות (הלהקה שלי, נאג' חמאדי, אפילו הקליטה עבורן ג'ינגל), הן לוחמות חברתיות ואני בטוח שהן יהיו אחלה חברות מועצה וישפיעו לטובה. אני גם סומך עליהן בעיניים עצומות לרווחה שיידעו להצביע טוב ונכון גם בסוגיות שלא נמצאות בהארד קור של המצע שלהן – דרום, דיור, תחבורה ועוד. הרי בסופו של דבר, ההיגיון הבריא חשוב יותר מהמצע הכתוב. הן אפילו הציעו לי להצטרף במקום טוב בתחילת המרוץ, אבל אמרתי לא ואני קצת מצטער וקצת שמח על זה. בכל מקרה, לתחושתי, רשימות ההורים הולכות להיות ההפתעה של הבחירות האלה. אציין עוד דבר: אני חושב שהקדנציה הזו דווקא התאפיינה בשיפור מה מבחינת היחס למערכת החינוך בעיר ולמספר ההולך וגובר של ילדים בה, אבל צריך עוד דחיפה בכיוון הנכון.

הסתייגות אחת, קשה ומהבטן: זו רשימה קצת בורגנית מדי לטעמי. אולי לא הייתי מצביע לה אם לא הייתי מכיר את הנפשות הפועלות. הייתי מצביע ל"דרום העיר".

לגבי ראש העיר

פגשתי את אהרון מדואל לשיחה אחד על אחד, הייתי בחוג בית שלו, ראיתי אותו בפעולה ועקבתי אחרי פועלו ומפעלותיו במועצה, ובכלל. מדובר באדם חכם, רציני, הגון ומשקיען, יודע לדבר ויודע להקשיב. חבר מועצה שהעיר יותר ממתכבדת בו וראש אופוזיציה שעשה המון (בטח ביחס למה שאפשר לעשות באופוזיציה). אבל מצטער, אני לא חושב שהוא יכול להיות ראש עיריית תל אביב. לא בגלל שהוא לא מוכשר מספיק או לא מכיר את החומר, וגם לא בגלל מחסור בחזון. אני פשוט לא רואה אותו מייצג טוב את העיר מול המדינה. מדובר באדם לא ממסדי, לעדותו, אבל בשביל להיות ראש העיר של העיר היחידה בארץ אתה חייב לדעת לעבוד עם ועל הממסד. חלק לא קטן מהמגרעות של חולדאי נובעות בעיקר בגלל זה – הוא לא מסתדר ולא הסתדר עם השלטון המרכזי ולא ידע לעבוד אתם (בולט במיוחד בתחום התחבורה הציבורית).

ניצן הורביץ. גם אותו פגשתי וגם אותו אני מכיר ויש לי רק מילים טובות אבל מצטער, אבל אני לא חושב שהוא מתאים להיות ראש העיר. יש לו רעיונות טובים וחזון לא רע, אבל אין לו ניסיון ביצועי ואני לא חושב שמעבר בין כזה חוסר ניסיון לניהול ברמה כל כך גבוהה כמו עיר בגודל של תל אביב – חמישה מיליארד שקל תקציב, מעל לעשרת אלפים עובדים ומעל לארבע מאות אלף תושבים – ייפגע בנו. מצטער, אני לא רואה את הורביץ בונה אלפי דירות כמו שהוא מבטיח. אני גם לא רואה אותו מפזר את מבקשי המקלט בכל הארץ. מלבד זאת, יהיה טוב יותר לתושבי תל אביב ואזרחי מדינת ישראל אם הוא יישאר כח"כ – הוא מצוין בזה. יש הבדל מהותי בין להיות מחוקק ובין להיות מבצע והוא מחוקק לא רע בכלל.

רון חולדאי. אי אפשר לאהוב את רון חולדאי, זה ברור. השאלה היא אם צריך ועליה אין לי תשובה ברורה. יש הרבה מאוד דברים העומדים לחובתו: שינוי ייעוד של קרקעות, מיסחור ייתר של המרחב הציבורי, מצב התחבורה וכמובן הדרום (למרות שגם כאן יש הרבה מאוד דמגוגיה שמסתירה את האמת. מספיק לעשות סיבוב בדרום ומזרח העיר שעברו גם הם מתיחות פנים ושיפור מסיבי), ועוד, ועוד, ועוד קצת. מצד שני, יש גם הרבה לזכותו כמובן וגם את זה אין טעם לפרט.

אולי בכל זאת, בנוגע לשתיים מהטענות הבולטות. האחת: שהוא אויב המחאה. לדעתי זה לא נכון. כן, הוא פינה את רוטשילד ופקחיו עשו את זה באלימות תוך כדי שהם פוגעים בחברתי האהובה דפני ליף. אבל בואו נזכור את מה שכולם רוצים לשכוח: זה קרה אחרי שמאהל רוטשילד הפך למחראה שמיררה את חיי התושבים. בזמן אמת, חולדאי איפשר את המחאה: את המאהלים – ברוטשילד, בלווינסקי, בכיכר המדינה, בנורדאו, בבן גוריון. הוא איפשר את ההפגנות הגדולות. בפרספקטיבה, הוא ממש, אבל ממש, לא אויב המחאה. להאשים אותו במותה זו בעייני איוולת וצביעות.

שנית, בנוגע לפליטים. הדברים שכולם מתעלמים מהם: בתל אביב הם מקבלים שירותי בריאות ורווחה וחינוך ומזון וחלקם תעסוקה. שום דבר לא מספיק, זה נכון, ושום דבר לא מספיק טוב, זה ברור. באים אלי בטענות על זה שאני סובר שביחס לאחרים הוא טוב יותר – זה לא מספיק, אומרים לי. יכול להיות שזה לא מספיק, אבל צריך להסתכל על מה שיש. אשמתו: שלא התעורר בזמן, שלא דפק מספיק חזק על שולחנות השלטון המרכזי, שהפקיר את תושבי השכונות האלה.

לגבי הדיור: אני לא חושב שזה תלוי בו. הוא אולי לא עשה מספיק את מה שהוא יכול לעשות, אבל זה בכל מקרה לא היה מספיק ומספק אף אחד מהטוענים. להזכירכם: יש מצוקת נדל"ן בכל הארץ, ואם בדימונה קשה לקנות דירה – מה אתם רוצים מתל אביב.

טוענים שהוא הופך את העיר לעיר לעשירים. לא מדויק. נכון, יש מגמה של חזרת עשירים לעיר שקונים פנטהאוזים במגדלים, אבל א) זו מגמה עולמית ו – ב) תל אביב דווקא הופכת צעירה: זו עיר בה שיעור הצעירים גבוה מאד, בטח בהשוואה לכלל הארץ: שיעור בני ה-34-18 מתוך כלל האוכלוסייה בעיר הוא כ-31%, בעוד שבשאר המדינה שיעור הוא כ-25%. יש גם עלייה תלולה במספר הילדים בעיר – ולא, חברות וחברים, הם לא נולדים לשרי אריסון. יש גם עלייה של 8% במספר ילדי הגנים בעיר. 4500 ילדים נולדו בה בשנה שעברה ורק 1600 איש עזבו אותה. ולא צריך סטטיסטיקה בשביל זה, אני רואה את זה כתושב. כשבאתי זו הייתה עיר של זקנים ושל צעירים אחרי צבא ששכרו דירות. הורים וילדים היו מראה נדיר. זה כבר לא ככה. עיינו.

כתושב וותיק יחסית של העיר, אין ספק ואין חולק על השיפור הגדול, העצום, שהיא עברה ועוברת. לא הכל בזכות חולדאי, ברור, הרבה מכל זה קרה למרות חולדאי. ואחרי הכל – זה קרה בתקופתו.

עוד דבר בנוגע לחולדאי, ואת זה הוכיחו חמש השנים האחרונות בבירור: האיש צריך דחיפה, עובדה שהדחיפות האלה עוזרות: ויעידו שבילי האופניים או פארק קריית ספר, לדוגמה. רשימת רוב העיר ועיר לכולנו עשו עבודה נהדרת בלדחוף אותו למקומות טובים וצריך עוד רשימות כאלה כדי להמשיך ולדחוף – בעיקר דרום העיר וההורים.

לסיכום, הוא ממש, אבל ממש, לא כל כך גרוע כמו שעושים ממנו. אז הוא יהיר ולא נעים, בסדר – אתם לא בוחרים חבר (ובכלל לא בטוח שהורביץ נעים ממנו).

עכשיו השאלה שנשארה היא: האם תצביע לו, יא דרור?

אהיה כן אתכם: אני רוצה. מגיע לו. הוא ראש עיר מצוין שלוקח את העיר למקומות טובים, ואני מאמין שהוא יכול להמשיך – בהינתן אותן דחיפות שדיברתי עליהן.

אממה – אני לא יכול. יהיה לי קשה, נפשית ופיזית, להכניס את השם שלו לתוך מעטפה. כן, גם אני מצביע מהבטן וגם אני שייך לשבט. אני רוצה, אבל קשה לי. לא רואה את עצמי מצליח.

אז נראה לי שאני מצביע לאהרון מדואל. הוא לא יהיה ראש העיר, ואולי טוב שכך, אבל חשוב לחזק אותו ואת החזון שלו. להבדיל מהורביץ – הוא יישאר פה גם ב-24.10 לעוד חמש שנים וימשיך להילחם בשבילנו. זו הצבעת מחאה וזו הצבעה שנועדה לסמן לחולדאי את הכיוון הרצוי.

אז זו הבחירה שלי, היא לא מושלמת והיא לא קלה לי: "לב" (אסיפת הורים) למועצה (למרות שהנכון המושלם היה "דרום העיר) ואהרון מדואל לראשות העיר (למרות שחולדאי טוב ממנו).

בחירות טובות לכולם והלוואי שנמשיך להיות חברים גם אחר כך.

הרווחים הכלואים משתחררים אל שמי התכלת

א.

בשבוע שעבר כתבתי כאן על מדיניות המיסוי של ישראל, על המלחמה לכאורה בהון השחור ועל הדרך המקסימה בה רשות המסים (כזרועה של הממשלה) והעומד בראשה, דורון ארבלי, מבכרים לרדוף אחר מעלימי המס הקטנים – הירקן, המורה הפרטית, השרברב והצלמת – על פני התמודדות מול המעלימים הגדולים – מתכנני המס האגרסיביים, תאגידי הענק וארגוני הפשיעה. זאת למרות ששמונים אחוזים מההון השחור נמצאים בתכנוני מס אגרסיביים ורק עשרים אחוזים נמצאים בעסקים הקטנים.

קיבלתי לא מעט תגובות, רובן חמות – אנשים מאוד אוהבים לדבר על המיסים שלהם. מהצד השני, ארבלי וכמה מידידיו לא ממש השתגעו על הדברים – אתה עושה עוול לרשות המיסים, אמרו לי, ואפילו הזמינו אותי לשבת לקפה ולקבל הסברים – אבל עוד לא יבש הדיו והמציאות הוכיחה שהיה משהו בדבריי: בתחילת השבוע אושר לקריאה שניה ושלישית "חוק הרווחים הכלואים".

 

ב.

השיח הכלכלי ידוע במטבעות הלשון המכובסות שלו; התייעלות, גמישות ניהולית, מיקור חוץ או עדכון תעריפים – מאחורי כל אחד מהביטויים הנ"ל ורבים אחרים מסתתר לו מוקש תעסוקתי או צרכני. אבל נדמה שאף פעם לא היה לנו ביטוי כלכלי יפה יותר מאשר "הרווחים הכלואים". לא יודע מה אתכם, אבל כשאני שומע "רווחים כלואים" בעיני רוחי אני רואה מין ציפור עדינה ורבת יופי שכנפיה שבורות ורגליה קשורות והיא מוטלת חסרת אונים בכלוב צר, מביטה בעיניים כלות אל השמיים התכולים, רוצה לעוף אל גוזליה אבל לא יכולה. ביטוי מקסים, תמים, "רווחים כלואים" – שימו לב למשקל, לחריזה, לפער במשמעות בין המילים רווח וכלא – אין פלא, אם כך, ששר האוצר שלנו, פילוסוף רגיש ואיש ספר, העיד על עצמו בתחילת החודש שמשהו בתוכו נע ברגע ששמע לראשונה על אותם רווחים כלואים והוא החליט לעשות מעשה ולשחררם.

אמר ועשה. שהרי זהו שר האוצר שלנו – איש רוח ומעש. בתחילת השבוע אושר לקריאה שניה ושלישית חוק הרווחים הכלואים ועם תחילת מושב החורף של הכנסת יעבור כנראה החוק ודרור ייקרא לכל אותם רווחים כלואים, שעומדים על משהו כמו 125 מיליארד שקל.

אז הרווחים הכלואים ישתחררו אל שמי התכלת ובתמורה תוותר המדינה על מרבית המיסים שמגיעים לה ותגבה שלושה מיליארד שקלים. שימו לב לסכום: שלושה מיליארד שקלים מתוך 125 מיליארד – שלושה מיליארד! – זה פחות משניים וחצי אחוז! זה עשירית ממס החברות הנמוך גם כך. זה פסיכי. המדינה אמורה הייתה לקבל מעל לשלושים מיליארד שקלים, שיעור המס המלא, אבל בחרה לוותר לחברות הענק, להמשיך ולהיטיב עמן, להתרפס בפניהן ולהסתפק בשלושה מיליארד. ומה איתנו, אתם שואלים, מה עם האחיות והאחים השכירות והשכירים והעצמאים – למה לנו לא הורידו את המס משלושים אחוזים לשלושה? אולי כי הרווחים שלו לא "כלואים" וכששר האוצר חושב עלינו הוא לא רואה בעיני רוחו ציפור רבת יופי אלא דווקא פרה חולבת. איתך, אחות יקרה, אין לו בעיה להתעסק ובך, אח יקר, אין לו בעיה להתעמר דרך רשות המסים. אנחנו עבודה קלה, אנחנו כסף על הרצפה, רק להתכופף ולהרים. טבע, אמדוקס, מוטורולה, צ'ק פוינט – להם יש עורכי דין כרישים ורואי חשבון תותחים. מי יתעסק איתם? בעיתונים דווח שהן כבר הוציאו מהארץ סכומים גדולים – עשרות מיליארדים מחורבנים! – בלי לדווח ושום רע לא אונה להם. נסה את זה אתה, חשמלאי יקר, ותראה את רשות המסים נלחמת כארי על כל שקל.

קראתי שרשות המיסים תוכל להוציא צווי עיכוב יציאה מהארץ לחייבים ואני מוכן להתערב אתכם חגיגית על עשרים ושלושה שקלים שהצווים האלה יוצאו נגד חייבים קטנים מעסקים קטנים ולא נגד מנכ"ל טבע או יו"ר מוטורולה. ראיתי שרשות המסים יכולה להחרים מכוניות, אבל מנכ"ל אמדוקס או בעלי צ'ק פוינט לא צריכים לדאוג. מי שצריכה לדאוג זו בעלת העסק הזעיר למניקור ופדיקור שמכרה לק בעשרים שקל בלי קבלה.

עכשיו תגידו לי אתם, זה צדק? ככה מתנהגת מדינה?

 

ג.

האמת מאחורי הביטוי המקסים, כמו במקרים רבים אחרים במכבסת המילים, מקסימה קצת פחות. א, לא מדובר בדיוק ב"רווחים" במובנם הקלאסי, תוצאה של מוצר טוב שנמכר במחיר הוגן ומשאיר משהו בידיו של היצרן. הו, לא! 125 מיליארד השקלים הם תוצאה של הטבות מס מפליגות, חצופות ולא שוויוניות, שניתנו לחברות הענק במשך שנים ארוכות על ידי ממשלות ישראל. ב, אותם "רווחים" כלל לא היו "כלואים". 125 מיליארד השקלים האלה שכבו כאבן שאין לה הופכין כי החברות לא רצו לגעת בהן כדי לא לשלם עליהם מס. וזה אולי הדבר הכי חשוב ומעצבן בכל הסיפור: בתמורה לכל הטבות המס המפליגות מהן נהנו, היו אמורות החברות להשקיע את 125 מיליארד השקלים חזרה בישראל – זה היה כל הדיל, זו הייתה מטרת כל ההטבות. אבל הן לא עשו את זה, החצופות, הן לא שילמו מס (יודעים כמה מס שולם עד עתה מתוך 125 מיליארד השקלים? 600 מיליון שקל. זה סכום כל כך נמוך ומעליב שאפילו לא אתרגם אותו לאחוזים), הן רק נתנו לכסף לשכב, וחיכו.

ובתחילת השבוע למדנו למה הן חיכו כל הזמן הזה. היה להן שווה. הן כנראה ידעו שמתישהו תתקפל ממשלת ישראל, תתרפס בפניהן ותסתפק בפירורים. הן כנראה ידעו עם מי יש להן עסק: עם ממשלה שתמיד תעדיף את טובתו של התאגיד הבינ"ל, העשיר, החזק, הגדול, על פני האינטרס של האזרח העובד. הן ישלמו שישה אחוז מס, הוא ישלם מעל לשלושים. למה? ככה. כי אפשר.

וזה לא רק זה. הרי ממה נפשך: לחברות האלה יש 125 מיליארד שקל שוכבים. הן צריכות את הכסף הזה. יש להן בעלי מניות ומשקיעים ובעלים שרוצים השקעות ודיבידנדים ושיענישו אותן אם ישאירו את הכסף קבור בארץ הקודש. כל מה שהמדינה הייתה צריכה לעשות זה לחכות, או להכריח את החברות להוציא את הכסף – כמו שהיא יכולה להכריח אתכם ואותי לעשות כל מני דברים שאנחנו לא רוצים. אבל לא. המדינה בחרה להתקפל, לוותר. אם הייתה מתעקשת וגובה שלושים מיליארד שקלים לא היינו צריכים לעמוד בפני כל הגזרות והקיצוצים שאנחנו עומדים מולם עכשיו.

ואתם יודעים מה הכי מרגיז אותי, ממש עד לסף רתיחה: הצביעות והחוצפה של שר האוצר שאמר באלו המילים: "אם לא נגבה מס בגין רווחים כלואים, נצטרך לגבות את הכסף החסר מאזרחי המדינה". אתם הבנתם את זה? אתה וויתרת על 27 מיליארד, הסתפקת בשלושה עלובים ועוד אין לך בעיה לאיים עלינו. עלינו אתה מאיים, גיבור גדול? לא ראינו אותך כזה גבר מול אמדוקס או טבע. מולם דווקא התקפלת יפה מאוד ומהר מאוד.

להתרפס מול הגדול והחזק ולהתעלל בחלשים זו בריונות, זו פחדנות.

ולא רק בריונות ופחדנות הפגינה המדינה, אלא גם קוצר ראיה. כשוויתרה על כל המיסים האלה הוכיחה ממשלת ישראל שהיא מעדיפה את הרגע על פני העתיד, את הצרכים המידיים על פני העיקרון. בקיצור, לא רק פחדנית, גם טיפשה.

 

ד.

זה הזמן לחזור שוב למילותיו של ארבלי, מנהל רשות המסים, שאמר: "הבעיה של העלמות המס של העסקים הקטנים היא שהם יוצרים את האווירה הרעה, את הנורמה שהעלמת מס היא לגיטימית", ולהיווכח שוב – בהינתן חוק הרווחים הכלואים – כמה ריקה מתוכן, שלא לומר מרושעת, הייתה האמירה הזו. מי שיוצר את הנורמה זה אתם, מי שמקבע את אי הצדק וחוסר האמון זה אתם, אתם שמוותרים לחברות ענק על עשרות מיליארדים ורודפים עד חורמה אחר אנשים קטנים, אתם שיכולים להיות הנושה האכזר מכולם כשמדובר בעצמאי הקטן (אני כבר לא מדבר על השכיר, שנוגסים לו בתלוש בכלל בלי לשאול אותו), אבל הוותרן הכי גדול ורך כשמדובר בתאגיד.

אם היינו אזרחים מודעים יותר וחזקים יותר היינו צריכים להכריז על מרי אזרחי וסרבנות מסים. קחו קודם מהם, אחר כך תבואו אלינו. אבל אנחנו לא, אנחנו לא אזרחים מודעים וחזקים. ולכן נמשיך לשלם.

 

הפוך, ארבלי, הפוך!

א.

אני אחד כזה שנוהג לשלם את המסים שלו ומכבד את אנשי השירות הציבורי, אבל השבוע קצת התעצבנתי על אחד מהם. אולי גם קצת התעצבתי. דורון ארבלי שמו של הברנש והוא נושא בתואר המכובד "מנהל רשות המסים". השבוע התראיין ארבלי בעיתוני הכלכלה כאילו היה מינימום באטמן, וסיפר על האסטרטגיה החדשה של הרשות במלחמה בהון השחור.

ארבלי העריך את היקף הפעילות הכלכלית השחורה במשק ב-40 מיליארד שקל בשנה (הערכות אחרות, כמו של הבנק העולמי, מדברות על 190 מיליארד ש"ח בשנה, אבל מי סופר את הכסף שאין), ואמר כי שמונים אחוזים מההון השחור נמצאים בתכנוני מס אגרסיביים ועשרים האחוזים הנותרים נמצאים בעסקים הקטנים. אז איפה הוא הקפיץ אותי, ארבלי? בדיוק כאן, כשאמר את המשפט הבא: "הבעיה של העלמות המס של העסקים הקטנים – נהגי המוניות, החשמלאים, תשלום עם קבלה או בלי קבלה – היא שהם יוצרים את האווירה הרעה, את הנורמה שהעלמת מס היא לגיטימית".

וכמו שאני ככה עם העיתון, עם הסנדביץ' חביתת ירק והמיץ מנגו, בא לי לצרוח לו: "הפוך, ארבלי, הפוך!". האם הם – האנשים העובדים, טכנאי המזגנים, מתקן המחשבים, המורה הפרטי לגיטרה, הצבעי, המעצבת הפרילאנסרית, צלם החתונות, האינסטלטור ורבים ואחרים – שחיים מהיד לפה כעצמאים קטנים בשוק אכזרי, מכלים את ימיהם בניסיונות גבייה של כסף שמגיע להם בעוד המדינה עושה כל שביכולתה להקשות עליהם עם הכסף שהם חייבים לה – האם הם יוצרים את האווירה הרעה? האם הם – המנקה, השמרטפית, המדביר, בעל הדוכן, הזבן – האם הם יוצרים את הנורמה הפסולה?

האם הם, או אולי חבורה צינית של רואי חשבון ועורכי דין שמלהטטים במיליארדי שקלים, מעלים לספרים, מורידים מהמאזנים, מדווחים הפסד כרווח ורווח כהפסד, רושמים חברות באיי הכך וכך וממלאים כספות בשם בעלי חברות ענק? האם הם, או ארגוני פשיעה מתוחכמים שמכבסים ומלבינים כספים? הם, או פוליטיקאים שעושים טובות? פקידים בכירים שפותחים דלתות?

מי נשמע לך, ארבלי, כמו אחד שיוצר יותר אווירה ומשרש נורמה – הטייח או עורך הדין? מעביר הדירה או המנכ"ל? השיפוצניק או הפוליטיקאי?

 

ב.

הדבר המרגיז באמת בכל הסיפור זה שאנחנו הרי יודעים בדיוק מה יקרה מכל האסטרטגיה החדשה הזו: למרות שהעסקים הקטנים ושלל המקצועות הם רק חמישית מההון השחור, הרי שנגדם יופנו ארבע חמישיות מהכוח. ארבלי עצמו רומז לכך: "יצאנו במסע הסברה שאומר, 'אם כולם ישלמו מס כחוק, כולם ישלמו פחות'", אמר, וזה הרי ידוע שעבריינים כבדים, כמו גם רו"חים תאגידיים, עושים בדיוק מה שאומרים להם תשדירי השירות, מילה במילה.

באשר לגבייה, בין השורות אפשר לקרוא שארבלי ימשיך לחפש את המטבע מתחת לפנס. למזלו, יש המון מטבעות והמון פנסים, ובכלל שעת צהריים והשמש זורחת, מאירה לו. "אחד האמצעים בו אנחנו משתמשים", אמר ארבלי, "הוא החרמת רכב. כל מבצע של רשות המסים מתחיל בהחרמת כלי רכב", והוסיף (אפשר ממש לשמוע את החיוך): "מצאנו שהישראלי קשור מאוד למכונית שלו".

כן, כי אין הרבה דברים קלים יותר מלשים מחסום על כביש וללכוד חייבים, זה כמו ללכת לדוג בבריכת דגים, אבל נגד החתולים השמנים אין לו הרבה מה לעשות, "כדי להתמודד עם תכנוני המס האגרסיביים אנחנו זקוקים לכוח אדם מקצועי מעולה – רואי חשבון, עורכי דין, כלכלנים", אמר, ספק מתנצל ספק מסביר. המתכננים האגרסיביים לא ממש אוהבים לוותר על הכסף שלהם, אבל הישראלי שקשור לאוטו שלו יעשה "כל מאמץ לשלם את חובו כדי לקבל את כלי הרכב שלו בחזרה", איתו אין שום בעיה להסתדר, קח לו מה את שיש לו ושלח לו חשבון, הוא ישלם.

בכלל, עושה רושם שהתוכנית החדשה של רשות המסים הולכת חזק על החזקים (האמנתם? תנו לעצמכם נקודה על נאיביות מקסימה של תשרי). היא כוללת חדירה לחשבונות בנק ועיקול כלי רכב של חייבים במקומות ציבוריים, כמו גם קיזוז חובות בזיכויים מהביטוח הלאומי – שזה ממש מעוות: חישבו על אדם נכה שלא יכול לעבוד, וממילא לא לשלם מס הכנסה, סביר להניח שהוא יצבור חוב די מהר, אז עכשיו – בזכות התוכנית החדשה של רשות המסים! – יוכלו לקחת לו גם את הזיכוי מביטוח לאומי. מקסים.

עכשיו אני בטוח שכל הטייקונים, עושי דבריהם, האנשים בחברות הבינלאומיות כמו גם העבריינים הגדולים ומתכנני המס האגרסיביים, רועדים עכשיו מפחדו של ארבלי ומוראה של רשות המסים הישראלית כולה: ייקחו לנו את הזיכוי בביטוח הלאומי. בררר….

 

ג.

ובכלל, אתם יכולים לתאר לעצמכם איזו חגיגה תהיה ברשות המסים אם באמת ייתנו להם לקזז חובות בזיכויים משלל גופים? אף אחד לעולם לא יראה את כספו עוד. תמיד תהיה איזו מקדמה ממקום אחד שיורדת על חשבון של מקום אחר ומתקזזת עם קנס והצמדה על משהו שלעולם לא שמעת עליו ממקור שלישי. זה הולך הרי להיות סיוט קפקאי מהגיהינום.

איך הם בכלל חושבים שהם הולכים לעשות את זה, אין להבין. הרי היום בתוך ביטוח לאומי, לדוגמה, מחלקת הגביה ומחלקת הזיכוי, או איך שלא קוראים לזה, לא שמעו מעולם האחת על השנייה והן מתנהלות בשני יקומים מקבילים ומקסימים שמהם הם שולחים לך מכתבים מוזרים וסותרים בסגנון: אנחנו חייבים לך 234 שקל. אתה חייב לנו 817 שקל. אז עכשיו לזרוק לסלט גם את מע"מ ואת המכס? לא, לא יכול להיות. זה תעלול שטני מדי אפילו בשביל מדינה כמו ישראל, אם אתם שואלים אותי.

 

ד.

אני לא בעד מעלימי מס והעלמת מס ומעצבן אותי עמוק בפנים שהטכנאי לא נותן לי קבלה, למרות שזה יוצא לי יותר זול ככה. הייתי רוצה שזה יהיה אחרת, אבל מה יש לי או לארבלי או לכל אחד אחר לומר לטכנאי או לרצף או לכל אחד אחר: שלם את המסים שלך, זה כדאי! זה לטובת כולנו! הרי הדבר הראשון שהוא יגיד לי, ובצדק, שחוסר הצדק המיסויי בישראל פשוט מרתיח ולא יכול להיות שככל שאלה עובדים פחות ומרוויחים יותר הם משלמים פחות מס בעוד שהוא מהבוקר עד הערב רץ כמו משוגע רק בשביל להישאר במקום.

ובנקודה הזו אני תמיד אני שואל את עצמי על מה חושבים כל אותם עברייני על וסופר עורכי דין, בעלי חברות ענק ורואי חשבון ממולחים חושבים כשהם מעלימים מס? האם הם אומרים לעצמם – תראה את הספרית הזאת, לא נותנת קבלה על חמישים שקל, אם לה מותר, מותר גם לי! נראה אותם! שקודם ייקחו את המאתיים שקל שהמנקה הזו לא דיווחה עכשיו, אחר כך שיבואו אלי עם השלושה מיליארד שלי!

זו בעצם אותה השאלה על המחלקות המקבילות בביטוח הלאומי רק בצורה אחרת: האם יש תמונת מראה לכל דבר?

 

ה.

אז מה חדש בעצם, שום דבר, זה הרי אותו הסיפור שחוזר על עצמו שוב ושוב בכל מקום, היום בגרסת דורון ארבלי (לא איש רע בשום פנים). אותו חוסר צדק בסיסי באדרת אחרת. אבל מעצבן כל פעם מחדש. שלא לדבר על החגיגיות המוזרה הזו והראיונות הנחרצים. מה אתה בא לבשר לנו בפאתוס כזה, אדוני, שהכול ימשיך להיות אותו הדבר גם במשמרת שלך? שהחלוקה בין המשלמים והחוגגים בעינה עומדת? בשביל זה הערת אותנו? או בשביל להעליב אותנו בכיף לפני יום הכיפורים?

היה זה ודאי יאיר לפיד שאמר כי יש רק שני דברים בטוחים בחיים, מוות ומסים. בואו וננצל את יום הכיפורים הזה כדי להרהר במילות החוכמה הנצחיות הנ"ל, איש איש לעצמו. בואו ונקרא גם לאחינו בן האדם דורון ארבלי, מנהל רשות המסים, לנהל את חשבון הנפש שלו ולצאת מעברו השני של החג בהכרזה מפוצצת: את שנת תשע"ג אתחיל בלכסח את הגדולים ולנער אותם מכל העלמות המס שלהם! קודם אותם, אחר כך את הקטנים!

בוא נראה אותך.