פרשת השבוע – הקריאות של ראש השנה: גירוש הגר ועקידת יצחק

 

1.
בראש השנה אנו מדלגים על פרשת האזינו הנהדרת – אותה אנחנו שומרים לשבת שבין כסה לעשור – וביום הראשון של החג אנו קוראים את פרשת לידת יצחק וגירוש הגר (בראשית כ"א).
2.
הסיפור בקצרה: אברהם ושרה הזקנים מולידים את יצחק. אחרי כמה זמן שרה רואה את ישמעאל, הבן הקטן של הגר – האמה שילדה את בנו הבכור של אברהם בפרק ט"ז – מְצַחֵק. שרה חוטפת עצבים (אולי זה דיכאון לאחר הלידה), ואומרת לאברהם לגרש אותו ואת הגר. אברהם לא אוהב אותו, אבל אלוהים אומר לו לשמוע בקולה: "בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע. וְגַם אֶת בֶּן הָאָמָה, לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ – כִּי זַרְעֲךָ הוּא".
אברהם, חלש כדרכו, נכנע, מצייד את אמתו בלחם ומים, ומגרש אותה ואת בנה.
3.
הגר תועה במדבר באר-שבע. ואז: "וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת; וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם. וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד, הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת, כִּי אָמְרָה, אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד.
וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ.
וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם,
וַיֹּאמֶר לָהּ: מַה לָּךְ הָגָר; אַל תִּירְאִי, כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם.
קוּמִי שְׂאִי אֶת הַנַּעַר, וְהַחֲזִיקִי אֶת יָדֵךְ בּוֹ: כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימֶנּוּ.
וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם; וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת-הַחֵמֶת מַיִם, וַתַּשְׁקְ אֶת-הַנָּעַר.
וַיְהִי אֱלֹהִים אֶת-הַנַּעַר, וַיִּגְדָּל; וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת".
4.
סיפור מטריד למדי. קנאת נשים, אב שמגרש את בנו, אם הצופה בבנה הגוסס. למה אנחנו קוראים את הפרשה הזו בראש השנה? שלל תשובות יש על השאלה הזו, ואף אחת מהן לא מספקת אותי.
5.
ביום השני של ראש השנה – אם לא הספיקו לנו סיפורים מטרידים – אנו קוראים את פרשת עקדת יצחק (בראשית כ"ב). פרשה מטרידה הרבה יותר.
6.
העתקתי אותה עבורכם:
"וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אַבְרָהָם. וַיֹּאמֶר, הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ  אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ לְךָ  אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם  לְעֹלָה  עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.
וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ, וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ, וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ; וַיְבַקַּע, עֲצֵי עֹלָה  וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים…
וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק. וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו, שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר, וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה; וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם.
וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה, וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ, וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת; וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו.
וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו, וַיֹּאמֶר אָבִי, וַיֹּאמֶר, הִנֶּנִּי בְנִי; וַיֹּאמֶר: הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים, וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה?
וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה, בְּנִי; וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם, יַחְדָּו. 
וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ, וַיַּעֲרֹךְ אֶת-הָעֵצִים; וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ, וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ, מִמַּעַל לָעֵצִים.
וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ, וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ.
וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה מִן-הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר: אַבְרָהָם אַבְרָהָם. וַיֹּאמֶר, הִנֵּנִי.
וַיֹּאמֶר: אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר, וְאַל תַּעַשׂ לוֹ, מְאוּמָה: כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי.
וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא וְהִנֵּה-אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו; וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל, וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ…
וַיִּקְרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֶל-אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן-הַשָּׁמָיִם. וַיֹּאמֶר, בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם-יְהוָה: כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידֶךָ. כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ, וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת הַיָּם".
7.
וכל שנה זה מרתיח אותי מחדש, וכל שנה אני חוטף עצבים על אברהם; אברהם שמוכן לגרש את בנו הראשון ולשחוט את בנו השני, אברהם הנכנע, המתרפס, אברהם שלא מסרב גם כשהפקודה היא בלתי חוקי בעליל – מה יותר בלתי חוקי ובלתי מוסרי מלגרש ולהרוג את ילדיך?
אברהם הוא לא האבא שהייתי מאחל לעצמי או לילדיי. והוא גם לא הבעל שהייתי מאחל לבנותיי או לאהובתי (זוכרים איך אמר לשרה לומר שהיא אחותו וסירסר בה רק כדי לחוס על חייו?).
8.
למה א
נחנו צריכים להיזכר בפרשיות האלה דווקא בראש השנה? נכון, יש פה מבחנים של אמונה, יש רמז לשופר, יש תזכורת לברית בין אברהם לאלוהים – הכל קיים, אבל עדיין: מאוד מטריד.
9.
ואל תגידו לי: אמונה באלוהים. תעשו לי טובה ואל תגידו לי את זה, כי להיות מוכן לשחוט את הבן שלך לא מראה על אמונה באלוהים. מי שמוכן לשחוט ולגרש את הילדים שלו הוא לא אדם מאמין: הוא אדם חלש ורע ואטום.
10.
ואל תגידו לי: אברהם ידע שאלוהים לא ייתן לו לשחוט את יצחק. תעשו לי טובה ואל תגידו לי את זה, כי גם אם אברהם ידע, הרי שיצחק לא ידע, ומי שמוכן לעקוד את בנו אל המזבח רק כדי להוכיח נקודה או לזכות בהתערבות הוא לא אדם מאמין.
וגם אם אברהם ידע שישמעאל יהיה לגוי גדול, הרי שישמעאל לא ידע, ומי שמגרש את בנו הוא לא אדם מאמין, או לפחות לא אדם שמאמין בדברים הנכונים.
11.
חיסכו ממני את הרי הפרשנויות: אני מכיר אותן בעל פה, האמינו לי שאני מכיר אותן. מכיר, אבל לא מקבל.
12.
הקריאות של ראש השנה, מבחינתי, באות להזהיר אותנו – אל תהיו כמו אברהם. כשאתם שומעים את הקולות האומרים לכם לעשות מעשה רע, אל תעשו אותם. אל תיכנעו לקפריזות של אלוהים, כי אלוהים הוא קול פנימי, הוא הילד הרע. לא תמיד הוא צודק ולא תמיד הוא מבין, לפעמים הוא סתם עושה ניסויים בבני אדם.
13.
מבחינתי, הקריאות של ראש השנה מלמדות אותנו לקח חשוב מאין כמותו: הרי אנחנו עומדים לדין, ודווקא ביום הדין הזה, כשאנחנו עומדים חרדים ומבולבלים, מראות לנו הפרשיות את הצד האפל של השופט.
14.
זוהי נקודה חשובה, אחיות ואחים: הפרשיות האלה הן הגילוי הנאות של אלוהים. דרך שתי הפרשיות האלה אלוהים מזהיר אותנו. ראו, אומר לנו אלוהים, איך אני יכול להיות קפריזי ואדיש. לא תמיד יש צדק, אומר אלוהים.
15.
והרד"פ מוסיף ואומר: "ישמעאל ויצחק הפכו לגוי גדול לא בשל אביהם-אבינו, אלא דווקא בשל חולשתו וכניעותו. אביהם מוכן היה לגרשם ולהרגם, ועל כך הפך אותם אלוהים לגויים גדולים. ללמדנו שתחילתו של הגוי הגדול ביותר היא אי הוודאות בחיים עצמם, ולעולם תלך אי הוודאות הזו לצד הגוי – גדול ככל שיהיה".
16.
הרד"פ מפתיע פה, לפחות אותי, בפרשנות פסיכולוגית לעילא. אני קורא אותו ומבין אותו כך: הילדים הקטנים האלה, שהחוויה הראשונית שלהם, החוויה המכוננת ביותר בחייהם הצעירים היתה חוויה של גירוש וכמעט מוות, הם עצמם מפצים את עצמם והופכים לגויים גדולים.
זה הכל פיצוי עצמי.
17.
לסיכום: שני שיעורים חשובים מלמדות אותנו הפרשיות האלה. האחד: השופט יכול להיות בעייתי ולא מובן. השני: בבסיס הפסיכולוגיה של שני העמים האלה – ישמעאל ואנחנו – עומדת חוויה שלילית, חוויה של בגידת אב. לא נעים. על הרקע הזה, קל יותר להבין אותנו ואותם, לא ככה?
18.
ואולי בגלל זה השופר. ואולי השופר בכלל לא מיועד להעיר אותנו, את האנשים, כי אם את האלוהים, להזכיר לו שיהיה הוגן, שיהיה טוב לב, שיאהב אותנו, שלא ישחט ושלא יגרש, שייתן חיוך קטן, שישלח איזה גשם של ברכה. שיהיה טוב ומיטיב. אנחנו נעשה את שלנו, ושהוא יעשה את שלו.
19.
אחיות ואחים, שתהיה לכם שנה טובה, שנת אושר ואהבה.