יום שני בחזית

 

יום שני בבוקר. אשקלון גשומה ושקטה. לפני כמה דקות נפל פה טיל שהרג את האני אל מהדי, בן 27 מערוער. אנחנו מחפשים את מקום הנפילה. הביפר מצפצף כמו משוגע, מכריז על עוד שיגור. שיירת אמבולנסים נוסעת במהירות בכיוון הנגדי. פרסה במקום אסור, ואנחנו אחריהם. הביפר מודיע על נפילה בשטח פתוח. האמבולנסים עוצרים בצד.

באתר הבניה בו נפל הטיל המון צוותי צילום, רובם זרים. זה קרוב מאוד, קרוב מדי, לבית החולים ברזילי. ענת, דוברת העירייה, בחורה נמרצת, ממליצה לנו ללכת לים, לראות את הגולשים. היא מספרת שהעירייה ליקטה 70 דוברי שפות זרות, גייסה אותם למערך ההסברה ותדרכה אותם בקפידה. המסר: דברו אישי.

אנחנו מטפסים אל מקום הנפילה בעקבות בני וקנין, ראש העירייה, שמקפיד לטפס דרך הנתיב הכי פחות נוח. הטיל עשה חור קטן בתקרה. שתי שכבות דקות של בטון, ביניהן קלקר. הנה רסיס. מרחוק נשמעת עוד נפילה. הקבלן תופס פיקוד ומחליט שכולם צריכים לצאת החוצה.

 

נוסעים לשדרות. בכניסה לעיר שלט פרסומת גדול מודיע על מבצע הנחות למזגן מותאם לממ"ד. 139 שקלים, 15 תשלומים. אני מתקשר למרכז לנפגעי חרדה. אפשר לבוא לבקר? חבל שלא באת לפני עשר דקות, אומרת לי בחורה מצדו השני של הקו, וואי וואי מה היה פה. 

קר ואפור. אנחנו חונים במרכז המסחרי מול המכולת של ששון, כוך חשוך ומצחין. ששון זה הוא גיבור תקשורתי וזו סיבה מספיק טובה לא לדבר אתו.

עוד לא הספקנו לעשות ארבעה צעדים בדרך לאכול חביתה בבאגט ואני חווה את הקסאם הראשון שלי. פתאום כולם צועקים, מתחילים לרוץ למיגונית, מישהו תופס אותי ביד וגורר אותי. אין לנו הרבה זמן. קודם נשים וילדים, צועק מישהו. אנחנו נדחסים הרבה יותר מדי אנשים במבנה הבטון הקטן, מועכים האחד את השני, ואז נשמע הבום. חזק וברור. זה נפל ממש קרוב, כמה מטרים מאתנו. אני רואה רסיסים מתפזרים על הכביש. החלון האחורי מזדה שחורה שחונה צמוד למיגונית התפוצץ לגמרי. איזה פחד. הגוף נשטף בגלים של צמרמורת קפואה ורותח מאדרנלין. הלב הולם.

מוציאים את הראש, רואים ענן עשן שחור מיתמר מהבניין שצמוד למיגונית. פגיעה ישירה. רצים לשם. ריח סמיך של גז באוויר. כולם צועקים הוראות סותרות. יש אישה מבוגרת בפנים, זועק מישהו.

 

זה בניין שיכון כעור ומוזנח שנראה כאילו זה לא הקסאם הראשון שלו. חבלן מכבה את כל בלוני הגז, צינורות מים מפוצצים משפריצים על תריסי פלסטיק מפוצצים, רוב החלונות מרוסקים לגמרי. מישהו צועק צבע אדום ואנחנו נדחסים לבית כנסת לא ממוגן שנמצא ממול. הכל קורה מהר מדי בשבילי. מישהו מוציא אותנו. אנחנו מביטים בבור שפער הקסאם מחוץ לבניין. ראש העיר כבר פה, מתראיין. תגיד לשר הביטחון שיפסיק עם הכירורגיה, צועק לו תושב, זה הזמן לעבור לכתישה! שדרותים צעירים מתאספים, מחליפים סיפורי קרב בעברית עילגת. כולם מעשנים. טרקטור צבאי מגיע לפנות את השרידים, הופך את הבור הקטן למכתש של ממש. חיילים מפנים אישה שלקתה בחרדה והצלמים עטים עליה. שאלוהים יפיל שיתוק על הערבים, אומר מישהו.

 

הטרקטור נסע. אני חייב שווארמה. במסעדה של קיו יושבים בעיקר עיתונאים. הישראלים שותים קולה, הזרים בירה. כולם בוהים בטלוויזיה. חיים, בעל הבית, מאשים את התקשורת בהכל. אני מנסה לפתח אתו שיחה אבל הוא מפנה אותי לכתבה גדולה שעשו עליו במעריב. השווארמה, אגב, סבירה.

פתאום נשמע רעש עצום, מחריש אוזניים, קרוב מדי. כולם מזנקים ונשכבים דחוסים מאחורי דוכן הסלטים. כמה עשיריות שניה של אימה. אני לא רוצה למות מתחת לסלט הכרוב, אבל איכשהו הפחד מהמוות מתערבב עם הפחד להכתים את המכנסיים החדשים שאני לובש. אני מסתכל באנשים ששוכבים לצדי: עיניים קרועות לרווחה. האם גם הם חושבים על המכנסיים שלהם?

זה היה מטוס שלנו. אנחנו יוצאים, רועדים, מתיישבים על הגדר ממול, מעשנים סיגריה. אני עוד לא שעה פה, איך אפשר לחיות ככה שמונה שנים? מרחוק נשמעים עוד בומים. הפעם זה אנחנו שדופקים בהם. האם זה גורם לי להרגיש טוב יותר?

 

אני חוזר לחפש את המרכז לטיפול בנפגעי החרדה, מגיע בטעות לחדר המצב הממוגן של משרד החוץ. חמים פה ונעים. יש עוגיות וקפה וכמה לפטופים. עיתונאי יפני מקליד את חוויותיו. החרדה זה בצד השני, אומרים לי, ליד מכבי האש.

אני רק עובר בדלת של המרכז לנפגעי חרדה, ועוד צבע אדום נשמע. כולם רצים למרחב המוגן: חדר קטן עם שמונה מיטות, שש מהן מאוישות על ידי נשים מבוגרות שעדיין חוות את ההתקף מהאזעקה הקודמת. החדר מלא בכי חנוק וברעידות לא רצוניות, האוויר דחוס מרוב בהלה. ליד כל אישה מתנדב או מתנדבת שעוטף אותה בשמיכה, מלטף אותה ומנסה להרגיע. אחת מהן אומרת שוב ושוב שהיא באמצע הקניות, שהיא חייבת ללכת.

נפילה עמומה נשמעת. אנחנו יוצאים מהחדר המוגן. אני מנסה לדבר עם האנשים הטובים שעובדים פה, אבל כמובן שאין עם מי לדבר. בן של אחת מהנשים מתחיל להאשים את התקשורת. איפה הייתם שמונה שנים? מתעורר ויכוח: האם לצלם פה. אחת אומרת שהעולם צריך לראות מה קורה, אחר אומר שאסור להראות שאנחנו חלשים.

זוג חובשים מריץ פנימה עוד נפגעת חרדה על אלונקה, ומיד אחריה עוד אחת. הם רק עברו בדלת, ועוד צבע אדום נשמע. חוזרים למרחב המוגן. הבכי החנוק פינה את מקומו לזעקות. צריך ממש לרסן שתיים מהנשים. אני עומד בפינה, מנסה להעלים את עצמי. אלה עשרים הדקות הארוכות בחיי. כשמתירים לנו לצאת סוף כל סוף אני טס החוצה, שק של עשר טון שוכב לי על הלב. אז ככה נראה התקף חרדה.

 

עוזבים את שדרות, נוסעים לניזמיט, איפה שמתרכזים הכוחות הקרקעיים. אבל הכביש נסגר בצומת נביה מרעי בתוקף צו אלוף. הרבה צוותים זרים כבר ממוקמים פה, עושים את הסטנד-אפ שלהם. איטלקים, רוסים, צרפתים, צוות של ה-BBC. האיטלקי נשמע כמעט רומנטי, מהבריטי אני למד שהלחימה נמשכת. כלים כבדים יוצאים ונכנסים, אוטובוס מלא חיילי גבעתי עושה את דרכו פנימה. בשמיים מסוקים, מטוסים, מדי פעם נשמע בום, אבל לא רואים עשן מהמקום בו אנחנו נמצאים. אני הולך לומר שלום לאור הלר מערוץ 10 ועובר בתוך הפריים של ה-BBC. בכל העולם יראו אותי. אני אהיה מפורסם.

אין מה לעשות פה. באלונית שבכניסה לכפר עזה יושבים חיילים, אוכלים. אחד שמרלינג, בעל "שמרלינג בר בשר" אומר שהעסקים בסך הכל בסדר. אין אזרחים, אבל הרבה כתבים וחיילים. הוא אומר שהפעם הכל מתוקתק ונפרד מאתנו ב'עם ישראל חי'. אני צוחק. מה אתה צוחק, אומר שמרלינג, התרגלתם לראות אותנו מפסידים, הא? חלילה, אני עונה.

 

נוסעים לנתיבות. המרכז המסחרי שומם. הנה עוד צלמים, צוהלים לכבודנו שני בחורי ישיבה. נכנסים לפיצוציה של שלום, אני שותה בירה ואוכל בוטנים. על הבאר בוהה שיכור אחד בטלוויזיה, לוגם רד בול וודקה, ואיש אחד שותה קפה. שני בחורי הישיבה נכנסים גם הם. איפה הייתה הנפילה, שואל שלום. הבחורים אומרים שבמתנ"ס, האיש אומר שבמגרש כדורגל, השיכור אומר שבשטח פתוח. אין תנועה, אומר שלום, יבש פה. ביום רגיל, הוא אומר, מפוצץ פה. ממול, בכניסה לעיריית נתיבות, עומד אלוף פיקוד הדרום.

מול הפיצוציה של שלום אני פוגש את משה עמר ממושב שרשרת. יש לו שדות ובית אריזה, 150 עובדים. התאילנדים לא הסכימו לצאת לשדות, הוא אומר, ובגלל הלחות הירקות נפגעו מכימשון וחייבים לרסס אבל אף אחד לא מוכן לצאת. המצב לא טוב אבל נראה מה יהיה, אומר עמר. גם בלבנון התחיל טוב בימים הראשונים ואחר כך השתבש. הוא מביע אמון בצבא בדיוק כשחיילים על מדי בית נכנסים לאכול שווארמה. עכשיו לא יהיה לנו מקום לשבת, אומר עמר לעוזרו.

 

חוזרים לאשקלון. בדרך עוד אזעקה, עוד שני טילים בדרך לשדרות. גשם שוטף מקבל את פנינו. אני יורד לחמ"ל של העירייה. נחמד פה ונעים, אווירה של חמ"ל: קפה בכוסות נייר, לחם אחיד פרוס, ממרחים, חיילות צעירות וגברים מבוגרים, טלפונים מצלצלים, צילומי לווין, על הדלתות ראשי תיבות: רמ"ט ועדת מל"ח, ועדת פס"ח, יקל"ר. על לוח גדול נרשמות הנפילות, גם כאן בוהים בטלוויזיה. אני עושה לי תה בחלב ויושב במרכז העצבים. האמת, די רגוע פה. לא הייתה נפילה מאז 11:49 והשעה כבר כמעט ארבע.

יוצא לעשות סיבוב בקניון של אשקלון, מול העירייה. הקניון ריק לגמרי, רוב החנויות סגורות ומסוגרות, רק אנשי ביטחון שותים קפה בארומה. זה לא כל כך נעים לראות קניון נטוש. יוצאים החוצה, נוסעים בעיר הריקה. אשקלון בדיכאון.

 

הטלוויזיה מגזימה. השידורים החיים הלא נגמרים והגלים הפתוחים מעצימים את הדרמה ומעלים את סף הריגוש, חוזרים שוב ושוב על אותו עדכון בנוגע לנפילה מהבוקר, אבל את הריגוש האמיתי, זה של אזעקה וזינוק למרחב מוגן, את רעם הטיל המתקרב ורעש הנפילה, את הצעקות, את התקפי החרדה של האישה המבוגרת ואת העיניים האדומות והאדרנלין – את זה שום שידור חי לא יעביר. גם לא את האינסטינקט הנרכש תוך שעה, לחפש כל הזמן את המרחב המוגן הקרוב. אני חוזר למרכז, משאיר מאחורי את האנשים הטובים של הדרום במרחבים המוגנים שלהם. האם אני מבין אותם טוב יותר אחרי היום הזה? בכלל לא בטוח.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רון  On 02/01/2009 at 13:23

    אני אוהב את הכתיבה שלך
    העגמומיות חוסר האונים והסתמיות בין חיים למוות ניכרים

    תודה

  • אסתי  On 02/01/2009 at 13:24

    הגוף נשטף בגלים של צמרמורת קפואה ורותח" מאדרנלין. הלב הולם."

    איך הצלחת להעביר את ההתנהגות האוטומטית של הגוף?
    זה מעניין הקטע הזה, כי אני, ששנים טוענת ש"אני לא מפחדת", מגלה בעצמי בדיוק את התופעות האלו ברגעים שאחרי. בשניות של האזעקה יש פתאום איזה יובש מוזר בפה והפראזה "הלב מחסיר פעימה" מתגלה כאמת לאמיתה.
    אחר כך הלב דופק בקול כל כך רם שאתה משוכנע שכולם שומעים.

    אז אתה יכול להכריז על התעלמות מוחלטת מהפחד וגם להיות משוכנע בזה בראש. הגוף, הוא יש לו דעה אחרת על העניין, והוא מתכווץ כל פעם מחדש, אוטומטית בכל כניסה לחדר או למבנה או בהליכה בשטח פתוח העיניים מחפשות נקודת מחסה והיה אם…
    הזוי הקטע הזה בכל קנה מידה.
    בקיצור, כל הגרים בסביבה או אלו המגיעים אליה לצורכי עבודה או ללמד במכללה, כולם כולם ככל הנראה פוסט טראומטיים.

  • ריקי כהן  On 02/01/2009 at 14:02

    איזה שורה גדולה שממחישה כמה הדרמטי סתמי, עלוב אפילו. אנטי הירואי. לחשוב על מכנסיים חדשים בזמן שהפצצה נופלת, כתיבה נדירה בים המלל הבטחוניסטי הנבוב, אנושית לעילא. ספרות במיטבה.

  • שרון רז  On 02/01/2009 at 22:14

    המשפט של ריקי הוא המשפט שתפס גם אותי, אבל כל הפוסט נפלא ובמיוחד – מעביר את
    ה-א-י-נ-ט-נ-ס-י-ב-י-ו-ת

  • שי  On 02/01/2009 at 23:35

    מה הספר המומלץ להתחיל עם פסואה?

  • ליאת בר-און  On 03/01/2009 at 11:04

    נחמד פה ונעים, אווירה של חמ"ל.

  • תומר  On 05/01/2009 at 16:42

    זה פשוט פלות מדי אלכוהול בדם….

  • )עי)דנהנחושת  On 06/01/2009 at 19:27

    אוהבת את כתיבתך מאוד מאוד מאוד

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: