למי אצביע

בכל מערכת בחירות אני כותב למי אני מצביע. גם הפעם!

איור: תמיר שפר

א.

היה זה יוגי ברה, שחקן הבייסבול האגדי, שטבע את האמרה הנצחית "זה דז'ה-וו כל פעם מחדש". הרגשתי את מילותיו נחרטות בבשרי כמה פעמים במהלך הבחירות האלה. שוב אני יושב מול פאנל, מי יודע איפה, עם אותם הדוברים החוזרים על אותם המסרים, עונים את אותן התשובות על אותן השאלות. כשבאתי לצבוט את עצמי כדי להישאר ער, ראיתי שאני כבר צבוט.

אבל זהו. יום שלישי. יא אללה, מי היה מאמין שזה נגמר? עד כמה שאני אוהב בחירות, ואני אוהב מאוד, בשלב כלשהו נדמה היה שזה לא ייגמר לעולם, שגם מחר נקום בראש הולם מהחבטה שקיבל מהקרקעית רק כדי לגלות שזו התרחקה עוד קצת והנפילה נמשכת.

אבל כל זה מאחורינו, כמעט. כל מה שנותר זה להצביע.

ב.

עשיתי לי מסורת לספר למי אני מצביע לפני כל בחירות. בעיקר בשם השקיפות, אבל גם בשביל לשכנע, בעיקר את עצמי. הפעם, אודה, זה היה קשה במיוחד. בפעם הראשונה בחיי אני מוצא את עצמי מתלבט, שבוע לפני בחירות. אתלבט לפניכם, אבל עד סוף העמוד הזה אגיע להחלטה – וזו הבטחה.

בבחירות האחרונות, ואלה שלפניהם, הצבעתי חד"ש ואת נימוקי פרשתי גם בהרחבה וגם לעומק. העיקרי שבהם, מלבד סוציאליזם ישן ועבש בריח מוזר, היה תמיד שילוב מלא של אזרחי ישראל הערבים, סוף לאפליה ולהדרה ויציאה לדרך חדשה של בלה בלה בלה. אבל בינינו, אם לדבר דוגרי, התכנון שלי היה להצביע לחד"ש לנצח. סגרתי ת'פינה של הדמוקרטיה, כמו שאני תמיד אומר. רוצה משהו יציב בחיים. בשבילי זה כמו לאהוד את הפועל פתח תקווה; תחושת שייכות שאין לה שום קשר למציאות. לדעתי בחיים שלי לא הייתי במשחק של הפועל פתח תקווה, ואם הייתי שכחתי, ועדיין אני אוהד אותה. למרות שאין לי מושג מה קורה שם – אכפת לי, בערך. אז אותו דבר, בערך.

ואז המפלגות הערביות התאחדו. שמחתי בשבילם. חשבתי לבלוע את חבית הצפרדעים הזו ולהצביע לרשימה המשותפת משתי סיבות: 1) הימין כל כך עצבן אותי בבחירות האלה, בכל כך הרבה רמות ויש יותר מדי דוגמאות, שרציתי ללכת הכי רחוק ממנו ומהגרסה המופרעת לציונות שנבחריו – רבים מכדי למנות בשמות – מציגים לאחרונה. רציתי להיות חלק מהאצבע שתידחף לו לעין. תהא זו הצבעת המחאה שלי.

2) כמצביע חד"ש ותיק ופסיבי התנגדתי לאיחוד הזה, אבל קולי לא נשמע. וגם אם היה נשמע, מה כבר היה קורה. אז אמרתי לעצמי שזה לא ממש יפה והוגן מצדי להיות בעד הערבים עד שהערבים עושים (פוליטית) מה שהם רוצים, מה שטוב להם (כך נראה). הם לא ערביי המחמד שלי והאג'נדה של המדינה לדפוק אותם חמורה בעיני לא פחות מהאג'נדה של החלק שאני לא מסכים אתו.

ויש גם סיבת צ'ופר: אני מת על האלמנטים האירוניים בשירתה של ההיסטוריה והמחשבה שליברמן, שחוקק חוק על מנת להרחיק אותם מהכנסת, יידפק ממנו בעצמו מסבה לי עונג בל יתואר. יש עוד סיבת צ'ופר: באחד מהתרחישים היחסית ריאליים יכולה למצוא את עצמה הרשימה המשותפת בראשות האופוזיציה, שזו מהפכה של ממש. יו"ר אופוזיציה זה ג'וב רציני. מה גם שלראות את השב"כ מאבטח ערבי יכול להיות דבר מצחיק מאוד.

ד.

אבל זה לא יילך בינינו. לא אצביע למשותפת. עד כמה שאני גמיש רוחנית, התמרון הזה כבר דורש שני פליק פלאקים אידיאולוגיים יותר מדי. 1) אחרי הכל אני אתיאיסט וליברל – מה לי ולרשימה עם אלמנטים איסלמיסטים, מה לי ולאלמנטים לאומנים? לא יכול, עם כל הסולידריות והתמיכה והרצון באירוניה טובה, לא יכול.

2) אחרי הכל אני גם ציוני – ואם יורשה לי, מופת של ציונות: יהודי, חי במדינת ישראל, ג'ובניק לשעבר בצה"ל, מגדל את ילדיו בביטחון יחסי, מדבר בעברית בעיר העברית הראשונה, משלם את מסיו ונשרט בצדדיו. אחרי בן גוריון והרצל שחולקים את המקום הראשון, אני הציוני השני בעולם, ואני חולק את המקום הזה אתכם – אני מוכן להצביע והצבעתי למפלגה שאינה ציונית מתוך תפישה שהציונות ניצחה ושיש מקום לדברים אחרים, אבל להצביע למפלגה עם אלמנטים אנטי ציוניים? איך אני יכול, זה ממש יוריד אותי בדרג הציונות, ועל המקום השני אני לא מוותר.

ה.

למרות שמקודם אמרתי שאני נהיה ימני, אני די שמאלני. הייתי אומר שאני באמצע: בין כמה שמאלני שאתם חושבים שאני לבין כמה שמאלני שאני. מה עם המרכז? אין לי בעיה עם מרכז כאידיאולוגיה או עמדה ואני מסכים שחלק גדול השמאל ומהימין התכרסם לו זה מכבר. אבל לגבי מפלגות מרכז, זה כבר סיפור אחר. כמו שהבנתם מהעניין עם חד"ש והפועל פ"ת, אני מחפש אורך טווח. אז למפלגות המרכז אני אומר דבר כזה: חבר'ה, קודם שהמפלגה שלכם תחזיק מעמד עשרים שנה, אז נדבר. אל תפרפרו אותי כל שנתיים עם איזה אופרציה אד-הוק.

מה שהותיר לי שתי מפלגות: מחנה ציוני, מרצ. באחד הסיבובים בראש שלי כמעט ואמרתי בדעתי להצביע ליהדות התורה. אני אוהב חרדים, אני אני אוהב את גפני ואת ליצמן, אייכלר מצחיק אותי ואורי מקלב אחלה ח"כ, אבל הם ימניים מדי בשבילי והמחשבה שאתרום, ולו בעקיפין, לישיבה של הבית היהודי בממשלה פסלה את הגברים האשכנזים בשחור.

ו.

מחנה ציוני או מרצ. אני מודה שגם אני הרזה נסחפתי ברוח הגוש. תמיד הצבעת למפלגה קטנה, אמרתי לעצמי, מה יצא לך מזה. פעם אחת לך עם המומנטום, זרום עם נחל הזמן. תהיה חלק, תשפיע.

אני גם מאוד אוהב אידיאולוגית ומחבב אישיותית חלק עצום מהרשימה של העבודה. פחות מתחבר ללבני ולמי שהיא הביאה אתה, את השמות איני מתאמץ לזכור, אבל יפה בעיני הקטע של הצמד וזה שיש הרבה נשים בפסגה. אני יכול להרגיש רגוע לגמרי עם המחנה הציוני – כמובן שלא עם כולם אבל כשהולכים עם גוש משאירים מאחור את תחושת הבוטיק, ברוכים הבאים לשוק. גם את חילוקי הדעות בנוגע למספר סוגיות, ליהוקים, תוכניות ופרטים אני משאיר כרגע בצד לטובת העיקר: גוש מרכז שמאל גדול יכול, אם לא לעשות מהפך, הרי שלפחות להיכנס לממשלה – ובואו לא נהיה נודניקים, ממשלת אחדות עדיפה אלפי מונים על ממשלה עם ליברמן והבית היהודי.

לך עם רוח הזמן, זה מה שאני אומר תמיד לעצמי.

ז.

כבר החלטתי לשים המחנה הציוני, ואז התחילו הדיבורים על זה שמרצ לא עוברת אז אחוז החסימה ושהיא בבעיה ויכול להיות שלא תיכנס.

בהתחלה לא ידעתי אם זה ספין אם לאו, אז התייחסתי לזה כאל ניסוי מחשבתי. וזה היה קצת פטיש בראש. פתאום ראיתי לבן בוהק ואז נקודות סגולות כאלה וכשהתעוררתי הבנתי שאני לא מוכן לתת לדבר כזה לקרות: שבמשמרת שלי כשמאלני ציוני בוגר ומצביע לא תהיה מרצ בכנסת. אין סיכוי.

אני יודע, יודע הכל. כמו כולם גם אני מתעצבן מהם לפעמים (ואני בכלל ימני, זוכרים?), כל הביקורת עליהם מוכרת וחלקים גדולים ממנה מוצדקים. אבל אין טעם להיכנס לפרטים, זה לא עניין של פרטים פה. האפשרות של כנסת בלי מרצ – על סל ערכיה ופעולותיה המלא – צריכה לזעזע כל אשת ואיש מרכז שמאל, אנשים חילונים, ליברלים הרבה יותר – פי אלף יותר – מאשר עוד שלושה או ארבעה ח"כים פלוס במחנה הציוני.

אני מכבד את המחנה הציוני, באמת שיהיה בהצלחה, אבל צריך עוד משהו משמאלכם. אין מצב שהדבר היחיד לשמאלכם יהיה הרשימה המשותפת. אז אם זה ספין, הספין עבד עלי. יאללה, שיהיה מרצ.

התחלנו עם יוגי ברה, נסיים אתו. הוא האיש שאמר שזה לא נגמר עד שזה לא נגמר. כאיש שמאל ציוני אני לא יכול לראות את זה נגמר ולא לתת יד.

פורסם בגלובס, 12.3.15, והנה קובץ פידיאף מעוצב