ביקור בערד אצל הקהילה הדרום סודנית המיועדת לגירוש בעוד שבועיים, תחילת אפריל
ערד, יום ראשון בבוקר. מזג האוויר בהיר וקר. בדירת שיכון טחובה וקטנה שנמצאת בקומה האחרונה של בניין כעור ומוזנח מצטופפים מייקל דה-בול ושלושה מארבעת ילדיו. מָאם בן החמש, נוח בן השלוש וסאנדיי בן השנתיים. אשתו נסעה לשוק בבאר שבע עם ניאן הקטן, בן החצי שנה. אני לא איזה מומחה עולמי להתפתחות הילד, אבל אין ספק שהילדים נראים לא טוב. מאם לא מדבר ובקושי מצליח ללכת בלי ליפול. נוח מחרחר. לא זמן, מספר מייקל, הוא עבר ניתוח לב בסורוקה. אשר לניאן הקטן, הוא נולד פג במשקל של 900 גרם עם בעיות התפתחות. סאנדיי נראה לי בסדר. אם הייתי צריך להמר מי מילדי משפחת דה-בול יצליח לשרוד בדרום סודן למעלה מחודש, הכסף שלי הולך על סאנדיי. בעוד קצת פחות משבועיים הם אמורים להיות מגורשים לשם, ומייקל מראה לי ביו-טיוב סרטונים שצולמו שם בימים האחרונים: מלחמה, רעב ומוות.
הילדים בבית. הם לא הולכים לגן כי לפני כמה ימים באו שוטרים וסגרו את הגן וחוץ מזה אין כסף כי מייקל ואשתו , שניהם בני שלושים, פוטרו מעבודתם במלונות ים המלח, וכמוהם כל 175 הפליטים מדרום סודן שחיים בערד. תוך שבוע גם לא יהיה כסף לשכר דירה. מה תעשה, מייקל? לא יודע, הוא אומר. יש לך תוכנית, חשבת על משהו, אני שואל. לא, הוא עונה.
מאחר והעתיד לוט בערפל, אנחנו מדברים על העבר. מייקל כבר שש שנים בישראל, כולן בערד, לפני זה ארבע שנים במצרים, משם ברח אחרי ששוטרים מצריים התחילו להרוג דרום סודנים. לפני זה שבע או שמונה שנים במחנות פליטים באתיופיה, לפני זה שנתיים בבית יתומים בחרטום. את הכפר בו נולד בדרום סודן בחבל ג'ונגליי עזב בגיל 10, אם אפשר להגדיר כעזיבה את הבריחה המבוהלת של המשפחה שהתפזרה לכל עבר. הוא לא יודע איפה הם, לא שמע עליהם מאז. אני מנסה לברר מה הוא זוכר ממחוזות ילדותו, אבל אפריקאים לא חזקים בזיכרונות ילדות מופזים ונוטפי געגוע. הילדות מחורבנת, כמו הבגרות. כנראה שזה מה שקורה לך כשאתה נולד באחד המקומות האומללים על הפלנטה, מקום שעבר, ועובר עדיין, מלחמת אזרחים בת 50 שנה שגבתה את חייהם של למעלה מ-2 מיליון בני אדם והפכה ארבעה מיליון לפליטים. או כמו שקוראים להם אצלנו: מסתננים / מהגרי עבודה / כושים / פושעים / מעבירי מחלות.
הדירה מתחילה להתמלא בחברים של מייקל. דאק קונג, 30. בחור שתקן וגדל מידות, אב לחמישה. לוק בידיט, 31, בלי ילדים, שני גברים נוספים שלא רצו לומר את שמם ובוֹל דוֹ, 25, בלי ילדים, שהוא אחד ממנהיגי הקהילה, אם אפשר לקרוא לזה כך. גם הוא, כמו כולם פה, איבד את עבודתו במלונות ים המלח. גם לו, כמו לכולם פה, לא צופן העתיד הקרוב מי יודע מה. גם לא, כמו לכולם פה, אין תוכנית.
אחד אחד הם מספרים את סיפורם במין היפוך מדכדך של משפט הפתיחה הידוע של אנה קרנינה לטולסטוי: כל המשפחות האומללות דומות זו לזו. הסיפורים חוזרים על עצמם: מלחמה, רעב, יתמות, גירוש, מעבר ממחנה פליטים אחד לשני, מצרים, בדואים, כלא ישראלי, עבודה במלון. כל אחד מהגברים האלה ברח מביתו כשהיה ילד קטן, כל אחד מהם חווה מוות, לכל אחד מהם צלקות. הם כולם נשבעים שהם רוצים לחזור, אבל לא עכשיו. כי עכשיו לא בטוח ומה על הילדים. הילדים ימותו, אומרים האבות שבחבורה, וקולם אפילו לא נואש. רק שקט. זו בעיה, אומר מייקל שוב ושוב, זו בעיה.
אם לא רוצים אותנו נלך, הם חוזרים ואומרים. אנחנו לא רוצים להיות במקום שלא רוצים בנו. אבל לא עכשיו. המדינה עוד צעירה ולא בטוחה – מה שנכון, אגב, במאה אחוזים. ובכל זאת, אני שואל, מדינה חדשה, בית חדש, האם זה לא משהו ששווה לחזור ולהילחם עבורו? אני מוכן להילחם, אומר מייקל, וחבריו מהנהנים, אבל אני לא רוצה שהילדים שלי ימותו. הוא תופס את נוח ומנגב לו את האף. אתה היית רוצה שהילד שלך ימות, הוא שואל אותי. אתה היית מסכים לקחת אותו למקום בלי אוכל, בלי בית חולים, בלי בית? זו בעיה. הוא שותק, מחפש טיעון מנצח נגד הגירוש, אבל הדבר היחיד שיוצא לו זה: וגם יותר מדי חם שם. זו בעיה, אני מסכים איתו.
כמה אתה משלם פה שכירות, אני מעביר נושא. 1800 שקלים, הוא אומר. בול תופס את מקומות כנציג הקהילה, שולף מסמכים ועוד מסמכים, תיעוד של אמירות גזעניות, צילומי דרכונים וכד'. כאילו שהבעיה פה היא טכנית, כאילו שרק צריך לפתור איזו אי הבנה קטנה ואז כל 700 הדרום סודנים שחיים בישראל לא יישלחו אל מותם.
אנחנו יוצאים לסיבוב. בול לוקח אותנו מדירה קטנה וטחובה אחת לדירה קטנה וטחובה אחרת, אחת מהן מתפקדת כגן ילדים. תשעה ילדים בחדר ריק. צעצוע אחד. הם רבים עליו בשקט. כולם נורא משתעלים. חמש נשים נמצאות שם, גם הן פוטרו השבוע מהמלונות. כולן אימהות. הן קצת יותר דברניות מהגברים. ניאנדין אבו, אם לשני ילדים בכיתות ב' וד', משתעלת בכבדות אחרי ששאפה חומר מסוכן בעבודה. היא בת 29 , את ביתה עזבה כשהייתה ילדה. סיפרת לילדים, אני שואל. לא, היא אומרת, אבל המורה שלהם אמר להם: עוד מעט כבר לא תהיו פה.
היא מספרת על חברה שלה שחזרה לפני כחודשיים והילד שלה מת. אני לא מכירה שם כלום, אף פעם לא הייתי שם, הילדים שלי לא יודעים את השפה ואין לי משפחה. אז מה נראה לך שיהיה, אני שואל אותה. היא דופקת עוד שיעול של חומרים כימיים ואומרת בשקט: לא יודעת. רוצים לגרש,שיגרשו. לחיות ולמות, אומרת לי ניאנדין בת ה-29, זה אותו דבר.
מרת'ה אקור, אם לשלושה, מספרת שפיטרו אותה בלי לתת לה משכורת אחרונה. גם היא אומרת שחיים בלי עבודה ובית ותקווה הם חיים שטין בהם כלום. יכריחו אותנו לעזוב, נעזוב. נמות? שנמות. סוזן קיר, אם לאחד, מראה לי צילומים מטושטשים של דרכונים שתוקפם פג מזמן. בחדר יש גם אישה זקנה אחת, היא זקנה מאוד, אדאו מדג'אן שמה, היא לא יודעת כמה זמן היא פה, אבל הקהילה הביאה אותה שתהיה קצת עם הילדים, שלא תיכנס לדיכאון. נראה שזה עובד יופי.
אנחנו יוצאים משם, עוברים בעוד גן כזה, ובעוד דירה, בדרך, על ספסל אנחנו פוגשים תשעה גברים יושבים בשמש – פני כולם מצולקות, תוצאה של טקס גבריות – ומחכים שמשהו רע יקרה במין סבילות אפריקנית שנרכשה בהרבה יותר מדי שנים של חיים בצל המוות. לאף אחד אין תוכנית, אבל לא בדיוק בקטע תל אביבי מגניב של לחיות את הרגע ולראות מה יקרה. עוד שבועיים אין לכם בית ואין לכם עבודה, אני אומר להם, לא חשבתם על משהו?
אנחנו מתרחקים משם בלב כבד. אני מדבר עם בול. איך הישראלים, אני שואל. הם בסדר, הוא אומר. הכל יחסי – בישראל יכולים להגיד לך כושי ולדבר אליך לא יפה, אבל אף אחד לא יעשה לך כלום והמשטרה תגן עליך, זה לא כמו שם, או במצרים, שישר הורגים. פה זה יותר כמו אמריקה, הוא אומר. הישראלי ישכיר לך דירה, יעשה עליך כסף, ינסה פה ושם לדפוק אותך אולי, אבל בגדול – הוא לא ירים עליך יד.
אנחנו עולים לעוד גנון כזה, פוגשים את סוריה שעזבה את כפרה כשהייתה בת 8. היום היא בת 28 אין לה שם כלום, איכשהו, הילדים של מייקל פה. אנחנו יוצאים חזרה לרחוב, פוגשים את מרי ניאליפה, בת 29, אם לחמישה, אשתו של דאק שפגשנו קודם. אתמול היא הייתה בהפגנה בתל אביב נגד הגירוש. בעיניה חיוך. תגידי, אני שואל, את חושבת שזה יעזור במשהו. לא, היא אומרת.
