החיים בצל תוחלת החיים

 

א.

אני גאה להיות בדור הראשון שיחווה על בשרו, ובגדול, את משבר קרנות הפנסיה. אני רואה את הדור של הורי, וכמה עשורים אחריהם את הדור שלי, יוצאים לגמלאות ולא מקבלים שום דבר, נידונים לחיים של זיקנה משפילה, שרק הולכת ומתארכת משנה לשנה.

תוחלת החיים הממוצעת בישראל היא 79.17. מקום 21 בעולם, בין נורבגיה ואיי פארו. אנחנו חיים יותר, עובדים יותר אבל נשארים עם פחות.

המשבר בקרנות הפנסיה הוא לא עניין ישראלי פנימי, כמובן; זו תופעה עולמית. יחסית מצבנו טוב, אנחנו עדיין מדינה צעירה; הגיל החציוני במדינת ישראל הוא 28. באירופה הוא 40. אבל אנחנו הולכים ונעשים פחות צעירים, והפער מצטמצם. אירופה, הנה אנו באים. לא בספורט, לא בכלכלה, לפחות בגיל.

 

ב.

רק פעם אחת חלמתי על כתבה שקראתי בעיתון. זו היתה כתבה שהופיעה במגזין "אקונומיסט" לפני מספר חודשים, אולי שנה, ועסקה במשבר העולמי בקרנות הפנסיה. קרנות הפנסיה, על פי הכתבה, קורסות לא רק בגלל ההפרטה, הקפיטליזם והתשוקה החולנית של אנשים לשחק עם הזיקנה שלנו בבורסה. קרנות הפנסיה קורסות כי הסדר החברתי קורס.

אנשים חיים יותר, עובדים יותר, חוסכים פנסיה יותר שנים, אבל בסוף אין שם כלום, ולמה? כי כל הרעיון של הפנסיה נשען על סדר חברתי בו הרוב העובד והיצרני תומך במיעוט הזקן. אבל זה כבר לא העולם, כי יחד עם תוחלת החיים העולה, יורד באופן עקבי גם שיעור הילודה. עוד כמה שנים, טען האקונומיסט, לא יהיה רוב עובד שיתמוך במיעוט שיצא לגמלאות, פשוט בגלל העובדה שהמיעוט יעבוד בעוד הרוב יהיה בפנסיה. ולא רק ברמה העולמי, גם בתא המשפחתי: לפנסיונרים של המחר יהיו פחות ילדים שיתמכו בהם.

תוחלת החיים, אפוא, קורסת אל תוך עצמה.

 

ג.

תוחלת החיים קורסת לתוך עצמה בעוד אספקט שהוא לא פחות מקריטי: היעלמותה של הירושה. פעם, לא כל כך פעם, היה הבנאדם מתבגר, באיזשהו שלב ההורים שלו היו מתים והוא היה יורש אותם. בתורו, הוא היה מוריש את רכושו לילדיו.

ככל שתוחלת החיים עולה, אנשים יורשים פחות – ההורים שלהם פשוט לא מתים – ולא פחות חשוב מכך: ככל שתוחלת החיים עולה, אנשים מורישים פחות. לא בגלל שהם הורים רעים, פשוט בגלל שהירושה נגמרה להם. ואיך לא תיגמר: כשהפנסיה נעלמת, אוכלים את החסכונות.

בעתיד הלא רחוק האדם לא יירש ולא יוריש. המוות תמיד היה חלק בלתי נפרד מהסדר החברתי. בלעדיו, נצטרך למצוא סדר חדש.

 

ד.

לאנשים שנולדים היום אולי לא יהיו הרבה אחים ואחיות, אבל סביר מאוד להניח שהם יכירו את הסבא-רבא שלהם, שיש לו המון זמן פנוי, ולא פחות חשוב – סקס משגע בזכות הוויאגרה – המוצר שמסמל יותר מכל תרבות של תוחלת חיים גבוהה. זו לגמרי התרופה של האדם הלבן, הזקן והעשיר. זו לגמרי התרופה של הזמן הזה.

 

ה.

סופרי המדע הבדיוני היו הראשונים שניסו ברצינות לתאר עולם בו אנשים חיים, וחיים, וחיים, וחיים. בדרך כלל, אתם יכולים לתאר לעצמכם, זה נראה לא משהו: מועצות זקנים אפלות ומרושעות השולטות על העולם. זקנים העוברים ניתוח אחרי ניתוח ומחדשים את עצמם עד אין קץ.

המבריק מכולם הוא הסיפור "פילים עגומים" מאת ספיידר רובינסון (1983), שכורך בגאוניות את העלייה בתוחלת החיים עם התפתחויות בתחום חוקי זכויות היוצרים. היום, זכויות יוצרים על יצירת אמנות פגות 70 שנה לאחר מות המחבר. בעולם של רובינסון – בו אנשים חיים בלי עין הרע – זכויות היוצרים אף פעם לא פגות. בעולם של רובינסון האנשים נורא זקנים, ושום דבר חדש לא נוצר כבר המון זמן. הזקן חוסם את הצעיר מלהתפתח ותוחלת החיים הורגת את האמנות.

 

ו.

אין דרך להפריד בין העלייה בתוחלת החיים לבין הסגידה ליופי ולנעורים. אלה שני הצדדים של אותו המטבע. אבל אסור לתת לפולחן הנעורים להטעות אותנו: העולם כבר מזמן לא שייך לצעירים. הצעירים הם זן נכחד.

 

התפרסם ב"פירמה" של גלובס

 

בעניין הזה, אני ממליץ מאוד לרכוש את גליון דצמבר של מגזין דה מרקר. הפרויקט המרכזי שם, "איך לפרוש עשיר", הוא חתיכת מסמך מטריד. המסקנה שלי: מי שלא נולד עשיר, ימות עוד יותר עני.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • לטקס  On 15/12/2004 at 19:53

    למה אין דרך להפריד בין סגידה לנעורים ובין העליה בתוחלת החיים?

  • הסובייקטיבית  On 15/12/2004 at 21:55

    המצב נהיה גרוע יותר כשחושבים על זה ש"ילדים" יכולים להיות אנשים בני 30-50 שהמצב הכלכלי שלהם בקושי מאפשר להם לכלכל את עצמם וילדיהם, שלא לדבר על הוריהם. בקיצור, לא מדינת רווחה, אלא רפובליקת עוני.

  • ארקי  On 16/12/2004 at 10:00

    נכון

  • שרונה הו  On 16/12/2004 at 12:00

    בזכותך קלטתי שהחלום שלי – שהבית שגדלתי בו יהיה יום אחד הבית שבו אגדל את ילדיי – פשוט לא יקרה.
    אבל אולי הם יגדלו שם את ילדיהם.

  • סמי  On 16/12/2004 at 14:15

    >>ככל שתוחלת החיים עולה, אנשים יורשים פחות

    לא, הם פשוט יורשים יותר מאוחר.
    החלק השני של הטענה נכון, בהסתייגות שבעבר מתו יותר אנשים לפני גיל פרישה, וגם זו סיבה להוריש פחות.

  • א.ש.ע  On 16/12/2004 at 15:10

    כרגיל,הצלחת לפגוע בנקודה האמיתית והכואבת ביותר.
    מטריד,מרגיז,מכאיב ונכון.

  • שרון  On 17/12/2004 at 0:37

    כסף מההורים לא יהיה לנו. כסף משלנו בטוח לא יהיה. אז מה נעשה ?
    דרך אגב, קראתי לאחרונה ספר שנקרא "אבא עשיר אבא עני" בטוח שקראת גם אתה. הספר ממש מטריד, באופן כללי הוא אומר שהדרך היחידה לא להידפק ע"י המערכת ומערכת המיסוי בפרט היא להיכנס לספקולציות נדל"ן… או שאולי פיספסתי משהו.

  • דרור בורשטיין  On 17/12/2004 at 9:13

    רק ניירות צמודים לאינדקס, אני אומר כבר שנים

  • דרור פויר  On 17/12/2004 at 15:22

    בתשובה ללטקס – את צודקת. יש דרך להפריד בין הסגידה לנעורים לבין תוחלת החיים. שני הדברים לא קשורים בהכרח. הם לא תוצאה ולא סיבה אחד של השני. אחד שייך לרפורמות חברתיות והשני שייך להתפתחות רפואית. הם אולי לא שני הצדדים של אותו מטבע. הם אולי שני מטבעות נפרדים.
    אבל גם אם מדובר בשני תהליכים שונים וזרים לחלוטין, עדיין את מוכרחה להודות ששניהם הבשילו פחות או יותר באותו הזמן, הזמן שלנו. מהבחינה הזו, אי אפשר להפריד ביניהם ומהבחינה הזו הם כן שני הצדדים של אותו מטבע.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: