המתאגרף

א.

אז החבר שלי הזה, אלוהים יודע מה נכנס בו, התחיל להתאגרף. פעם או פעמיים בשבוע הוא הולך לאיזה מכון אגרוף בדרום העיר ונותן לכל מני מפלצות של 150 קילו על 190 ס"מ לחבוט בו כהוגן.

בחיים לא ראיתי אותו כל כך מאושר.

לעזאזל, אמרתי לו בעודנו יושבים על הבר ולוגמים, גם אני רוצה להיות מאושר. הוא שתק. גם בגלל שמתאגרפים הם לא גברים של הרבה מילים, וגם בגלל סנוקרת שקיבל באותו בוקר ונטלה ממנו את יכולת הדיבור באופן זמני, כמו גם את היכולת להתמודד עם אוכל מוצק או משפטים מורכבים. הוא היה נפוח כמו סופגניה ומפונצ'ר כמו כדורגל, כאב לו בצד ושרף לו מבפנים, כשהוא ניסה לנשום דרך האף יצאו משם מין שריקות בתדרים שהקפיצו את כל הכלבים בשכונה, אבל בעיניו רקדה מין שמחה שמעולם לא רקדה בעיניי. הזמנתי לנו עוד משקה.

איך זה לחטוף אחת בלקקן, שאלתי אותו. הוא לקח פתק ורשם עליו משהו. היה קשה לפענח את הכתב – נסו אתם לכתוב בלי תחושה באצבעות – אבל מאחר ואני נשוי לרופאה פיתחתי את היכולת להתמודד עם כל כתב יד. "יש איזה שקט שמשתרר בנפש כשאתה מבין שהאגרוף הזה בדרך לפצפץ לך את הלסת", היה כתוב שם. אם זו לא שירה, מהי שירה.

ותגיד, הוספתי לחקור, איך זה לתת למישהו אחר פצצה לסרעפת. על פרצופו עלתה מין הבעה של מי שבלע ליטר אקונומיקה בריח לימון. זה כנראה היה חיוך. במאמץ עילאי הוא שלח יד ושרבט עוד משהו.

"פנטסטי", היה רשום על הפתק.

 

ב.

אני לא יכול לזכור את הפעם האחרונה שהלכתי מכות. בתור ילד זה קורה הרבה. כשאתה מבוגר, הרבה פחות. אנחנו נהיים פחדנים יותר, יש לנו יותר מה להפסיד, אנחנו משתדלים להתרחק כמה שיותר ממגע לא רצוי. נשיקה על הלחי, חיבוק מנומס – זה המקסימום. איפה הימים שהיינו מתפלשים על האדמה, ששים אלי קרב ברגע שניתן התירוץ העלוב ביותר (היה אאוט! לא היה אאוט!), ומתרוממים אחרי כמה דקות חבולים, שרוטים ודואבים, תוססים מרוב חיים, מתפוצצים מרוב טסטוסטרון. היינו יותר גברים כשהיינו ילדים. אני מביט בעצמי במראה: מתי הייתה הפעם האחרונה שהסנטר האצילי הזה שלי ספג בומבה אדירה? מתי בפעם האחרונה נתתי למישהו טעימה מהאגרוף הזה שלי? הרבה זמן עבר. הרבה יותר מדי.

מעניין אם ללכת מכות זה כמו לרכב על אופניים. אני הרי, אתם יודעים, גדלתי בפתח תקווה. על רמת השרון אומרים שהיא עיר של טניס, חיפה היא עיר של כדורגל ורעננה עיר של כדורסל. הספורט בפתח תקווה של ילדותי היה פשוט בהרבה: הגדול היה מרביץ לקטן. הילדות עברה עלינו בלהימלט מהגדולים, אבל לא תמיד זה הצליח. מי שהיה מספיק טיפש לעבור מול קולנוע הדר אחרי סרט של ברוס לי היה מוצא את עצמו משחק בתפקיד שלא רצה בו: זה שברוס לי מכסח לו את הצורה. אומרים שמה שלא הורג מחשל. זו רק חצי אמת. מה שלא הורג בעיקר כואב לאללה.

אלה היו ימים. לא שאני מתגעגע או משהו, ובכל זאת. לפעמים בא לי לחטוף מכות. הרבה יותר משבא לי להרביץ למישהו. גם זה קורה, כמובן, אבל פחות. אני לא אדם אלים, אני אדם שמעוניין לבחון את הגבולות שלו. לפעמים בא לי לעמוד כמו במבי מול פנסים של משאית, רק שבמקום משאית תעמוד שם הגרסה היפואית לדולף לונדגרן מרוקי 4. מישהו שבמקום מוח יש לו פירה ואגרופיו עשויים בטון מזוין. בא לי שגם בנפש שלי ישתרר איזה שקט שלפני הפצצה.

לפעמים הייתי רוצה להשתטח על רצפת הזירה, לשמוע במעומעם את השופט מתחיל את הספירה, לנסות לקום בארבע וליפול אפיים, לנסות שוב בשש, לשלוח בשבע יד אל החבלים ובתשע למשוך את עצמי למעלה בכוח על אנושי. הכל, רק לא להיכנע. הכל, רק להמשיך לזוז.

 

ג.

אולי אצטרף לחבר הזה שלי בפעם הבאה שהוא הולך למכון האגרוף. אני הוגה באפשרות הזו ברצינות. יכול להיות טוב להיות מישהו אחר. כמה אני כבר יכול להיות אני ומה כבר יצא לי מזה. מה הכי גרוע שיכול לקרות? הכי גרוע אפרוש בשפל. אבל מצד שני, מה הכי טוב שיכול לקרות? הו, כאן השמיים הם הגבול. אני כבר יכול לשמוע באוזני רוחי את הנעימה של רוקי, לראות את עצמי רץ במעלה המדרגות בכיכר רבין, מניף זרועות אל השמיים. אם תהיו בשקט, תוכלו גם אתם לשמוע את הנעימה הזו, היא מתנגנת בלבו וצוהלת בוורידיו של כל גבר: טה נה נה! טה נה נה! טה נה נה! טה נה נה!

אני רוצה לשים את המגן שיניים המגוחך הזה, שייעשה לי פרצוף אכזרי, אני רוצה שיהיה לי כינוי זירה מגניב, משהו כמו "השמאלני הקטלני", למרות שזה לא נשמע הכי מפחיד. אני רוצה שיהיה לי מאמן כמו מיקי, שאמר לרוקי: "אתה הולך לאכול ברקים ולחרבן רעמים", אני רוצה לשבת מובס ומדמם בפינת הזירה, כמו רוקי, ולומר לפולי: "אני רואה שלושה כמוהו". אני רוצה שפולי יענה לי: "אז תרביץ לזה שבאמצע". אני רוצה לירוק דם לתוך דלי ואז לקום ולעשות ליריב תנועה של 'בוא, בוא הנה'.

אבל אני יודע שאין סיכוי שאעשה את זה. אני פחדן, אני חנון, אני רזה מדי, כואב לי רק מלחשוב על זה. עזבו אותי, תנו לי להישאר בפילאטיס. אבל אולי, רק אולי, פעם אחת, רק פעם אחת לרחף כמו פרפר ולעקוץ כמו דבורה.

כמו רבים כמוני, הלכתי גם אני על האיך קוראים לזה, נו, כן – סובלימציה. מה שנקרא עידון: "החלפת תשוקות לא מקובלות מבחינה חברתית בכאלה שמקובלות". אז אין לי כפפות, אבל יש לי מקלדת. השאלה היא מה זה באמת שווה. העיתונות, כך קראתי בעיתונים, גוססת, אבל מתאגרפים תמיד יכולים לעשות הסבה לאבטחת קניונים.

 

ד.

באינטרנט נתקלתי בענף ספורט נחמד במיוחד. אגרוף-שח (chessboxing). פשוט וגאוני. מתאגרפים סיבוב של שלוש דקות, מורידים את הכפפות, משחקים שח שלוש דקות וחוזרים להרביץ. מנצח זה שנתן ראשון מט או נוק-אאוט. בפברואר 2009 תיערך אליפות העולם. השילוב בין הצרחה לסנוקרת מרתק אותי והאפשרות להיות גם חכם וגם חזק פשוט מוציאה אותי משיווי משקל.

לצערי, גם זו הופכת להיות עוד קריירה מפוספסת: ההשתתפות מותרת עד גיל 35. עוד חגורת אליפות שלא אניף, עוד תהילת עולם שחמקה ממני. הו, הטעם המוכר, מריר-חמוץ, של כל מה שיכול היה לקרות ולא קרה.

ואפרופו הטעם של מה שיכול היה לקרות ולא קרה – המתאגרף אוונדר הוליפילד יכול היה לקבוע השבוע שיא עולמי ולהפוך לאלוף העולם המבוגר ביותר במשקל כבד. בן 46, התייצב הוליפילד מול ניקולאי ואלוייב, נפיל מטיל אימה בגודל של 2.18 מטרים ו-128 ק"ג ועמד מולו במשך 20 סיבובים, נתן פייט הרואי ולא נפל. הוא הפסיד בנקודות אבל יצא מלך. לחייך, אוונדר הגיבור!

 

ה.

מתבקש, ממש מתבקש, למצוא פה את ההקבלה לחיים. האגרוף כמשל, החיים כקרב וכל זה. אבל זוהי שוב אותה סובלימציה יד שנייה. אני לא רואה את החיים כקרב, מצטער, או לפחות לא רק כקרב, והאגרוף הוא לא משל, עם כל הכבוד. לא ניחנתי בראיית עולם פסימית שכזו. להפך, היופי שאני מוצא בתשוקתי החדשה אל מה שלעולם לא יקרה לי הוא דווקא בניתוק ממה שנקרא "החיים". כי מהם החיים? וואללה, אם רק היה לי מושג. שלושים ושמונה שנים וחצי ועוד לא הבנתי כלום.

 

ו.

בעצם, תיקון. יש דבר אחד שהבנתי, גם אם הוא סותר את המשפט הקודם: כל דבר הוא משל לחיים, כי החיים זה הכל. אז אם לחזור לאפוס הגדול של רוקי: בסרט האחרון בסדרה אומר רוקי לבנו: "לא אתה, לא אני ולא אף אחד יודעים להכות חזק כמו החיים. אבל לא משנה כמה חזק אתה מכה, משנה רק כמה מכות אתה מסוגל לספוג. לספוג, ולהמשיך להתקדם קדימה".

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • א'  On 07/01/2009 at 12:22

    ציפיתי לרפרנסים למועדון קרב.

  • מאיר דויטש  On 07/01/2009 at 12:24

    אכן שירה, מאד נהניתי. חוץ מהעובדה שכמי שנוהג מידי יום בכבישי ארצינו, בא הרבה יותר להתאגרף 🙂

  • מיכל  On 07/01/2009 at 12:31

    לא היית אף פעם מהגדולים? 🙂

    פוסט סובלימטיבי לעילא.

  • מירי  On 07/01/2009 at 12:49

    טור מופתי.
    דהבובואר כתבה: אינך נולדת אישה אלא נעשית אישה והיא מה זה צדקה, אבל מאז שהתחלתי לעקוב בקביעות אחר הפקולטה למדעי הגבר שפתחת כאן, הקול שלי כבר ירד באוקטבה שלמה
    כיף גדול לקרוא אותך.

  • בתיה  On 07/01/2009 at 13:00

    אז מה דעתך ללכת לאיזו מלכת סאדו? תקבל מכות ופשוט תספוג ותספוג, ממש הזדמנות פז. גם בזה יש הרבה אנדרופינים ואתה עוד עלול למצוא את עצמך ממש מאושר 🙂

  • אורי  On 07/01/2009 at 13:26

    צחקתי בייחוד מברוס-לי.

  • שרון רז  On 07/01/2009 at 13:40

    בדיוק – מועדון קרב, קח דיוידי, אולי תסתפק

    מי שהיה מספיק טיפש לעבור מול קולנוע הדר אחרי סרט של ברוס לי היה מוצא את עצמו משחק בתפקיד שלא רצה בו: זה שברוס לי מכסח לו את הצורה.

    גדול! (הכל)

  • יואב  On 07/01/2009 at 14:57

    כמו תמיד, תענוג. תודה רבה

  • נועה אסטרייכר  On 07/01/2009 at 15:12

    מבריק. אם זו לא שירה, מה היא שירה.

  • דוד כפרי  On 07/01/2009 at 17:14

    הלך ל-BJJ…
    (מרים להנחתה, למישהו, מתישהו…)

  • אודי שרבני  On 07/01/2009 at 17:59

    נהדר.

    אבל הנה ההקבלה הכי טובה לחיים, אולי דרך הכתיבה; הכתיבה כאגרוף.
    זה לפחות משהו שאני מדמה מדי פעם. נותן, סוחב זמן, רוקד, יוצא לסנוקרת. חבול. אבל בלי רומנטיזציה של כתיבה; רק עם עין נפוחה.

    ממליץ לך לקנות שק אגרוף. מדי פעם חוטא עם אוזניות. זה נהדר.

    וגדול הקטע עם הלקקן, מיסטר פנקס הקטן,

  • בני תבורי  On 07/01/2009 at 20:38

    לא עדיף לעבור ליד קולנוע "היכל" ולחטוף על באמת מהדוסים?

  • אבי  On 07/01/2009 at 20:54

    חבר שלי הולך לג'יוגיטסו ברזילאי ונפצע בגב.

  • קורא  On 07/01/2009 at 21:35

    בילדות אף פעם אף אחד לא הכה אחר בפרצוף. המכות תמיד היו יותר בסגנון של בעיטות, כאפות וחניקות ופחות סנוקרות לפנים. גם היום, כשאנשים מבוגרים באמת הולכים מכות, האגרוף לא שכיח.

  • ארנון  On 07/01/2009 at 21:46

    מתים בעזה ואתה מספר לנו על כמה צריך להתקדם הלאה. נחמד.

  • רונית  On 07/01/2009 at 23:46

    תוכל ללכת איתם מכות. רק אל תיעלב כשהם ינצחו. זה באמת כיף לאללה. (יש אנשים שמשלבים את ההמלצה של שרבני עם ילדים – לא למכות האלה אני מתכוונת).
    טור מעולה. אתה יותר טוב אחד על אחד עם חבר מאשר אחד מול מאה דוגמניות.
    כשחושבים על זה אולי שילוב של האירועים האלו עם קרבות אגרופים יכול להוליד אחלה טור.

  • נס  On 08/01/2009 at 6:22

    כתבת יפה את התחושות של גברים מזדקנים נוספים

  • דרור פויר  On 08/01/2009 at 12:55

    תודה רבה לכולם על המחמאות. שמח שנהניתם. האמת, כשקראתי אותו שוב נהניתי גם אני

    ארנון – צדקנים מסוגך עושים לי צרבת

    א', שרון – אני מתפלא עליכם, חברים, באמת. הרי ידוע שדה פירסט רול אוף פייט קלאב איז – יו דו נאט טוק אבאוט פייט קלאב

  • כ.  On 08/01/2009 at 16:06

    (ואיזו מילה מעולה זו סנוקרת, שמגחיכה את כל העניין, הופכת אותו לסרט מצויר(

    גם את מסובבת אני אוהבת.

    ואני מציעה להכתיר את רונית כמלכת המגיבות, גם על הצעתה לדחוף את הדוגמניות לקרב חתולות מיוזע כולל משיכות בשיער, וגם באופן כללי.

  • דרור פויר  On 08/01/2009 at 21:39

    נס: "גברים מזדקנים נוספים" – מדובר בנוספים אליך, שיהיה ברור

  • ליאת בר-און  On 09/01/2009 at 8:41

    מתחיל רע, נגמר גרוע ובאמצע סתם משעמם.
    אה וגם ארוך מדי, חלוקת הפסקאות מחורבנת ויש בו יותר מדי אותיות בעברית יא שמאלני קפה נפש, אולי תלך לעזה ותתחתן עם ערבי שמזיין כבשים גמלים כלבים חתולים עיזים וערביות.

    אוף
    אפילו כשאני מנסה להרביץ זה יוצא מעפן
    כמו סטירות כאלה שמתפספסות כי הבן אדם בדיוק התכופף 🙂

  • כRובי  On 09/01/2009 at 12:16

    למרות שגם לצאת מקולנוע היכל אחרי צפייה ב"מחץ הדלתא" עם צ'אק נוריס, לא עשתה טוב לצעירים שעברו במקרה על המדרכה ממול

  • להב  On 09/01/2009 at 13:49

    דרור ידידי,
    בביה"ס לאומנויות ברחוב אוליפנט,
    כל יום ראשון ורביעי ב 19:00.
    ירון הנובר בנו של דניס מלמד ומתרגל את שיטת ההשרדות המפורסמת שפיתח, אביו דניס.
    בוא חמוד, מישהו כבר ישמח לשנות לך את הצורה.
    שבת שלום, להב

  • )עי)דנהנחושת  On 09/01/2009 at 23:59

    אתה מעולה, כרגיל.
    מה ההוראות להמשך הניווט, קפטן?
    (הצדעה בדום מתוח תוך כדי השאלה)

  • חיים  On 27/01/2009 at 9:58

    בכתיבה על מתאגרף איך אפשר בלי איזה רפרנס לשיר הענק שלהם

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: