כדורגל ועונת הגשמים במלאווי

כדורגל

משחק הכדורגל בין סנשיין, הקבוצה של קייפ מקליר, לבין מדיקו, הקבוצה שעשתה את כל הדרך ממונקי-ביי (ארבעים דקות שבגלל האין-כביש מרגישות כמו ארבעים שנה), עמד להתחיל. היתה רק בעיה אחת: לא לשופט, לא למאמנים, לא לשחקנים, וגם לא לאף אחד מהצופים – ואני מדבר אתכם על משהו כמו חמש מאות איש – לא היה מטבע שאפשר יהיה לזרוק ולהכריע מי יפתח את המשחק. למי יש מטבע, צעק השופט הרביעי. אף אחד לא ענה. למי יש מטבע, שאגו המאמנים. שתיקה.
היה לי מטבע, אז הצבעתי. אל תדאג, הרגיע אותי השופט, מיד אני מחזיר לך אותו, ממש עוד שניה. את המטבע לא ראיתי מעולם, ועכשיו אני מבין טוב יותר איך קרה שלאף אחד מבין חמש מאות האנשים, חוץ מהמוזונגו הפראייר, לא היה מטבע. מילא, הלכה עוד קוואצ'ה (111 קוואצ'ה זה דולר נכון להרגע. עד שתקראו את השורות האלה יתרחש קרוב לוודאי עוד פיחות), אני רואה בזה סוג של תמיכה בספורט המקומי הצולע, ובעצמי אני רואה סוג של יעקב שחר, אבל תעשו לי טובה ואל תקראו לי יענקל'ה, אני שונא את השם יענ'קלה (איפה שמים את הצ'ופצ'יק המחורבן? יענקל'ה יענ'קלה? יענק'לה? ולמי אכפת, בעצם?).
שריקת הפתיחה לא נשרקה, כי לא הייתה משרוקית (כן, הייתה לי משרוקית, אבל עד כאן), והמשחק נפתח בצעקה של השופט. אבל לפני שנתאר את אירועי המשחק, מעט על הקבוצות:
סנשיין קייפ מקליר (הקבוצה שלי!) קיבלה את שמה מהספונסר שלה, גרמני שלפני שנתיים החליט להקים מלון תחת השם סנשיין בכפר. המלון מעולם לא הושלם, ורבע מלון עומד שם כמו מצבה לכסף שמעולם לא ייעשה. ככה, פחות או יותר, נראית גם הקבוצה: אין מספיק תלבושות, מה שאומר שבכל פעם שיש חילוף, השחקן היוצא והשחקן הנכנס מחליפים בגדים (מכנסיים, חולצה, גרביים, נעליים), לחלק מהשחקנים אין בכלל נעליים והם משחקים יחפים. המאמן, קוראים לו לוי, מנהל גם את בית היתומים המקומי. אני מקווה שהוא עושה עבודה טובה יותר עם הילדים, כי מאמן גדול הוא לא. למעשה, הוא מתרוצץ על הקווים – סתם, הוא לא מתרוצץ על הקווים, פשוט כי אין קווים – ומתחנן בפני שחקניו להתאמץ קצת יותר. מדובר, אחרי הכל, בחבורת דייגים שבילו את כל הלילה באגם, והם קצת עייפים.
לעומתנו – ואני אומר "לעומתנו" עם כל הלב – מונקי ביי מדיקו היא אימפריה. החברה המאמצת, מדיקו, היא חברת התרופות הגדולה במדינה, מה שאומר שלכל השחקנים יש בגדים ונעליים (גם למחליפים!), שהם מרוויחים כסף, שיש להם מאמן עם מחברת. איך שראינו את המיניבוס של מדיקו מגיע ידענו שנפסיד. יש להם אוהדים שהולכים אחריהם עם דגלים, יש להם שירים, יש להם טקטיקה, והכי גרוע – הם נראים מגובשים. לפני המשחק, כשהשחקנים שלנו חיפשו שרוכים, הם הקיפו את המגרש בחימום שחצני, מתרוממים לנגיחות דמיוניות. כמה שנאנו אותם! כמה פחדנו מהם!
טוב, השופט צעק ונתן את האות לפתיחת המשחק, כמו גם את האות לקהל להיכנס למגרש – סוג של מגרש, לפחות: אין דשא, אין רשתות, אין קווים, אין מקומות ישיבה. והקהל, ברגליו, מקטין את שטח המגרש בכל דקה שעוברת. לקראת סוף המחצית, המגרש היה בגודל של שולחן פינג פונג פחות או יותר.
לא עברו שלוש דקות, ומדיקו הכניסו לנו אחד, מה שגרם לנו, האוהדים, להפסיק לשיר את השיר היחיד של הקבוצה – סנשיין מוטו, או או או או או. סנשיין מוטו, אה אה אה אה אה. (מוטו זה אש). אחרי הגול, שחקני מדיקו עשו סלטות באוויר וכאלה דברים. זונות!
אין מה לדבר, מדיקו שלטו במגרש. אחרי עשר דקות, התוצאה הייתה שתיים אפס, ולוי המאמן נראה נואש, שלא לדבר על השחקנים. הכוכב שלנו, שמו אינוסנט (תמימות), ניסה לעשות קצת קסמים, אבל לא היה לו סיכוי מול הגנת הברזל של מדיקו. וחוץ מזה, היה חם לאללה והיה המון אבק. אחרי בעיטה חופשית של מדיקו ששפשפה את המשקוף, השופט צעק מחצית.
בהפסקה רציתי לשתות משהו, אבל לא היה כלום. שמע, אמרתי לחבר שלי לונדון, אתה יכול לעשות פה מלא כסף מלמכור שתייה, תירס, משהו. כן, אמר לי לונדון, אולי אתה יכול לתת לי הלוואה. צ'כח מזה, עניתי, והסתפקתי בבוטנים, חמש קוואצ'ה לחופן, מה שרק עשה אותי יותר צמא.
המחצית השניה לא היתה שונה בהרבה. התוצאה הסופית: ארבע אחת למדיקו. היה יכול להיות יותר אם השוער שלנו, איזי שמו, לא היה מתעופף כמו משוגע ומתרסק על החול כל פעם מחדש כשהכדור בידיו. לחייך, איזי!
בסך הכל, הרמה לא הייתה רעה בכלל, אני מעריך שזה היה משהו כמו הדרבי הפתח-תקוואי, אבל עם קצת יותר שמחת חיים. מאז ראיתי עוד כמה משחקים, כולם היו אותו דבר: רמה סבירה, מגרשים גרועים, שחקנים בלי נעליים, קהל רגוע אך שמח, חום אימים, אבק, ושום דבר לשתות. הכניסה, אגב, חינם. (כניסה? איזה כניסה? אין שערים). כמה כיף לראות כדורגל, וכמה לא חסרה לי הליגה הישראלית.
ועדכון חדשות: בשבוע שעבר ביקרה במלאווי נבחרת אתיופיה (מוקדמות המונדיאל). רציתי לראות, אבל לא היה לי חשק לנסוע שלושה ימים. נגמר בתיקו אפס, מה שכנראה יעלה למאמן, שמו ז'ילט, במשרתו. גם הפעם לא נראה את מלאווי במונדיאל, ככל הנראה, וזה חבל, אבל לא נורא חבל.
 

עונת הגשמים 

עונת הגשמים החלה השבוע. עונת הגשמים זה משהו שאתה לא יכול לצלם. איך תצלם לילה שלם של סופת ברקים מרשימה? איך תעביר את הרעם האפריקאי המתגלגל לו בשמיים כמו רכבת אל הפחדים הכי מפחידים שלנו? ואיך תצלם את העננים השחורים, הגדולים, שמגיעים מכיוון מוזמביק? איך תצלם את הטיפות הראשונות, ואיך תצלם את המבול שאחריהן? והכי קשה זה לצלם את עצמך שוכב לילה שלם באוהל כשמסביב הומה הסערה ושק השינה שלך ספוג מים.
עונת הגשמים תפסה את אחיכם בליוויגנסטוניה, הקרויה על שם ג'ונתן ליווינגסטון. גבוהה היא ליווינגסטוניה, מה שאפשר לנו לראות את העננים מלמעלה, וזה מראה שקשה לשכוח, וגם אם קל לשכוח, הרי שקל עוד יותר להיזכר.
כמה מרשימה היא העונה הגשומה. כמה מרשימה הטרנספורמציה המדהימה של הטבע פה; מה שרק אתמול היה חום ויבש הוא היום ירוק, מלבלב. נהרות שרק אתמול היו חרבים, שוצפים היום באון, לפי האבנים על חוף האגם אתה יכול עד כמה עולה פה המפלס, וכמה הוא עוד יכול לעלות. הטבע, אחיות ואחים, הוא חתיכת דבר מעולה.
הגשם פה, אם יורשה לי, הוא לא גשם כועס. הוא לא הגשם האירופאי, והוא גם לא המונסונים של אסיה, הוא אחר. הייתי מסווג אותו כגשם בטוח בעצמו. הייתי אומר על הגשם פה שהוא מכיר בערך עצמו, לא שחצן, אבל גם לא נחבא אל הכלים. גשם טבעי שכזה.
העונה הגשומה היא לא רק יפה, היא גם מסוכנת. העונה הגשומה מביאה איתה תמיד מתנות שאף אחד לא רוצה לקבל: בתים קורסים, מחלות, רעב, מוות, ייאוש. הגשם מפרק את הבתים, מטביע את השדות, הכל לח, רקוב, שום דבר לא מתייבש, יתושים בכל מקום, מחלות שונות ומשונות. אתה רואה את הגשם המרשים הזה ואתה שואל את עצמך כמה הוא יעלה למדינה המוכה הזו.
זה הזמן של החקלאים לשתול אורז, אבל כולם יודעים שתוך חודשיים ייגמר כל האוכל. תוך חודשיים פלוס מינוס יהיה פה נורא יפה ורטוב ופורח, אבל גם נורא עצוב. האנשים האלה, אתה אומר לעצמך, הם לא צרצרים, שכל הקיץ שרים ואז נתקעים בחורף ונאלצים לסמוך על הנמלה. הם הנמלים. כל השנה עובדים קשה, אוגרים, אבל בכל זאת זה אף פעם לא מספיק. וזה טרגי כשאתה חושב על זה: זה טרגי שכל החיים שלך אתה נמלה ואף פעם לא יוצא לך להיות צרצר לקצת זמן.
ואתה נגנב. אתה נגנב שחודש-חודשיים לפני הרעב מחירי התירס מוכפלים, ולאנשים אין מספיק, ואתה נגנב – למה הם לא קונים מספיק? ואז אתה נזכר: אין להם כסף. ושוב אתה עומד נדהם מול מה שלך, המערבי, נראה כמו חוסר מחשבה על העתיד הקרוב. אבל ברור שאף אחד לא חושב על העתיד, כי העתיד לא מביא אתו דברים טובים. זה כל כך מוזר, שאתה אפילו לא יודע מה להרגיש.
זה הזמן של האנשים פה לחזק את גגות הקש ולעבות את קירות הבוץ, אבל כולם יודעים שזה לא מספיק, שהגגות יעופו, שהקירות יתפוררו, ושעצי ההסקה יהיו כל כך ספוגים במים שאפילו הבישול הופך למשימה כמעט בלתי אפשרית. האנשים האלה, אתה אומר לעצמך, איך הם מצליחים? איך? התשובה, אגב, פשוטה ואכזרית: הם לא תמיד מצליחים. רבים מהם לא יצליחו לשרוד את העונה הזו.
אבל הכי גרוע הן המחלות שמלוות את העונה הגשומה כמו מקהלה. מקורות המים מזדהמים והיתושים מביאים איתם את המלריה ואת הכולרה ואת הדיזנטריה. תינוקות ישלשלו פה את עצמם לדעת ויתייבשו למוות (זו סיבת המוות מספר אחת בעונה הגשומה), הלחות מביאה עמה מחלות עור שונות ומשונות, פצעים לא נרפאים, רק מרקיבים, ומרקיבים עוד, השריטה הכי קטנה הופכת לזיהום גדול, וכמובן – הרעב, שהופך את כולם חלשים הרבה יותר, מועדים הרבה יותר לכל מחלה שאתם יכולים לדמיין (אולי חוץ ממחלת היאפים). נשאי האיידס תופסים כל דבר, והופכים חולים (אני חושב על החבר של נפארד, ואני מקווה שהוא יהיה בסדר), שלא לדבר על דלקת הריאות, השחפת, יו ניים איט – אם זו מחלה, היא נמצאת פה בעונה הגשומה, ועושה חיים משוגעים. ואם זה לא מספיק, אז חלק גדול מהכבישים קורסים, מה שהופך הגעה לבית חולים, למשל, או סתם לשוק, לכמעט בלתי אפשרית. כפרים שלמים מבודדים, נצורים. חגיגה של ממש.
המצב משתפר, אבל לאט מדי. לפני כמה שנים היה פה מבצע גדול לטיהור מקורות המים, הפרדת הביוב ממי השתיה, חינוך המקומיים להרתיח את המים, מתן חיסונים, ועוד. זה עוזר, אבל קצת, קצת מדי. והאנשים פה יודעים את זה, אתה מביט בהם, מדבר איתם, מקשיב להם, ואתה רואה שהם פוחדים, ואתה פוחד יחד איתם, למרות שהפחד שלך הוא לא הפחד שלהם. אתה תמיד יכול ללכת מפה, והם לא. אתה יכול לקחת ויטמינים  ותרופות, והם לא. אתה יכול לאכול טוב, והם לא. אתה יכול לחזור הביתה, והם לא. כי זה הבית שלהם.
וכל פעם שאתה מביט בסופות הברקים, מקשיב לרעמים, או מתפעל מיופיו ועוצמתו של הטבע הזה, אתה לא יכול שלא לכעוס קצת על עצמך, כי מה שבשבילך הוא יופי או אטרקציה תיירותית, בשביל חלק מהאנשים פה הוא גזר דין מוות.
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: