מה יהודי כמוך עושה בג'ונגל? (אקוודור, פרק ז')

 

א.

פה בהרי האנדים חורף קר וגשום. אז אחרי כמה ימים רצופים של מבול ורוח החלטנו לארוז את עצמנו ולשנות אווירה ומזג אוויר.

הידעתם כי אקוודור, כמה שהיא קטנה (הקטנה ביותר בדר' אמריקה), יש בה ארבעה מערכות אקלים שונות לחלוטין? כן, נו. יש את הרי האנדים, או הסִיֶירה, שעל מורדותיה אנחנו נמצאים, יש את החוף, או הקוסטה, ובמזרח המדינה יש את האוֹריינטֶה. לשם נסענו הפעם. האוריינטה – הלב הולם רק למשמע המילה. שם יש יערות גשם אמיתיים, לא יער עננים כמו אצלנו, שם חם, שם השמש זורחת (לא בתוך יערות הגשם, כמובן, אחרת הם לא היו יערות גשם), שם שמתחיל להיקוות אגן האמזונס. הידעתם כי זה המקום עם המגוון הביולוגי הגדול ביותר בעולם? קראתי שעל ענף אחד ביערות הגשם של אקוודור יש יותר סוגי נמלים משיש בכל האיים הבריטיים.

המערכת הרביעית היא באיי הגלאפאגוס, אבל אליהם לא אגיע הפעם. זה פספוס, אבל כזה שאני חי אתו בשלום. אני אומר: אם כבר לפספס משהו, אז לפחות שיהיה זה פספוס ברמה גלאפאגוסאלית. אני אומר: תנו לפספס רק את הדברים שאסור לפספס. הרי הפספוס הגדול מכולם הוא לעבור חיים שלמים ולהסתפק בלפספס דברים פחותים בהרבה.

האוריינטֶה. התרגשתי לקראת הנסיעה כמו ילד. תמיד חלמתי לראות את האמזונס, והנה אני מתקרב עוד קצת; אני באגן האמזונס. אם אלוהים הוא הטבע כמו שטען שפינוזה, אני אומר לעצמי, הרי שאני קצת כמו משה רבנו. גם הוא ראה לאלוהים רק את האגן. כי אם אלוהים הוא הטבע כמו שטען שפינוזה, הרי שהאמזונס הוא הלב של האלוהים.

ומי שהורס את הלב הזה הם בני האדם.

 

ב.

הדרך לאוריינטֶה הייתה מהיפות. עם הירידה מהאנדים הולכים הנהרות ומתחברים, ומתרחבים, אתה יכול להרגיש גם אצלם את ההתרגשות. גם המים רוצים לאמזונס. ככל שהם מתקרבים הם נעשים רציניים יותר. כבר לא שוצפים כמו ילדים. עכשיו הם פשוט נעים קדימה בכוח, מניעים כמויות עצומות של מים ולא עוצרים בשביל שום דבר. האוטובוס האט ליד גשר שהופל: המים פיצחו את עמודי הבטון המזוין העבים כאילו היו קיסמי שיניים.

הצמחייה הולכת ומשתנה ככל שיורדים, כל כך הרבה גוונים של ירוק, השמש שוב זורחת, השמיים כחולים, הלחות עולה. נסענו ונסענו בדרך ולא שבענו ממנה.

בדרך נתקענו באיזו צומת באמצע שומקום. ניגש בנאדם, התחלנו לדבר. מאיפה אתם, שאל. מישראל. פתאום הוא מתחיל לשיר: אל המעיין, אל המעיין, בא גדי, בא גדי קטן, שובר את השיניים על 'ללבן בן בתואל'. המעמדים האלה תמיד קצת מביכים אותי. ואז הוא פצח ב'גולני, גולני שלי'. בכל מקרה, הוא היה מאוד נחמד, לקח את הילדים לסיבוב, קנה להם סוכריה על מקל, צ'ופֶּטֶה, ושינה את חייהם לנצח. הו, לחיי הפעמים הראשונות!

עצרנו לישון בעיירה בשם מיסאוואלי (misahaualli), היושבת על מפגש בין שני נהרות גדולים, ריו נאפו וריו מיסאוואלי. בכיכר שיחקו קופים. אני לא מת על קופים. הם תמיד מנסים לחטוף ממך משהו. קופים ואווזים הם חיות שמאיימות עלי, למרות שבהשוואה לאחיהם ההודים והאפריקאים הקופים הלטיניים מציקים פחות. בכל מקרה, לשמחתי נחתה פתאום בכיכר להקת נשרים שחורים וגירשה את הקופים. נשרים אני אוהב.

בבוקר נסענו עוד שעה לאורך הריו נאפו בדרך לא סלולה, ואז עוד שעה וחצי של הנאה עילאית ורוגע שלא יאומן בסירת קאנו ממונעת אל הלודג'. הלכנו עם הזרם המכונה 'תיירות אחראית'. המקום בו שהינו שייך לארגון שרוכש שטחים גדולים של יערות גשם לשימור, עוזר לתושבים המקומיים, ומפעיל מקלט לחיות. עוד נגיע למקלט הזה.

בגלל הילדים לא העמקנו חדור אל תוך הג'ונגל, ועל כך הצטערתי מאוד, אבל מה לעשות, ככה זה עם ילדים: אתה צריך לוותר על הדברים שאתה הכי רוצה מבלי לצפות לדבר בתמורה. ואכן, דבר מהם בתמורה לא קיבלנו. למעשה, איך שהגענו נשך הלל את הפטמות משני הבקבוקים והשאיר אותנו עם שני תינוקות באמצע יערות הגשם של אקוודור בלי הבקבוקים שלהם. יש צורות טובות יותר לעבור את הלילה, בואו נגיד את זה ככה.

אבל אנחנו ביער גשם באגן האמזונס ושום דבר לא יכול היה לקלקל לנו את המצברוח, פשוט שום דבר.

 

ג.

הדבר היחיד שדווקא כן יכול היה לקלקל לנו את המצברוח, וקלקל, היה לראות את היקף כריתת היערות באקוודור, הקצב הגבוה ביותר בדר' אמריקה (ביחס לגודל). זה גם בגלל העצים עצמם, כסחורה, ובעיקר בגלל שיש מתחת נפט ונפט זה הכי חשוב. חשוב יותר מעצים, חשוב יותר מהעתיד של כדור הארץ, מהבריאות של ילידי ותושבי האמזונס ומבריאותם של תושבי כל העולם.

הכלכלה של אקוודור תלויה לחלוטין בנפט, אבל המומחים אומרים שלא נשאר להם עוד הרבה, שם בבטן האדמה, משהו כמו ארבע שנים, וזהו. זה, והתנודתיות במחירי הנפט, גרמו להם רק להגביר את הקצב של הבירוא והקדיחה והזיהום. ככה עוד מעט הם יישארו בלי נפט ובלי יער. ואז מה יהיה על אקוודור הקטנה (אם לצטט את קורט וונגוט הגדול, שמ"גלאפאגוס" שלו התמוגגתי כאן כהוגן)? לולא הלחץ הבינלאומי לטובת שימור והמאבקים של התושבים הילידיים בענקיות הנפט לא היה נשאר פה עץ אחד.

זה מראה עצוב. כשאתה מטייל בתוך יער הגשם ונעמד מתחת לאחד העצים האלה שעושים את יער הגשם למה שהוא – עץ עצום, יותר משלושים מטר גובה, בן כמאה ושישים שנה – אתה מתחיל לתפוש את הטרגדיה. אתה מביט על השורשים העצומים, שקומתם כקומת אדם מבוגר, על הצמרת הגבוהה, החוסמת את השמש, על המגוון של שרכים, פטריות, פרחים וצמחים אחרים שדרים עליו, שלא לדבר על החיות שמצאו בו בית, ומתמלא תחושה עמוקה של הוד. אם העץ הזה היה חי הוא היה לווייתן.

מאתיים חמישים דולר, זה מחיר עץ כזה בשוק. זה אולי לא נראה לנו הרבה, אבל לאקוודוריאני הממוצע זה בהחלט קוסם.

מחירו הכולל של העץ, אחרי שהוא הופך למוצרים ונמכר, מאמיר כמובן להרבה מאוד אלפים של דולרים, אבל האקוודוריאני הממוצע לא רואה מהם סנט. ככה זה עובד. ככה זה עבד תמיד.

 

ד.

הו, יער גשם! אין דבר מושלם ויפה מיער גשם, תצוגת התכלית האולטימטיבית של הדבר שקוראים לו חיים; מורכבות בלתי נתפשת שרק נוצרת ונוצרת ולא עוצרת. הכול קשור אחד בשני, סבוך ללא תקנה, גדל, משתנה, קמל ומת ונוצר מחדש. הכול פועם, הכול מתהווה אל מול עיניך ממש. חוויה רוחנית.

 

ה.

חוויה קצת פחות רוחנית ציפתה לי במקלט לחיות שמפעיל הארגון לו שייך הלודג' בו שהינו. בכלוב גדול ונוח שוהים כמה עשרות תוכים שניצודו באופן לא חוקי, רובם לצורכי ביות ואילוף, נתפשו והוחרמו. אתה מתקרב לכלוב הזה ופתאום כל התוכים, שלמדו לדבר בכלאם, מתחילים לצרוח: חלק צועק 'שלום, שלום!' בכמה שפות, הרבה קוראים בשמות בעליהם, חלק נובחים כמו כלבים, חלק בוכים כתינוקות, פה ושם אפשר לקלוט תוכי מקלל. זה שזה סוריאליסטי לא עושה את זה פחות מדכדך.

 

ו.

במהלך הסיור במקלט לחיות הסתובבה אלי המדריכה בפתאומיות וצעקה: עצור! מרוב בהלה כמעט נפלתי, עם הילדה במנשא הגב, לכלוב של האנקונדה שעוד לא אכלה צהריים. מסתבר שאת השביל חצתה שיירה של נמלים חותכות-עלים ואני, אבוי, כמעט והפרעתי להן.

כאילו, הבנתי שאת מאוד אוהבת חיות ונחושה להציל את יערות הגשם וכל זה, אבל בחייאת רבאק – נמלים! אלה, עד כמה שאני מתרשם, לא נמצאות בסכנת הכחדה מיידית, אז על מי את עושה עוונטות?

אחר כך היא שאלה מאיפה אנחנו וכשאמרנו התחילה להסביר כמה היא אוהבת יהודים, שהם חרוצים ומעשיים ומשתלבים בכל מקום, שיש להם אופי. הכול ברור עכשיו, אמרתי לעצמי: אנטישמית. מעדיפה חיים של נמלה על חיים של יהודי.

מהר אמרתי בלב שמע ישראל, אל מלא רחמים, כל נדרי, ברכת המזון ואשר יצר, ואכן – אלוהים עשה נס: תנין ענק עלה פתאום מהבריכה, בלע את הנאצית ואילו אנו נמלטנו משם בעור שינינו ממש, דורכים במנוסתנו על שיירה של נמלים חותכות-עלים.

אחרי הכול, מה ליהודי בג'ונגל?

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רני  On 11/07/2009 at 1:15

    למה צריך להתענג אסתטית על רצח בעלי חיים?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: