ארכיון חודשי: מאי 2003

שוב ניצלנו!

שעתיים אחרי הלא-פיגוע בג'ירף (אין מסקנות)

אני לא שמעתי פיצוץ, אבל הטלפונים כבר התחילו להגיע; הרצף הרגיל. שמעתם? היה פיגוע. בגי'רף. אתם בסדר? הכל בסדר? בטלוויזיה לא היה כלום, אבל מהר מאוד היה ב-Ynet שזה בכלל לא פיגוע, כולה בלון גז. עוד סבב טלפונים קצר, טלפון לחבר שעובד במקום, הכל בסדר. הכל נגמר. מישהו צעק זאב פעם ראשונה? מישהו צעק זאב פעם שניה? מישהו צעק זאב פעם שלישית?

סבבה, כמובן. לא התאים לי פיגוע. עוד לא יצאתי מהפיגוע הקודם, במייק'ס פלייס. אתם מבינים, פשוט הכרתי קצת את דומיניק שנהרגה שם. לא בא לי לדבר על זה, ואני גם לא טוב בהספדים (שקלתי אם לכתוב על זה טור, או פה, אבל לא יודע, לא נעים לי), אבל האמינו לי שלא קל. ככה שלא התאים לי פיגוע עכשיו. עוד לא גמרתי להוציא את הדגים מהפצצה הקודמת, כמו שכתוב במציצים.

פתאום, כשחיפשתי דרך להתחיל את הפיסקה הנוכחית, קלטתי שזה האתר שלי – שלי! – ושאין לי מכסה של מלים למלא, ואין לי דדליין. פתאום זה הכה בי: אני כותב כמה שאני רוצה, מתי שאני רוצה! זה כל הקטע, לא? פריסטייל. אם אני רוצה, אני יכול לגמור את הרשומה הזאת כאן.

פתיחה

איזה מלחיץ זה כשיש לך אתר באינטרנט. ועוד בלוג. ועוד בפרוייקט תוכן יוקרתי. מלחיץ לאללה. אין לי בכלל מושג מה אני עושה פה. האם אני באמת צריך עוד בימה? לא מספיק לי לערוך מגזין ולכתוב טור אישי בשני עיתונים שונים? האם אני באמת צריך אתר אינטרנט משל עצמי? מה יש לי? ויותר מזה, האם אני לא נוהג בבזבוז חסר אחריות של רעיונות? ז'תומרת, גם ככה אני צריך לייצר כל הזמן מילים, ועוד מילים, ועוד מילים, שלא לדבר על פסיקים (וסוגריים).
אף פעם לא כתבתי יומן, אף פעם לא הייתי דומיין (מחרגול ופיל יוצא חרפיל, מיומן ודומיין יוצא יומֶיין). אני בכלל לא יודע מה אני מתכנן לעשות עם העניין הזה, אבל אני מתכוון ליהנות מזה.
סבא שלי ז"ל היה אומר, כמו הרבה אחרים, שהאדם נולד עם כמות מוגבלת של מילים וכשהוא גומר אותם, הוא מת. אני אוהב לראות את זה הפוך (וכל דבר אפשר לראות אותו הפוך. "מה שאי אפשר לראות הפוך, אי אפשר לראות בכלל", כתב חבייר שירוקי); ככל שיש לך יותר מלים, אתה חי יותר, או לפחות יותר טוב, כי גבולות השפה, כמו שאומרים הפילוסופים, הם גבולות העולם, כלומר שהכל גמיש.
הכל גמיש, חברים, זה מה שאני מנסה לומר.
נרגעתי, אני כבר לא לחוץ מזה שיש לי יומֶיין. יש לי מקום לאפסן כל מני דברים שכתבתי בעבר, בעיקר טורים, פרקים מספר שכתבתי, "צדוק בנפתולי התשוקה" (הוצאת בבל). כדאי לכם לקרוא, אחלה ספר.
אני גם לא יודע אם ההתעסקות ביומֶיין תפריע לי לשבת ולכתוב עוד ספר (אני מתכנן משהו טוב, מין פטריק קים פוסט-מודרניסט פוסט-הומניסט דקונסטרוטיביסט, אבל מה – קורע מצחוק, עם מלא סקס ואלימות. אולי, אם יהיה לי משהו, אני פשוט אשים אותו פה), אבל אני אומר יאללה, תנסה. בוא פשוט תכתוב מה שבא לך.
בא לי משהו קצר, פרוזה להקפצה, דימויים להנחתה:
לפני כמה שנים הייתה תקופה שהייתי נוהג להיכנס לפאב, לשבת על הבר ולומר למוזג/ת: תעמיס/י עוד ג'יימסון על משאית האהבה. זו הייתה תקופה יפה, לחשוב על עצמך כעל משאית של אהבה, דוהרת בכבישים הריקים, הארוכים, או עומדת בפקקים צפופים, אינסופיים. הייתי מדמיין את עצמי לוקח סיבובים גדולים במשאית האהבה, עושה את הרעש הזה של הרברס, מגלח מראות של מכוניות, צופר בצופרים, תופס חניות, חוסם רחובות, הייתי מדמיין את עצמי פורק, מעמיס, פורק, מעמיס. הייתי נכנס לפאב והייתי אומר: תעמיס עוד ג'יימסון על משאית האהבה. זה היה כיף. הייתי שר לעצמי כל הזמן את "איטס מיי לייף" של האנימלז, שיר עם אנרגיות מטורפות ומסר משחרר, וגם את "דונט סטופ מי" של קווין (השיר שפותח את הספר שלי).
איכשהו, נגמרה תקופת המשאית, לא זוכר בדיוק מתי. לתקופה קצרה הייתי אומר לאנשים שאני סוור בנמל הישן של אודסה, אבל זה לא היה להיט גדול. מפה לשם, עכשיו אני מסתובב בלי דימוי מסודר. לפעמים אני רואה את עצמי מסתובב בשדה רחב עם שק גדול של מילים, זורע (השמש קופחת, אך כובעי רחב שוליים). פתאום נכנס לי משהו לעין, איזה זבוב קטן, ואני מתחיל לדמוע. באותו זמן אני רואה את עצמי מהצד, דומע, ואז אני אומר לעצמי משפט שיהפוך לקלאסיקה: הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו.

צדוק יודע ליהנות

 

שפתיים נפגשות כמו התנגשות חזיתית בין דימויים של געגוע. התקרבות אלכסונית, מבט אחרון לפני עצימת העיניים, נשימה של פה חדש. שפתיה נחות על שפתיו לרגע שמריח כמו הבטחות מתקיימות. רכות, אדומות, ריחניות, מתוקות. לאט, בהתפנקות של תינוק שבע, היא יונקת את שפתו העליונה. פיו נפער קלות, ושפתיה סוגרות על שפתו התחתונה כמו נמר על במבי. הפינוק מפנה מקומו לתובענות, והתובענות מפנה מקומה למנוחה קצרה של בשר על בשר. הצבעים שבחוץ דוהים על חשבון הצבעים שבפנים, ושני בני אדם חווים ביחד חוויה.

לשונה טועמת, מתלקקת, מלחכת קלות את הצד הפנימי של שפתיו, ואז חודרת – קרירה ולוהטת – אל תוך פיו של צדוק. טעימה לצדוק הלשון החדשה. לשונה מפשקת את שפתיו של צדוק, מתגרדת על שיניו וחודרת אל פיו, מלטפת אותו מבפנים, חוקרת אותו ביסודיות ושותה אותו כמו חטא. הלשון של צדוק נשלחת קדימה, נמצצת חזק וחלש וחזק וחלש. עכשיו היא נושכת קלות את הלשון של צדוק, ומלקקת אותה לכל האורך כמו סוכריה מתוקה מתוקה. ועכשיו היא נושכת את שפתיו של צדוק, סוחטת אותן. ועכשיו הלשון של צדוק הגיעה תורה לבקר במקום לא מוכר, ועכשיו השפתיים של צדוק הגיע תורן לינוק שפתיים, והלשון של צדוק חודרת כמו אמת מלובנת וטועמת טעמים חדשים.

היא נצמדת אליו בחוזקה, מגרונה יוצא לא יוצא קול חלש ומופתע, היא מרגישה את הזין של צדוק עומד, את חזהו, את כתפיו, והיא יודעת שהוא מרגיש את פטמותיה הזקורות נמעכות על חזהו, ואת ירכיה החמות, ואת מותניה, והיא מרגישה את ידיו של צדוק על ישבנה דרך האריג הדק של שמלתה הקצרה, והיא מרגישה את ידיו של צדוק מתחת לשמלתה, והיא מרגישה את חומו של צדוק, והיא מריחה את הריח של צדוק וטוב לה. היא לא יכולה להתנתק מהגבר הזה, וזה הדבר האחרון שהיא רוצה עכשיו.

ידיה, קרירות ורכות ויעילות, פותחות במיומנות את כפתורי מכנסיו, משחררות שני כפתורים ומחליקות מתחת לחולצתו. אצבעותיה מרפרפות על גבו, על מותניו, על בטנו, צובטות קלות בפטמותיו ולופתות את ישבנו. ידיה נחות לרגע על הזין העומד של צדוק. צדוק מרים ראש, מותח צוואר אל השמים, מרפה את הגוף ואת הנפש ומפקיר צוואר לתענוג. צדוק מוכן להתמסר, וצדוק מתמסר.

לשונה נחה לרגע בשקע מתחת לצווארו, ויוצאת למסע איטי ומהופנט שיסתיים בתנוך אוזנו של צדוק. צדוק עוצם עיניים, מרגיש את המסלול שעושה לשון לא מוכרת על צוואר מוכר, הצוואר שלו, צדוק מרגיש ליקוק בעורף, ומצטמרר מתענוג. ידה האחת חופרת בשערו, השנייה מחליקה מתחת לתחתוניו, והיא מלקקת ונושכת קלות את תנוך אוזנו של צדוק, שיכול היה לשמוע פעמונים אם היה מתפנה לזה. צדוק מבקש בלי קול, והיא מעבירה לשון זריזה במקום הנעים שמאחורי התנוך, ומכניסה לשון לאוזן של צדוק, משהה אותה שם לרגע של חרשות אלוהית, מחליקה החוצה, נושפת חלש על אוזנו הלחה, וחודרת אליה שוב. הו, בייבי, אם יש דבר שכדאי לחיות בשבילו, זה הדבר. עוד, עוד. וצדוק מקבל עוד. ובצד השני. וצדוק מקבל בצד השני. אל תפסיקי. אני לא מפסיקה. והעולם לא מכיל מספיק תענוג בשביל לתאר מה עובר על צדוק, אבל הוא מכיל את המילה אלוהים. וצדוק לוחש, הו אלוהים.

וצדוק פורש ידיו לצדדים, ונשכב, מניח לה לפשוט מעליו את חולצתו, לחלוץ את מגפיו, להוריד ממנו את הגרביים ואת המכנסיים ואת התחתונים. וצדוק עירום. והיא רוכנת מעליו, וידיה מלטפות את ירכיו, ומשרטטות על גופו וחזהו, ולשונה מלקקת את בטנו, ואצבעה בתוך פיו, וצדוק מוצץ את האצבע ונושך אותה, וידיה מלטפות את הזין של צדוק, והיא מוצצת את פטמותיו של צדוק ומלקקת לו את בית השחי. וצדוק בעננים.

ועכשיו היא אוחזת את הזין של צדוק ומכניסה אותו לפיה, וצדוק מלטף את פניה, והיא עולה אליו לנשיקה ארוכה ורכה, ועכשיו היא חוזרת, מלקקת לו את הביצים, ממשיכה ללקק אותו לכל האורך, מוצצת אותו, מלטפת אותו. צדוק מתנשם. צדוק אוהב כשמוצצים לו. וצדוק אוהב כשמוצצים לו ומרימים אליו זוג עיניים למבט. המבט הזה בין גבר לאישה, כשאיבר מינו של האחד בפיו של השני, הוא המבט המועדף על צדוק.

צדוק משיל את שמלתה מעליה. אני רוצה לראות אותך מורידה את החזייה. זוג שדיים משתחררים, מתגלים לעיני צדוק, יפים הם בעיני צדוק, והוא מביט בהם בהשתאות ואומר ואוו, הם כל כך יפים, והוא מנשק אותה, וידיו מלטפות את שדיה, מערסלות אותם, מועכות אותם, מקיפות באצבע רכה, מרפרפת, את פטמותיה הזקורות, העירניות, וצובטות אותן קלות. וצדוק מלקק שדיים ויונק ומצייר ציור עם הלשון על שדיים יפים. וידו האחת מלטפת את ירכיה, מבפנים החוצה, ועוברת בעדינות על הכוס הנהדר, ואצבע הוא שם בפיה, ואת האצבע מלקק גם הוא, ואת האצבע הוא מרטיב בין רגליה, ומחייך אליה, והיא מתענגת כמו אישה שמתענגת.

היא מתנשמת, מאושרת, אצבעותיה לופתות את כתפו של צדוק, חורצות בה צלקות. צדוק, היא לוחשת בגרון ניחר, אני רוצה למצוץ לך עוד. צדוק לא נוהג להתווכח כשעומד לו. צדוק מתיישב על הספה, מפשק רגליים. היא יורדת על ברכיה להמשיך, צדוק מנשק אותה, היא מועכת את הזין שלו בין שדיה ומוצצת לו עוד. כל כך טוב, ממלמל צדוק, כל כך טוב, מלטף את שערה ברכות, מתערב לא מתערב בקצב. כן, כן, כן, כן.

ידיה אוחזות בתחת של צדוק, היא מקיפה אותו, בולעת את כולו, אצבעותיה מטיילות בכל כולו. איפה צדוק ואיפה העולם. איפה צדוק ואיפה הזמן. צדוק אבוד בנפתולי התשוקה של צדוק, לחישותיו הופכות להברות, וההברות למילים באי-שפה, והמילים לצעקות, וצדוק צורח מעונג. אין שום דבר עכשיו בעולם חוץ מצדוק והגוף שלו והתענוג שמחבר ביניהם. צדוק המטאפיזי מרוכז בצדוק הפיזי, ויחד הם צורחים/צוחקים/שרים/לוחשים/בוכים/מדברים באי-שפה. לא רואים דואט כזה כל יום. וצדוק מתפרץ מתוך צדוק כמו התחלה חדשה, ובשמים הם רוקדים ויוצרים את כל הצורות בכל הצבעים. וצדוק לא יודע כלום עכשיו. אין לו מושג מכלום, מכלום אין לו מושג, הוא רק רוצה עוד.

וצדוק
רוצה
עוד.

 

נגמר לי הצדוק

1.
נגמר לי הצדוק, יש לך קצת צדוק
עליך?
יש לך קצת צדוק
בבית?
מכיר מישהו שיש לו
צדוק?
מכיר מישהו שמכיר
מישהו?
מה זאת אומרת, למה אני צריך
צדוק?
מכיר מישהו שלא צריך
צדוק?
מכיר מישהו שמכיר
מישהו?

2.
נגמר לי הצדוק, נתקעתי בלי
צדוק.
חשבתי שיש לי עוד, אבל
טעיתי.
עוד מעט באים אורחים ואין לי
צדוק
להגיש להם.

3.
נגמר לי הצדוק, איזו תחושה
מוזרה.
אבל בכלל לא דומה לתחושה שהייתה לפני שהיה לי
צדוק.
ממש, בכלל לא דומה. בכלום.
נכון, גם אז לא היה לי
צדוק,
אבל זה בכלל לא אותו דבר.

 

הטרילוגיה הספִּיראלית

עיונים מתקדמים ב"נגמר לי הצדוק", מאת ריקרדו קרפצ'קוב

 

(הערה: ריקרדו קרפצ'קוב, המכונה "אִיל פּרופֶסורֶה", הוא מהמוערכים בפרשני צדוק. קרפצ'קוב מכהן כראש החוג ללימודי צדוק במכללה החדשה ללימודי תרבות שליד האוניברסיטה החצי פתוחה.)

"רוב המבקרים וחוקרי השירה ניגשים אל "נגמר לי הצדוק" כפרק המכיל שלושה שירים נפרדים. אנדריי ארמיטאז' מצביע, בצדק, על ההתייחסות של צדוק לעצמו כאל מוצר צריכה / סמל סטטוס, וטוען כי "נגמר לי הצדוק" הוא מחאה של צדוק נגד השימוש שנעשה בשמו. שלא כמו דגלאס וויגין, אינני עוין את ארמיטאז'. אני רואה בו פרשן לגיטימי, אם כי לא מעמיק במיוחד. טענתו בנוגע לקוביות השירה מעניינת, אך לוקה במה שצדוק מכנה "מנת יתר של הבנת הנקרא".
וויגין נוטה לשייך את הקובץ לתקופת "צדוק המאוחר", ומקובלת עלי ההנחה הזו. הקובץ, כך נראה, לא יכול היה להיכתב לפני "האני האלסטי" (למרות זאת, אני חולק על וויגין שטען כי הקובץ נכתב לאחר "כתב הוויתור על הרעיונות והחלום הבלתי אפשרי"). וויגין מכנה את שלושת קוביות השירה כ"התכווצויות של התודעה, רסיסי דיאלוגים פנימיים, זהו 'החושך המוחלט שבאמצע המצמוץ' עליו מדבר צדוק בקריוקי של המערבון". וויגין אף מרחיק לכת ומשייך את כתיבת הקוביות לגבר מהמערבון. זוהי השערה מרתקת, אם כי פרועה למדי ומחוסרת כל בסיס.
חבייר שירוקי, שגיבש לעצמו קהל מעריצים לא קטן, טען כי המילה "לי", המופיעה בשלושת השירים, היא "לי" אילמת, שלא צריך לומר אותה. שירוקי קורא את הפרק כקינה פוסט-אפוקליפטית. הוא נוקט בשיטה של צדוק עצמו (ראו סעיף 4 של ה"נעלי השבת של צדוק או אפוקליפסה ורומנטיקה; אנטי מניפסט"); לטענתו, לא מספיק להוריד את המילה "לי", אלא אפשר גם להחליף את המילה "צדוק" במילים אחרות המתארות אידיאל (אמת, אהבה, צדק, כבוד, חירות, וכד').
זו תיאוריה מרתקת, ואין ספק ששירוקי ראוי לשבחים על משב הרוח הרענן שהוא מביא אל השיח הספרותי. חוסר הכבוד שהוא מרשה לעצמו כלפי צדוק מעורר כבוד.

אולם לטעמי, הם כולם טועים. בעיני, הפרק 'נגמר לי הצדוק', שחותם את החלק הראשון ב'הפרוזה והפרוזאק', מהווה טרילוגיה לירית-טלגרפית רבת עוצמה, העוסקת בהתמודדות עם מה שהיה ואיננו. בעיני, אין להפריד את שלושת קוביות השירה הללו אחת מהשניה. בוודאי שאין לשייך אותן לאף אחד זולת צדוק.

נחזור אל הטקסט, ונעיין בו מחדש, לאחר שנעשה זאת לא יישאר שום ספק בנוגע למאפיינים הטרילוגיים של היצירה.

בפרק הראשון בטרילוגיה פונה הגיבור אל מקור חיצוני לעזרה, ומקבל רק תשובה אחת: "לא". נהוג לקרוא את החלק הזה כביקורת על הממסד הספרותי, או הממסד הדתי, שלא מסוגלים להציע אלטרנטיבה לצדוק, או לכל דבר אחר. אין להם את מה שהגיבור צריך; לא עליהם ולא בבית. הם גם לא מכירים אף אחד שיש לו, או אפילו מישהו שמכיר מישהו שיש לו.
צדוק, העוין את הממסדים, אומר לנו – ולגיבור שלו – בפשטות: אל תחפש את זה אצל אחרים.

הפרק השני מתחלק לשניים. חלקו הראשון עוסק בהלקאה עצמית ("נתקעתי", "טעיתי"), ומהווה ביקורת חריפה על המערכת שלימדה את האדם לחשוב שהוא לא בסדר. שתמיד זה הוא שלא בסדר. החלק השני של הפרק השני עוסק בהתמודדות עם הסביבה, או עם מה שצדוק מכנה בעיית ה"מה יגידו". האורחים הם כמובן רמז למלאכים שבאים לבקר את אברהם אבינו (בראשית, י"ח, א – י), מראשוני ומגדולי ה"מה יגידו".
צדוק, מהמתנגדים הקולניים של שיטת ה"מה יגידו", אומר לנו – ולגיבור שלו – בפשטות: אם זה לא בשבילך, אל תטרח.

החלק השלישי של הטרילוגיה עוסק במה שצדוק מכנה "עול התקדים", או "האדם התקדימי". מושג "האדם התקדימי" תופס מקום מרכזי במשנתו של צדוק. דומה שראוי להתעכב עליו מעט.
צדוק ממשיל את האדם התקדימי לזה שצולח נהר רדוד בעזרת שתי אבנים; זה שהתקדמותו, והישארותו יבש, תלויים תמיד באבן של הצעד הקודם. אם לא יפנה לאחור ויציב את העבר לפניו, לא יוכל להתקדם.
האדם התקדימי, על פי צדוק, משים עצמו כמי שמכבד את העבר, אולם למעשה מבצע "רצח-עבר" – הוא מתעלם מרצונו של העבר להישאר בעבר על ידי שהוא הופך אותו להווה; הוא מבטל את ההווה בכך שהוא מחיל עליו את העבר; והוא מונע את העבר של העתיד בכך שהוא מחיל על ההווה את העבר הרחוק.
האדם התקדימי, על פי צדוק, "חי בזמן-לא-זמן". האדם התקדימי, על פי צדוק, "לא משאיר עקבות של יותר מצעד אחד". האדם התקדימי של צדוק, "אי אפשר להתחקות אחריו", ולכן אין לאדם התקדימי קיום של ממש.
"עדיף להיספג במימי הנהר של העתיד מאשר להישאר יבש על סלעי העבר, ועדיף להישאר יבש על סלעי העתיד מאשר להיספג במימי הנהר של העבר", כותב צדוק בספרו "גם מסע של אלף קילומטר נגמר בצעד אחד קטן; אוסף הפרכות".

צדוק שולח את גיבורו אל האתגר של מציאות חסרת תקדים. הניסיון להשוות רגש כזה לרגש אחר נכשל, והגיבור חווה רגע אותנטי. והאותנטיות היחידה, על פי צדוק, היא התחושה הפשוטה והשורפת המתוארת בשורה החותמת את הטרילוגיה: "אבל זה בכלל לא אותו דבר".
צדוק, אותנטיסט מובהק, אומר לנו – ולגיבור שלו – בפשטות: אם זה דומה, סימן שזה משהו אחר.

"נגמר לי הצדוק" היא טרילוגיה ספִּיראלית רבת עוצמה שמעבירה את גיבורה דרך מסלול המכשולים של האובדן – הפתאומיות, הצורך, חוסר הבושה, חוסר האונים, הכעס, תחושת האבסורד, הויתור, ולבסוף ההשלמה עם העובדה שאין בעצם השלמה עם העובדה. זוהי טרילוגיה המהווה שיר הלל לתחושה האותנטית.

 

 

עוד מתוך "צדוק בנפתולי התשוקה"

השביתה ואני

 אני עומד במטבח, שורק נעימה מתוך סרט ישן, ומתקין ארוחת בוקר ישראלית קונטיננטלית – סוחט תפוזים, מקפיץ חביתיות, חותך סלט, מחמם פרוסות לחם ומרתיח קפה שחור בפינג'ן. אה, כמעט שכחתי את חצאי האשכולית. בלעדיהן בוקר הוא לא בוקר.

מחדר המיטות יוצאת השביתה הידידותית. שיערה עדיין סתור, עיניה נפוחות, ולגופה רק אחת מחולצות הכותנה האיכותיות שלי. היא נראית נהדר. בוקר טוב מותק, אני אומר לה, איך ישנת? היא מחייכת. מי הספיק לישון, היא אומרת לי. השביתה הידידותית מתקרבת אלי מאחור ומחבקת אותי. אני אוהב כשהן עושות את זה. רוצה ארוחת בוקר, אני שואל אותה. יש לי רעיון טוב יותר, היא אומרת, לשונה כבר מלחכת את תנוך אוזני הימנית, או השמאלית, או את שתיהן לסירוגין. שביתות מתות עלי.

שעה אחר כך אנחנו מעשנים סיגריה. שמע, היא אומרת לי, כל העיתונאים שהייתי איתם עד היום היו כל כך עלובים בהשוואה אליך. עזבי, אני אומר לה, אני לא באמת עיתונאי, ואני מוכרח לומר לך שגם את לא שביתה רגילה, את כל כך ידידותית שזה משהו. אתה מכונה, היא אומרת לי. את יכולה לקרוא לי משאית האהבה, אני משיב.

מהרחוב עולים אדי ריח הזבל ונכנסים אל חדר השינה (ויקטוריאני, בטח ויקטוריאני). זה עושה לה את זה כל פעם מחדש, והשביתה הידידותית רוצה לעשות עוד סיבוב על רכבת ההרים שהיא אני. אחר כך אנחנו מעשנים עוד סיגריה. מותק, אני אומר לה, אל תעשני כל כך הרבה, מחירי הסיגריות עלו.

איך נפגשנו, אתם שואלים? סתם, ברחוב. היא ישבה על ערימת זבל וניגנה בגיטרה, אני בדיוק חזרתי מחוג טיסנאות. התחלנו לדבר, ואחרי כמה דקות כבר ידעתי שזה זה. אהבה, אתם יודעים, זה לא משהו שאתה בוחר, זה משהו שבוחר בך.

שמע, היא אומרת לי, רציתי לדבר איתך על משהו. דברי אוטוסטרדה בייבי, אני אומר לה. יש לי תחושה, אומרת השביתה הידידותית, שאתה לוקח אותי כמובן מאליו, והאמת – מתחיל להימאס לי מזה. על מה את מדברת, אני מוחה, אני לוקח אותך כמובן מאליו? אנחנו לא מכירים מספיק זמן בשביל זה. בדרך כלל לוקח לי לפחות חודש עד שאני מתחיל לקחת שביתות כמובנות מאליהן.

אתה כבר לא מדבר עלי עם החברים שלך, היא מוחה, אתה כבר לא לוקח אותי למקומות. כמה זמן כבר לא היינו בשדה התעופה? כמה זמן כבר לא לקחת אותי לאיזו מרפאת חוץ, או לאיזה משרד ממשלתי, או לפחות לאיזה נמל או לחברת החשמל, אני כבר לא מדברת על זה שלא היינו בבזק. אנחנו כבר לא מבלים יחד. מה, אתה כבר לא אוהב אותי?

תראי, אני אומר לה, אני חולה עלייך. החיים שלי לא אותו דבר מאז שנפגשנו, את קרן שמש ביום סגריר, את שושנה בין החוחים, את הדובדבן שבקצפת. אתה אומר את זה לכולן, אני יודעת, אומרת השביתה הידידותית. בעיניה כבר נקוות דמעות. תעשי לי טובה, אני אומר לה, אל תבכי, את מרטיבה לי את אחת מחולצות הכותנה האיכותיות שלי.

אתה יודע מה, אומרת השביתה הידידותית, נמאס לי ממך. נמאס לי להיות ידידותית כל כך ולקבל כזה יחס בתמורה. נשבר לי, נשבר לי להיות ידידותית. מעכשיו אתה תראה מה זה! מהיום אני כבר לא ידידותית, מהיום אני כללית – והכל בגללך: אין בזק, אין משרדים ממשלתיים, אין קבלת קהל, אין פינוי אשפה, אין ספריות, אין נמלים ואין הסעות לתלמידים.

את לא בסדר, אני אומר לה, מילא אני – אותי את יכולה להעניש, אבל למה את כולם? כי רק כוח אתם מבינים, אומרת השביתה. אל תדברי אלי בלשון רבים, אני אומר לה. היא זורקת עלי כרית, החדר מתמלא נוצות פוך. מראה יפה, כאילו יורד שלג, אבל לא היא ולא אני מבחינים ביופי שסביבנו. ככה זה כשרבים, מפסיקים לראות מסביב.

אני מנסה לרכך את המצב. תראי, אני אומר לה, אני בעד העובדים, בחיי שאני בעד העובדים. אני גם בעדך, תישארי, יש עוד כמה תנוחות שלא ניסינו.

השביתה לא עונה. היא לוקחת את הדברים שלה ומסתלקת. כשהיא מגיעה אל הדלת היא פונה אלי ואומרת לי בקול סדוק: חבל, זה דווקא יכול היה ללכת. כן, אני אומר לה, אם רק לא היית רוצה יותר מדי.

 

42 מעלות – טור שני

הלוואי שתהיה פה שביתה כמו שעוד לא היתה פה. הלוואי שתבוא כבר השביתה של כל השביתות. הלוואי שהבנקים יהיו סגורים, שלאנשים לא יהיה מזומן, שנמל התעופה יהיה סגור, אין יוצא ואין בא, שהררי זבל יכסו את מרכז עזריאלי, שהעוללים לא ילכו לפעוטון, שהילדים לא ילמדו, שהמבוגרים לא ילכו לעבוד, שלא יהיה דלק בתחנות הדלק, שלא יחדשו ת עודות, שלא ירשמו דוחות, שלא יעבירו סחורות, שלא ישלמו משכורות, שלא תהיה תחבורה ציבורית, שלא תהיה תחבורה בכלל, שלא יעבדו את האדמה, שלא יסחרו בבורסה, שלא יקבלו קהל, שלא ישחטו פרות, שלא יעשו כלום. הלוואי שתהיה פה כזאת שביתה שכבר לא תהיה ברירה.
ואז תבוא המהפכה.
אני רוצה שהממשלה תפעיל את הצבא נגד הגמלאים, אני רוצה שהיס"מ יפנה בכוח אימהות חד הוריות, אני רוצה טנקים בגינת דובנוב ונגמש"ים בחוף הים, אני רוצה שפעם אחת ולתמיד יבינו האזרחים עד כמה דופקים אותם, ועד כמה דפקו אותם כל הזמן כשאמרו להם: עכשיו זה לא הזמן, קודם נגמור עם ההם.
רק ככה תבוא המהפכה, כשנבין שאנחנו זה ההם שגומרים אתם. 

אני רוצה לברוח,
אני רוצה להתחבא.
אני רוצה להרוס את הקירות
שכולאים אותי בפנים.
אני רוצה להושיט את ידי
ולגעת בלהבה,
במקום בו לרחובות אין שמות

ליאור אלמליח, ילד מפתח תקווה, התאבד החודש כי לא רצה להפוך למעמסה כלכלית. בחלק מהעיתונים אמרו שהוא בן 14, בחלק אמרו שהוא בן 15, אבל זה ממש לא משנה; בן 16 הוא לא יהיה אף פעם.
חברת החשמל ניתקה את החשמל בבית אלמליח עקב חוב של 480 ש"ח. ליאור לקח את זה קשה. דובר חברת החשמל, דדי גולן, מסר בתגובה: "חברת החשמל פועלת לפי חוק, ללא הבדל בין הלקוחות. אנו מוסרים את תנחומינו למשפחה".
שקע ותקע – צמד הבובות שמפרסם את חברת החשמל – מסרו בתגובה: סחתיין עליכום.

אני רוצה להרגיש את אור השמש על פני,
לראות את האבק נעלם בלי להשאיר עקבות
אני רוצה לתפוס מחסה מהגשם הרעיל
במקום בו לרחובות אין שמות

יותר ויותר אנשים מתאבדים בגלל המצב הכלכלי. חבל שאף אחד מהם לא פוליטיקאי.

במקום בו לרחובות אין שמות
במקום בו לרחובות אין שמות
אנחנו עדיין בונים,
ואז שורפים את האהבה,
שורפים את האהבה.
וכשאלך לשם,
אלך לשם אתך
זה כל מה שאני יכול לעשות

אביב הגיע, פסח בא. בני ישראל יוצאים מעבדות לעבדות.

הערים הוצפו
ואהבתנו העלתה חלודה.
אנחנו מוכים על ידי הרוח, עפים באוויר,
הופכים לאבק.
אני אראה לך מקום
גבוה בערבה המדברית,
מקום בו לרחובות אין שמות

אביב הגיע, פסח בא. תפרו לי בגד עם כיסים, אבל הכיסים ריקים. מילאו כיסי באגוזים, אבל אין לי שיניים. שמחה רבה, שמחה רבה, חתכו לסבתא שלי את הקיצבה.

במקום בו לרחובות אין שמות
במקום בו לרחובות אין שמות
אנחנו עדיין בונים,
ואז שורפים את האהבה,
שורפים את האהבה.
וכשאלך לשם,
אלך לשם אתך
זה כל מה שאני יכול לעשות

במקום בו לרחובות אין שמות אני דופק על כל הדלתות. בסוף מישהו יציץ דרך העינית, בסוף מישהו ישאל מי זה, בסוף מישהו יפתח, בסוף אני אשב על ספה של מישהו שאני לא מכיר ואשתה תה מתוק מדי ואומר: תודה. ואז אוסיף, אולי: יש עוגיות? או: איפה השירותים? במקום בו לרחובות אין שמות הדוורים הם חכמי העדה. במקום בו לרחובות אין שמות הנשים נותנות בקלות והגברים אצבעם קלה על ההדק.
במקום בו לרחובות אין שמות תבוא מהפכה, והיא תהיה כואבת.

 

U2
The Joshua Tree (1987)
Where The Streets Have No Name

 

42 מעלות – טור ראשון

אני יושב עם עצמי בבר של מלחים וזונות ברובע העתיק של ליסבון, מרים כוסית, ועוד כוסית, ועוד אחת, לחיי. אני בא לפה הרבה, בעיקר לבד, תופס מקום בפינה ומסמן למוזג עם הראש. הוא כבר יודע. המוזגים בעיר הזאת מכירים אותי. אני מצית סיגריה והופך כוסית לגרון. לחייך, אני אומר לעצמי. לחייך, אני עונה, נזכר איך רק לפני כמה שעות רעדו קפיצי המיטה בחדר המלון.

הו בייבי, בייבי
איך יכולה הייתי לדעת
שמשהו פה לא בסדר?
הו בייבי, בייבי
לא הייתי צריכה לתת לך ללכת,
ועכשיו אתה רחוק.

בטח שאני רחוק, מותק, אני מלח, ומלחים נוטים להיות רחוקים, זאת העבודה המחוריינת שלנו, ואל תבכי ילדה, ידעת בדיוק למה את נכנסת. את בחורה ספציפית בנמל ספציפי, וגם אני ספציפי. כולנו ספציפיים, מותק, אל תעשי עניין. תפסיקי עם הדמעות, אל תעשי דרמות. בעוד כמה שעות תזרח השמש ואז נרים עוגן.
כולנו ספציפיים, מותק, ואנחנו כמו כל אחד, יה! אם אהיה פה מחר, זה כבר לא יהיה אני. קראתי באיזשהו מקום שכריסטינה אגילרה אמרה שהפופ הוא לא המוסיקה החביבה עליה כי בפופ חסר עומק. חשבתי לעצמי שבכל מקום חסר עומק, עם כל הכבוד לכריסטינה אגילרה. ויש לי הרבה כבוד לכריסטינה אגילרה.

הראה לי איך אתה חפץ שזה יהיה,
תאמר לי, בייבי, אני מוכרחה לדעת עכשיו, כי –
הבדידות שלי הורגת אותי!
אני מוכרחה להודות שאני עדיין מאמינה.
כשאני לא אתך אני יוצאת מדעתי,
תן לי סימן!
הך בי בייבי, עוד פעם אחת!

טוב נו, עוד פעם אחת ודי. אבל אז אני הולך.

הו בייבי, בייבי
הסיבה שאני נושמת היא אתה.
בחור, עיוורת אותי!
הו, בייבי יפה תואר
אין דבר שלא אעשה.
לא כך תכננתי את זה.

לא כך תכננת את זה, מה? אז איך בדיוק תכננת את זה? אל תגידי לי אפילו, אני לא רוצה לשמוע. אני עושה תנועה קלה עם הראש והכוס שלי מתמלאת. כל התכנונים שלנו שווים לתחת, והלוואי שהיה זה התחת של כריסטינה אגילרה
גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות, אני חושב לעצמי, ויד פתוחה ואצבעות, כשחושבים על זה, זו סטירה. אז מה עדיף?
יהודה עמיחי היה רגיש, אני לא אומר שלא, אבל היו לו כמה פספוסים, כמו המשפט עם האגרוף, וכמו העניין עם המקף בין תאריך הלידה ותאריך המוות שעליו הוא חי. זה חתיכת פספוס לחשוב ככה על החיים, לא?
לא?

הראה לי איך אתה חפץ שזה יהיה,
תאמר לי, בייבי, אני מוכרחה לדעת עכשיו, כי –
הבדידות שלי הורגת אותי!
אני מוכרחה להודות שאני עדיין מאמינה.
כשאני לא אתך אני יוצאת מדעתי,
תן לי סימן!
הך בי בייבי, עוד פעם אחת!

טוב נו, עוד פעם אחת ודי, אבל אחר כך אני הולך, שיהיה ברור.

הו בייבי, בייבי,
איך אמורה הייתי לדעת
הו בייבי יפה תואר,
אסור היה לי לתת לך ללכת.
אני מוכרחה להודות שהבדידות שלי הורגת אותי,
אתה לא יודע שאני עדיין מאמינה?
שאתה עוד תהיה פה,
ותיתן לי סימן
הך בי בייבי, עוד פעם אחת!

טוב נו, עוד פעם אחת ודי, אבל שלא תגידי שלא אמרתי לך.
אני עומד מאחורי אלוהים ונותן לו כאפה בעורף. כשהוא מסתובב אני עושה לו: בזזזז.
אין לו מושג, לאלוהים, מי זה היה, ואני גם לא מגלה לו. אחר כך, כשמשתוללת סופה ומאות אנשים מתים או נשארים מחוסרי בית, אני אפילו לא מתחרט, ואני לא מרגיש אשם.

הבדידות שלי הורגת אותי!
אני מוכרחה להודות שאני עדיין מאמינה.
כשאני הרחק ממך אני יוצאת מדעתי,
תן לי סימן!
הך בי בייבי, עוד פעם אחת!

טוב נו, אבל הפעם זו באמת הפעם האחרונה.
אני עושה עוד תנועה קטנה עם הראש, הופך עוד כוסית לגרון, זורק ערמת שטרות על הדלפק והולך לכיוון הדלת. הייתי רוצה להסתכל לאחור, אבל אי אפשר להסתכל לאחור, אפשר להסתכל רק קדימה.

תן לי סימן!
הך בי בייבי, עוד פעם אחת!

Britney Spears …Baby One More Time (1999), תרגום חופשי

 

השבועיים היפים של השנה

הו, כמה אוהב אני את הזמן הזה בשנה, עת מחליק הממסד על מחוגי השעון וזורק לנו עוד שעת שמש ביום, כמו מלך החוגג יומולדת בהשלכת מטבעות זהב במשקל גופו לקהל הצוהל. השבועיים הראשונים להחלפת השעון הם עבורי הזמן הטוב של השנה. אוהב אני את תחושת היום המתמתח, את השמש, שעדיין מתנהגת כמו אורח, את האנשים היוצאים אל הרחוב, וגם את אלה שנשארים בבית. זו איננה תקופה קלה, כידוע, אבל השמש מה אכפת לה? היא מחממת.
אני, אין לי משקפי שמש, הם אבדו לי; בפתח עומדת תקופה של מצמוצים. תקופת המצמוץ בפתח, אחיות ואחים – מצמצו אל השמש! מצמצי אותו, אל תעשי לו חשבון. מצמצי אותו כמו שמצמצת אותי.
בואו נחיה, ולא עבור הדורות הבאים. בואו נחיה כמו פרפר שעוצר לנוח על פרח בצד הכביש המהיר. בואו נאהב כמו פרח בצד הכביש המהיר שפרפר עוצר עליו לנוח. אני זוכר כתובת בלי לזכור איפה ראיתי אותה, היא אמרה: "תרקוד כאילו שאף אחד לא רואה". מלים אמיתיות מאלה לא נאמרו, חברים, אתם יכולים להתערב על התחת שלכם!
טוב, הרווחנו שעה, מה נעשה איתה? האם נשקיע את השעה הזו בנדל"ן? האם נשקיע אותה בתקשורת? בחינוך? או אולי דווקא בתשתיות? יש לנו שעה שלמה, בואו לא נבזבז אותה. בואו ונעשה משהו מועיל.
בעצם, לעזאזל! בואו נבזבז אותה! אני לא אומר: בואו לא נעשה משהו מועיל, אני אומר: בואו נעשה משהו לא מועיל (הטיימינג של השלילה חשוב מאין כמותו). לעשות משהו מועיל כל אחד יכול, לא לעשות משהו מועיל גם זו לא חוכמה גדולה, אבל לעשות משהו לא מועיל – זו שירה בתנועה, שירת הזמן המתרווח. המשפטים של התקופה הזו, צריך שיהיו בהם הרבה פסיקים, אבל מעט נקודות, כי הנקודות, אתם יודעים, הן מעצורים, לעומת הפסיקים, שהם התווים של המשפט, עזבו אותי מנקודות, תנו לי פסיק, ועוד פסיק, ועוד אחד, הפסיק הוא רוח התקופה.
השמש יצאה, ולמרות שאני טיפוס של חורף, אני גם טיפוס של קיץ. אני טיפוס של כל מני דברים, וגם אתם, כי אף אחד הוא לא טיפוס של רק דבר אחד. מי שכן, משוגע. איך אפשר לא להיות טיפוס של קיץ כשהשמש מלטפת, איך אפשר להתכחש אל הקסם של לצאת – פתאום – בלי מעיל? אני מתייחס למזג האוויר הנוכחי כמו מחווה של העולם כלפי, כאילו העולם מתאמץ לשכנע שיכול גם להיות טוב ויפה. זה מרגש. רק לפני שבוע קפאנו פה כמו כלבים, והנה – משהו קרה, שינוי התרחש. וכמו שאי אפשר להכחיש את השינוי אי אפשר להכחיש את התקווה, את השאיפה, שבסוף יהיה טוב.
לוקח לי בערך שבועיים להתרגל לעניין הזה של שעון הקיץ, והרבה יותר להתרגל לשעון החורף. שעון החורף הוא שוד אור יום לאור היום. אבל למה לחשוב על זה עכשיו, עכשיו הזמן ליהנות ממה שיש, אבל מצד שני, איך אפשר שלא לחשוב על זה שגם לזה יהיה סוף, שמה שניתן גם יילקח. סססאוחתו הממסד, איך הוא יודע לטעת בנו את התחושה שהכל זמני, שהכל בידי האלה שלמעלה, שעל הכל אפשר להצביע ושאת הכל אפשר לבטל. אם אני הייתי בראש הממסד הייתי נוהג אחרת, אני מבטיח, הייתי מוסיף שמש ועוד שמש ועוד שמש, ועוד, עד שכולם יהיו שזופים ושמחים ורגועים. הייתי ממנה שר לענייני סמבה ושר לענייני סבבה, ועושה ביניהם רוטציה כל שבוע, סתם בשביל הכיף.
אומר לכם עוד דבר (שימו לב, משנים נושא): אני ממש שמח שנסגר סטאר-באקס בישראל! אני לא טיפוס של שמחה לאיד, אבל בגלל שאני טיפוס של הרבה דברים, אני קצת שמח לאיד. לא אהבתי את הצבע הירוק הזה שלהם, את תחושת "היום השלישי" בכל פעם שעברתי מחוץ לאחד מהם. להיכנס אף פעם לא נכנסתי. זה בדיוק מסוג המקומות שאתה עובד בלבלות בהם. הם מוכרים לך את המוצר שלהם בשביל שתשב בחלון הראווה שלהם ואחרים יעברו ויראו אותך יושב אצלם, צורך. לא אהבתי את זה. מבחינתי, זה מטרד סביבתי שנפטרתי ממנו.
עוד כמה מחשבות אקטואליות שהיו לי: האהדה הבינלאומית מונעת מסדאם חוסיין להשתמש בנשק כימי במלחמה. ראו מה רב כוחה של האהדה, רב הרבה יותר מכוחה של הפצצה. מבדידות, האנשים הופכים קשים, והדרך לעולם בטוח יותר לא עוברת דרך מלחמה, היא עוברת דרך אהדה. מלחמות, מי צריך אותן. ולכן, אני מתנגד לסוגיית נשים בשדה הקרב כמו שאני מתנגד לסוגיית גברים בשדה הקרב.
השביתה. אני, יותר משאני תומך בשביתה, ואני תומך בשביתה, אני מתנגד למתנגדים לשביתה. כל המתנגדים האלה לשביתה מעצבנים אותי. המתנגדים נחלקים לכמה מחנות: אלה שמפריע להם שאזרחים משתמשים בנשק הלגיטימי של זכות (וחובת) השביתה, אלה שאומרים שזה לא הזמן, ואלה שסתם מפריע להם הזבל. הראשונים רשעים, השניים תמימים והאחרונים סתם מפריע להם הזבל. את האחרונים אני לא ממש מכבד. ז'תומרת, גם לי מפריע הזבל, לכולם מפריע הזבל, אבל הרבה יותר מפריע לי שדופקים פה את האנשים ומתייחסים אליהם כמו חרא. אנשים שמפריע להם הזבל הקטן ולא מפריע להם הזבל הגדול חשודים בעיניי.

 

הבקרים של ההנגאובר הידידותי

יש בקרים שאני מאוד אוהב. אני קורא להם בקרי ההנגאובר הידידותי. אני חש בו מיד כשאני קם בבוקר, בהנגאובר הידידותי, ואני מחבק אותו כמו שרעיה נאמנה מחבקת את הקאובוי שלה שזה הרגע חזר ממסע העברת בקר של שלושה חודשים דרך מדבריות לוהטים וערבות אינסופיות, ובראשה חושבת: טוב שהוא פה, אבל למה הוא כל כך מסריח.
אני חש בו מיד כשאני קם בבוקר, בהנגאובר הידידותי, ואני איכשהו שמח שהוא פה. ההנגאובר הידידותי הוא כמו חבר מהצבא לאלה שיש להם חברים מהצבא, הוא עוגית מדלן שזורקת אותך אל מקום אחר, והמקום האחר הזה הוא מה שאני מכנה: האני האתמולי.
זה ההסבר שלי לכאב הראש המאפיין את ההנגאובר הידידותי: קרה לכם פעם שנכנסתם לדירה שכורה לפני שהדייר הקודם מצא דירה אחרת? אותו דבר ההנגאובר הידידותי. האני של אתמול, האני האתמולי, שתה קצת אתמול בלילה, אז הוא ילך עוד מעט, ובינתיים קצת צפוף. ההנגאובר הידידותי הוא דיאלוג בלתי אפשרי, ועם זאת אינסופי, בין שתי הישויות האלה ששתיהן אתה ולא אתה, כי יש עוד.
וכשצפוף, הפעולות היומיומיות ביותר הופכות קשות יותר. קצת מסובך יותר להתמצא במרחב, בהנחה שהנפש היא מרחב (דמיינו לכם שדה שיפון ענק מלא ילדים מתרוצצים, אבל בלי תפסן). צריך להיזהר עם הזכרונות, כי ההנגאובר הידידותי הוא פלשבק שיצא משליטה, הוא דז'ה-וו שהשתגע, לך אתו, אל תפחד, הוא לא יעשה לך שום דבר, הכל בראש שלך.
זה לא דבר קטן להיות יחד באותו מקום עם האני האתמולי. זה קצת כמו נסיעה בזמן, ובגלל זה הסחרחורת הקלה שמאפיינת את ההנגאובר הידידותי; ככה זה כשנוסעים בזמן. ההנגאובר הידידותי, אם תרצו, הוא פלשבק שיצא משליטה, פלשבק שחושב ג'ון טרוולטה. אח, האתמול! נשתה לחייו של האני של האתמול! נשתה לחייו של הראש המסתובב! נשתה לחיי האנטי-געגוע, כי מה שהיה, אחיות ואחים, היה; אתם יכולים לקרוא לזה אתמול ואתם יכולים לקרוא לזה אבטיח בלי גרעינים, זה לא ישנה את המצב: איטס נוט קאמינג באק, בייבי!
אח, האתמול! אח, האני האתמולי! איזה בנאדם, איזו אישיות כובשת, נרים כוסית לחייו של זה שנפטר מכל העכבות כמו כלב שיוצא מהים! נרים עוד כוסית לחייו של זה שידע לדבר את הדיבור, שלא לדבר על ללכת את ההילוך! אח, האני האתמולי, אתה חבר! חבל שאתה רואה אותי ככה, כשאני מעוך, פשוט אתמול, אתה יודע, יצאנו, עשינו סיבוב, שתיתי משהו, אתה מכיר את זה, לא? גם לך זה קורה לא פעם. שב, שתה קפה, שתה מיץ תפוזים (ויטמין סי הוא כמו נפט על מדורת ההנגאובר הידידותי: הוא מניף אותו לגבהים חדשים, אבל מקדים את דעיכתו), דבר, ספר, מה היה? בוא'נה, אתה כריש, אתה תותח, אני לא מאמין, באמת עשית את כל הדברים האלה או שאתה רק ממציא אותם עכשיו?
נחמד לבלות שעה קלה של שיחה נעימה, מתובלת בסיפורים משעשעים מכל הסוגים, נחמד שהראש קצת כבד. נחמד להיות מעוך מדי פעם, האין זאת? נחמד להתאושש לאט, לבנות את היום מחדש, ביסודיות, בסבלנות, לבחור דיסק מתאים, לשחזר את מה שצריך לשחזר, להתמודד בשיקול דעת עם הגילוי – המרעיש – שלמרות כל ה"מה שהיה, היה" וכל הדיבורים על האנטי-געגוע ("כל הדיבורים" עלק, הרגע המצאתי את זה), גם אתה מסרב לפעמים להרפות מהאתמול, או יותר נכון: האתמול מסרב להרפות ממך, כוחות משטרה גוררים אותו החוצה, אבל הוא נאחז בציפורניים, נאבק (משם קול הניסור שלא עוזב אותך מהבוקר). בוא'נה, אתה אומר לעצמך, איך הכל מתחבר ביחד: הסיבה, התוצאה.
לצערי הרב, לא מצאתי הרבה תיאורים ספרותיים טובים להנגאובר הידידותי. רובם מתרכזים בהנגאובר הקיצוני, שלא נדון בו היום, ומזניחים את ההנגאובר המינורי, את הגבהים והמעמקים המיוחדים רק לו, את צידו היפה, שאותו תיארנו, ועוד נתאר, וגם את צידו היפה פחות, כמו לחוות באופן די מדויק את הרגע שאחרי סוף העולם. מכירים את הרגע הזה? הוא מגיע בערך שעה וחצי אחרי הקימה, והוא מתאפיין בתחושה שאלוהים לקח את השלט-רחוק של העולם הזה ולחץ על Mute. זה רגע לא נעים, המכיל בתוכו תחושות אובדן, חורבן וריקנות אין קץ. גם הוא עובר. הכל עובר. זהו שחר של עידן חדש שיימשך יממה, ועדיין קצת קשה להבחין בין תכלת ללבן, תן לצללים להתפזר, בנאדם, לט דה סאנשיין אין.
ההנגאובר הידידותי – וזו אולי תכונתו הטובה ביותר – גורם לך להרגיש קצת כמו רוק-סטאר (ולא שאתה לא רוק סטאר תמיד). הייתה לך הופעה טובה אתמול, שלהבת המונים, שלחת בהם אש, הצתת את האש בעיניים של אלפי אנשים שיודעים את כל המילים בעל פה, או לפחות את הפזמון, חטיבת הקצב שלך תפקדה נהדר אתמול – המתופף היה פצצה, היה לך טוב להרגיש את הכוח, לגעת לרגע במקום הכי גבוה, כמו ילד שבפעם הראשונה מצליח להגיע בקפיצה לתקרה של החדר בו גדל. אלוהים, איזה רגע מתוק! הראו לי רגע מתוק מזה, נראה אתכם! הראו לי דימוי נקי מזה, נראה אתכם! הו, קיסר, קח ממני הכל, אבל השאר לי את רגעי הריחוף!
 

הדבר הפשוט הזה שקוראים לו רוקנרול

אני לא מאמין בגלגול נשמות, אני מאמין בבלבול נשמות, וכל זה בגלל שאני לא מאמין שיש דבר כזה כמו "אחד" בכל מה שנוגע לבנאדם. הבנאדם הוא אף פעם לא אחד כשהוא עומד בפני עצמו מול עצמו, נגיד מול מראה, ואומר לעצמו (שזה כבר מעיד על קיומו של עוד "אחד") משהו כמו: בוא'נה, אתה נראה טוב. אני לא מדבר אל עצמי בגוף ראשון כשאני עם עצמי, וגם אתם, אחיות ואחים, דעו לכם: אתם לא אחד. מי שאומר שיש "אחד" הוא שקרן, או יותר נכון: הוא לא שקרן, הוא מסכן, הוא קרבן של התעמולה.

איזה תעמולה, יא דרור, על מה אתה מדבר? אני מדבר על התעמולה של גלגול הנשמות, שאומרת שיש משהו אחד שמתגלגל. אין שום דבר שמתגלגל. יש כמה דברים – נשמות במקרה הזה – שמתבלבלים ביניהם, יוצרים דבר חדש שמתבלבל גם הוא, וכך הלאה והלאה. אנחנו תמיד יותר מאחד, ובגלל זה, אגב, אין אלוהים אחד. בעצם, יש: האלוהים הזה הוא אני. חיזרו אחרי: האלוהים הזה הוא אני. עוד פעם. זה משחרר, תודו. מי שזה לא משחרר אותו, יש לו בעיה רצינית.

אני לא אחד, ואם אני אחד זה רק בגלל שאני כמה שהפכו אחד. בעצם, למה אני אומר הפכו? הופכים. כל הזמן אנחנו הופכים למשהו, כל הזמן אנחנו מתהפכים, מתבלבלים, מתערבלים. רוצים עוד דוגמא שתוכיח שאין אחד? אין בעיה: סלט ביצים. הביטו נא, אחיות ואחים, בסלט ביצים. עכשיו, נסו לשלות מתוך סלט הביצים הזה ביצה אחת. נסו לומר: הצהוב הזה שייך ללבן הזה. לא תצליחו. אנחנו כולנו סלט ביצים אחד גדול, וכל אחד מאתנו הוא סלט ביצים בפני עצמו. אני סלט ביצים. חיזרו אחרי, אחיות ואחים: אני סלט ביצים. עוד פעם. אני סלט ביצים. זה משחרר, תודו. להיות סלט ביצים, אם תשאלו אותי, עדיף על פני להיות אלוהים, כי אלוהים אין לו טעם ואין לו ריח והוא לא מסב עונג אמיתי. האלוהים שלי, אם כבר, הוא המיונז בסלט הביצים שהוא אני. וגם המיונז, כשחושבים על זה, הוא סוג של סלט ביצים, רק נוזלי. אם כולם – אבל כולם – היו מודים שאלוהים הוא סלט ביצים נוזלי בתוך סלט הביצים שהוא אנחנו (אני, אנחנו, הכל אותו דבר), העולם היה מקום כל כך יפה לחיות בו, וכל כך שליו ואמיתי. הרי אף אחד לא היה יוצא למסע צלב בשם סלט ביצים. או שוחט, או יורה, או מטיל סגר, בשם סלט ביצים. ולא סתם המשילו חכמינו את הנשמה לביצה. הנשמה היא ביצה, הבנאדם הוא סלט ביצים. לפעמים אני חושב שיכולתי להיות אחלה בודהא, אם רק היה לי את האומץ להגיד לאנשים: אני יודע משהו שאתם לא.

בואו נעשה לרגע זום אאוט מסלט הביצים, וננסה להוכיח, שוב, מזווית אחרת, שאנחנו יותר מאחד. בואו ניקח אותי בתור דוגמא. אני לא אומר שנפשו של ג'ים מוריסון או וולט וויטמן או משה רבנו או ניטשה או פרננדו פסואה התגלגלה בי, אני אומר: כולם ביחד התבלבלו בי, הפכו אותי להיות האחד שהוא הרבה שהוא אני. אתם יכולים לקרוא את המשפט האחרון עוד פעם אם בא לכם. אם לא, לא צריך, אף אחד לא מכריח.

אתה שומע שיר של ג'ון לנון ואתה קצת ג'ון לנון בעצמך, ג'ון לנון התבלבל בך. בכל פעם שקורט קוביין מנפץ גיטרה בשידור חוזר איפשהו על פני הגלובוס, הוא מתבלבל בצופה. כי אנחנו כולנו כולנו. הנשמות שלנו מתבלבלות. סאוחתו העולם! חיזרו אחרי: סאוחתו העולם!

אתם יודעים מה, כל אחד ואחד מאתנו הוא כולנו, ורק אנשים שלא מבינים את זה מרשים לעצמם להתנהג כמו חארות. בואו ננתץ גיטרות חשמליות על מגברים אימתניים, בואו נצרח כמו משוגעים, בואו נקפוץ קפיצת ראש אל תוך מערכת תופים. יש לנו את הרוקנרול, אחיות ואחים. לעזאזל המחורבן – אנחנו הרוקנרול!

הייתי רוצה כל כך הרבה דברים שלא יהיו לי לעולם. הייתי רוצה שיום אחד כל בני האדם יחיו בשלום אחד עם השני, הייתי רוצה לחבק כל מניאק שאני רואה ולהוציא ממנו את המניאקיות, אבל אני רק אני, אין לי זמן לכל הדברים האלה. אתם תצטרכו להסתדר לבד, אחיות ואחים. כל המניאקים שלא חיבקתם נשארים מניאקים בגללכם. זו האשמה חמורה, אני מבין את זה, אני מקווה שגם אתם מבינים את זה.

ואני לא מאמין רק בבלבול נשמות, אני מאמין גם בטלטול נשמות, שזה די דומה. אני מטלטל אתי את הנשמות שאני רוצה שישארו אתי. לפעמים אני יוצא מהבית לקראת יום חדש ומחליט להשאיר בבית את הנשמה של סיד וישס ולקחת אתי את הנשמה של גנדי, ולפעמים להפך. אני מטלטל נשמות. בתרמיל שלי מונחים כל אלה שאי פעם נתקלתי בהם. אני סוחב אתי שורות של קפקא, שירים של קארבר, מאמרים של אהרון בכר, את משנתו של הלל הזקן ואת הזעם הקדוש של משה רבנו. אלוהים, איך אנשים לא מבינים שמשה רבנו מנתץ את הלוחות וג'ימי הנדריקס שורף את הגיטרות בדיוק מאותו המקום שבנפש? איך אנשים לא מבינים את הדבר הפשוט הזה שקוראים לו רוקנרול?