פרשת השבוע – מקץ

 

א.

פרשת השבוע שלנו – פרשת מקץ – ממשיכה לספר את קורותיו של יוסף בבית פרעה. העלילה בקצרה: פרעה מלך מצרים חולם שני חלומות; שבע פרות שמנות עולות מן היאור ושבע פרות רזות אוכלות אותן. בחלום השני צומחות שבע שיבולים יפות מראה, ושבע שיבולים "דקות ושדופות קנים" בולעות אותן. יוסף מוצא מכלאו, פותר את החלומות, מקבל ג'וב רם מעלה, מציל את מצרים מרעב. כשאחיו מגיעים מצרימה להשיג אוכל, יוסף מתנקם בהם על כל מה שעשו לו – מדביק להם האשמות בריגול, בגנבה, אוסר את אחיו שמעון, מכריח אותם לחזור ולהביא את בנימין – ועל הדרך גם מקצר על חיי אביו.

זו הפרשה. קלאסיקה של ממש. אין ילד שלא מכיר אותה.

 

ב.

השבוע, כשקראתי את הפרשה ואת הפרשנויות עליה, שמתי לב פתאום לדבר שנגלה לעיני בפעם הראשונה. אין כמו העונג להיתקל במשהו בפעם הראשונה, ואני בשמחה אסב גם לכם את העונג הזה. שימו לב:

פרשת מקץ היא הפרשה הראשונה שאלוהים נעדר ממנה; הוא לא נוכח בה, הוא לא פועל בה. שמו מוזכר מעט פה ושם, בעיקר על ידי יוסף, אבל זה תמיד "אלוהים", אף פעם לא "יהוה". כבר בפרשה הקודמת צמצם אלוהים את נוכחותו להתערבות מרחוק, אבל בפרשה הזו הוא נעלם לגמרי.

בפרשת מקץ אלוהים לא עושה כלום, ומהבחינה הזו מדובר בפרשה נטולת אלוהים.

 

ב.1.

חיפשתי, אך לא מצאתי שום פרשן מכובד שיאמר משהו בעניין הזה. אף פרשן לא היה גבר מספיק בשביל לקום ולומר שהשבוע אין אלוהים. חוץ ממני.

אני חוגג את התגלית הזו, ואני גם אומר לכם למה: היא מראה שאני לא מתייחס לאלוהים כאל מובן מאליו. אם אלוהים לא נמצא, אני שם לב. 

 

ב.1.1.

במאמר משנת 1972 טבע הפסיכולוג סטנלי מילגרם את המושג "הזר המוכר" (The Familiar Stranger). הזר המוכר הוא אדם שאנו רואים על בסיס קבוע – בבית הקפה, באוטובוס, בסופר – אבל אין לנו שום תקשורת אתו. על מנת לעמוד בתנאים של "הזר המוכר" אנחנו צריכים 1) לראות אותו 2) על בסיס קבוע ו3) לא לתקשר אתו.

על פי מילגרם, עוד קריטריון חשוב הוא שאם "הזר המוכר" ייעדר, נשים לב. הוא יחסר לנו. התמונה לא שלמה בלעדיו.

 

אני מעתיק את המושג מהפסיכולוגיה השימושית אל חקר התרבות ואל הפילוסופיה של היש, ונוכח שמהרבה בחינות אלוהים הוא "הזר המוכר" שלי.

 

ג.

מבחינה נראטיבית יש רק דרך אחת להסביר את היעדרו של האל: יוסף נטל את מקומו.

יוסף נושא את שם האלוהים, ומדבר בשמו יותר מפעם אחת – "וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר: בִּלְעָדָי, אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה", מ"א, ט"ז; "הוּא הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל פַּרְעֹה: (את) אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה", מ"א, כ"ח.

גם פרעה ואנשיו שמים לב להבדל, שנאמר: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו: הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ, אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ?" (מ"א, ט"ז).

מבחינה נראטיבית ניתן לומר שיוסף נטל את רוח האלוהים, ומאחר ואין יותר מאלוהים אחד – או במילים אחרות: מאחר שלאלוהים אין יותר מרוח אחת – אלוהים נעדר.

 

ג.1.

אתם אולי זוכרים את מה שכתבתי כאן בשבוע שעבר. אצטט את עצמי: "חלומות יוסף הם החלומות הראשונים בתורה שאלוהים לא מכתיב אותם או מופיע בהם… …אלוהים רק עזב את החלום האנושי, ויוסף כבר חולם שהוא מחליף את אלוהים. …חלומו של יוסף מבשר מגמה: אלוהים הולך ומשאיר את תחום החלומות לבני האדם."

אני לא אוהב להגיד "אמרתי לכם", אבל אמרתי לכם: האדם מתחיל לחלום, ואלוהים נעלם. וגם זה שיעור רב עוצמה: אלוהים לא קיים בחלום. או שהוא במציאות, או שהוא לא.

 

ג.2.

דברים ברוח זו כתב מורנו ורבנו הרד"פ בספרו "והארץ עדיין תוהו ובוהו" (עיונים לספר בראשית), עמ' קמ"ט:

"ובמה חטא יוסף, שהרי נענש זה ולא האריך ימים. אפילו המצרים, אותם הציל מרעב גדול, שכחוהו (שנאמר "אשר לא ידע את יוסף"). מה היה חטאו, על מה עונשו?

אומר לכם רק זאת: לא חטא יוסף בנושאו שם אלוהים לשווא, שהרי לשם ענווה עשה זה הדבר. חטא יוסף שפתר חלומות פרעה בשם אלוהים. כי אלוהינו מה לו ולחלומות-אדם?

שניים הם חטאי יוסף. האחד שנטל שם אלוהים לעצמו, השני – והחמור הימנו – שהכניס את אלוהים אל תחום החלום."

 

ד.

משהו מעניין בנוגע לפרעה. אחרי שהוא חולם כתוב "וַיִּיקַץ פַּרְעֹה, וְהִנֵּה חֲלוֹם. וַיְהִי בַבֹּקֶר, וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ" (מ"א, ז-ח).

זו הפעם הראשונה בתורה שרוחו של מישהו מתפעמת. אלוהים כורת ברית עם אברהם, ואברהם לא מתפעם; הוא מראה ליעקב סולם העולה השמיימה, ויעקב לא מתפעם; הוא פותח את רחמה של שרה, וזו לא מתפעמת; הוא חוצה את הים, עוצר את השמש, מוריד לחם מן השמיים, וכלום. הוא בורא את העולם, לעזאזל, ואף אחד לא מתפעם. לאורך כל התנ"ך בני ישראל אף פעם לא מעניקים לאלוהים את העונג הקטן הזה ומתפעמים ממנו; או שהם פוחדים ממנו, או שהם מרגיזים אותו.

למעשה, זו הפעם היחידה (!) בתורה שמישהו מתפעם. הפעם היחידה הנוספת שמישהו בתנ"ך מתפעם היא בספר דניאל (א, א), וגם שם מי שמתפעם הוא מלך זר: נבוכדנצר. שנאמר: "וּבִשְׁנַת שְׁתַּיִם לְמַלְכוּת נְבֻכַדְנֶצַּר, חָלַם נְבֻכַדְנֶצַּר חֲלֹמוֹת וַתִּתְפָּעֶם רוּחו".

 

יש לנו שני מתפעמים, ושניהם מלכים גויים. האם זה בא ללמד אותנו שההתפעמות איננה, וגם לא תהיה, מנת חלקנו? או אולי – אם לנקוט בפרשנות א-לה גבי ניצן – היחיד שיכול להרשות לעצמו להתפעם הוא מלך? אולי צריך להיות מלך על מנת להתפעם? ואולי, אם לנקוט בדרך ההיפוך, כל המתפעם מלך? אני משאיר לכם את זה כחומר למחשבה.

 

ד.1.

על כל פנים, אני ממליץ בחום על ההתפעמות – אולי התחושה היחידה ששווה לחיות בשבילה.

 

ה.

עוד הוכחה לנאמר בסעיף ג' ניתן לראות בהתנהגותו של יוסף כלפי אחיו: זו הפעם הראשונה בתורה שאדם מתנהג ככה, ברמות כאלה של רוע, נקמנות, וניצול כוחו לרעה. מהבחינה הזו, יוסף הוא ממש כמו אלוהים (ראו: מבול, מגדל בבל).

ההתנהגות של יוסף כלפי אחיו ואביו מוכיחה לנו עד כמה משחית הוא הכוח, ועד כמה עז הוא רגש הנקמה. גם על זה נענש יוסף, ובצדק.

 

ו.

דמעותיו של יוסף, דמעות תנין הם. פעמיים בוכה יוסף תוך כדי נקמתו באחיו. פעם ראשונה, מ"ב כד: "וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ", פעם שניה, מ"ג, ל: "וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת, וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה".

אטען טענה חזקה: דמעותיו של יוסף, דמעות שמחה הן! שתים עשרה שנה ישב יוסף בכלא המצרי ותכנן את הנקמה הזו. כשהיא באה סופסוף, הוא פשוט לא מסוגל להתאפק מרוב אושר. איש מעצבן, יוסף.

 

ז.

בפרשה הזו אני גם מוצא תשובה לפרשנים שטענו כי חלומות יוסף בפרשה הקודמת היו נבואיים. היה גם מגיב אחד באתר הזה, לא אינטילגנט גדול אני מוכרח לומר, שטען את הטענה השגויה הזו.

ברשותכם, אפריך אותה בעזרת פסוק ט' בפרק מ"ב. אחרי שהאחים מגיעים אל יוסף נאמר "וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת, אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם".

שימו לב: יוסף לא זוכר את היחס של האחים כלפיו, הוא לא זוכר את המכירה לעבדות; יוסף, על פי הפסוק הזה, לא מעניש את אחיו על העוול שנעשה לו.

מה שיוסף עושה זה להגשים את חלומו. פעמיים הוא חלם שאחיו משתחווים לו, ועכשיו הוא מגשים את זה. מכריח אותם לחזור ולהשתחוות בפניו.

כלומר, יוסף לא נביא וחלומותיו לא היו נבואיים, בדיוק כמו שאם אחלום בלילה שאני אוכל בורקס ובבוקר אלך לאכול בורקס לא אהפוך לנביא.

יוסף הוא מקסימום אמביציוזי יתר על המידה, הוא לא נביא ולא נעליים.

 

ח.

שבת שלום.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עמי  On 10/12/2004 at 15:40

    דרור,
    אני לא מתמצא די בענייני פשט ודרש, ובודאי לא בפרשנות המקרא, בכל זאת הרושם שנוצר אצלי מהציטוטים שהבאת בנושא ההתפעמויות של פרעה ונבוכדנצר הנו שמדובר יותר במשחקי מילים מאשר בכוונות מפורשות של מספרי הסיפור. "התפעמות" קשורה בהתרגשות, או אולי התרגשות יתירה, ומכאן נובע שהחלומות עוררו במלכים סערת רגשות עזה. ואכן סערת רגשות מטלטלת אותנו וגורמת לנו להתרגש מאד. זהו מצב רגשי רב עוצמה. אישית אני חסיד דווקא של המלה "פליאה" (באנגלית Wonder). פליאה הינה תמיהה והשתוממות ויש בה יותר אקטיביות. לדוגמה, כאשר אבות אבותינו ראו בשמים הירח הענק המתמלא מידי חודש (היה אז חשוך הרבה יותר) המראה גרם להם לפליאה והשתוממות, מכאן לסקרנות, להתבוננות ושאלת שאלות. אלה הם צעדיה הראשונים של הציוויליזציה.

  • שרגא חייל  On 10/12/2004 at 17:32

    שבת שלום בן-אדם

  • +  On 10/12/2004 at 19:52

    על דבריך היפים

    אזי שבפסקה השניה לסעיף ד', הייתי מדגיש כי שני המתפעמים היחידים בתנ"ך הגיעו אל התפעמותם זו דרך חלומות;
    בעוד חולמים רבים מופיעים לאורכו ולרוחבו של התנ"ך – הרי שהיחידם שמתפעמים מחלומותיהם – מלכים הם.
    ומכאן שהצעה נוספת לפרשנות עשויה להיות: כל המרשה לעצמו להתפעם מחלומו – מלך.

    איש יקר, אותו אני מכיר, נוהג לברך בכל פעם שהוא מרים כוסית שיכר: "שלא נפסיק לחלום!"

    קצת סנטימטלי מדי – יתכן – אבל וואט דה הל.

    שבת שלום.

  • דרור  On 10/12/2004 at 22:00

    אולי אנחנו הם הזר המוכר של אלוהים, ולא להיפך, מה שמסביר את היחס הכללי.

  • דרור פויר  On 11/12/2004 at 12:13

    עמי – אתה מעדיף את המילה פליאה, אני מעדיף את המילה השתוממות, זה לא מה שחשוב. אני, אתה והכתוב מדברים על אותו רגש בדיוק, והרגש הזה, וזה מה שאמרתי, מופיע רק בפעמיים האלה
    מהזיכרון, אני יכול לומר לך שבמקרא האדם לא ממש מתפעם, או חש פליאה, מהשמיים. מי שחש פליאה מהשמיים, השמש והכוכבים – ועל כך אתעכב במאמר נפרד אולי – זה תמיד אלוהים, שמדבר אל האדם ומספר לו על מספרם הרב, על גודל השמיים וכוחה של השמש, מציב אותם כהוכחה. האדם מקבל את זה כמובן מאליו בדרך כלל. אלא אם כן קורה משהו חריג כמו קריעת ים סוף או מעמד הר סיני.
    בדרך כלל אלוהים מתרגש מהטבע יותר מבני האדם

    + – אתה צודק בדבריך. שלא נפסיק לחלום!

    בורשטיין, אנחנו לא עומדים בקריטריון האחרון של מילגרם על מנת להיחשב לזר המוכר של אלוהים: אם ניעדר, ובסוף הרי ניעדר, אלוהים לא ישים לב. אנחנו לא נחסר לו

  • דרור  On 11/12/2004 at 16:17

    דבר בשם עצמך, כושי!

  • עמי  On 11/12/2004 at 18:15

    עזרת לי אתמול בערב להפגין מין סוג של שנינות 🙂 נכחנו בערב חברתי אחד שבו היו גם בלפור והרצל חקק, אנשים תמימים וחביבים מאד שהיו פעם חתן התנך העולמי וסגנו. שאלתי אותם היכן מופיע המלה להתפעם (תפעם) ורמזתי שזה קורה רק פעמיים. הם ידעו רק את מקרה פרעה…

  • א.ש.ע  On 12/12/2004 at 16:03

    לסעיף ד 1
    לשמחתי,אני מכיר עוד מספר תחושות שכדאי וטוב לחיות
    בעבורן

  • מיכל כהן  On 18/12/2004 at 11:28

    כשאתה בא לפרשן את פרשות השבוע השונות אתה חייב לנסות להסתכל על התמונה המלאה.. כשאתה בא לפרשן את פרשת השבוע הנוכחית אתה צריך לקחת בחשבון את הפרשות הקודמות לה ולצאת עם למידה גבוהה יותר וכן הלאה, לדעתי זאת טעות לקפוץ קדימה כדי להוכיח טענה מסויימת וככה אתה צריך להתקדם הלאה לפרשה הבאה עם המטען שיצאת איתו מהפרשה הקודמת וכן הלאה וכן הלאה…
    ולפרשתנו.
    פרשת מקץ כמו פרשת קין והבל, כמו נח, כמו לך לך מדברת על האמונה השלמה בקדוש ברוך הוא, על ללכת בדרך שלך מבלי לפחד, על לסמוך על הקדוש ברוך הוא, על תהליך שמביא בסופו של דבר לאמונה המלאה והשלמה וזאת למה? אתן לך מספר דוגמאות נבחרות..
    1) קין והבל.
    לכולנו ידוע סיפור קין והבל, הבל וקיין הביאו מנחות לקדוש ברוך הוא והמנחה של הבל (כך היה נדמה לקין) מצאה חן בעיני הקדוש ברוך הוא יותר משל קין וקין התבאס לאללה והרג את הבל.. לפני שהוא הרג את הבל הקדוש ברוך הוא אמר לו , למה אתה מתבאס הרי אם מתנותיך יטיבו למצוא חן בעיני או לא אתה הוא זה שתמשול באחיך .. אז קין לא האמין בעצמו ולא האמין בקדוש ברוך הוא ועשה את הגרוע מכל והרג את הבל והוא נענש שחבל על הזמן כי הוא חטא את החטא הקיצוני ביותר.
    2) לך לך
    אברהם היה קצת יותר מתקדם מקין, אבל גם הוא לא עבר כמה מהמורות שהציב לו הקדוש ברוך הוא בדרך אל האמונה בקדוש ברוך הוא ובדרך לעצמו.. וזאת אנחנו יכולים לראות בזמן שהיה רעב בארץ ואברהם יורד מצריימה ובפאתי מצריים אברהם מפחד שיראו את אישתו היפה ואז יהרגו אותו כדי לקחת ממנו את אישתו ואז הוא אומר לשרה שהם יגידו לכולם שהיא אחותו ובאמת פרעה לוקח לו את שרה לאישה והקדוש ברוך הוא מטיל עליו נגעים ופרעה מבין שזה מהקדוש ברוך הוא ושואל את אברהם "מדוע עבדתם עלי?" ומה שאנחנו יכולים ללמוד מכך זה שני דברים, האחד על כך שאברהם אבינו לא סמך על ההגנה של הקדוש ברוך הוא והחזיק מפרעה יותר מהקדוש ברוך הוא..ונכנע לרוח התקופה ולנורמות שמהן ביקש הקדוש ברוך הוא מאברהם ללכת..ומהנקודה הזאת אברהם ממשיך ללכת בדרכו.
    ואילו פרעה נענש על כך שהוא השתמש בכח שניתן לו לעשיית מעשים לא טובים.וזאת הלמידה של פרעה שלמרות כל הכח שיש לו יש מישהו מעליו..
    3) יוסף.
    לא התייחסת לפרט מאוד חשוב מהפרשה הקודמת לגבי דרכו של יוסף.
    כשיוסף היה בכלא הוא פתר חלומות לשני שרים לשעבר.. לאחד הוא אמר שהוא ימות ואכן כך קרה ולשני הוא אמר שהוא ישתחרר וכך קרה וכאן קרה .. אבל כאן הגיעה עוד טעות של יוסף והטעות באה ע"י בקשתו של יוסף מהשר שניצל: "כִּי אִם-זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ, כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ, וְעָשִׂיתָ-נָּא עִמָּדִי, חָסֶד; וְהִזְכַּרְתַּנִי, אֶל-פַּרְעֹה, וְהוֹצֵאתַנִי, מִן-הַבַּיִת הַזֶּה. " יוסף מבקש ממנו שיזכור את הטובה שהוא עשה לו ויזכיר אותו בפני פרעה כדי שזה ישחרר אותו ועל שתי המילים: "זכרתני" "והזכרתני" שמבטאות את הסתמכותו של יוסף על פרעה נענש יוסף בעוד שנתיים בבור..
    ומכאן אנחנו אנחנו יכולים להסיק יותר על יוסף ועל דרכו, יוסף היה בן אדם, כמוני וכמוך שעשה טעויות ונפל לבורות וקם והמשיך ללכת עם למידה שבאה ללמד גם אותנו.. ואת תוצאות הלמידה שמכשירה שאת יוסף להיות מנהיג טוב אנחנו יכולים ללמוד מהמפגש שלו עם פרעה שהוא מייחס את היכולת שלו לפתור את חלומו לאלוהים ולא לעצמו ועם הלמידה הזאת אנחנו צריכים לצאת הלאה לפרשה הבאה..
    וכמובן שהנקמנות של יוסף באחיו קצת מצמררת, אבל אתה לא יכול להתעלם מהמעשה הנורא שהם עשו.. ועל הצורך ליישר את ההדורים בינהם.. מישהו אחר היה מתעלל בהם יותר.. וגם הם היו צריכים ללמוד משהו..והסיפור נגמר די בטוב..ובשלום בין האחים שזה הכי חשוב:א וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק, לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא, הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי; וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו. ב וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ, בִּבְכִי; וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם, וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה. ג וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי; וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ, כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו. ד וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו גְּשׁוּ-נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ; וַיֹּאמֶר, אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתִי, מִצְרָיְמָה. ה וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ, וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם, כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי, הֵנָּה: כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם. ו כִּי-זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ; וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים, אֲשֶׁר אֵין-חָרִישׁ וְקָצִיר. ז וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם, לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ, וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם, לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. ח וְעַתָּה, לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי, הָאֱלֹהִים; וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה, וּלְאָדוֹן לְכָל-בֵּיתוֹ, וּמֹשֵׁל, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. ט מַהֲרוּ, וַעֲלוּ אֶל-אָבִי, וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף, שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל-מִצְרָיִם; רְדָה אֵלַי, אַל-תַּעֲמֹד. י וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ-גֹּשֶׁן, וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי–אַתָּה, וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ; וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ, וְכָל-אֲשֶׁר-לָךְ. יא וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם, כִּי-עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב: פֶּן-תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ, וְכָל-אֲשֶׁר-לָךְ. יב וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת, וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין: כִּי-פִי, הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם. יג וְהִגַּדְתֶּם לְאָבִי, אֶת-כָּל-כְּבוֹדִי בְּמִצְרַיִם, וְאֵת, כָּל-אֲשֶׁר רְאִיתֶם; וּמִהַרְתֶּם וְהוֹרַדְתֶּם אֶת-אָבִי, הֵנָּה. יד וַיִּפֹּל עַל-צַוְּארֵי בִנְיָמִן-אָחִיו, וַיֵּבְךְּ; וּבִנְיָמִן–בָּכָה, עַל-צַוָּארָיו. טו וַיְנַשֵּׁק לְכָל-אֶחָיו, וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם; וְאַחֲרֵי כֵן, דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ. טז וְהַקֹּל נִשְׁמַע, בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר, בָּאוּ, אֲחֵי יוֹסֵף; וַיִּיטַב בְּעֵינֵי פַרְעֹה, וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו. יז וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף, אֱמֹר אֶל-אַחֶיךָ זֹאת עֲשׂוּ: טַעֲנוּ, אֶת-בְּעִירְכֶם, וּלְכוּ-בֹאוּ, אַרְצָה כְּנָעַן. יח וּקְחוּ אֶת-אֲבִיכֶם וְאֶת-בָּתֵּיכֶם, וּבֹאוּ אֵלָי; וְאֶתְּנָה לָכֶם, אֶת-טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם, וְאִכְלוּ, אֶת-חֵלֶב הָאָרֶץ. יט וְאַתָּה צֻוֵּיתָה, זֹאת עֲשׂוּ: קְחוּ-לָכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עֲגָלוֹת, לְטַפְּכֶם וְלִנְשֵׁיכֶם, וּנְשָׂאתֶם אֶת-אֲבִיכֶם, וּבָאתֶם. כ וְעֵינְכֶם, אַל-תָּחֹס עַל-כְּלֵיכֶם: כִּי-טוּב כָּל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, לָכֶם הוּא. כא וַיַּעֲשׂוּ-כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל-פִּי פַרְעֹה; וַיִּתֵּן לָהֶם צֵדָה, לַדָּרֶךְ. כב לְכֻלָּם נָתַן לָאִישׁ, חֲלִפוֹת שְׂמָלֹת; וּלְבִנְיָמִן נָתַן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף, וְחָמֵשׁ חֲלִפֹת שְׂמָלֹת. כג וּלְאָבִיו שָׁלַח כְּזֹאת, עֲשָׂרָה חֲמֹרִים, נֹשְׂאִים, מִטּוּב מִצְרָיִם; וְעֶשֶׂר אֲתֹנֹת נֹשְׂאֹת בָּר וָלֶחֶם וּמָזוֹן, לְאָבִיו–לַדָּרֶךְ. כד וַיְשַׁלַּח אֶת-אֶחָיו, וַיֵּלֵכוּ; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַל-תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ. כה וַיַּעֲלוּ, מִמִּצְרָיִם; וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן, אֶל-יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. כו וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר, עוֹד יוֹסֵף חַי, וְכִי-הוּא מֹשֵׁל, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם; וַיָּפָג לִבּוֹ, כִּי לֹא-הֶאֱמִין לָהֶם. כז וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו, אֵת כָּל-דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם, וַיַּרְא אֶת-הָעֲגָלוֹת, אֲשֶׁר-שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ; וַתְּחִי, רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. כח וַיֹּאמֶר, יִשְׂרָאֵל, רַב עוֹד-יוֹסֵף בְּנִי, חָי; אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ, בְּטֶרֶם אָמוּת.

    וזה מה שחשוב בעצם, ועם הלמידה הזאת בוא נצא לפרשה הבאה.

  • דרור פויר  On 18/12/2004 at 15:38

    תודה על תגובה ארוכה ומפורטת.
    מה שכתבת זו פחות או יותר הגישה הפרשנית הקלאסית כפי שמלמדים אותה בבתי הספר. אני מנסה לבוא מכיוון קצת אחר. אני בהחלט מסתכל על התמונה הגדולה, אבל לפעמים אני בהחלט מרשה לעצמי להתעלם ממנה; גם זו גישה פרשנית.
    את טוענת שספר בראשית מדבר על "האמונה השלמה בקדוש ברוך הוא, על ללכת בדרך שלך מבלי לפחד, על לסמוך על הקדוש ברוך הוא, על תהליך שמביא בסופו של דבר לאמונה המלאה והשלמה". אני חושב שספר בראשית מספר דווקא על אלוהים ועל הדרך בה הוא מתמודד עם היצירה המרכזית שלו, בני האדם, ועם מגוון התכונות שלהם: אמונה, אהבה, אבל גם תאווה, רצחנות וחמדנות. כך אני רואה את חדוגמאות שהבאת: אלוהים מופתע לחלוטין בפעם הראשונה שמתרחש רצח, הוא די בהלם מבני האדם שמורדים בו (אדם וחווה), רוצחים (קין), משקרים (אברהם, יעקב), או פועלים בשמו (יוסף, משה). גיבור הספר הוא אלוהים, לא בני האדם ואמונתם, שלעולם איננה שלמה.

  • הדרי... בת 13  On 08/04/2007 at 14:15

    דרור פויר, לפי מה שהגבת למיכל כהן אני הבנתי שמדובר באדם המבין בתנ"ך במיוחד. אני צריכה לעשות עבודה על פרשת השבוע שלי.. ובאחת השאלות כתוב מיהי מקומה בתורה.
    ואני לא מבינה בדיוק איפה זה מפויע בתנ"ך. אם תראה את ההודעה תענה במהרה. בבקשה!

    דרך אגב, לא מצוין בדף הזה, באיזה ספר הפרשה. פרשת מקץ. בתודה, הדר

  • ס.ל. בן יהודה  On 23/10/2007 at 22:21

    אם הקב"ה נתן ליוסף את כח פתרון החלום כיצד ויוסף מבין שלא מכוחו הדבר , במילים עדכניות נותן קרדיט לבורא עולם כיצד יכול זה להתפס כחטא
    יותר מכך צריך לזכור כי כל ההשתלשלות של מכירת יוסף ע"י אחיו ועד לפתרון החלום והפיכתו לפקיד בכיר של פרעה מטרתה הצלת משפחתו וזרע ישראל מן המשבר הכלכלי החמור

    יוסף מבין זאת ולא מנכס לעצמו היכולת הזו

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 07/12/2007 at 10:40

    לאכול בורקס זה משהו אפשרי וטבעי לך /ולכן אם אתה חולם על כך ( סביר יותר שלא ) אין פליאה בהשכמה וריצה לחנות לקנות בורקס אבל ליוסף הקטן לחלום במערך המשפחתי המסורתי שהבכורים והגדולים ישתחוו לו זה לא אפשרי ווודאי לא טבעי. אז מה בעניין הנעליים.!?

  • ג'ורג'  On 11/11/2010 at 14:49

    צר לי אך אינני מסכים עם פרשנותך לחטאיו של יוסף. לדעתי אתה טועה טעות חמורה :
    א)יוסף חטא בחטא הגאווה בדרך בא סיפר את חלומותיו מבלי לפרש את פרושיהם;
    ב)יוסף חטא שתלה שחרורו מבית האסורים בכך שחברו לתא יזכור אותו ויהיה לו למליץ לפני פרעה,במקום לדבוק תקוותיו בקב"ה.

    בנוסף אין זה נכון שה' אינו "נמצא" בפרשה זאת. עם מעט התעניינות בדברי הזוהר בקשר לאירוע זה תבין עד כמה נוכחותו של הקב"ה בפרק זה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: